המציאות עולה על הדמיון: על הספר "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו

כשלמדתי בחוג לספרות, באחד התרגילים של סדנת הכתיבה המרצה ביקש מאתנו לקחת ידיעה מהעיתון ולכתוב עליה סיפור קצר. בשיעור הסיכום לתרגיל, הראה לנו המרצה כתבה על שחזור הרצח של אסף שטיירמן על ידי רעי חורב.

כזכור, בדצמבר 1996 נמצאה גופתו של שטיירמן בן השמונה-עשרה בחורשת אושיסקין בכפר סבא. ארבע שנים המשטרה לא הצליחה לפענח את הרצח. זהות הרוצח התגלתה רק לאחר שבשנת 2000 זוגתו של חורב התלוננה במשטרה שחורב מכה אותה, ובאותה הזדמנות סיפרה כי בן-זוגה התוודה לפניה כי רצח את שטיירמן. חורב הודה והפליל את שתי שותפותיו, סיגלית חיימוביץ וליהיא גלוזמן. כאשר חורב שיחזר את הרצח ונשאל למה רצח את אסף, הוא אמר: "במקרה הוא עבר שם. זה היה יכול להיות כל אדם אחר". ראו, סיכם המרצה את המפגש, אלו חומרים נהדרים לסיפורים מספקת לנו המציאות.

רצח שטיירמן הוא גם הרקע לספר "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו – אם כי גיבורי הפרשה האמיתית מקבלים שמות חדשים בספר, והספר לא נצמד לעלילה המקורית. המקום הוא כאמור כפר-סבא, השנה היא שנת 2000, והדמויות הראשיות הן דוד אלתר ודפני אנג'ל, שני ילדי שמנת במגמת קולנוע בתיכון "רבין" בעיר. בעקבות פענוח הרצח, תלמידי המגמה מקבלים משימה שמטה את העלילה למחוזות רחוקים.

כמאמר המם האינטרנטי שלקוח מדבריו של איל שני ב"מאסטר שף", ספר שנבנה על גבי הרצח של שטיירמן יכול להיות "או הצלחה ענקית, או רוב הסיכויים התרסקות איומה". מחד, הרצח הזה ממחיש כי רצח מהסרטים כזה, הרצח המושלם, לא חייב להתרחש דווקא באמריקה. כל ספרות המתח הישראלית שאני מכיר נכשלת בעיקר בנקודה זו: הקורא הישראלי יכול לדמיין נער בן 12 לוקח מספרי תפירה ויוצא למסע הרג, אונס אכזרי או אפילו רצח בשל מריבה על מקום חניה – אלו חומרי המציאות שלדאבוננו אנו מכירים – אבל קשה לנו לדמיין רצח סתמי. רצח מושלם כזה כמו של חורב, רצח שרירותי, ללא סיבה, בישראל? החסרי משוגעים אנחנו?!

מקרה רעי חורב מראה כי אפשרות זו היא ממשית. לכן גם חשוב מיקום העלילה בכפר-סבא, קרוב למקום התרחשות המעשה; וכן העובדה שהדמויות הראשיות הן בגיל ההתבגרות, כאשר כל הרגשות והיצרים בדיוק מתעוררים ויכולים להוביל לאסון, כאשר בני הנוער נעים בין להט ואידיאולוגיה חסרי מעצורים לבין שעמום טוטאלי.

כאן גם טמונה אפשרות ההתרסקות: רצח שטיירמן הוא בערך כמו שבנימין נתניהו יחליט לחתום על הסכם עם האו"ם המעביר מחצית ממבקשי מקלט והמסתננים לארצות אירופה ואת החצי השני להשאיר בישראל ולפזר בארץ, רוצה לומר: too good to be true, או "רע מדי בכדי להיות אמיתי". הקסם שברצח של שטיירמן נובע מכך שעל אף שהוא מושלם – הוא עדיין נותר מסתורי מאוד; כל רפליקה עליו, כל סיפור שייכתב לידו – לא זו בלבד שיתקשו לשחזר את המקור, אלא גם יוסיפו פרשנות מיותרת, פרשנות מחרבת.

ואכן, מעבר לתנאי הפתיחה המצוינים, "כפר סבא 2000" לא מצליח להתרומם. השעמום של דפני ודוד הופך להיות מדבק, הוא מדביק גם את הקורא. שעמום, כמו החיפזון, כמו אתרי היכרויות באינטרנט – הוא מהשטן, קרי הוא שורש כל הרע; והשעמום של גיבורי הספר אמנם פותח פתח למספר התרחשויות מעניינות ולא צפויות, אלא שמעבר לכך כמעט ולא מתרחש דבר, לא במונחים עלילתיים סטנדרטים, וקל וחומר שלא בהשוואה לרצח שנמצא ברקע שלו. הספר נותר חיוור, והמחברת מייצרת הרבה דרמה מניפולטיבית ומלאכותית על מנת להחזיק את העלילה. במקום ש"כפר סבא 2000" יאלחש את הקורא ואז יהמם אותו, הספר מרדים את הקורא לגמרי.

ג'וליה פרמנטו • כפר-סבא 2000 • פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות • 2017 • 262 עמ'

מודעות פרסומת

עקדת יצחק

בַּדֶּרֶךְ לֶאֱסֹף אֶת תּוֹצְאוֹת

הַסִּי טִי מוֹחַ

רֹאֶה אִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת

מִתַּחַת "עֲקֵדַת יִצְחָק" שֶׁל קַדִּישְׁמַן.

בְּדֶרֶךְ חֲזָרָה הִיא כְּבָר אֵינֶנָּה.

כמה מעלות טובות: על הרומאנים הנפוליטאניים של אלנה פרנטה

הרבה זמן לא נהניתי מספר פרוזה כמו שנהניתי משלושת הספרים הראשונים ברומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. למרות שהעלילה מתפרסת על פני כ-1,250 עמודים (מבלי למנות את הכרך הרביעי, שאמור לצאת בקרוב), הקורא נקשר בעבותות לדמויות הראשיות, עד שמעט מאוד פעמים חשתי לאוּת מן הקריאה, או שיש מקומות שניתן היה לקצץ בעריכה קפדנית יותר, מעלות שקשה לומר גם על רומאנים רזים הרבה יותר.

הרומנים מלווים את המספרת אלנה גרקו ואת חברתה הטובה לילה צ'רולו מילדות ועד זקנה. הספר הראשון, "החברה הגאונה", מתחיל מהזיכרונות הראשונים של השתיים בכיתה א' בשכונה ענייה בנפולי, ומסתיים בחתונתה של לילה, והיא רק בת 17; הספר השני, "הסיפור של שם-המשפחה החדש" – שהוא לדעתי המוצלח מבין השלושה – ממשיך מן החתונה של לילה ומסתיים עם כתיבת הרומן הראשון של אלנה בגיל 23; ואילו הספר השלישי, "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו", ממשיך מהנקודה שהפסיק קודמו ומסתיים עם המשבר בנישואיה של אלנה, בגיל 32.

כמו בשיר המפורסם בהגדה של פסח, "כמה מעלות טובות למקום עלינו" ("אילו… דיינו"), הרומאנים הנפוליטיים נושאים כמה וכמה מעלות, שדי בכל אחד מהם לגרום להנאה מרובה לקורא, וצירופן יחד, כמו באפקט סינרגטי, רק מעצים את ההנאה.

בראש ובראשונה הרומאנים הנפוליטניים טובים בשל יכולתה של המחברת לטוות בכישרון את חוטי העלילה, ולא פחות חשוב להותיר מספר קצוות פרומים כך שיוכלו להיקשר בהמשך. בספר השלישי מתחילה אמנם להתגבש תחושה של מיצוי ממלאכת חיבור הנקודות הזו, אולם ככלל, פרנטה אורגת את מעשה העלילה באופן מקורי ומפתיע.

אם הקלישאה התיאטרונית אומרת כי אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית, בכל הנוגע לפרנטה התחושה היא שהקורא כלל אינו יודע שהאקדח על השולחן, ולכן כשהוא יורה – כשהמעגלים שנפתחו נסגרים – הקורא הן נדהם מקיומו של האקדח והן מוקסם מהמחברת, שידעה מתי להניח את האקדח וידעה מתי לירות. עד כמה שהדבר נשמע טריוויאלי, סופרים רבים מזלזלים בהצבת אותו אקדח, אותו חוט ששוזר את העלילה בפיתולים לא צפויים, וגם כאשר הם מוציאים אותו – הם מהססים מלירות בו, ומפטפטים את עצמם לדעת. וכבר אמרו טובים ממני: אם אתה רוצה לירות – תירה; אל תדבר.

אומנות טוויית החוטים ופרימתם בסדרת הספרים היא לא רק מוטיב צורני, קרי כזה שקשור להתפתחות העלילה, אלא גם מוטיב תמאטי, שנוגע לאחד הנושאים שהספרים עוסקים בו, והוא העובדה כי בסופו של דבר האדם הוא תבנית נוף משפחתו ומולדתו; כמה שלא נרכוש השכלה וחברים או נחנוך את עצמנו לתוך החברה והתרבות – אנחנו קשורים בחוט בלתי-נראה אל המשפחה ואל המקום שבו גדלנו. זו מחשבה שאותי מעט מדכאת: לפעמים אני מביט במראה הפנימית ומגלה שאני השתקפות די-מדויקת של בני משפחתי, ונבעת. האם לעולם לא אוכל להשתחרר מכך?

מעלתם העיקרית של הספרים היא בעיניי ההתמקדות ביחסי החברות שבין לילה לאלנה, באופן שאני אישית טרם נתקלתי בו. לא מדובר בהפניית זרקור לאיזה ערך חברוּת דביק או מואדר עד מוות, בסגנון "הרעוּת נשאנוך בלי מילים", חברות כזו שמתגברת על כל המכשולים; החברות של אלנה ולילה היא קשר אמיץ של יחסי אהבה-שנאה כה עזים שרק חברות מילדות יכולה לשאת. כמדומני שמערכות יחסים רומנטיות מעוררות אמנם הרבה תשוקה, אך יש בהן משהו פריך יותר; מאידך, אילו הדברים היו מושלכים על קשרי-משפחה, הקנאה, על-אף שהיא כמובן קיימת מראשית האנושות (קין והבל, יוסף ואחיו ועוד), הייתה מוכחשת. רק חברות כה עמוקה יכולה לעורר קשת כה רחבה של רגשות.

התרגום של אלון אלטרס מעולה. למעט ההבחנה המגושמת שבין "שפה איטלקית" לבין "דיאלקט" (אם כי אין לי פתרון אחר להתגבר עליה), אלטרס מצליח להעביר את שפת המקור באופן חלק, תוך שהוא משלב ביטויים באיטלקית עם קללות בעברית, וכך מגשר על הפער שבין הקורא הישראלי לתרבות האיטלקית. למעלה מכך: הזרות של הרומנים, כלומר העובדה שהם מתרחשים באיטליה, היא בעיניי מעלה נוספת של הרומנים. לו הספר היה מתרחש בישראל, מיד היו מוצמדות לעוני ולמצוקה משמעויות פוליטיות או עיגון בקונטקסט מסוים – ואלו היו מקשים על היכולת של הקורא ליהנות מגופה של העלילה. התרחשות האירועים באיטליה אמנם מזמינה שאלות פוליטיות שנוגעות לעוני וסוגיות אחרות, אך היא בעיקר מאפשרת לקורא להנמיך את רעשי הרקע ולצלול בהנאה לתוך העלילה.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

המלקה התשע-עשרה: על הספר "שמונה-עשרה מלקות" של אסף גברון

איתן אינוך, המכונה "תנין", הוא נהג מונית במקצועו. יום אחד הוא מסיע לבית העלמין "טרומפלדור" נוסעת בשם לוטה פרל, ישראלית כבת שמונים וחמש, להלווייתו של אהוב ליבה, אדי או'לירי, שהיה חייל בזמן המנדט הבריטי בארץ ישראל. לאחר ההלוויה, יום אחר יום, איתן מסיע את לוטה לביקור יומי בבית הקברות, ובמהלך הנסיעות הללו לוטה מגוללת בפני איתן כיצד הכירה את אדי, וכיצד בילו לפני למעלה משבעים שנה היא ואדי עם עוד זוג מעורב, רותי שפילברג וג'יימס וילשר.

לוטה גם טוענת באוזני איתן כי אדי נרצח, ובעקבות מוות נוסף של אחד מהרביעייה, איתן וחברו בר יוצאים לחקור את המיתות הלא מפוענחות הללו. חקירות אלו אינן רק מסע להבנת הגורמים לשורת המיתות הללו ומי עומד מאחוריהן, אלא גם מסע אל העבר, לתקופה שהבריטים שלטו בארץ, ובין השאר הנהיגו כלפי המחתרות בארץ את עונש המלקות. זו העלילה בספרו השישי של אסף גברון, "שמונה-עשרה מלקות".

ההתחלה של הספר מבטיחה. גברון לוקח נושא מרתק ואקזוטי כמו עונש המלקות – שגם בשדה האקדמי טרם נחקר עד תום – מסתייע ברקע ההיסטורי שלו בתקופת המנדט, ועל גביו מלהק את העלילה.

ההיסטוריה היא אמנם בסיס טוב לסיפור, אך גברון לא עומד באתגר: הנרטיבים השונים המפוזרים בספר, על אף ריבויים, אינם משכנעים ואינם אמינים; רמת ההעמקה ההיסטורית בספר דומה לזו של ערך בוויקיפדיה, כמו אלו שבר אוהב לעיין בהם; והיא לרוב היסטוריה טרחנית, כמו מורה דרך עירוני, כמו ההרצאות המשעממות שאיתן נושא בקרב נוסעיו אודות רחובותיה של העיר תל אביב.

אם לא די בכך, העלילה גם תפורה ברשלנות. במהלך הסיפור המחבר שולף יותר מדי פעמים אקדח שאינו טעון כדורים – תרתי משמע – רק על מנת ליצור מתח מלאכותי, ובשלב מסוים הקורא מבין שמדובר בתסמונת "זאב-זאב". דווקא במלקות שגברון הצליף בהן במערכה הראשונה, קרי בעבר, הוא אינו מצליף במערכה האחרונה, בהווה.

ככלל, הספר לא מצליח להתרומם. גברון רוכב על-גבי ההצלחה היחסית של ספרו הקודם "הגבעה", אולם כבר בנוגע ל"הגבעה" חשדתי שהיחס האוהד שגברון מקבל ממבקרי הספרות נובע בעיקר מהנושא הפוליטי הבוער –  ולכן מוצדק רק בחלקו.

"שמונה עשרה מלקות" אינו רומן, כמו ספרו הקודם של גברון, אלא דומה יותר למותחן בלשי. אולם גם בסטנדרטים של מותחן בלשי הספר אינו עומד: בר ואיתן הם שני חוקרים חובבנים – כך נראית החקירה וכך נראה גם הספר. העלילה נמתחת וממוחזרת כמו מסטיק שבת טיפש-עשרה משחקת עמו בין שפתיה במהלך שיעור משעמם. אין כמעט גילויים חדשים בחקירה במהלך הספר שמסיעים את העלילה, והפרטים נפרסים באיטיות עד אין סוף, משל היו תוכנית משכנתא אימתנית שהזוג הממושכן מדחיק עד לערוב ימיהם. האם גם גברון, בחושי הסופר החדים שלו, מדחיק את סוף הסיפור כי הוא מפחד ממנו?

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

בקול שונה: על הספר "רק שנינו" של אלחנן ניר

כשקראתי את הספר "רק שנינו" של אלחנן ניר, תהיתי האם המחבר חש או מודע למשא הכבד שרובץ על כתפיו. במקרים רבים נציג של קבוצת מיעוט נשפט בחומרה יתרה הן על ידי קבוצת השייכות שלו והן על ידי הקהל הרחב, בשל היותו בן לאותה קבוצה; ואם לא די בכך, לעתים הוא נבחן במידה שבה הוא מייצג או מקדם את המטרות של הקבוצה שאליה הוא משתייך. כך למשל, עם שופט ערבי שמכהן בבית המשפט העליון ידקדקו כחוט השערה בכל הפסיקות שלו שנוגעות לזכויות המיעוט הפלסטיני בישראל; אישה שניצבת בעמדה ניהולית בכירה תצטרך להוכיח שהיא הגיעה למעמדה בזכות ולא בחסד.

ונראה לי שהדברים הם בבחינת קל וחומר כשמדובר בסופרים בני המגזר הדתי-לאומי, כמו ניר, מגזר שבתחום השירה הצליח להעמיד משוררים ומשוררות רבות, אך כשמדובר בפרוזה הוא מדשדש. ולכן ספרו של ניר – משורר, איש הגות, ועורך בכיר בעיתון "מקור ראשון" – נבחן הן לגופו של עניין והן בהיותו של ניר אחד מבניו של המגזר: האם ניר יצליח להבקיע את הבצורת-היחסית של סופרי המגזר הדתי? האם הוא מביא "קול שונה"?

הספר "רק שנינו" מספר על יונתן להבי, אף הוא בן המגזר הדתי-לאומי, שנאלץ לתמרן בין עבודתו כמורה, נישואיו לאליסה, ובין כל אלו למשפחתו: אחיו מיכה, שלוקה במחלה נפשית; אחיו המת עידו; אמו ענת, שמאז מותו של עידו התעטפה במעטה של צדיקות והפכה את ביתה למקדש-מעט לבנה המת; ואביו המופנם, עמנואל.

"רק שנינו" הוא ספר טוב מאוד. הספר אמנם מאופק, אולי מאופק מדי, והוא מתחיל מעט חלש, אולם לקראת השליש האחרון שלו הוא מתרומם והופך למעולה. ניר מתאר באופן פיוטי את חייהם והוויותיהם של יונתן ומשפחתו, בשפה שכּה-חסרה בספרות הישראלית. המתח בין המשפחה של יונתן ובין משפחתו החדשה שהקים עם אשתו; המתח שבין החיים ובין המתים; ובעיקר המתח בין עולם הרוח והדת לבין עולם המעשה – זוכים כולם לטיפול אמין ורגיש בידיו של ניר.

בעיקר ראוי לציון המתח האחרון, שכמדומני טרם קיבל מענה אצל סופרים דתיים-לאומיים בני הדור האחרון; "רק שנינו" אינו נשבה בלהט של היוצרות בעלות התשובה, כמו נועה ירון-דיין או רמה בורשטיין; והוא גם לא מוותר על המתח הזה או מצניע אותו, מייצר מין איזה "דתי נורמלי", כמו כותבים-דתיים אחרים – הוא משקף את המתח הדתי בצורה נאמנה ומדויקת. ישנם אמנם ניואנסים רבים שקורא או קוראת שאינם דוברים את השפה הדתית כנראה יחמיצו, ולפעמים גם ניר נופל בניסיון מגושם לתווך את הפער הזה, אולם ככלל "רק שנינו" הוא ספר שהן קוראים דתיים והן כאלו ללא רקע דתי ייהנו ממנו. מהבחינות הללו, ניר אכן מצליח להביא קול שונה.

למרות הקול השונה שניר מביא, כארטיפקט סוציולוגי, כיצירת אמנות שיכולה לספר לנו משהו חדש ומעניין על המגזר הדתי בכללותו – "רק שנינו" הוא ספר מעט מוחמץ. התיאור של דור הורים, הקמת היישוב "בארות" על ידם והמעבר שלהם מן היישוב שהם הקימו אל ירושלים, המתח שבין דור ההורים לדור הבנים – בניגוד למתח שבין יונתן להוריו – כולם נראים מעט קלישאתיים, כמשהו שקראנו בעבר וגם סופר שאינו דתי היה יכול לכתוב אותם.

ואולי העובדה שניר מצליח לתאר באמנות את הסיפור של יונתן ומשפחתו ונכשל בתיאור המגזר הדתי-לאומי; שהוא מיטיב לתאר את האישי והמשפחתי ולא את הקולקטיבי – היא בעצם כל הסיפור של המגזר הדתי לאומי.

רק שנינו • אלחנן ניר • הוצאת הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה • 2017 • 198 עמ'

ספר ילדים הדורש לימוד: על הספר "ממה עשויים ראשי ממשלה" של חנוך פיבן

הספר "ממה עשויים ראשי ממשלה: מבן גוריון ועד היום" של חנוך פיבן הוא ספר ילדים שגם מבוגרים יאהבו. הספר מכנס תריסר דיוקנאות של ראשי הממשלה שכיהנו עד כה, כאשר כל דיוקן בנוי מחפצים ופריטים שקשורים באישיות, בקורות חייה, ובעיקר בפרשנות של פיבן את האישיות. מלאכת המרכבה הזו, שפיבן מתמחה בה, יוצרת לבסוף דיוקן שבאופן קסום דומה להפליא לראש הממשלה. כל דיוקן מלווה בטקסט קצר של קורות חייו של ראש הממשלה, ובפרט של קורות-ילדותו.

חלק קטן מהדיוקנאות מאירים פנים שונות של ראש הממשלה; למשל דוד בן-גוריון מוצג גם כמנהיג מעשי וגם כחקלאי שפרש מן הממשלה על מנת ליישב את הנגב, או "בראש" של יצחק רבין יש חפצים שמסמלים נהנתנות (מחבט טניס) לצד פריטים שמביעים את רבין הלוחם (סמלי צה"ל והפלמ"ח). אולם רובם של הדיוקנאות מתכנסים בעיקר סביב רעיון מרכזי אחד, כמו אהוד ברק איש הטכנולוגיה והשעונים, או משה שרת כמין איזה "חד"שניק", שכיוון שגדל בכפר הערבי עין סיניה שבשומרון, כל האישיות שלו מורכבת מסיממנים "ערביים".

פיבן מציין בתחילת הספר כי במלאכת ההרכבה הוא ביקש להעביר את המורכבות של הדמויות, אולם לדעתי הוא לא תמיד מצליח בכך. ראשית, כמו שציינתי למעלה, ההתבוננות על ראשי הממשלה נעשית דרך פריזמה אחת. שנית, מעבר לעובדה שהספר מיועד לילדים, פיבן טוען כי הילדוּת מהווה רכיב מרכזי באישיות של ראשי הממשלה ובהתפתחותם. התובנה הפסיכולוגית הזו, הגם שהיא בוודאי נכונה, היא קצת נאיבית ובעיקר חלקית בלבד.

למשל, בנימין נתניהו מוצג כאדם שהושפע מאוד מהתרבות האמריקנית שבה גדל ושעוד מילדות התמחה במלאכת הוויכוח והרטוריקה; אולם אין כלל אזכור, לא בטקסט ולא בחפצים שמרכיבים את דמות דיוקנו, למקום שתפס אחיו יוני בחייו. או את "העקוב", "המהפך" שעבר אריק שרון, מאבי ההתנחלויות למי שהוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות, פיבן רואה כ"מישור" – שרון למעשה לא השתנה, שכן כבר מילדות הוא חונך לראות את התמונה הגדולה, ברוח המשפט המפורסם שלו "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

ייעוד הספר לילדים מסכל במעט את אחת המעלות העיקריות של הדיוקנאות של פיבן והיא האירוניה והסרקסטיות שהוא מצליח להשחיל דרך החפצים השונים וארגונם. הספר רואה את כל ראשי הממשלה באור חיובי, וכמעט ואינו מציג את ראשי הממשלה בחולשתם. למעט אולי העיניים של מנחם בגין שנראות כאילו יוצאות מחוריהן (להבנתי, רמז לדיכאון ולמתח שנוצרו אצלו עקב מלחמת לבנון הראשונה), או לשיער הדליל של אהוד אולמרט כמורכב מפנינים שמתפזרות – רמז לנהנתנות שלו – כמעט ואין ביקורת או עוקץ בדיוקנאות בספר, לא בבנייה של הדמויות ולא בסיפורים שמלווים אותן: לוי אשכול מוצג כבעל גישה מתונה ופייסנית או העקשנות של יצחק שמיר מוצגת כתכונה חיובית.

יחד עם זאת, היתרון העצום של הספר הוא העובדה שניתן לשקוע בו ולחזור ולקרוא בו שנית ושלישית. לא ניתן סתם לעלעל בדפי הספר, ספר הילדים הזה, עד כמה שהדבר יישמע מוזר, דורש "לימוד". ברוב הספרים, בוודאי בספרי ילדים, די בקריאה אחת, גג-שתיים, בכדי למצות אותם. היופי בדיוקנאות בספר "ממה עשויים ראשי ממשלה" הוא שהן ניתנות לאינספור פרשנויות, ובכל קריאה צצה ועולה פרשנות אחרת.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

יוסיף דעת יוסיף רגישות: על הספר "ערות: נשים מדברות מיניות" של תמר מור סלע

EROTאת הספר "ערוֹת: נשים מדברות מיניוּת", של תמר מור סלע, התחלתי לקרוא ברגשות מעורבים. השיחות בספר עוסקות בנושאים שונים: הן נוגעות לחוויות של גילוי המיניות, קיום יחסי מין בפעם הראשונה, דימויי גוף, יחסי הכוח שבין נשים וגברים ועוד. לכן מצד אחד, נקפה בי התחושה כי אני נדחף לשיחה פרטית, שלי, כגבר, אין מקום בה, אולי אפילו תחושה לא נוחה של מציצנות.

אולם לצד התחושה הזו, נמסכה בי התחושה כי ככל שנוסיף דעת – נוסיף רגישות, נבין טוב יותר את הזולת; דווקא מכיוון שגברים ונשים נבדלים בהיבטים מסוימים, בוודאי בכל הנוגע ליחסי מין, ישנה חשיבות שאנו הגברים נבין כיצד נשים מדברות מיניות, ונהיה מודעים ורגישים לכך.

יתרה מזו. אחת המעלות של "ערות" היא הפשטתם מושגים תרבותיים ממחלצותיהם הסטריאוטיפיות. לכן מבלי להפחית כהוא זה בצורך ובחשיבות של הגברים להבין כיצד נשים חוות מיניות, לדעתי "ערות" יכול לסייע לנו, הגברים, לפתח שיח מיניות גברי, שיח מיניות אחר. אם אצל נשים יש שיח ער בנוגע למיניות או ליחסי מין, שיח שקולו רק מתגבר והולך, כמדומני שאצל גברים שיח כזה כמעט ואינו קיים: האם גברים אכן רואים יחסי מין כ"כיבוש"? האם יחסי מין נתפשים אצל גברים כדבר טכני, "נכנסים יוצאים", או שמא גם אצלנו הדברים מורכבים הרבה יותר, מערבבים תחושות ורגשות שונים?

כך שלהבנתי התרומה של הספר לגברים היא כפולה: לצד ההבנה והרגישות לאופן שבו נשים חושבות וחשות מיניות, גברים שקוראים את "ערות" צריכים לשאול את עצמם – כפי שאני שאלתי את עצמי – איפה הספר פוגש אותי? כיצד אני מבין יחסי מין ומיניות?

*

"ערות" מאגד סיפורים של עשרים ושלוש נשים שונות, חלקן מופיעות בשמן המלא, חלקן בשמות בדויים. מנעד הנשים הוא מגוון, אם כי באופן חלקי בלבד: טווח הגילאים של הנשים הוא אמנם רחב מאוד (המרואיינת הכי צעירה היא בת 29 ואילו המבוגרת ביותר בת 83), אולם מבט מרפרף על המקצועות של המרואיינות מגלה כי כולן באות מתחומי הרוח, האומנות או הטיפול לגווניהם, ולמיטב זכרוני (לפחות ככל שזה עולה מן הראיונות), אין שם רואות חשבון, מהנדסות וכיוצא באלו. האם אף על פי כן הראיונות הם מדגם מייצג, או שמא אצל עורכות דין או פקידות שומה הדברים יראו אחרת?

כל הראיונות מרתקים, אם כי הם אינם שווים באיכותם. חלקם, כמו אלו של דורית אברמוביץ', אלכס קורבטוב או יעלה, מעלים תובנות מעשירות; אחרים, כמו זה של נעם פרתום, עליזה ידעי או שולמית מעניינים בשל האופן העשיר שבו הנשים מוסרות את הזיכרונות והחוויות שלהן לקוראת ולקורא.

סיפור מעניין במיוחד הוא סיפורה של שרה שלו, אשה שעבדה בזנות ולאחר מכן הקימה משפחה. לכאורה ניתן לומר כי לא מדובר בסיפור מייצג, שכן התיאורים שלה הם של יחסי מין "לא נורמטיביים". אולם אני חושב שהדבר מראה בדיוק את ההפך: ראשית, דווקא העובדה ששלו היא זו שמספרת את סיפורה, כאשר לטענתה היא בחרה באופן מודע ומרצון להיכנס לזנות ובאופן מודע לצאת ממנה – מצביעה על כך שעוצמתו של הספר היא בכך שהנשים לוקחות בעלות על סיפורן, הן אלו שמספרות את סיפורן. מעבר לכך, כפי ששלו אומרת במפורש, הזנות היא רק התגלמות קיצונית של יחסי הכוח בחברה, יחסי כוח שקיימים במערכות יחסים רומנטיות כמו גם בחברה בכללותה.

הדברים של שלו מצביעים על אחד המתחים שעולים מן הספר, המתח שבין הסיפור האישי לבין הסיפור הפוליטי, החברתי: לכל אישה יש כמובן את הסיפור שלה, אולם יש מוטיבים רבים שחוזרים בהרבה סיפורים, וחושפים את מקומה של החברה: כיצד התרבות ממשטרת את הגוף, ואף מפקיעה את הבעלות של נשים על הגוף שלהן; חוויית קיום יחסי המין בפעם הראשונה כמין טקס מעבר, כאשרור חברתי שהוא שלב הכרחי בהתפתחות האישית; התופעה הבלתי-נתפשת לפיה בין החוויות המיניות הראשונות שלהן, נשים מתארות תקיפות והטרדות מיניות, חלקן בגיל צעיר מאוד, וכיצד אלו עיצבו את זהותן.

בהקשר זה, כמי שנטוע בעולם המחקר ובמתודה של הראיונות האיכותניים, חסר היה לי ניתוח של כלל הראיונות או מבט רוחבי אחר שלהם. ככלל, המחברת נעדרת מהספר. הראיונות נמסרים כמונולוגים, אין בהם שאלות שהמחברת שאלה – אם שאלה – את המרואיינות, וכמובן שאין מבט רפלקסיבי של המחברת עצמה בנוגע לחוויה שהיא עברה, כמי שערכה את הראיונות; למעט דברי פתיחה ומילות תודה בסיכום, כלל לא שומעים את קולה של המחברת. בספר שמבקש להעצים את קולן של הנשים, קולה של המחברת היה חסר.

פורסם לראשונה באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן