מחשבות על "מטען הכאב"

הסרט "מטען הכאב" של קתרין ביגלו מספר על ויליאם ג'יימס, ג'יי.טי סנבורן ואוון אלדרידג', חברי יחידת סילוק הפצצות בצבא ארצות הברית הנלחמים בעיראק.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שיטות הלוחמה המוצגות בסרט, מול שיטות הלוחמה שאנחנו בצה"ל "גדלנו עליהם". אפילו חפ"ש כמוני היה יכול להבחין בטעויות דרמטיות, שאם הייתי המפקד של אותה חוליה הייתי נותן להם שבת (ואם זה בעיראק, הייתי נותן להם עוד שנה…). אני לא יודע אם זה חלק משיטות הלוחמה של צבא ארה"ב או שזה פשוט תחקיר גרוע שנעשה לפני הסרט. שתיים-שלוש דוגמאות שאני זוכר עכשיו: בסיטואציה אחת הם עוברים בסמטה עם חלונות, ולא מורידים את הראש אל מתחת לקו של החלונות, מה שמשאיר אותם נתונים לירי מהחלונות; בסיטואציה אחרת הם סורקים סמטה כלשהי ובגלל שהם שלושה הם מתפצלים לשניים ואחד, ואילו בצה"ל אין מצב שלכל חייל בכל סיטואציה אין בן-זוג (ובאמת, בסרט הדבר גורם לכך שזה שהלך לבד נחטף). ובכלל כאשר הם מחפים לקרוב ולרחוק בזמן שהחבלן מנטרל פצצה, הם עומדים במלוא קומתם, נתונים לירי-צלפים ולא מנסים למצוא מחסה או לפחות מסתור.

אחד מחבריי לעבודה אומר שנשים לא יכולות לביים סרטי מלחמה. אני אישית לא חשתי שהסרט הוא לא סרט-מלחמה טוב, אבל כן מצאתי בו "נקודה נשית", אם יש דבר כזה (זהירות, ספוילר). לסנבורן ואולדרידג' אין אישה וילדים, והם מדברים על כך במהלך הסרט, נוכח המלחמה. דווקא לג'יימס, שהוא היהיר והפזיז שבין חברי החוליה, יש אישה וילד, והדבר הזה מודגש לקראת סוף הסרט, כאשר חברי הפלוגה חוזרים לארצות הברית ורואים את ג'יימס משחק עם הילד שלו. ועוד יותר מכך, לאחר שהוא משחק עם הילד שלו, הוא מחליט שהוא רוצה לחזור למשימה נוספת לעיראק. ההגיון אומר שאם יש לו אישה וילד שמחכים לו בבית, יש לו בשביל מה לחזור הביתה, והוא יהיה הזהיר ביותר – יש אנשים שמחכים לו וצריכים אותו. אבל הסרט אומר ההפך.

לפי דעתי, הסרט מנסה לומר שדווקא זה שיש לו ילד – זה נותן לו האומץ או/ ו העוז להמשיך להילחם. לדעתי הדבר נעוץ בכך שבעוד שני החיילים הנותרים, סנבורן ואלדרידג', מסתכלים על עצמם כבני-חלוף, כלומר אם הם מתים – הסיפור נגמר, ג'יימס מרגיש שהוא בן אל-מוות, כיוון שהוא כבר הוליד ילד. גם אם הוא ימות, הקיום שלו נשאר, בדמות בנו. הסרט הזכיר לי את דבריו של קונפציוס, שאמר שיש מתכון משולש לחיי-נצח: לטעת עץ, לכתוב ספר ולהוליד ילד.

הדבר מזכיר לי גם משהו ששמעתי על מצוות ייבום. כאשר אדם נשוי נפטר ולא השאיר אחריו ילדים, יש מצווה לאחיו לייבם ולהתחתן עם אשת אחיו, בכדי להשאיר לאחיו שם. פרופ' מ"ע פרידמן טוען שחז"ל קיפדו את מצוות ייבום ותיעדפו את מצוות חליצה עליה, כיוון שבתקופתם מתחילים לדבר על העולם הבא, ואין כבר "צורך" בהשארת שם וחיי-נצח; יש את העולם הבא.