סיפורו של מקום, ספר ללא סיפור: על "ג'ון טרבולטה ואני" של מתן חרמוני

במשך כמעט כעשור במהלך חיי הנעורים שלי, העיר באר שבע הייתה המטרופולין אליה נשאנו את עינינו. הן במהלך השנים שלמדתי באזור, הן במסגרת שירותי הצבאי, באר שבע הייתה צינור החמצן שלנו לעולם הגדול. השימוש הבאר-שבעי שלי היה בעיקר פונקציונלי ולא אחת תהיתי האם יש בה, בבאר-שבע, דבר מעבר לסופר-מרקט, תחנת רכבת ואוטובוסים או קניון.

כאילו שמע את תפילותיי, מתן חרמוני, החליט להקדיש את ספרו השלישי "ג'ון טרבולטה ואני" (בשמו הקודם: "קרבת דם"), לעיר באר שבע. המספר – שסיפורו דומה מאוד לקורות חייו של חרמוני – מרצה באוניברסיטה, במאי תיאטרון כושל בדימוס ומורה בתיכון בהווה – חוזר לילדותו בבירת הדרום ואל החבורה הססגונית שליוותה אותו, ומבקש לנשק את העיר הנרדמת על פיה ולהפיח בה חיים.

מלכת הדרום או נסיכה רדומה, חרמוני מקים מעפרה את העיר באר שבע. תיאורה של באר-שבע מעטיו של חרמוני חי וצבעוני, והוא החזיר אותי לא אחת לחברי ילדותי בעיר נידחת לא פחות, כמו גם לרחובותיה השוממים של באר שבע, שכפי שמעט עולה גם מן הספר, תנופת הבנייה שלה כמעט שינתה את פניה ללא היכר.

אלא שמעבר לסיפורו של מקום, העיקר חסר מן הספר, ובראש ובראשונה עלילה. לספר "ג'ון טרבולטה ואני" אין עלילה, ולו במובן הרך של המילה, קרי מבנה סיפורי. אין סיפור – קל-וחומר שלא חידה, או חידה-לכאורה – שחשיפתו מתבהרת ככל שמתקדמים בקריאה, ואין כמעט דגש על החניכה שעובר המספר, מסע שבסופו הוא לומד דבר או אף נהיה מישהו אחר. מלבד אנשים פרפקציוניסטים או אנשים עם אובססיה מסוג אחר, לקורא אין למעשה סיבה לסיים את הספר.

ל"ג'ון טרבולטה ואני" אין גם מספר ברור, או מדויק יותר לומר – אין אחידות תצפיתית ואחידות לשונית. מחד גיסא, לשון הספר היא מאוד ספרותית וכבדה, כמו שהיינו מצפים מאיש אקדמיה, אפילו איש אקדמיה זוטר; מאידך גיסא, הסיפורים מלאים בחזרות, שמאפיינות יותר אדם צעיר, או מי שאינו בקיא במלאכת סיפור הסיפורים, או ב"הערות עריכה" כגון "אבל אני מקדים את המאוחר" או "על זה כבר דיברתי". אם המחבר מאמין בקורא, הוא אינו צריך "להדריך" אותו; הקורא יודע מה היה לפני כן, ואם הספר טוב הוא ימשיך לקרוא בו, הוא אינו צריך תמריצים מלאכותיים. כנראה שהסופר אינו בטוח ביכולותיו שלו.

אנשים צעירים ומצליחים מעוררים בי תחושות אמביוולנטיות. מצד אחד מפלס הקנאה גואה, גודש, עולה על גדותיו – מה יש להם שלי אין? מדוע הם הצליחו במקום שאני נכשלתי? מצד שני, בהרבה מקרים מדובר בנתון מעודד – אם הם הצליחו גם אני יכול. חבר קרוב מאוד פעם אמר לי "אתה כותב טוב, אבל עמוס עוז אתה לא" (בהנחה שעמוס עוז הוא פסגת היצירה). את "ג'ון טרבולטה ואני" סיימתי לכן עם מסר מעודד. גם אני יכול, גם אתם יכולים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

בדרך חזרה מהחתונה

בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה מֵהַחֲתֻנָּה, אַבָּא

אָמַר לִי שֶׁהָאַהֲבָה מֵתָה,

וְשֶׁאִם אַשְׂכִּיל לְהָבִין אֶת

סוֹד מוֹת הָאַהֲבָה –

אֵדַע אוּלַי יוֹתֵר מִדַּי.

שָׁתַקְנוּ.

.

עַל מִפְתָּן הַבַּיִת הִקְשֵׁיתִי:

לְאֵיזוֹ אַהֲבָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן?

אָבִי לִטֵּף אֶת רֹאשִׁי בְּחֶמְלָה

וְנִכְנַס הַבָּיְתָה.

 

על רכישת אמון: ביקורת על הספר "טוהר" של ג'ונתן פראנזן

ניסיון החיים בקריאת ספרים וכתיבת ביקורות ספרים לימד אותי לקמץ במתן אמון לסופרים אמריקניים עכשוויים כמו גם לספרי ביכורים – והרי מהו תהליך הקריאה אם לא מתן אשראי לזמן בלתי מוגבל למחבר?; מעטים הם ספרי הביכורים כמו גם הסופרים האמריקניים שאקרא, ונדרשת לפחות משוכת "הספר השני" – על משקל סימפטום האלבום השני – על מנת שאקדיש מזמני לספרים אלו. לכן "טוהר" – ספרו החמישי של ג'ונתן פראנזן והשלישי שתורגם לעברית – הוא ספרו הראשון של פראנזן שקראתי. והוא בהחלט רכש את אמוני.

העלילה של הספר "טוהר" נעה בין זמנים ומקומות שונים: במרכז הספר עומדת פיוריטי (כלומר "טוהר") טיילר, או בשמה הקצר יותר פיפ, אשה צעירה ללא תכניות כלשהן לעתיד, שבעקבות מפגש אקראי-לכאורה עם אשה גרמניה בשם אנגרט נוסעת לבוליביה לעבוד אצל האקטיביסט האינטרנטי אנדראס וולף, מעין ג'וליאן אסאנג' גרמני. כשטיילר עוברת מפרויקט "אור השמש" של וולף לדנבר, ארה"ב, על מנת לעבוד כעיתונאית – פרטי העלילה מתחילים להתבהר.

"טוהר" הוא לא רק שמה של הגיבורה הראשית, אלא גם התמה המרכזית של הספר: וולף, פיפ טיילר,  אימה של טיילר ועוד אחרים – כולם חגים סביב התמה הזו ונתקלים בסיטואציות ואתגרים שמערימים קשיים על משאלת לבם להיות "נקיים".

על אף שעיסוק ב"טומאה וטהרה" עלול בנקל לגלוש למחוזות ההמוניות והשטחיות שמאפיינים את תרבות "העידן החדש", פראנזן מטפל בחומרים אלו בעדינות, ורק לעתים נדירות מועד מהילוך על החבל הדק שהוא צועד עליו. פראנזן מלהטט באופן מוצלח בין הטוהר הממשי לטוהר המטאפורי, ולרוב מפזר בטוב טעם את הדיון במושג. מעיב על כך רק סוף קיטשי למדי – שהניסיון לפרבלם אותו רק הופך אותו לדביק יותר.

שליטתו של פראנזן אינה ניכרת רק בתמה העיקרית, כי אם גם בדמויות ובעלילה. הדילוגים בעלילה אינם גסים מדי ואין איזו תעלומה חסרת-ערך שמגיעה לפיצוחה בסוף הספר, אלא כמה תתי-תעלומות שמגיעות להתרתן במהלך העלילה. תורמת לכך כמובן הכתיבה הקולחת של פראנזן, שמשובצת בכמה וכמה תובנות יפות, ושאינה דרושה פיגומים מלאכותיים כמו בלשות דה לה שמאטע, של אחד הגיבורים או של הקורא.

לא למותר לציין את תרגומו הנפלא של ארז וולק. לאורך כל הספר הוא נוקט בבחירות תרגום נכונות, ובראשן הבחירה להותיר את הגיבורה הראשית בשם "פיוריטי" (והשוו לתרגום של "beloved" של טוני מוריסון ל"חמדת"). בנוסף, וולק מוותר על ההרגל המגונה של מתרגמי-פרוזה להכביר בהערות שוליים שמנסות לגשר לכאורה על פערים בין תרבות המקור לשפת התרגום, ולא זו בלבד שהם אינם מצליחים בכך – שכן פערים אלו לעולם לא ניתן לאחות – הם מקשים על הקורא לצלוח את הספר; הקורא, שחשב הוא רכש ספר פרוזה, מוצא את עצמו קורא ספר עיון. זו לא תהיה מנת חלקו של הקורא ב"טוהר", שיקבל לידיו ספר מעולה.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

מי ישמע את זעקת הנשים? על הספר "מסוף העולם ועד סופו" של רבקה לוביץ

את פניו של הקורא בספר "מסוף העולם ועד סופו" של רבקה לוביץ, עוד לפני עמוד הכריכה הפנימית, מקבלות שורה של "הסכמות". לקורא שאינו בקיא בספרות התורנית אסביר כי "הסכמות" הן מוסד שבו מחבר הספר מבקש את הסכמתם של גדולי הדור לדברים שהוא כתב, מין גרסה מרוככת של peer review המקובלת בעולם האקדמי, מעין מוסד-חניכה שבו "הגדולים" אומרים לקטנים "ברוכים הבאים בצל קורותינו".

הכלל הידוע בהסכמות הוא: "אמור לי מי הם מסכימיך ואומר לך מי אתה"; לוביץ איננה פונה לרב שטיינמן החרדי, או אפילו לגדולי הדור של הציבור הדתי-לאומי; היא פונה לאנשים שהיא מעריכה, כמו הרב שלמה ריסקין, פרופ' תמר רוס, הרב יובל שרלו, בלו גרינברג וד"ר אביעד הכהן.

ההסכמות האלו, שמתנפלות על הקורא על ההתחלה, הרתיעו אותי מעט כשפתחתי את הספר. מדוע לוביץ, שכל חייה מבקשת לשנות את המוסכמות ולחתור נגד הזרם – דרושה להסכמות אלו? מדוע כאשר היא באה לכתוב את מה שהוא במידה רבה "סיפור חייה" – ידיה כבדו, עד שהיא נדרשת למין אהרן וחור שיתמכו בידיה?

*

הספר "מסוף העולם ועד סופו" מחולק לשלושה שערים: השער הראשון והעיקרי, שמפרנס כשני-שלישים מדפי הספר, עוסק בסיפורן האישי של נשים שבני זוגן נעלמו ולכן לא יכולות לקבל גט, או נשים שבני זוגן מסרבים לתת להן גט – העגונות ומסורבות הגט, בהתאמה. חלק זה כולל אחד-עשר מקרים של סרבנות גט או עגינות כואבים מאוד שכל אחד יכול להזדהות עמם.

השערים השני והשלישי מצומצמים יותר: השער השני של הספר עוסק בנפגעי ממזרות, קרי אנשים שנולדו מחוץ לנישואין כתוצאה מיחסי מין של אשה נשואה (ילד שנולד כתוצאה מבגידה של הגבר אינו נחשב לממזר), ואילו השער השלישי עוסק בביטולי גיור. בין לבין, לוביץ מתארת תחנות נוספות בחייה כמו את מחשבותיה כפמיניסטית דתייה, מאבקה נגד הדרת נשים בבתי עלמין או היעזרותה כטוענת רבנית בתקשורת על מנת לקדם את עניין לקוחותיה.

בעוד בז'אנר הספרותי "סיפורים מכורסת הפסיכולוג" מבית מדרשם של ארווין יאלום ויורם יובל, נהוג להביא רק "סיפורי הצלחה", לוביץ מביאה רק "סיפורי כישלון", קרי מקרים קשים מאוד של סחטנות מצד בני הזוג. נכון אמנם שזו היא האוכלוסייה שלוביץ טיפלה בה בתור טוענת רבנית בשל עבודתה בארגוני פרו-בונו – אולם עדיין קשה לומר עד כמה סיפורים אלו משקפים את הנעשה בבתי הדין הרבניים, שאצלם עוברים כל מי שמבקש להינשא על פי חוקי המדינה וגם כל מי שהתחתן בנישואין אזרחיים בחו"ל וחזר ארצה.

דרך הרצאת המקרים מלמדת משהו על כישוריה של לוביץ כטוענת רבנית שטוענת בבתי דין, כמספרת סיפורים. לוביץ מפליאה לתאר את המקרים הקשים שעברו תחת ידיה באופן שמעורר אמפתיה בלבות הקוראים. עם זאת, היא מקמצת בדעתה בנוגע לפתרונות הראויים. יש אמנם "נספח" בסוף הספר שבו לוביץ מפרטת פתרונות אפשריים, אך אלו נראים יותר כמו פתרונות אד-הוק של ליטיגטורית, שמבקשת "לנצח את המקרה", ולא כחלק מחשיבה מערכתית כוללת.

לדעתה של לוביץ ניתן לפתור את רוב הבעיות אם מבצעים "התאמות" בין ההלכה לבין המציאות המשתנה. אני חושש שהפתרון לבעיות אלו מורכב יותר. הפתרונות של לוביץ מתאימים אולי לעגונות ומסורבות גט, אולם הם לא יועילו כלל כשמדובר בממזרים, שם הבעיה היא אינהרנטית בהלכה, או בסוגיית ביטולי הגיורים, שכמו שלוביץ מראה היא פוליטית ברובה הגדול ועוסקת ביחסי הכוחות שבין חרדים לדתיים-לאומיים, על גבם של המתגיירים.

לדעתי הפתרון הפשוט הרבה יותר, שיכול לתת מענה למרבית המקרים – גם אם הוא מסובך פוליטית – הוא הפרדת מוסדות הדת מן המדינה. הספר של לוביץ רק ממחיש כי לא צריך להיות ליברל מובהק או חילוני מפוחד על מנת להיאבק להפרדת הדת מן המדינה, שכן זו היא בראש ובראשונה אינטרס דתי: היא תאפשר לקהילות היהודיות לחיות ביהדות על פי דרכן – ומאידך לא תכפה על הדיינים את ערכינו הליברליים – והיא תציג לאנשים שאינם דתיים, כמו גם לאנשים המבקשים להצטרף לעם ישראל, את פניה היפות של היהדות. כמדומני שלוביץ נמנעת מלהציע פתרון זה בפה מלא, שכן הציבור הדתי-לאומי עודנו שרוי בקיבעון כי מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", והפרדת הדת מן המדינה מהווה לשיטתם נסיגה מרעיון זה.

בנקודה זו אני מבקש להיות "פרקליטם של השטן" וללמד זכות על הדיינים, על אף שאין לי דבר וחצי דבר עמם או עם השקפת עולמם; זה נכון שלפעמים הם "לא-ידידותיים", מקובעים מבחינה הלכתית, או פשוט תאבי-כוח. אבל להבנתי, לתפישת עולמם יש עיגון תורת-משפטי. בתי משפט או בתי דין הם רק דרך אחת לפתור סכסוכים. לצד מערכת המשפט החילונית הקונבנציונלית ישנו מערך שלם של הליכים סמי-משפטיים כמו גישור ובמידה מסוימת גם בוררות, שמבקשים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום.

כמדומני שכך בתי הדין תופשים את עצמם מבחינה תורת-משפטית: בתי הדין תמיד יעדיפו הסכמה, שלום, שלום בית – גם אם לנו נראה שהתפישה שלהם את שלום הבית היא מעוותת ומביאה לידי אבסורד. הליך הגירושין, כמו שכל דיין יאמר לכם, מתנהל בין האיש לאשתו; בית הדין לא נותן גט, הוא לכל היותר יכול לכפות על האיש לתת גט לאשתו, אלא ש"כפייה" והסכמה הם תרתי דסתרי, אוקסימורון. כשם שהמגשר אינו יכול לתת לראובן את הכסף ששמעון חייב לו, כך בתי הדין אינם יכולים לתת גט שלתפישתם לא מצוי בידם.

לכאורה, אם בתי הדין מעדיפים "לא להתערב", מדוע כל-כך קשה להם לשחרר? אני לא בטוח שהדברים סותרים; בתי הדין לא חושבים שאין להם תפקיד, הם סבורים כי תפקידם להשכין שלום, כאמור לפי תפישת עולמם. כל אדם, ובוודאי כל מוסד, ועל אחת כמה וכמה מוסד שבתהליכי ניוון ושקיעה – נהנה מהכוח והסמכות הנתונים לו, גם אם תפקידו רק "לפשר". אפילו פסיכולוגים, שבמובן מסוים הם פסיביים בהגדרתם, מתקשים בכך; האמינו לי, הייתי אצל שני פסיכולוגים שביקשתי לסיים את הטיפול אצלם, ולא בשל טיב הטיפול, והתגובות שלהם היו אחד המחזות המביכים שראיתי.

*

אני מבקש לחזור לעניין ההסכמות שבפתיחת הספר: אני מצאתי בהסכמות אלו שיקוף לאמביוולנטיות שמאפיינת את לוביץ, שמצד אחד מלאה ביקורת כלפי בתי הדין או ההלכה, ומאידך מבקשת לגלות בהלכה פנים חדשות, לחתור בה את הנתיב שלה. נכון אמנם שאת עיקר זעמה היא מפנה לבתי הדין הרבניים שמעבירים את הנשים ויה דלרוזה בדרך לגט המיוחל; אולם גם לוביץ מסכימה, והיא עושה זאת בגילוי לב אמיץ ומרשים מאוד, כי הבעיה אינה רק ברבנים, אלא גם בהלכה עצמה, למשל בשל המעמד הנחות שהיא מעניקה לנשים.

כמו שלוביץ אומרת בעצמה "התלות של האישה באיש מובנית בתוך כללי הלכות הקידושין. הבעל מקדש את האישה – ובלשון ההלכתית 'קונה אותה'; והיא מקודשת על ידו, ובלשון ההלכתית 'קנויה לו'. זה משמעם העמוק של נישואין כדת משה וישראל […] האישה נכנסת לחיבור מקודש, מוסרת למעשה את מפתחות הרחם והמיניות שלה לבעלה; מעתה והלאה הוא מושל בה ורק בידו הכוח לפתוח את השערים".

ואף על פי כן, לוביץ אינה מוותרת. הישירות והכנות הזו, האמביוולנטיות הזו – אם תרצו הסיפור של הפמיניזם הדתי כולו – לצד הסיפורים האישיים הכואבים – אלו הדברים שהופכים את הספר למרתק כל כך.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

אני גיטרה? על הספר "מסיבת יורֶה" של מיה הוד רן

הקריאה בספר "מסיבת יורֶה", ספר הביכורים של מיה הוד רן, העלתה לי את האסוציאציה של כיוונוּן פסנתר. המכוונן הוא אמן שיודע את מלאכתו, הוא מכיר את הכלי ואת אופיו, הוא עושה בו כבשלו. הכוונון הוא מלאכה שלעתים מהפנט להסתכל עליה מתבצעת, אולם בפעמים אחרות היא צורמת מאוד לאוזן. כך או כך, זו לא בדיוק נגינה.

"מסיבת יורֶה" אף הוא מעיד כי המחברת שלו מכירה את מלאכת הכתיבה ומרגישה בביתה בשעת המלאכה, אולם לרוב הצלילים העולים ממנו אינם נעימים לאוזן, ובפרט למי שאוזנו רגישה. הרגעים הצורמים הם רבים והם עולים על אלו בהם הוד רן מפיקה ממלאכתה צלילים נעימים.

"סיפורי המבוגרים" – הסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של המבוגרים – המוצלחים ביותר הם "ויה דלרוזי" ובו אישה שתופסת את בעלה בוגד בה מענישה אותו בדרכים יצירתיות; או "נגיד" – אם כי קשה להגדיר את האחרון כסיפור. אולם אלה הם מעט שאינו מחזיק את המרובה.

רובם המוחלט של הסיפורים שנכתבו מנקודת התצפית של מבוגרים הם שטחיים ובוסריים. כך בסיפור "המועדון של ריצ'י" שבמרכזו עומד גלשן, או "ז'נט רגליים" שמספר על התנסותה של הדוברת עם "שעווניות", קרי נשים שמלאכתן היא הורדת שערות לאחרות. בסיפורים אלו המחברת פותחת צוהר לעולם שמסקרן להכיר, אך עלילתם אינה מפותחת וגולשת למחוזות הבנאליה. חלקם האחר של הסיפורים, כמו "דגים", או "מסאז' נוח" "רק" סתמיים. האחרון גם מראה כי סיפור גרוע לא ניתן להציל בפאנץ', ואף שאחריתו – הפאנץ' – מביישת את ראשיתו.

הרגעים שמעלים צלילים הרמוניים הם אותם סיפורים שמסופרים מנקודת מבט של ילדים או שמספרים על עולמם של ילדים. כך הם הסיפורים "קול ב", שמספר על שתי ילדות בחוג זמרה, שהשירה במקהלה – כמו גם שכנה ניצולת שואה – מחברות ביניהן; או "החתונה", שמספר על ילד (אולי מבוגר בעל מוגבלות שכלית?) שממתין עד בוש לחתונת אחותו; וכן "השבעה של ספתא" ובו ילדה שסבתה נפטרה מתמודדת עם מותה בדרכים יצירתיות.

הסיפור "השבעה של ספתא" מדגיש את הקסם שיש בסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של ילדים: נקודת מבט זו מציעה זווית ראייה אחרת, חדשה, על המציאות; היא מאפשרת לצלול לעולם שבו מחד תמימות משחקת תפקיד משמעותי, ומאידך, ובשל כך, יש בו איזו כנות של אנשים שלא נחשפו לצביעוּת ולשקרים של עולם המבוגרים, כמו הילד שמצביע על המלך ואומר "המלך הוא עירום". היא גם מאפשרת, כמו שדויד גרוסמן מפליא לעשות, לשחק עם השפה כמו ילד שאך זה למד לדבר.

נקודת המבט הילדית היא אמנם מעניינת ומרעננת, אך לא תמיד היא מספיקה, שכן על מנת שספר ילדים יעניין מבוגרים הוא נדרש לדבר מה נוסף שבשלו הקורא יאמר שאכן יש כאן זווית מרעננת על המציאות ולא טריק ספרותי. אחרי ככלות הכול, הספר מיועד למבוגרים.

תוך כדי קריאת הספר ראיתי שהמחברת הוציאה ספר לילדים, ושמחתי בלבי. יש אנשים שמסתובבים בעולם עם התחושה שהם "פסנתר", ולא יודעים שהם למעשה "גיטרה". מקווה שבכך הוד רן מצאה את ייעודה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

כיצד מתרחשת היסטוריה? על הספר "לידתה של מהפכה" של אוריאל לין

את רובו של הספר "לידתה של מהפכה" של אוריאל לין, קראתי כאילו היה ספר מתח, כמעט הייתי אומר בנשימה עצורה. הספר מגולל את סיפור כינונם של שני חוקי-היסוד המרכיבים את ליבת מגילת זכויות האדם של מדינת ישראל, חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בסיפור הזה ללין יש חלק מרכזי מאוד: עוד לפני שהוא העלה אותו על הכתב הוא היה אחד השחקנים הראשיים בו, באשר הוא היה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, הוועדה שהכינה את חוקי-היסוד לקראת הצבעה עליהם במליאת הכנסת. כפי שמעיד עליו בהקדמה נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, ללא לין – וללא השותף שלו למזימה/משימה, חבר-הכנסת אמנון רובינשטיין – ככל הנראה חוקי-יסוד אלו לא היו באים לעולם.

כיצד זה ספר על הליך חקיקה, שהוא לרוב הליך סיזיפי ומתיש, נקרא בנשימה עצורה? אין זה בשל יכולות כתיבה יוצאות דופן של לין; כתיבתו של לין קולחת, אך הוא לא ג'פרי ארצ'ר או אגתה כריסטי. יתרה מזו: איך זה נגמר בסוף כולם יודעים – הסוף ידוע, חוקי היסוד אושרו בכנסת. אז מה הופך את "לידתה של מהפכה" לספר כה מותח?

כפי שלין מפרט בהרחבה – בהרחבה מדי אולי – החל מרגע הקמתה מדינת ישראל מנסה לכונן חוקה עם מגילת זכויות אדם; כך היא התבקשה בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, וכך גם הצהירה במגילת העצמאות. אפילו הצעתו של חבר-הכנסת יזהר הררי מ-1950 לכונן חוקה "פרקים-פרקים", כשכל פרק יהיה חוק-יסוד, אמנם הביאה לעולם את חוקי היסוד המכוננים את המשטר הדמוקרטי בישראל, אך לא מגילת זכויות אדם. מדוע דווקא לין הצליח? כיצד זה שבמרץ 1992, כ-44 שנה לאחר הקמת המדינה, העבירה כנסת ישראל שני חוקי יסוד שמעגנים את זכויות האדם? הספר נקרא בנשימה עצורה כי יש בו מענה מסוים לשאלות אלו: כיצד התרחש הנס הזה?

*

התשובה לשאלה כיצד מתרחשת היסטוריה, כיצד הפכה שנת 1992 לשנת מפנה במדינת ישראל – מצויה בשילוב של אנשים עם הבנה היסטורית ומשפטית עמוקה, שכעורכי-דין טובים יודעים לקרוא את האותיות הקטנות שבתקנון הכנסת, יחד עם נסיבות מיוחדות: שילוב הכוחות של רובינשטיין מהאופוזיציה יחד עם לין ושר המשפטים דן מרידור משורות הקואליציה; הבחירה במסלול של הצעת חוק פרטית כך שזו תעבור מתחת לרדאר של הממשלה, ועם זאת הצעת חוק שבנויה על הצעת חוק דומה של דן מרידור, כך שרובינשטיין יוכל להציג אותה לכנסת כהצעה "שלכם"; פיצול הצעת החוק של מרידור על מנת שיהיה יותר קל להעביר כל חלק; וכן עבודת הכנה יסודית של לין שסיכלה את כל המוקשים שגרמו להצעות הקודמות להיגדע בעודן באבן. כל אלו הפכו את חוקי היסוד לחזון שהתגשם.

לצד כל אלו, לין מתאר גם נסיבות אחרות שסייעו לחוקי-היסוד לעבור ושאני מצאתי אותם כבעייתיים, בבחינת "כשר אבל מסריח", ולין אינו נותן עליהם את הדעת. לין למשל מציין כי העובדה שהכנסת הייתה בדרך לבחירות והמשמעת הקואליציונית התרופפה, תרמה אף היא להעברת החוק. האם העובדה שבזמן ממשלת מעבר, כמו באותה שעה, על הממשלה לנהוג בריסון ובאיפוק, שכן היא כבר איננה מושלת מכוח אמון הכנסת – איננה משליכה אף היא על התנהגות הכנסת, ואין זה ראוי בתקופת דמדומים זו להעביר את מגילת הזכויות של מדינת ישראל?

ניכר, הן בכתיבתו של לין והן בהקדמה של אהרן ברק, כי הספר מבקש להשיב לכל המתנגדים למהפכה החוקתית, ובעיקר לטיעון האומר כי חברי הכנסת לא ידעו על מה הם מצביעים וכי הם מעולם לא התכוונו להעניק לבית המשפט סמכות לבטל חקיקה ראשית של הכנסת. לין אמנם משיב לביקורת זו במפורש, וטוען כי חברי הכנסת ידעו בהחלט על מה הם מצביעים – בין השאר על ידי קריאות ביניים של חבר הכנסת מיכאל איתן, שהציף שאלות אלו.

אלא שלדעתי התשובה של לין אינה מספקת, שכן השאלה אינה מה הסמכות הניתנת לבית המשפט, אלא כיצד בית המשפט יפרש את הסמכות הזו. המקרה הראשון שבו בית המשפט קבע שחוק שחוקקה הכנסת אינו חוקתי שכן הוא סותר את חוק-יסוד: חופש העיסוק היה בפרשת לשכת מנהלי ההשקעות. הכנסת קבעה בחוק מבחני כניסה למקצוע מנהל השקעות. בית המשפט העליון קבע כי החלת מבחני הכניסה גם על מי שעסק במקצוע 7 שנים עובר לחקיקת החוק – אינה חוקתית, שכן היא פוגעת בחופש העיסוק. האם כשחברי הכנסת הסמיכו לכאורה את בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת, הם חשבו שהוא יעשה זאת במקרה כגון לשכת מנהלי ההשקעות? מסופקני.

יתרה מכך: לין ידע שבית המשפט יפרש את הסמכות הזו ביד רחבה, אך הצהיר אחרת בפני הכנסת. כך למשל הוא אמר על דוכן הכנסת בעת הבאת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו להצבעה בקריאה שניה ושלישית: "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק". ובמקום אחר: "הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה. ואם חלילה יסתבר מהניסיון עם החוק הזה שטעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה לפי כוונתו האמיתית של המחוקק, יש בידי הכנסת הכוח לשנות את החוק."

אלא שלין אומר בספר במפורש שהוא השמיט את הזכות לשוויון מחוק-יסוד: כבוד אדם וחירותו, כי הוא הבין שמדובר בצפרדע גדולה מדי שחברי הכנסת לא יוכלו לבלוע, אך מבחינתו זה לא היה ויתור כלל, שכן הוא ידע שבית המשפט יכלול זכות זו תחת "כבוד האדם". לכן, אם מטרתו של הספר הייתה להשיב לכל הטוענים כי בית המשפט העליון גנב את השלטון מהכנסת – אני בספק אם הוא הצליח לעשות זאת, ואולי הוא אפילו סיפק להם עוד תחמושת.

לין מציין שעם פרישתו מהכנסת ב-1992 אהרן ברק הציע לו לכתוב את הספר הנוכחי, ספר שהוא המתין עם כתיבתו כ-25 שנה. ההתבשלות של לין עם ההחלטה 25 שנה מציבה אותו בעמדה מעניינת: הדבר עלול היה להביא לכך שהוא אינו חי את האירועים, אולם חיסרון זה אינו ניכר בספר; בנוסף, ההשתהות הזו מעלה את השאלה האם חלק מן התובנות בספר הן פרי מחשבתו של לין חבר-הכנסת או של לין הסופר? מה מבין אלו הוא ידע מלכתחילה ומה הוא מחכמת הבדיעבד?

להשתהות הזו עשוי להיות יתרון: מאז כינון חוקי היסוד, בית המשפט העליון פסל חוקים של הכנסת כחמש-עשרה פעמים. מה דעתו של לין על כך? האם הוא סבור שבית המשפט פירש את סמכותו בצמצום או בהרחבה? לין מלא ביקורות כרימון על שרים וחברי כנסת שונים, אולם האם אין לו כלל ביקורת על בית המשפט? העובדה שלין ממלא פיו מים בעניין מעלה את החשש שהוא אינו רואה את הדברים עין בעין עם בית המשפט, אך הוא לא מעוניין לקלקל את החגיגה.

 

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

 

הסיפור כמסע: על הספר "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון

כל הגיבורים בספרו הרביעי של יאיר אגמון, "שמשהו יקרה", מצויים במסע. בארבעת מתוך חמשת סיפורי הספר מלווה למסע הפנימי גם מסע חיצוני: כך למשל, בסיפור "אוּמַן" מתואר נער אבוד הנוסע לקברו של רבי נחמן מברסלב בראש השנה, וכך זה ב"מִינִי מֶנטַל", שם מסופר על איש עסקים דתי המנצל נסיעה לחו"ל על מנת ליהנות מהבלי העולם הזה שעולמו הדתי אוסר עליו. היוצא מן הכלל הוא הסיפור שפותח את הספר, "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב", שבו גיבורי הסיפור, יואל וחמי, הם רב ותלמיד בישיבת הסדר המנהלים מערכת יחסים רומנטית; המסע שחמי ויואל עוברים הוא פנימי בלבד – האנשים שבתחילת הסיפור אינם אותם האנשים שבסופו.

הדגש ששם אגמון על סיפור כמסע מעיד על הבנה עמוקה של "מהו סיפור": סיפור הוא לא רק קורוֺת או התרחשוּת; סיפור הוא מסע, מסע במהלכו המחבר, הקוראת והדמויות עוברות תהליך – בתום הסיפור הן לעולם לא יהיו אותן נשים ואנשים שהם היו בתחילתו.

נכון אמנם ששינוי חיצוני יכול להוות קטליזטור לשינוי עמוק יותר, כמו בהדרכה שניתנת לבעלי תשובה בתחילת דרכם ושמופיעה בספר; אלא שאצל אגמון זה מסמן חוסר אמון בקוראיו. ההדגשה של תהליך המסע, שבאה לידי ביטוי בכל הסיפורים בהם למסע הפנימי נלווה מסע חיצוני, משקפת את חוסר האמון הזה. על מנת להורות לקוראים שהגיבור שלנו השתנה או לפחות "מחשב מסלול מחדש", אגמון כמו מחווה לקוראיו: ראו, הגיבור שלנו עובר מסע. חוסר אמון הוא אבי אבות החטאים של כל מערכת יחסים; זה נכון למערכת יחסים זוגית, וזה נכון גם למערכת היחסים שבין הכותב לקורא.

אם הדברים היו מסתכמים בכך – החרשתי. אלא שאגמון מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מבקש להצביע על התמה המרכזית של הסיפור וכאשר שב ומספק פרשנויות לסיפוריו במהלך הספר. כך למשל הוא מציין בסיפור "עֶרְגָּה": "וגם עכשיו, כשאני עובר על הסיפור הזה בפעם המיליון, אני מתרגש מהדימוי הפשוט הזה, של ההטענה של הפלאפון, שמזכירה לקוראים, בכזאת פשטות אלגנטית, שבכל הטענה מטומטמת כזאת של נקסוס חמש ליד המיטה בלילה יש יסוד עמוק של תקווה, ושל אני צריך את הפלאפון גם מחר, כי אני אהיה פה גם מחר, כי יש לי סיבה להיות פה גם מחר […] ואם זה לא מרגש אתכם אז אני לא יודע מה כן. בחיי".

פרשנויות אלו, לא זו בלבד שהן מצרות את מרחב המחיה ומרחב המחשבה של הקורא, הן גם מראות כי אגמון אינו בוטח בכתיבתו שלו. אם אגמון היה סבור שהוא מצליח להעביר את המסר או למסור את המטאפורה – הוא לא היה צריך לומר את זה; הוא פשוט היה עושה את זה.

אגמון המחבר מופיע בכמה מן הסיפורים. בכך, כתיבתו של אגמון מוכיחה כי נרקיסיזם וביטחון עצמי נמוך קשורים זה לזה בקשר של "אחור באחור", קרי לשניהם פנים מנוגדות, אך הם נובעים מאותו שורש: על ביטחון עצמי נמוך שאגמון מפגין בהעברת המסרים, הוא מפצה בהפצעה של דמותו האמתית בסיפורים. לי לא ברור כיצד הדבר תורם לסיפוריו.

*

ניכר שאגמון מעוניין לנפץ מוסכמות: אם זה בציבור הדתי, כמו תיאור רב עם נטיות הומוסקסואליות או חגיגות ראש השנה באומן כחוויה מורכבת שכוללת גם רגעים מעיקים; ואם בכלל, כמו שקר ה-peace & love של פסטיבלי ריינבואו למיניהם. יש פעמים שהוא עושה זאת בכישרון רב, כמו ב"עֶרְגָּה" או ב"אוּמַן"; בפעמים אחרות זה מאולץ מדי, כמו בסיפור "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב". סיפור אהבה בין רב לתלמיד אינו "פורץ דרך" שכן הוא כבר סופר ב"רב הנסתר" של חנוך דאום שהוא בעצמו רפליקה על המציאות בדמות פרשיות הרב מוטי אלון. לדעתי מוטב היה לו אגמון היה בוחר לספר סיפור אהבה בין שני תלמידי ישיבה, שהיה מבחינה זו חדשני יותר ובעיקר אמין יותר, באשר עולם הישיבות, שהוא עולם גברי בלבד, טעון טסטוסטרון למכביר.

מבחינת אורכם, הסיפורים של אגמון הם ספק נובלות ספק סיפורים קצרים, וגם כאן הדבר עומד לו לרועץ. במקרים מסוימים, כמו בסיפור "עֶרְגָּה"  או "אוּמַן", התחושה היא שהסיפור נמרח מעט, וניתן היה לקצרו מבלי לקצץ בנטיעות, מבלי לגדוע את שורש חיותו. סיפורים אחרים, כמו "מִינִי מֶנטַל" או "וּמֻתָּר לֶאֱהֹב", הם בעלי פוטנציאל מצוין, אבל הם נגמרים מהר מדי וחבל כי הדמויות והעלילה אינן מספיקות להתפתח. סיפורים אלו מראים את ניצני הכישרון של אגמון, ומפיחים תקווה כי סיפוריו הבאים, אולי עם תוספת של עריכה קפדנית, יהיו טובים יותר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן