סוד הצמצום: על הספר "הממלכה" של אמיר אור

הספר "הממלכה" של אמיר אור מבקש לספר מחדש את הסיפור של דוד המלך. הספר נכתב על ידי יונתן בן שמעא, אחד מסופרי המלך, בציוויו של דוד, בדיוק למטרה זו: לספר את הסיפור שמעולם לא סופר. הספר עובר בתחנות חייו של דוד החל מממשיכתו של דוד למלך והריגת גוליית, עבור בניאוף עם בת שבע וכלה בימיו האחרונים של דוד, כאשר בניו ניסו לחתור תחתיו ולהמליך את עצמם לממשיכיו.

היומרה של אור, משורר מוכר שזהו ספר הפרוזה הראשון, לספר את הסיפור שלא סופר – איננה ברורה וגם מתגשמת באופן חלקי מאוד. דוד המלך – וגיבורי התנ"ך ככלל – היה איש בשר ודם, וזו רק ספרות חז"ל שביקשה לעשות לו מיתיזציה. התנ"ך אינו מכסה על כך שדוד היה מצביא אכזר – בוודאי במונחים של ימינו – ואלוהים "מעניש" אותו בכך שהוא אינו יכול לבנות את בית המקדש כי ידיו מגואלות בדם; הוא גם לא מסתיר את העובדה שלדוד היו הרבה נשים, ועדיין הוא חמד את בת שבע ושלח את בן-זוגה למות בשדה הקרב בכדי שיוכל לשאת אותה לאשה. לא צריך להיות איש ביקורת המקרא בכדי להבין שדוד היה מלך בשר ודם. גם העובדה שצאצאיו של דוד גרמו לו ל"צער גידול בנים" של ממש – אמנון שאנס את תמר, אבשלום ואדוניה שמרדו בו – הופכת את דוד לדעתי לטיפוס אנושי שקל להזדהות אתו.

יתרה מכך: אור אינו מפליג לכתוב סיפור שלא הכרנו. ברובו הגדול של הספר, אור דבק בסדר הכרונולוגי של התנ"ך, כולל בספר את כל סיפורי דוד ולמיטב ידיעתי גם לא מוסיף סיפורים משמעותיים שלא סופרו באחד מספרי התנ"ך. להבנתי, חידושו העיקרי הוא שהנרטיב התנ"כי, לפיו קורות האירועים משולבים בתכנית של אלוהים, מוסט לטובת סיפור שבו אין תוכנית אלוהית – היהודים, או השבטים שגרו בשטח ארץ ישראל, מאמינים במספר אלים, וכל מהלכי השלטון הם תוצאה של תככים ומזימות, מרידות ומרידות שכנגד. נכון אמנם שסיפור-העל הוא אכן שונה, ואולי יש אנשים מאמינים שבשבילם קריאת סיפורו של דוד המלך כפרק ב"משחקי הכס" – היא אכן שינוי משמעותי; אך לטעמי, ובוודאי מבחינה עלילתית, מדובר בשינוי קוסמטי בלבד.

לשונו ושפתו של הספר מצביעים כמה גדול ההיבריס של אור. שלא כמו משוררים אחרים ששלחו ידם גם בכתיבת פרוזה (גילית חומסקי, למשל), ריתמוס השירה אינו ניכר בספר. הספר כתוב בשפה יבשה ומאוד לא מסוגננת או אפילו מצועצעת, כמו שהיינו מצפים מספר של דברי הימים, והשירה שמשולבת בו ומושמת בפי ההמונים, דומה יותר לפזמוני אצטדיונים מאשר לשירה. אפילו את מטבעות הלשון המוכרות כמו "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך" (שמואל הנביא לאגג מלך עמלק) או "אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא-אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל" (דוד לגלית) – הספר משמיט, ולא מוצא להם חלופות מוצלחות.

"הממלכה" ממחיש את סוד הצמצום, הסוד הגדול של השירה והספרות: את מה שאפשר לכתוב בפסקה, עדיף לכתוב במשפט אחד קולע. את משל כבשת הרש, שהתנ"ך מסתפק בשמונה משפטים לתארו, "הממלכה" פורט לשני עמודים מיותרים ועוד טוען כי המשל "תפור בתפרים גסים". כך שבבחירה שבין ספרי התנ"ך ל"הממלכה", אני בוודאות מעדיף את המקור. יכול להיות שהגרסא דינקותא שלי – העובדה שהתחנכתי על התנ"ך – מסמאת במידה מסוימת את עיניי, או ש"הממלכה" מדויק יותר היסטורית  – גם אם ברי שהוא לא שואף לדיוק היסטורי מחקרי. אך לדעתי התנ"ך כתוב בצורה מעניינת הרבה יותר.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

מודעות פרסומת

קיצור תולדות הגבריות: על הספר "הדרמה של הגבריות החדשה" של גבריאל בוקובזה

DRAMAשמעתי פעם משמה של קרול גיליגן שהיא מזלזלת בשדה המחקרי שנקרא "לימודי גבריות"; מהו כל הידע האנושי שהצטבר עד כה, טענה הכוהנת הגדולה של הפמיניזם התרבותי, אם לא לימודי גבריות? או בפרפרזה על הפרודיה המוצלחת של עלמה זק מ"ארץ מהדרת" על אבירמה גולן: לימודי גבריות – יש דבר כזה בכלל?

ספרו של גבריאל בוקובזה, "הדרמה של הגבריות החדשה", מבקש במשתמע להשיב לטענות אלו. כמדומני שנשים, ולימודי הנשים והמגדר רק הגבירו מגמה זו, מודעות הרבה יותר לנשיותן; הנשיות אצלן היא "אישיו". לעומת זאת, הגבריות איננה מעסיקה לכאורה את הגברים. בוקבוזה מתאר מחקר שהוא ערך ובו נשאלו מאות גברים אם יוכלו לתאר את גבריותם, כיצד הם מציגים את עצמם כגברים, מה נתפס כגבריות בעיניהם או מה הזיכרון הגברי הראשון שלהם. בוקובזה מציין שהוא קיבל תשובות מצומצמות מאוד.

חוסר המודעות הזו, בוקובזה מסביר, הוא תוצאה של העובדה שגברים משתייכים לקבוצת כוח אולם לא פחות חשוב מכך, הוא פשוט מאפיין של גברים, שתובנתו לחשוש כי מודעות עצמית עלולה להוביל לחולשה, ולגברים אסור להפגין חולשה. חוסר המודעות הגברי והחשש מלהביע חולשה, טוען בוקובוזה, בסופו של דבר פוגע בגברים: הם לא מודעים לכך שהגבריות פוגעת בהם (תחרותיות מטורפת, אורח חיים לא בריא, עבודה מסביב לשעון), לא מטפלים בעצמם, גופנית ונפשית, ולא ערים לכך שמנצלים את הגבריות שלהם. הנתונים ידועים ומדהימים: תוחלת החיים של הנשים ארוכה יותר מזו של הגברים ושיעור הגברים המתאבדים הוא פי שלושה וארבעה משיעור הנשים המתאבדות.

כלומר, גיליגן צודקת כי הידע האנושי פרה-המהפכה הפמיניסטית היה ידע שנכתב על ידי גברים ובשביל גברים אולם זה נעשה מבלי שהם מודעים לכך – כי הגבריות הייתה סמויה. כיוון שהגבריות הייתה סמויה, הם מעולם לא ההינו לשאול – מה המחיר שגברים משלמים על הגבריות שלהם?

*

בוקובזה, ד"ר לפסיכולוגיה ומטפל, מתחיל את מסעו בתיאור הולדת הגבריות, אי-שם לפני 4.5 מיליון שנה, כאשר אבותינו הקדומים ירדו מן העצים, מהלך שהביא בסופו של דבר לחלוקת תפקידים בין זכרים ונקבות ומכאן ליצירת נשים וגברים. בפרקים הבאים בוקובזה מתאר את המקומות בהם הגבר הוא קורבן של גבריותו, בשדות השונים של החיים; כיצד הוא מנסה לאלחש את פצעי הגבריות הלא מטופלים שלו (מה שבוקובזה מכנה "אזורי החיבור של הגבריות"); כיצד הגבריות שלו מתעצבת בעקבות קשריו עם אביו ועם אימו; ולבסוף, בוקובזה שואל ומנסה להשיב: אם כן, כיצד על הגברים להתמודד עם "מחיר הגבריות"?

ניסיונו של בוקובזה להפנות את הזרקור לאזורי הגבריות המוצנעים ולשאול שאלות שכמעט ואינן נשאלות הוא מרשים. יחד עם זאת, הניסיון לכתוב מחדש את "קיצור תולדות הגבריות", מפיל את בוקובזה לבורות המוכרים של השטחיות וההכללה. ניסיון זה אולי לא פוגע ב"מדעיותם" או תוקפם של הדברים, אך הוא מחסל את יכולת השכנוע של המחבר.

כך למשל בפרק שנקרא "רודן או קורבן?" בוקובזה מבקש לטעון שגברים משלמים את המחיר לשאיפתם הבלתי-נדלית לפתח כלים בשדה מפתיע במיוחד – ההפריות החוץ גופיות. "אחת התוצאות של הטכנולוגיה החדשה הייתה החלשת מעמדו של הגבר ההטרוסקסואל, שנוכחותו הפסיקה להיות הכרחית לצורך הקמת משפחה".

לומר כי הפריה חוץ גופית פגעה בגבר ההטרוסקסואלי זו טענה כה צרה ואגואיסטית, שהיא חוזרת למחבר כבומרנג – זה נראה כי יותר משהוא מבקש לחשוף כיצד הגבריות מכלה את עצמה, הוא זועק את זעקת הקוזק הנגזל. טענות מעין אלו גורמת לקוראות ולקוראים לצקצק בלשונם ולומר: "זה נשמע כמו 'אוי אוי אוי'".

דוגמא זו מראה שני פגמים עיקריים בספר: ראשית, הראייה הצרה בדבר הסבל שנגרם לגברים. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהספר הוא שתבניות חברתיות ומוסדות חברתיים שונים עלולים לפגוע בכולם, גם באנשים החזקים ביותר לכאורה. במשפטים רבים בספר ניתן היה להמיר את המילה "גבר" במילה "אשה" והמשפט עדיין היה נכון; במקומות אחרים, כמו בדוגמאות שבוקובזה מביא משוק העבודה, ההבדלים הסוציו-אקונומיים הם משמעותיים הרבה יותר מאשר ההבדלים המגדריים. המחיר שהגברים משלמים הוא לא מחיר הגבריות שלהם אלא מחיר היותם חלק מן החברה, על יתרונותיה וחסרונותיה.

שנית, נדמה כי הגבר שבוקובזה רואה לנגד עיניו הוא הגבר ההטרוסקסואלי. נכון אמנם כי הוא מתאר פה ושם גבריות הומוסקסואלית, אך התחושה היא שתיאורים אלו נועדו לצרכי כסת"ח בלבד. כך למשל בוקובזה מאריך על הקשר שבין הגבר לאביו ולאימו ועל הצורך של הגבר במודל גברי ומודל נשי. כלומר, המשפחה שבוקובזה רואה לנגד עיניו היא משפחה הטרוסקסואלית ממוצעת; אין מקום אצלו לשתי אימהות או שני אבות, כאשר מחקרים מוכיחים כי משפחות אלו אינן טובות פחות לילד ממשפחה מסורתית.

בכלל, נדמה כי הגבר שהספר מדבר עליו הוא הגבר שלפני 30 ו-40 שנה, ולא הגבר של שנת 2017. "הדרמה של הגבריות החדשה", קובע בוקובזה, "היא שהתכתיבים החברתיים המסורתיים שאין לה ברירה אלא לציית להם חורטים בה שבר בסיסי ופיצול עמוק. הנורמות כה מושרשות עד שגברים רבים חשים בציווי מחמיר לממש ציפיות הקשורות לזהותם הגברית גם כאשר אלה מתנגשות עם רגשותיהם ואמונותיהם". איני חולק על דברים אלו, אולם לא ברור מדוע זו הגבריות החדשה, שהרי לטענת בוקובזה שבר זה מלווה את הגבריות עשרות ומאות שנים.

לדעתי, הדרמה של הגבריות החדשה היא המסר הכפול שהחברה משדרת לגברים; בוקובזה מתייחס לכך באגביות, אך אינו אוחז את השור בקרניו: הגברים החדשים נדרשים מחד להיות אמפתיים, קשובים, רכים ומכילים; מאידך, הם נדרשים לשמור על המאפיינים הגבריים שלהם: לפרנס את המשפחה אך גם להיות אבא שמוציא את הילדים מהגן; להימנע כמובן מהטרדות מיניות אך גם ליזום, להיות אקטיבי ואולי אפילו אגרסיבי בקשרים רומנטיים. גבר שייחשב רק מכיל ומתחשב, מיד ייתפס כסחורה פגומה בעיני רוב הנשים. הגברים המסורתיים – מה שבוקובזה מכנה "הגבריות החדשה" – אלו שנתונים למכבש הלחצים החברתי, יינשכו שפתיים וימשיכו ליהנות מהפריבילגיות שלהם; הגברים החדשים, אלו שיוותרו מרצון על הפריבילגיות שלהם, אך החברה הישנה, על נשיה וגבריה מונעת זאת מהם – הם נתונים בדרמה אמיתית.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

סיפורו של מקום, ספר ללא סיפור: על "ג'ון טרבולטה ואני" של מתן חרמוני

במשך כמעט כעשור במהלך חיי הנעורים שלי, העיר באר שבע הייתה המטרופולין אליה נשאנו את עינינו. הן במהלך השנים שלמדתי באזור, הן במסגרת שירותי הצבאי, באר שבע הייתה צינור החמצן שלנו לעולם הגדול. השימוש הבאר-שבעי שלי היה בעיקר פונקציונלי ולא אחת תהיתי האם יש בה, בבאר-שבע, דבר מעבר לסופר-מרקט, תחנת רכבת ואוטובוסים או קניון.

כאילו שמע את תפילותיי, מתן חרמוני, החליט להקדיש את ספרו השלישי "ג'ון טרבולטה ואני" (בשמו הקודם: "קרבת דם"), לעיר באר שבע. המספר – שסיפורו דומה מאוד לקורות חייו של חרמוני – מרצה באוניברסיטה, במאי תיאטרון כושל בדימוס ומורה בתיכון בהווה – חוזר לילדותו בבירת הדרום ואל החבורה הססגונית שליוותה אותו, ומבקש לנשק את העיר הנרדמת על פיה ולהפיח בה חיים.

מלכת הדרום או נסיכה רדומה, חרמוני מקים מעפרה את העיר באר שבע. תיאורה של באר-שבע מעטיו של חרמוני חי וצבעוני, והוא החזיר אותי לא אחת לחברי ילדותי בעיר נידחת לא פחות, כמו גם לרחובותיה השוממים של באר שבע, שכפי שמעט עולה גם מן הספר, תנופת הבנייה שלה כמעט שינתה את פניה ללא היכר.

אלא שמעבר לסיפורו של מקום, העיקר חסר מן הספר, ובראש ובראשונה עלילה. לספר "ג'ון טרבולטה ואני" אין עלילה, ולו במובן הרך של המילה, קרי מבנה סיפורי. אין סיפור – קל-וחומר שלא חידה, או חידה-לכאורה – שחשיפתו מתבהרת ככל שמתקדמים בקריאה, ואין כמעט דגש על החניכה שעובר המספר, מסע שבסופו הוא לומד דבר או אף נהיה מישהו אחר. מלבד אנשים פרפקציוניסטים או אנשים עם אובססיה מסוג אחר, לקורא אין למעשה סיבה לסיים את הספר.

ל"ג'ון טרבולטה ואני" אין גם מספר ברור, או מדויק יותר לומר – אין אחידות תצפיתית ואחידות לשונית. מחד גיסא, לשון הספר היא מאוד ספרותית וכבדה, כמו שהיינו מצפים מאיש אקדמיה, אפילו איש אקדמיה זוטר; מאידך גיסא, הסיפורים מלאים בחזרות, שמאפיינות יותר אדם צעיר, או מי שאינו בקיא במלאכת סיפור הסיפורים, או ב"הערות עריכה" כגון "אבל אני מקדים את המאוחר" או "על זה כבר דיברתי". אם המחבר מאמין בקורא, הוא אינו צריך "להדריך" אותו; הקורא יודע מה היה לפני כן, ואם הספר טוב הוא ימשיך לקרוא בו, הוא אינו צריך תמריצים מלאכותיים. כנראה שהסופר אינו בטוח ביכולותיו שלו.

אנשים צעירים ומצליחים מעוררים בי תחושות אמביוולנטיות. מצד אחד מפלס הקנאה גואה, גודש, עולה על גדותיו – מה יש להם שלי אין? מדוע הם הצליחו במקום שאני נכשלתי? מצד שני, בהרבה מקרים מדובר בנתון מעודד – אם הם הצליחו גם אני יכול. חבר קרוב מאוד פעם אמר לי "אתה כותב טוב, אבל עמוס עוז אתה לא" (בהנחה שעמוס עוז הוא פסגת היצירה). את "ג'ון טרבולטה ואני" סיימתי לכן עם מסר מעודד. גם אני יכול, גם אתם יכולים.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

בדרך חזרה מהחתונה

בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה מֵהַחֲתֻנָּה, אַבָּא

אָמַר לִי שֶׁהָאַהֲבָה מֵתָה,

וְשֶׁאִם אַשְׂכִּיל לְהָבִין אֶת

סוֹד מוֹת הָאַהֲבָה –

אֵדַע אוּלַי יוֹתֵר מִדַּי.

שָׁתַקְנוּ.

.

עַל מִפְתָּן הַבַּיִת הִקְשֵׁיתִי:

לְאֵיזוֹ אַהֲבָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן?

אָבִי לִטֵּף אֶת רֹאשִׁי בְּחֶמְלָה

וְנִכְנַס הַבָּיְתָה.

 

על רכישת אמון: ביקורת על הספר "טוהר" של ג'ונתן פראנזן

ניסיון החיים בקריאת ספרים וכתיבת ביקורות ספרים לימד אותי לקמץ במתן אמון לסופרים אמריקניים עכשוויים כמו גם לספרי ביכורים – והרי מהו תהליך הקריאה אם לא מתן אשראי לזמן בלתי מוגבל למחבר?; מעטים הם ספרי הביכורים כמו גם הסופרים האמריקניים שאקרא, ונדרשת לפחות משוכת "הספר השני" – על משקל סימפטום האלבום השני – על מנת שאקדיש מזמני לספרים אלו. לכן "טוהר" – ספרו החמישי של ג'ונתן פראנזן והשלישי שתורגם לעברית – הוא ספרו הראשון של פראנזן שקראתי. והוא בהחלט רכש את אמוני.

העלילה של הספר "טוהר" נעה בין זמנים ומקומות שונים: במרכז הספר עומדת פיוריטי (כלומר "טוהר") טיילר, או בשמה הקצר יותר פיפ, אשה צעירה ללא תכניות כלשהן לעתיד, שבעקבות מפגש אקראי-לכאורה עם אשה גרמניה בשם אנגרט נוסעת לבוליביה לעבוד אצל האקטיביסט האינטרנטי אנדראס וולף, מעין ג'וליאן אסאנג' גרמני. כשטיילר עוברת מפרויקט "אור השמש" של וולף לדנבר, ארה"ב, על מנת לעבוד כעיתונאית – פרטי העלילה מתחילים להתבהר.

"טוהר" הוא לא רק שמה של הגיבורה הראשית, אלא גם התמה המרכזית של הספר: וולף, פיפ טיילר,  אימה של טיילר ועוד אחרים – כולם חגים סביב התמה הזו ונתקלים בסיטואציות ואתגרים שמערימים קשיים על משאלת לבם להיות "נקיים".

על אף שעיסוק ב"טומאה וטהרה" עלול בנקל לגלוש למחוזות ההמוניות והשטחיות שמאפיינים את תרבות "העידן החדש", פראנזן מטפל בחומרים אלו בעדינות, ורק לעתים נדירות מועד מהילוך על החבל הדק שהוא צועד עליו. פראנזן מלהטט באופן מוצלח בין הטוהר הממשי לטוהר המטאפורי, ולרוב מפזר בטוב טעם את הדיון במושג. מעיב על כך רק סוף קיטשי למדי – שהניסיון לפרבלם אותו רק הופך אותו לדביק יותר.

שליטתו של פראנזן אינה ניכרת רק בתמה העיקרית, כי אם גם בדמויות ובעלילה. הדילוגים בעלילה אינם גסים מדי ואין איזו תעלומה חסרת-ערך שמגיעה לפיצוחה בסוף הספר, אלא כמה תתי-תעלומות שמגיעות להתרתן במהלך העלילה. תורמת לכך כמובן הכתיבה הקולחת של פראנזן, שמשובצת בכמה וכמה תובנות יפות, ושאינה דרושה פיגומים מלאכותיים כמו בלשות דה לה שמאטע, של אחד הגיבורים או של הקורא.

לא למותר לציין את תרגומו הנפלא של ארז וולק. לאורך כל הספר הוא נוקט בבחירות תרגום נכונות, ובראשן הבחירה להותיר את הגיבורה הראשית בשם "פיוריטי" (והשוו לתרגום של "beloved" של טוני מוריסון ל"חמדת"). בנוסף, וולק מוותר על ההרגל המגונה של מתרגמי-פרוזה להכביר בהערות שוליים שמנסות לגשר לכאורה על פערים בין תרבות המקור לשפת התרגום, ולא זו בלבד שהם אינם מצליחים בכך – שכן פערים אלו לעולם לא ניתן לאחות – הם מקשים על הקורא לצלוח את הספר; הקורא, שחשב הוא רכש ספר פרוזה, מוצא את עצמו קורא ספר עיון. זו לא תהיה מנת חלקו של הקורא ב"טוהר", שיקבל לידיו ספר מעולה.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

מי ישמע את זעקת הנשים? על הספר "מסוף העולם ועד סופו" של רבקה לוביץ

את פניו של הקורא בספר "מסוף העולם ועד סופו" של רבקה לוביץ, עוד לפני עמוד הכריכה הפנימית, מקבלות שורה של "הסכמות". לקורא שאינו בקיא בספרות התורנית אסביר כי "הסכמות" הן מוסד שבו מחבר הספר מבקש את הסכמתם של גדולי הדור לדברים שהוא כתב, מין גרסה מרוככת של peer review המקובלת בעולם האקדמי, מעין מוסד-חניכה שבו "הגדולים" אומרים לקטנים "ברוכים הבאים בצל קורותינו".

הכלל הידוע בהסכמות הוא: "אמור לי מי הם מסכימיך ואומר לך מי אתה"; לוביץ איננה פונה לרב שטיינמן החרדי, או אפילו לגדולי הדור של הציבור הדתי-לאומי; היא פונה לאנשים שהיא מעריכה, כמו הרב שלמה ריסקין, פרופ' תמר רוס, הרב יובל שרלו, בלו גרינברג וד"ר אביעד הכהן.

ההסכמות האלו, שמתנפלות על הקורא על ההתחלה, הרתיעו אותי מעט כשפתחתי את הספר. מדוע לוביץ, שכל חייה מבקשת לשנות את המוסכמות ולחתור נגד הזרם – דרושה להסכמות אלו? מדוע כאשר היא באה לכתוב את מה שהוא במידה רבה "סיפור חייה" – ידיה כבדו, עד שהיא נדרשת למין אהרן וחור שיתמכו בידיה?

*

הספר "מסוף העולם ועד סופו" מחולק לשלושה שערים: השער הראשון והעיקרי, שמפרנס כשני-שלישים מדפי הספר, עוסק בסיפורן האישי של נשים שבני זוגן נעלמו ולכן לא יכולות לקבל גט, או נשים שבני זוגן מסרבים לתת להן גט – העגונות ומסורבות הגט, בהתאמה. חלק זה כולל אחד-עשר מקרים של סרבנות גט או עגינות כואבים מאוד שכל אחד יכול להזדהות עמם.

השערים השני והשלישי מצומצמים יותר: השער השני של הספר עוסק בנפגעי ממזרות, קרי אנשים שנולדו מחוץ לנישואין כתוצאה מיחסי מין של אשה נשואה (ילד שנולד כתוצאה מבגידה של הגבר אינו נחשב לממזר), ואילו השער השלישי עוסק בביטולי גיור. בין לבין, לוביץ מתארת תחנות נוספות בחייה כמו את מחשבותיה כפמיניסטית דתייה, מאבקה נגד הדרת נשים בבתי עלמין או היעזרותה כטוענת רבנית בתקשורת על מנת לקדם את עניין לקוחותיה.

בעוד בז'אנר הספרותי "סיפורים מכורסת הפסיכולוג" מבית מדרשם של ארווין יאלום ויורם יובל, נהוג להביא רק "סיפורי הצלחה", לוביץ מביאה רק "סיפורי כישלון", קרי מקרים קשים מאוד של סחטנות מצד בני הזוג. נכון אמנם שזו היא האוכלוסייה שלוביץ טיפלה בה בתור טוענת רבנית בשל עבודתה בארגוני פרו-בונו – אולם עדיין קשה לומר עד כמה סיפורים אלו משקפים את הנעשה בבתי הדין הרבניים, שאצלם עוברים כל מי שמבקש להינשא על פי חוקי המדינה וגם כל מי שהתחתן בנישואין אזרחיים בחו"ל וחזר ארצה.

דרך הרצאת המקרים מלמדת משהו על כישוריה של לוביץ כטוענת רבנית שטוענת בבתי דין, כמספרת סיפורים. לוביץ מפליאה לתאר את המקרים הקשים שעברו תחת ידיה באופן שמעורר אמפתיה בלבות הקוראים. עם זאת, היא מקמצת בדעתה בנוגע לפתרונות הראויים. יש אמנם "נספח" בסוף הספר שבו לוביץ מפרטת פתרונות אפשריים, אך אלו נראים יותר כמו פתרונות אד-הוק של ליטיגטורית, שמבקשת "לנצח את המקרה", ולא כחלק מחשיבה מערכתית כוללת.

לדעתה של לוביץ ניתן לפתור את רוב הבעיות אם מבצעים "התאמות" בין ההלכה לבין המציאות המשתנה. אני חושש שהפתרון לבעיות אלו מורכב יותר. הפתרונות של לוביץ מתאימים אולי לעגונות ומסורבות גט, אולם הם לא יועילו כלל כשמדובר בממזרים, שם הבעיה היא אינהרנטית בהלכה, או בסוגיית ביטולי הגיורים, שכמו שלוביץ מראה היא פוליטית ברובה הגדול ועוסקת ביחסי הכוחות שבין חרדים לדתיים-לאומיים, על גבם של המתגיירים.

לדעתי הפתרון הפשוט הרבה יותר, שיכול לתת מענה למרבית המקרים – גם אם הוא מסובך פוליטית – הוא הפרדת מוסדות הדת מן המדינה. הספר של לוביץ רק ממחיש כי לא צריך להיות ליברל מובהק או חילוני מפוחד על מנת להיאבק להפרדת הדת מן המדינה, שכן זו היא בראש ובראשונה אינטרס דתי: היא תאפשר לקהילות היהודיות לחיות ביהדות על פי דרכן – ומאידך לא תכפה על הדיינים את ערכינו הליברליים – והיא תציג לאנשים שאינם דתיים, כמו גם לאנשים המבקשים להצטרף לעם ישראל, את פניה היפות של היהדות. כמדומני שלוביץ נמנעת מלהציע פתרון זה בפה מלא, שכן הציבור הדתי-לאומי עודנו שרוי בקיבעון כי מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", והפרדת הדת מן המדינה מהווה לשיטתם נסיגה מרעיון זה.

בנקודה זו אני מבקש להיות "פרקליטם של השטן" וללמד זכות על הדיינים, על אף שאין לי דבר וחצי דבר עמם או עם השקפת עולמם; זה נכון שלפעמים הם "לא-ידידותיים", מקובעים מבחינה הלכתית, או פשוט תאבי-כוח. אבל להבנתי, לתפישת עולמם יש עיגון תורת-משפטי. בתי משפט או בתי דין הם רק דרך אחת לפתור סכסוכים. לצד מערכת המשפט החילונית הקונבנציונלית ישנו מערך שלם של הליכים סמי-משפטיים כמו גישור ובמידה מסוימת גם בוררות, שמבקשים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום.

כמדומני שכך בתי הדין תופשים את עצמם מבחינה תורת-משפטית: בתי הדין תמיד יעדיפו הסכמה, שלום, שלום בית – גם אם לנו נראה שהתפישה שלהם את שלום הבית היא מעוותת ומביאה לידי אבסורד. הליך הגירושין, כמו שכל דיין יאמר לכם, מתנהל בין האיש לאשתו; בית הדין לא נותן גט, הוא לכל היותר יכול לכפות על האיש לתת גט לאשתו, אלא ש"כפייה" והסכמה הם תרתי דסתרי, אוקסימורון. כשם שהמגשר אינו יכול לתת לראובן את הכסף ששמעון חייב לו, כך בתי הדין אינם יכולים לתת גט שלתפישתם לא מצוי בידם.

לכאורה, אם בתי הדין מעדיפים "לא להתערב", מדוע כל-כך קשה להם לשחרר? אני לא בטוח שהדברים סותרים; בתי הדין לא חושבים שאין להם תפקיד, הם סבורים כי תפקידם להשכין שלום, כאמור לפי תפישת עולמם. כל אדם, ובוודאי כל מוסד, ועל אחת כמה וכמה מוסד שבתהליכי ניוון ושקיעה – נהנה מהכוח והסמכות הנתונים לו, גם אם תפקידו רק "לפשר". אפילו פסיכולוגים, שבמובן מסוים הם פסיביים בהגדרתם, מתקשים בכך; האמינו לי, הייתי אצל שני פסיכולוגים שביקשתי לסיים את הטיפול אצלם, ולא בשל טיב הטיפול, והתגובות שלהם היו אחד המחזות המביכים שראיתי.

*

אני מבקש לחזור לעניין ההסכמות שבפתיחת הספר: אני מצאתי בהסכמות אלו שיקוף לאמביוולנטיות שמאפיינת את לוביץ, שמצד אחד מלאה ביקורת כלפי בתי הדין או ההלכה, ומאידך מבקשת לגלות בהלכה פנים חדשות, לחתור בה את הנתיב שלה. נכון אמנם שאת עיקר זעמה היא מפנה לבתי הדין הרבניים שמעבירים את הנשים ויה דלרוזה בדרך לגט המיוחל; אולם גם לוביץ מסכימה, והיא עושה זאת בגילוי לב אמיץ ומרשים מאוד, כי הבעיה אינה רק ברבנים, אלא גם בהלכה עצמה, למשל בשל המעמד הנחות שהיא מעניקה לנשים.

כמו שלוביץ אומרת בעצמה "התלות של האישה באיש מובנית בתוך כללי הלכות הקידושין. הבעל מקדש את האישה – ובלשון ההלכתית 'קונה אותה'; והיא מקודשת על ידו, ובלשון ההלכתית 'קנויה לו'. זה משמעם העמוק של נישואין כדת משה וישראל […] האישה נכנסת לחיבור מקודש, מוסרת למעשה את מפתחות הרחם והמיניות שלה לבעלה; מעתה והלאה הוא מושל בה ורק בידו הכוח לפתוח את השערים".

ואף על פי כן, לוביץ אינה מוותרת. הישירות והכנות הזו, האמביוולנטיות הזו – אם תרצו הסיפור של הפמיניזם הדתי כולו – לצד הסיפורים האישיים הכואבים – אלו הדברים שהופכים את הספר למרתק כל כך.

פורסם לראשונה באתר מגפון, כפי שניתן לראות כאן

אני גיטרה? על הספר "מסיבת יורֶה" של מיה הוד רן

הקריאה בספר "מסיבת יורֶה", ספר הביכורים של מיה הוד רן, העלתה לי את האסוציאציה של כיוונוּן פסנתר. המכוונן הוא אמן שיודע את מלאכתו, הוא מכיר את הכלי ואת אופיו, הוא עושה בו כבשלו. הכוונון הוא מלאכה שלעתים מהפנט להסתכל עליה מתבצעת, אולם בפעמים אחרות היא צורמת מאוד לאוזן. כך או כך, זו לא בדיוק נגינה.

"מסיבת יורֶה" אף הוא מעיד כי המחברת שלו מכירה את מלאכת הכתיבה ומרגישה בביתה בשעת המלאכה, אולם לרוב הצלילים העולים ממנו אינם נעימים לאוזן, ובפרט למי שאוזנו רגישה. הרגעים הצורמים הם רבים והם עולים על אלו בהם הוד רן מפיקה ממלאכתה צלילים נעימים.

"סיפורי המבוגרים" – הסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של המבוגרים – המוצלחים ביותר הם "ויה דלרוזי" ובו אישה שתופסת את בעלה בוגד בה מענישה אותו בדרכים יצירתיות; או "נגיד" – אם כי קשה להגדיר את האחרון כסיפור. אולם אלה הם מעט שאינו מחזיק את המרובה.

רובם המוחלט של הסיפורים שנכתבו מנקודת התצפית של מבוגרים הם שטחיים ובוסריים. כך בסיפור "המועדון של ריצ'י" שבמרכזו עומד גלשן, או "ז'נט רגליים" שמספר על התנסותה של הדוברת עם "שעווניות", קרי נשים שמלאכתן היא הורדת שערות לאחרות. בסיפורים אלו המחברת פותחת צוהר לעולם שמסקרן להכיר, אך עלילתם אינה מפותחת וגולשת למחוזות הבנאליה. חלקם האחר של הסיפורים, כמו "דגים", או "מסאז' נוח" "רק" סתמיים. האחרון גם מראה כי סיפור גרוע לא ניתן להציל בפאנץ', ואף שאחריתו – הפאנץ' – מביישת את ראשיתו.

הרגעים שמעלים צלילים הרמוניים הם אותם סיפורים שמסופרים מנקודת מבט של ילדים או שמספרים על עולמם של ילדים. כך הם הסיפורים "קול ב", שמספר על שתי ילדות בחוג זמרה, שהשירה במקהלה – כמו גם שכנה ניצולת שואה – מחברות ביניהן; או "החתונה", שמספר על ילד (אולי מבוגר בעל מוגבלות שכלית?) שממתין עד בוש לחתונת אחותו; וכן "השבעה של ספתא" ובו ילדה שסבתה נפטרה מתמודדת עם מותה בדרכים יצירתיות.

הסיפור "השבעה של ספתא" מדגיש את הקסם שיש בסיפורים שמסופרים מנקודת המבט של ילדים: נקודת מבט זו מציעה זווית ראייה אחרת, חדשה, על המציאות; היא מאפשרת לצלול לעולם שבו מחד תמימות משחקת תפקיד משמעותי, ומאידך, ובשל כך, יש בו איזו כנות של אנשים שלא נחשפו לצביעוּת ולשקרים של עולם המבוגרים, כמו הילד שמצביע על המלך ואומר "המלך הוא עירום". היא גם מאפשרת, כמו שדויד גרוסמן מפליא לעשות, לשחק עם השפה כמו ילד שאך זה למד לדבר.

נקודת המבט הילדית היא אמנם מעניינת ומרעננת, אך לא תמיד היא מספיקה, שכן על מנת שספר ילדים יעניין מבוגרים הוא נדרש לדבר מה נוסף שבשלו הקורא יאמר שאכן יש כאן זווית מרעננת על המציאות ולא טריק ספרותי. אחרי ככלות הכול, הספר מיועד למבוגרים.

תוך כדי קריאת הספר ראיתי שהמחברת הוציאה ספר לילדים, ושמחתי בלבי. יש אנשים שמסתובבים בעולם עם התחושה שהם "פסנתר", ולא יודעים שהם למעשה "גיטרה". מקווה שבכך הוד רן מצאה את ייעודה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן