הטובים מסיימים במקום השני

מוקדש באהבה לנתן, שלעולם לא יסתיר ממני את האמת, גם לאחר שיקרא את הפוסט

 

לפני שאכתוב את הדברים להלן, אקדים ואומר, אם זה לא יהיה מובן מאליו, שאני אוהד של מכבי תל-אביב בכדורסל, ואני לא מתיימר להיות אובייקטיבי – כמו שבטורי הפרשנות בעיתוני הספורט מתיימרים – וכן, אחרי שמכבי הפסידה אתמול את האליפות הייתי מבואס. ומה עושים כשמבואסים? אוכלים. כמה מבואס? תשאלו את הפאקט של פרכיות האורז – פרכיות אורז זה ההנאות הקטנות של אנשים בדיאטה – שחשב לבלות את סוף השבוע בסבבה על המדף מעל הכיור, נהנה מרגעים אחרונים של חופש, ומצא עצמו בקיבה שלי.

פתאום חצי מדינה – החצי שלא אוהדת את מכבי – אוהדת את גלבוע/ גליל. בעוד אנחנו, אוהדי מכבי, מגלים נאמנות לקבוצתנו ונמצאים עם הקבוצה בניצחונות ובהפסדים [בעיקר בניצחונות… :-)], אוהדי גלבוע/ גליל צצים כפטריות אחרי הגשם רק כשזו לוקחת אליפות.

שמעתי על כך כמה הסברים, ואגע בחלקם בהמשך, אבל צר לי לאכזב אתכן: אין ספק שמה שמניע את השמחה של ישראלים רבים וטובים, שבימים כסדרם אוהדים את מכבי פ"ת או כל קבוצה אחרת, זו שנאה. שנאת מכבי תל-אביב. בני אדם שונאים אנשים מצליחים ואנשים עשירים, ולכן שונאים את מכבי תל אביב. ושנאה זה רע, איך שלא תהפכו את זה.

פעם אמר לי חבר טוב שעכשיו זה באופנה להיות מדוכא (כלומר תחת דיכוי), עני, אנדרדוג. זה מביא הרבה אמפתיה. באותו הקשר חבר אחר צבע את אליפות גלבוע/ גליל בצבעים "פמיניסטיים", ואמר שהוא שונא את מכבי כי "מכבי זה הגמוניה". ביני לביני צחקתי באירוניה, כיוון שאותו חבר הוא כמוני, כלומר "הגמוני": גבר, לבן, יהודי והייתי מקצין ואומר דתי-אורתודוקסי, למרות שאני לא חותם על זה (לגביי אני לא חותם על זה). ישאל השואל מה הוא יעשה – הוא נולד גבר, יהודי וכולי – הוא לא בחר להיות מדכא. וישיב המשיב – אין הכי נמי.

ובאמת, אחת הטענות ששמעתי היא שמכבי כל כך שולטת בכדורסל הישראלי שזה הוגן שגלבוע/ גליל זכו באליפות. האם זה הוגן שגלבוע/ גליל זכתה באליפות? מכבי תל אביב סיימה את העונה הסדירה במקום הראשון עם הפסד אחד, וגלבוע/ גליל במקום השלישי עם שמונה הפסדים. אז זה אומר שגלבוע/ גליל יותר טובה ממכבי תל-אביב?! זה אומר שאתמול היא התעלתה על עצמה למשך משחק אחד, ואכן, על פי המשחק הזה, הגיע לה לנצח (ולקחת אליפות).

כל בר בי רב מבין ששיטת הפיינלפור נועדה בשביל להכשיל את סיכוייה של מכבי תל אביב לזכות באליפות. אין חיה כזאת; הפיינל-פור היא שיטה שנועדה לטורנירים ומשחקי גביעים, כמו ליורוליג, ובישראל יש גם גביע המדינה וגם גביע ווינר. עונה סדירה מסתיימת או במאזן נצחונות והפסדים או בסדרת-משחקים של הטוב מ-, כמו שהיה ברבע גמר.

שמעתי גם שבמשחק הזה – שכאמור באמת הגיע לגלבוע/ גליל לנצח בו – אצל גלבוע/ גליל השחקנים שיחקו בשביל המאמן והיה להם "אש בעיניים", ואילו אצל מכבי אף שחקן לא נלחם בשביל המאמן. זו נראית לי שטות מוחלטת – מי משחק בשביל המאמן? פרט לאנדרסון, שצריך להשאיר אותו בצריך עיון, אני חושב שכל השחקנים רצו לנצח וראיתי כמה התאבדויות יפות של שחקני מכבי על הכדורים. אני גם לא יודע מזה אש בעיניים, זו סתם קלישאה. ברור שקבוצה שהיא אנדרדוג יש לה יותר רצון להוכיח את עצמה, קל וחומר מול מכבי תל אביב, ההגמוניה של הכדורסל הישראלי.

פיני גרשון הוא אכן אדם יהיר ומעצבן, אבל לא בגלל זה מכבי הפסידה את האליפות, או את המשחק הנ"ל. הוא תמיד היה יהיר ומעצבן. אתם זוכרים את "נאום המוקה"  בשנת אלפיים? וזה היה לפני השנתיים של 2004-2005, שמכבי לקחה שני גביעי אירופה ברציפות. אז אתם חושבים שאחרי שהם שמעו את הנאום הזה, פארקר ובאסטון נלחמו למענו, נלחמו למען המאמן? אז תאמרו שדין קטש לא כדין פיני, ובאמת קטש הוא אדם מתוק, והייתי שמח שהוא יהיה החתן של בתי. נו, וכשקטש אימן במכבי לפני שלוש שנים השחקנים שיחקו בשבילו?! אולי, אבל זה לא עזר לו במיוחד.

ושלא יספרו לכם שאצל מכבי תל אביב זה הכל כסף ושחקנים זרים, וגלבוע/ גליל היא קבוצה על טהרת העם היהודי והם משחקים בשביל וואוצ'רים למכולת של כפר-בלום (אולם הבית של גליל-עליון). כולם משחקים בשביל כסף ואגו, וכל שחקן בגלבוע/ גליל שמכבי תל-אביב תציע לו קצת יותר כסף – גם קטש ומקל, שנבעטו ממנה – לא יחשוב פעמיים לפני שיעבור למכבי. אגב, ראיתם את הסטטיסטיקה של המשחק אמש? אצל מכבי פניני מוביל, ואילו שלושת השחקנים שקלעו הכי הרבה נקודות בגלבוע/ גליל היו רנדל, פארגו ודנוואל. יהודים? אני לא בטוח. אבל אפשר לבדוק את העניין בחדר ההלבשה.

 

נ.ב., כותרת הפוסט היא פרפרזה לדבריה של אחותי ציפי, שעברה טסט שני, ואחרי שאני עברתי טסט ראשון אמרה לי: "הטובים עוברים בשני"

רכילות כהחפצה

אחד הקורסים שאני לוקח בסמסטר הזה (סמסטר מזעזע, אגב) נקרא "שיטות מחקר איכותניות במחקר הפמיניסטי". בשביל להבין כיצד מחקר זה נוצר, צריך 60 שניות על ההיסטוריה והפסיכולוגיה של המדעים (על אחריותי בלבד).

בהתחלה, לכל המקצועות ההומאניים היה, ועדיין יש, תסביך-נחיתות מול המקצועות הריאליים, ולכן בכל הנוגע לשיטות המחקר, המקצועות ההומאניים ניסו להעתיק את שיטות המחקר הריאליות למקצועות ההומאניים. הם הרגישו שרק ככה יסתכלו עליהם כעל "מדע". זה מה שהניע את הפורמליזם בחקר הספרות ליצור קטגוריות על קטגוריות שונות, וזה מה שגורם לנסות לחקור בני-אדם במדעי החברה בשיטות כאלו. בחלקן שיטות אלו נכונות, ובחלקן הן מובילות לתוצאות קטסטרופליות. לאט-לאט התחילו להבין שבני אדם לא תמיד עונים להיגיון הריאלי, כמו למשל בכל הנוגע לכלכלה או לבחירות אחרות בחיים. בשלב זה גם החלו להתפתח שיטות המחקר האיכותניות, ותסביך-הנחיתות נהפך לתסביך אדיפוס.

יש כמובן הבדלים רבים בין שיטות המחקר הכמותניות לבין שיטות המחקר האיכותניות, אך אני מבקש לציין אחד שמשליך על כמה אחרים ולדעתי הוא החשוב ביותר. בעוד שיטות המחקר הכמותניות מסתכלות על הנחקרים כאובייקט, כמו שהכימאי מסתכל ביסודות כימיים והביולוג מסתכל על הצפרדע, שיטות המחקר האיכותניות מסתכלות על נחקריהם כסובייקט, כלומר כבני אדם שפועלים בעולם ומקנים בעצמם משמעות לעולמם. לכן, לפי חלק מהשיטות, המחקר נעשה באופן יותר פרטני, מקומי, סיטואציוני, ולא מנסה לעשות סטטיסטיקות של קבוצה מסוימת; כל אדם וכל מקרה הוא לגופו. לפי שיטות אחרות, נותנים גם לנחקרים לפרש את הנתונים או את הדברים שהם עצמם אמרו. יש איזו מידה של התנשאות כאשר החוקר מנסה לפרש בעצמו את הנחקר או לעשות עליו הכללות אובייקטיביות-לכאורה.

אני מאוד אוהב את הרעיון שמאחורי זה, כי הוא מעניק עוצמה גדולה לאדם. מאותה סיבה אני גם לא אוהב תיאוריות מרקסיסטיות, כיוון שבתשתיתן הן מניחות שיכולה להיות לבני אדם "תודעה כוזבת". מרקס טען בעניין זה למעשה שתי טענות: [א] אנשים אוהבים לעבוד; [ב] אם אנשים לא אוהבים לעבוד – זה בגלל שיש להם תודעה כוזבת. לדעתי, ברגע ש"לקחת" לאדם את התודעה, לקחת לו את הכול.

לי הדבר מאוד הזכיר את האיסור על לשון-הרע ורכילות. לדעתי הבעיה בשני אלו – וזה במיוחד מודגש ברכילות, שהיא לכאורה חדשות לא-רעות – היא שהן הופכות את מושא השיחה לאובייקט, כמו שנעשה הרבה בשיחות בגוף שלישי, במקום לדבר איתו מדברים עליו ושואבים ממנו את היכולת לפרש את המציאות בעצמו, את היכולת להעניק למעשיו משמעות.

לפני כשבוע הייתי באינטראקציה חברתית מסוימת ומאוד נהניתי. באמת, מאוד נהניתי. אבל הסתבר לי שאנשים נוספים שהיו באותה אינטראקציה חשבו שמאוד סבלתי, ויותר מאוחר הם התלבטו ביניהם "כמה סבלתי". אותי זה קומם, כיוון שאל"ף הם לא שאלו אותי אם נהניתי, או לא האמינו לי שנהניתי, ובי"ת, ויותר אקוטי, הם קבעו בשבילי מה הייתה התחושה שלי, ובדיעבד החילו אותה על הסיטואציה. הם חִפְצנוּ אותי, ובכך שאבו ממני את היכולת להעניק למעשיי את המשמעות.

דילמת ההגדרות

היום מתפרסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מאמר שכתבתי (הוא פורסם כאן בפוסט "מחשבות על הסרט 'A Serious Man'"). כמנהג האכסניה, בתחתית הטור הראשון של המאמר מופיעה שורת הקרדיט של הכותב, וכשהתקשרו אליי מהעיתון ושאלו אותי מה אני רוצה שיופיע בשורת הקרדיט, אמרתי מה אני לומד, ולכן כתוב שם: "הכותב הוא סטודנט לתואר ראשון בספרות ומגדר באוניברסיטת תל אביב".

Well, יש לי בעיה עם שורת הקרדיט הזו. נתחיל עם "הבעיה" האישית שלי יש עם ההגדרה שלי – תואר ראשון בספרות ומגדר באוניברסיטת תל-אביב. כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה שלי יודע שהגעתי לאוניברסיטת תל אביב די במקרה. אז מה זה אומר עליי שאני לומד באוניברסיטת תל-אביב? ומזה אומר עליי שאני לומד מגדר? זה אומר שאני מתעניין בנושא ויש לי דעות מסוימות, אבל האם זה אומר שאני "ממש בפנים"? אדם שהוא דתי מקבל עליו עול תורה ומצוות, אבל אדם שלומד באוניברסיטה… הוא רק לומד באוניברסיטה. הרבה פעמים יש לי תחושה שאני צריך "לרדוף" אחרי הקרדיט שלי, להצדיק אותו; כלומר, זה טייטל מסקרן בהחלט, אך אני לא מרגיש שהוא אומר עליי הרבה. הוא כן אומר עליי משהו.

היה לי וויכוח עם גיסתי הצדיקה, שרצתה לרשום אותי לאתר שקוראים לו "שדכנים" (או משהו כזה….), שהוא אתר שידוכים רגיל רק שבמקום לפנות אחד לשני, לכל פו"פ  יש שדכן, שהפו"פ המתעניין/ת פונה אליו קודם. גיסתי מאוד רוצה לעזור לי ולכן היא רצתה לרשום אותי, אבל אני התנגדתי. היא אמרה שזה שאני לומד מגדר אומר עליי הרבה-מאוד, ואני לעולם לא אלמד משפטים. אממ… אולי. ויודעי דבר יבינו.

אבל באופן עקרוני, האדם מוגדר על-פי העיסוק שלו, וזה בעייתי. האם העיסוק שלי הוא המרכיב המהותי ביותר בי? האם העיסוק שלי הוא זה שמגדיר אותי. כלומר, ברור שהוא מגדיר אותי, כלומר מְגַדֶר אותי לתוך משהו, אבל הוא לא אומר – זה אני. "במדינה מתוקנת", כמו שבעיתונים אוהבים לומר וליצור איזו אוטופיה מדינתית שאין בשום מקום בעולם; ובכן, במדינה מתוקנת הייתי כותב בשורת הקרדיט: "הכותב חושב שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא לעזור לאנשים אחרים". במדינה מתוקנת.

כשהעליתי את הדילמה בפני אנשים שונים, היו שאמרו ששורת הקרדיט במאמרים מסוג זה עוזרת לקורא לסווג את כותב המאמר – אותו הקורא לא מכיר – וגורמת לו להתייחס למאמר ברצינות, לא ברצינות, כמאמר אקדמי, כהטפה דתית וכולי. זה בוודאי נכון אם כותב המאמר הוא דוקטור או רב, או שהוא מהתחום עליו הוא כותב, וזה אולי נכון במקרה שלי, כיוון שבעת ניתוח הסרט נעזרתי במונחים שלמדתי בחוג לספרות; אבל אם את המאמר היה כותב סטודנט להנדסה מכאנית, זה היה נותן אינדיקציה כלשהי על כותב המאמר? זה היה רק מצמצם את אותו סטודנט, שגם ככה עוברות עליו ארבע שנים קשות בפקולטה להנדסה, למקום הלימודים שלו.

אגב, זה יכול לשמש גם כחרב-פיפיות. במקרים שהקרדיט מציין רק את התואר לפני השם, הקרדיט יכול גם להוליך שולל. אפשר לראות את זה הרבה במדור "מכתבים למערכת", שם אנשים מקפידים לציין ליד שמם – ד"ר, עו"ד ואני ראיתי גם כמה אינג' (אינג'ניר). אלא שכאמור, לא תמיד מפורט במה הכותב הוא דוקטור. הוא יכול להתמחות בביולוגיה של הצמח ברמה בינלאומית, אך זה לא הופך אותו למבין-עניין בענייני חוץ וביטחון.

(במאמר מוסגר אוסיף שאנשים נוטים לקבל דעות של פרופסורים ודוקטורים בכל מיני נושאים, גם אם זה ממש לא תחום העיסוק שלהם, מתוך איזו יראת כבוד. אפשר לראות את זה לדוגמא בשני חתני פרסי הנובל שיצאו מישראל – פרופ' ישראל אומן ופרופ' עדה יונת; פתאום הם יצאו מאלמוניותם והתחילו להשמיע דעות כשכל אחד מתחרה בקיצוניותו – זה מימין וזה משמאל).

יש לי בעיה עקרונית עם הגדרות של אדם (אני לא מדבר בכלליות על הפוסט-סטרוקטורליזם, רק ביחס לאדם), עם "כותרת" של אדם. אם ההגדרות היו מקבעות אותי, ניחא; אבל הרבה פעמים עצם הניסיון להגדיר נידון לכישלון מראש.

I must be liked

בליל שבועות, בעוד מיכה גודמן מדבר באולם הכנסים של מרכז בגין, ומשאיר מאות מעריצים בחוץ, דיברתי עם חבר. מהון להון, התגלעה בינינו מחלוקת: בעוד הוא טען שלא אכפת לו שיש מישהו שלא יחשוב עליו טובות, אני טענתי שלי זה אכפת שיש מישהו שלא חושב עליי טובות.

הדבר הזכיר לי את הקטע בפרק "The Masseuse"  ב"סיינפלד" (עונה 5, פרק 73), שבו ג'ודי, החברה של ג'רי, לא אוהבת את ג'ורג', וג'ורג' לא יכול לשאת את זה שיש מישהו/י שלא אוהב/ת אותו (באופן לא-מפתיע, שוב אני בתפקיד ג'ורג', גם אם אני לא אובססיבי כמוהו לעניין).

גם כאן, כמו בפעם הקודמת (הוספתי לפוסט הקודם קישור ליוטיוב), אני מביא את הסצנה מיוטיוב, ואת הדיאלוג .

את הקטע ביוטיוב אפשר לראות כאן. והנה התסריט:

[setting: Monk's]

(George and Karen at a booth)

GEORGE: So I lugged that table. That big heavy massage table all the way down to the cab! You ever seen one of those things?

KAREN: Of course.

GEORGE: No, I don't know. Maybe you haven't. You know, not everybody's seen a massage table.

KAREN: What, do you think I've never had a massage before?

GEORGE: Anyway, I don't even get a thank you. I don't get it!

KAREN: George, frankly, I'm getting a little tired of hearing about her.

GEORGE: I wanna know what I did to this woman.

KAREN: What, you got a little thing for her?

GEORGE: No, No! She's going out with a friend of mine. It's only courteous that we should try and like each other.

KAREN: What difference does it make? Who cares if she doesn't like you? Does everybody in the world have to like you?

GEORGE: Yes! Yes! Everybody has to like me. I must be liked!

(scene ends)

רחמנא ליבה בעי – גירסה שנייה

בתקופה האחרונה יש גל של התקפות בתקשורת על כך שהחרדים הם פרזיטים וכולי וכולי ועכשיו יש לובינג חזק להכריח אותם ללמוד לימודי ליבה. ובכן, בכל הדיון הזה אני חושב שמפספסים את העיקר – אפרופו ליבה – והעיקר הוא שלימודי הליבה הם לא רק מתמטיקה, אנגלית או אזרחות; ישנם אלפי יהודים שלא לומדים את לימודי הליבה האמיתיים של העם היהודי.

העם היהודי הוריש לעולם כולו נכס תרבותי עצום, שפעם היה שגור בפיות כולם – יהודים כלא-יהודים – היה כמו מטבע עובר לסוחר, והיום, לא זו בלבד שאנשים ברחבי העולם לא מצטטים אותו, אחינו בני העם היהודי מגמגמים אותו בקושי. אם תפגוש יהודי ותבקש ממנו לסיים את הציטוט, הוא לא ידע מאיפה נחת עליו.

כן, פעם כולם היו שורקים את "סיינפלד", והיום אנשים לא יודעים מזה. אז החלטתי לתת תרומה קטנה לחיזוק המורשת היהודית, ומדי פעם להביא כאן ציטוטים נבחרים בשפת המקור לפי המצברוח והסיטואציה, מהתנ"ך שלי.

והפעם, דיאלוג מתוך הפרק "The Opposite" (עונה 5, פרק 86), שקשור למה שכתבתי בפוסט "משבר גיל הארבעים".  שמתי קישור לקטע מיוטיוב, והבאתי כאן את הדיאלוג מהאתר הזה (הדגשתי בבולד את המשפט שנתן לי את ההשראה למשפט: 25 שנה הייתי בלי-זקן, נו, ולאן הגעתי? זה עזר לי בחיים שהייתי בלי זקן?)

את הקטע אפשר לראות כאן. והנה הדיאלוג:

.Enter George

Jerry : Speaking of having it all … Where were you?

George : I went to the beach. ( Jerry and Elaine exchange looks )

Jerry : Oh, the beach.

George : It's not working, Jerry. It's just not working.

Jerry : What is it that isn't working?

George : Why did it all turn out like this for me? I had so much promise. I was personable, I was bright. Oh, maybe not academically speaking, but … I was perceptive. I always know when someone's uncomfortable at a party. It became very clear to me sitting out there today, that every decision I've ever made, in my entire life, has been wrong. My life is the opposite of everything I want it to be. Every instinct I have, in every of life, be it something to wear, something to eat … It's all been wrong.

( A waitress comes up to George )

Waitress : Tuna on toast, coleslaw, cup of coffee.

George : Yeah. No, no, no, wait a minute, I always have tuna on toast. Nothing's ever worked out for me with tuna on toast. I want the complete opposite of on toast. Chicken salad, on rye, untoasted … and a cup of tea.

Elaine : Well, there's no telling what can happen from this.

סוכן כפול – על הסרט "ממזרים חסרי כבוד"

(1) אחד הדברים המרכזיים שמצאתי שהסרט אומר הוא שאין באמת מוסר. הנאצים אמנם אכזריים בצורה בלתי-רגילה, אבל אם היהודים היו ניצבים באותה עמדה, לא בטוח שהם היו יותר טובים. השאלה היא אם אתה נמצא בצד של החלשים או בצד של החזקים. זה גם בא לידי ביטוי בהאנס לנדה, קצין האס.אס  שמחליט תמורת סידורי פנסיה נוחים לשים קץ למלחמה, כי הוא לא באמת מונע משנאה תהומית, הוא רק עושה את תפקידו על הצד הטוב ביותר, וכאשר הוא מבין שהגרמנים הולכים להפסיד, הוא עובר לצד השני. זה מאוד מזכיר את הביטוי של חנה ארנדט: "בנאליות של הרוע".

אני מצאתי את זה בשני מקומות בסרט. הראשון הוא ש"הממזרים", עד ל"מבצע קינו", לא מתכוונים להכריע את המלחמה, הם רוצים רק להיות אכזריים. כשסגן אלדו ריין מכנס את החיילים שלו בפעם  הראשונה, הוא אומר להם: "… נתאכזר לגרמנים ודרך האכזריות שלנו הם ידעו מי אנחנו. והם ימצאו את ההוכחה לאכזריות שלנו בגופות הפתוחות, המבותרות והמעוותות שנשאיר אחרינו…"

המקום השני הוא בכל מיני הקבלות שנעשות בין מה שקורה בסרט לבין מה שקרה בשואה, אירועים ומושגים שהסרט מרפרר אליהם: [א] השריפה של הקולנוע של שושנה מקבילה לקרמטוריומים של הנאצים. בניגוד ל"מבצע קינו", שמתיימר לסיים את המלחמה, התוכנית של שושנה לסגור את הנאצים במקום אחד ולשרוף אותם, מונעת רק מנקמה; [ב] שושנה מחליטה לשרוף את הקולנוע בעזרת סרטי ניטראט, ולי זה מאוד הזכיר את האמרה של הינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם". וזה מה ששושנה עושה, רק שהיא מחליפה את הספרים בסרטים: במקום שבו שורפים סרטים שורפים גם בני אדם. ליטראלית; [ג] כמו שהנאצים קעקעו על גבי היהודים מספרים והכריחו אותם ללכת עם תלאי צהוב, כך "הממזרים" מקעקעים על גבי הנאצים צלב-קרס, וכמו שהיהודים אחרי המלחמה היו עסוקים כ"ציידי נאצים", כך לנדה הוא "צייד יהודים".

(2) הנקודה השנייה והמשמעותית יותר בסרט היא היותו סרט ארס-פואטי, כלומר סרט שמדבר על עצמו, או שלפחות מתכתב עם היצירה הקולנועית. הרי מה לנדה עושה בסוף הסרט? הוא מחליט להביא לסיום המלחמה רק בשביל שייכתב בדפי ההיסטוריה שהוא היה לאורך כל המלחמה סוכן כפול ושותף מהתחלה ל"מבצע קינו". כלומר, לפי לנדה, לא באמת חשוב מה קרה באמת, חשוב יותר מה ההיסטוריה תגיד.

וזו בעצם האמירה של טרנטינו – לא באמת חשוב מה קרה באמת, חשוב מה כתוב בהיסטוריה, או בשדה הפעולה שלו – איך האומנות תשקף את מה שקרה בהיסטוריה. כמו שלנדה מבקש לשכתב את ההיסטוריה, כך טרנטינו מבקש לשכתב את ההיסטוריה. האם זה טוב ליהודים או רע ליהודים? ההיסטוריה תקבע באיזה צד טרנטינו עומד, או שמא היה "סוכן כפול".

כמה מחשבות על סרוגים 2

העונה השנייה של סרוגים הסתיימה השבוע, ובעקבות צפייה בסדרה לאורך העונה עלו לי כמה מחשבות.

[1] כבר לאחר שראיתי את הפרימיירה של הפרק הראשון בסינמטק, בו אמיר ויפעת מתחתנים, חששתי שהכנסת זוג נשוי לסדרה יכולה לגמור אותה, כפי שקרה ב"Friends", שם הנישואין של צ'נדלר ומוניקה הפכו את הסדרה למסטיק אחד גדול ודביק. לשמחתי,  זה היה אחד הצעדים המבריקים של יוצרי "סרוגים", וזה ממש מינף את הסדרה. הם השכילו להציג בעדינות ובדיוק את המשברים והלחצים שיש בכל חיי נישואין. הצעד הראשון נעשה כבר בפרק הראשון כשהחתונה של אמיר ויפעת לא מסתדרת כמו שצריך, ויש בזה משהו מאוד מציאותי. אגב, גם הכנסת זוג נשוי לסדרה היא מאוד מציאותית, כי להבנתי "הביצה" הקטמונית מתרבה ביותר ויותר זוגות נשואים.

[2] יש העונה כמה קטעים מצויינים, קורעים מצחוק, כמו שאסף מתקשר להודיה ומשחק אותה אחד שהשכנה של הדודה שלו הביאה לו את המספר שלה ("מקסימום אם זה לא יילך בינינו תוכלי להכיר לי את חברה שלך"); שנתי שותה יותר מדי בארוחת שבת ומתחיל להסתלבט על הודיה, וזו יוצאת ומכבה את האור; שאמיר הולך לעשות בדיקת זרע ופוגש תלמידה לשעבר. קטע נוסף, שהוא גם מצחיק וגם גאוני, הוא שיעל, השחקנית החילונייה שרוצה לשחק דתיה, מתלווה להודיה. הוא קורע מצחוק, כמו בקטע שבו יעל זורמת עם זה שהיא מקיבוץ סעד ומכירה את אביגיל הראל שבדיוק התחתנה או שהודיה אומרת לה שצריך להוריד את המים בשירותים בעזרת קערה עם מים מהמטבח; והוא גאוני בגלל שזה פרק ארס-פואטי, כלומר מתאר בדיוק את התהליך שהשחקנית שמשחקת את הודיה, טלי שרון, עברה לפני שהתחילה לשחק בסדרה – גם אותה לימדו איך לברך במילמול מהיר וגם היא ביקרה בסעודת שבת. ויכול להיות שגם היא למדה איך לעמוד כמו "כנועה-דתית" ולא "זקופה-חילונית".

[3] הסדרה סובלת מכמה רעות חולות שניתן לאפיין אותן כ"בעיות דתיות". הבעיה הראשונה, והבולטת ביותר, היא עומס יתר של סמלים ומשמעויות, כמו בפרק הראשון ששבע הברכות של אמיר ויפעת עומדים מול השבעה של נתי, וגם העונה נפתחת במות האימא של נתי ומסתיימת בזה שאבא שלו מתחתן, היא נפתחת בחתונה ומסתיימת בחתונה והמעגליות של העונה מקרינה על "מעגל החיים" שמכיל גם חתונה וגם לוויה. חבל, כי זה מיותר ויוצר רושם של שבלונה, של תבנית.

[4] הבעיה השניה כרוכה בראשונה והיא דידקטיות, כלומר יש תחושה שהסדרה רוצה להעביר לנו מסרים, שהיא רוצה לחנך אותנו כיצד לחשוב. דוגמא אחת היא בבחור שאמיר פוגש על שפת המעיין ומתחיל להרצות לו תורות, דוגמא אחרת היא הדמות שמייצג רועי כהומוסקסואל מיוסר, שמתלבט בין נשים לגברים, ויש את החבר שלו שאומר לו ולרעות שאפשר לקיים משפחה ושהמשפחה היא מה שמחזיקה אותו וכולי. זה נשמע יותר כמו משהו שייאמר בכנס של מכון פוע"ה. זה גם נותן תחושה של בורגנות כזו, של נינוחות, כאילו יוצרי הסדרה בעצמם לא יכולים ללכת "עד הקצה" עם הומוסקסואל כמו שהוא, "להרגיז את הקהל", לייצר הומוסקסואל רגיל, אז איז.

[5] הבעיה הדתית השלישית שקשורה לשתיים הראשונות היא ניסיון לטפל בנושאים כבדים מדי שמסך הטלוויזיה לא סובל, שלא עוברים מסך. לי זה בלט מאוד בכל מסע החזרה לשורשים של אמיר. לפי דעתי זה היה פתטי. זה נושא רציני וחשוב מדי בשביל שידברו עליו בסדרת טלוויזיה.

[6] המצער הוא, שאת כל הדברים האלו ניתן להעביר, וגם יש להם חשיבות, רק שבתוכנית עושים את זה ברגל גסה במקום להראות זאת בעדינות. לכל טקסט יש משמעות ויש השלכות פוליטיות/ חינוכיות, רק שהן תמיד נשארות בסב-טקסט, הן לא נצעקות בריש גלי. יש הבחנה בעולם הנרטולוגיה בין לספר לבין לתאר – הסיפור הוא הדבר עצמו והתיאור הוא על. ויש תחושה שיוצרי הסדרה יותר מתארים ממספרים. לדוגמא, בפרק האחרון הודיה הולכת לראיון באולפנא שאמיר מלמד שם, והודיה אומרת: "אני חושבת שאני יכולה להפריד בין האמונה שלי לבין העבודה כאן". אז המנהלת אומרת לה: "זה לא רק עבודה, זה לא רק ללמד. אנחנו מחנכים לדרך חיים". במקום לתת לדמויות להגיד את זה, צריך לתת למציאות להגיד את זה.

[7] הבעיה הרביעית גם היא קשורה לשלוש הראשונות והיא שהדמויות פלקטיות מדי, סטריאוטיפיות אפילו. זה קשור לבעיות הראשונות כי ברגע שהמסר הוא העיקר ולא הדמויות הן העיקר, יש השקעה פחות בעיצוב הדמויות, יש פחות "תיאור מעובה" שלהן ויותר "תיאור דק". וכך נתי נשאר אותו נתי. אצל אמיר זה בא לידי ביטוי גם, לדעתי. אמיר הוא גרוש, ופרק זה בחייו נותר עלום בפני הצופים. איך אמיר, שהוא כזה מתוק ורגיש, יתגרש? במקרה שלצופה יש פערים בטקסט הוא נאלץ למלא אותם, ואם אמיר התחתן שנית, אפשר לעשות "קריאה לאחור", ולהשליך מנישואיו השניים לנישואיו הראשונים. וכך ציפיותינו הסטריאוטיפיות מתממשות: כמו שהוא לא היה מספיק קשוב לאשתו הראשונה, כך הוא לא קשוב ליפעת, כמו שהוא לוחץ על יפעת להוליד ילדים, ומצדו בקושי מוכן לעשות בדיקת זרע, כך בטח קרה בנישואיו הראשונים. והפרק האחרון ממש משאיר אותנו עם תחושה כזו, בשיא עוצמתה. במקום להציג מקרה מעניין יותר שהוא הפיק לקחים, מורכב יותר, להגיד שכל מקרה הוא לגופו – הסדרה כאילו מאמצת את הסטריאוטיפ של הגרוש, וכאן זה שוב חוזר לעניין הדידקטי: מי שהתגרש זה באשמתו.

משבר גיל הארבעים

אני במשבר גיל הארבעים.

כן, שמעתי על התיאורייה ההזויה הזו שאומרת שמשבר גיל הארבעים מתרחש רק אצל אנשים בני ארבעים (או כמו שהפסיכולוג שלי אומר לי: "אתה יודע מה? שלושים-ושמונה, ואני מפסיד עליך"; מצחיקוּל), ואילו אני רק בן 25. אבל למשברים ותהליכים נפשיים לא באמת אכפת בן כמה אתה. אני אישית מכיר דרדקים שמתנהגים כאילו הם מחר הולכים למות, ומאידך, לפעמים בא לי להגיד להורים שלי: אולי תתבגרו כבר?

זה באמת לא משנה, כי יש לי את כל הסימנים הנפשיים של המשבר (לסימנים הבריאותיים עוד נגיע). אני מסתכל אחורה על החיים שלי בחוסר-סיפוק, ואומר לעצמי: זהו, זה כל מה שיש לחיים להציע לי? זה הכל? זה מה שציפיתי שאני אהיה בגיל 25? אני בן 25 ואני… אני כלום. לא השארתי דבר מאחוריי ואין לי מטרה אחת לפניי. מימין ומשמאל רק חול וחול וחול.

אני גולש לפורומים של "משבר גיל הארבעים", אבל לרוב מדברים שם על בעיות בריאות,  ובאופן מפתיע אני לא עונה על הקריטריונים הבריאותיים.

אבל מבחינה מנטלית אני בפנים, עמוק בפנים. אני מחפש פיתרונות, והעצות, בכל הפורומים, הן אותן עצות: גיל הארבעים הוא רק ההתחלה של החיים, הוא רק החצי הראשון של החיים (והאופטימיסטים יגידו – השליש הראשון של החיים), אפשר לטייל בעולם, להתחתן, להתגרש, להוליד ילדים, להתחיל ללמוד באוניברסיטה. אתם רואים? העצות נכונות גם לגילי, מה שאומר שהמשבר הוא אותו משבר.

בחלק מהפורומים יש עצות פשוטות יותר, כמו לקנות משהו שייתן לך הרגשה שאתה צעיר. אבל מה יעשה בחור שאין לו כסף לאופנוע-ים או מכונית ספורט, ולמעשה בקושי גומר את החודש?

אז החלטתי לגדל זקן. כשחברים שלי פוגשים אותי ופוזלים לעבר הזקן ושואלים אותי: מה?! – שזה בשפה יפה: אתה יודע שזה מכוער לך, נכון? (כן, אני יודע) – אני רוצה להגיד להם: כשתגדלו תבינו, אתם רק בני 25. רוב האנשים לא מעמיקים לשאול, אבל יש למעשה שתי סיבות ששתיהן נובעות ממשבר גיל הארבעים שלי: הסיבה הראשונה היא שינוי בחיים:  25 שנה הייתי בלי-זקן, נו, ולאן הגעתי? זה עזר לי בחיים שהייתי בלי זקן? זה עזר לי בחיים שהייתי "יותר יפה"? הסיבה השנייה היא שאני באבל: אני באבל על מעיין נעוריי שיבש, על 25 שנים שהובילו אותי לדרך שבסופה יש תמרור שאומר: אין מוצא.

מחשבות על הסרט "יהודי טוב" (A Serious Man)

הסרט "A Serious Man" (יהודי טוב) שביימו והפיקו האחים ג'ואל ואיתן כהן, מספר על פרופ' יהודי למדעים מדויקים בשם לארי גופניק, שבזה אחר זה, בבחינת עוד זה מדבר וזה בא, נופלות עליו צרות מצרות שונות. אגב כך, הסרט מעמיד מראה מול יהדות ארצות-הברית בשנות השישים של המאה העשרים, אך מעלה לדעתי שאלות קיומיות שרלוונטיות אלינו.

הנושא שהסרט מציב במרכזו לדעתי הוא השאלה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", ובאופן רחב יותר מדבר על הקיום בעולם פוסט-מודרני. מבקרי קולנוע אחדים השוו את לארי, הגיבור הראשי, לאיוב המקראי, ועל-פי זה, את שלושת הרבנים בסרט לשלושת רעי איוב. יש אולי מקום להשוואה, אך עדיין יש כמה הבדלים בין איוב ללארי, כפי שאנסה להראות להלן.

שאלת הצדיק ורע לו נשאלת כבר בפרולוג של הסרט על-ידי ר' גרושקוב באגדה היהודית על העגלון. לאחר שאשתו של העגלון, דורה, דוקרת את ר' גרושקוב, הוא אומר: "זה עושה מצווה וזה התודה שמקבל?!" ("One does a Mitzvah and this is the thanks one gets?!"). יש לשים לב שהשאלה נשאלת בלשון אנונימית, "One", "זה"; הוא לא שואל על עצמו: למה זה מגיע לי.

אבל לאורך כל הסרט השאלה הזו מנקרת בסב-טקסט. ראשית, את הסרט מלווה השיר "Somebody To Love" של להקת Jefferson Airplane, שיר שגם פותח וסוגר את הסרט. לכל אורך השיר שאלה זו נשאלת באופנים רבים. שתי השורות הראשונות של השיר הן: "When the truth is found to be lies\ And all the joy within you dies". השיר מציע פתרון ברוח שנות השישים – עשו אהבה – אך השאלה לא זזה ממקומה.

אולם חשובה יותר העובדה שלפי העלילה של הסרט, לארי הוא אדם שלא עשה רע לאף אחד. אלא שבניגוד לאיוב, לארי הוא אדם בינוני. הוא לא צדיק, ולכן ברור ש"יהודי טוב" זו לא מחמאה. הוא אדם מאוד בינוני: הוא בינוני בחיי המשפחה שלו – לא רואים שהוא מבין ממש מה קורה בבית שלו; הוא בינוני במקום העבודה שלו – הוא פרופסור שמלמד ילדים בתיכון; והוא כמובן בינוני ביהדות שלו.

לארי כל הזמן אומר "I didn't do anything": הוא אומר את זה לאשתו כשהיא אומרת לו שהיא רוצה להתגרש, הוא אומר את זה לבחור מחנות התקליטים, אדם שהוא לא מכיר, שרוצה לחייב אותו על המנוי שעשה דני בנו, והוא גם אומר את זה לארלן, עמיתו לעבודה, שמציע לו להגיש מחקרים שהוא פרסם לוועדת המינויים. כאן כבר ברור שלא לעשות כלום זה ממש לא חיובי.

אבל עדיין, הוא לא הזיק לאף אחד: כשתלמידו הקוריאני קלייב מציע לו שוחד הוא אפילו לא חושב לקחת את זה, הוא מקבל את כל מה שאשתו וסיי אומרים לו בהכנעה ומוכן לעבור למוטל, ואחר-כך משלם על הלוויה של סיי ויושב עליו שבעה, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. לעומת זאת, סיי לוקח מלארי את אשתו, שולח מכתבי השמצה לוועדה שרוצה להעניק ללארי קביעות (בבר-מצווה של דני מתברר לו שהוא השולח האנונימי), ואותו ר' נחנר מכנה Serious Man, ואולי אפילו למ"ד-ו"וניק. ולא שסיי מת כי זה מגיע לו; למותו של סיי אין באמת משמעות – באותו אופן היה יכול גם לארי למות; עוד לפני התאונה של לארי, שנגרמה בגלל שראה את קלייב, הוא כמעט נרדם על ההגה. יותר מזה; בעולם שבונה הסרט למוות אין משמעות. יש שני אנשים שמתים בסרט: סיי וסול (שומעים את הדמיון?), עורך הדין שחוטף התקף לב סתם ככה פתאום, באמצע המשרד.

לאורך כל הסרט אנו מלווים את ההכנות לבר-מצווה של דני. בסצנה השנייה מההתחלה, לאחר הסצנה על האגדה היהודית, לארי אומר לד"ר שפירו שעוד שבועיים יש לדני בר-מצווה, והסצנה השנייה מהסוף היא על שבת הבר-מצווה של דני. כלומר, הסרט מלווה את דני לקראת טקס החניכה שלו, לקראת כניסתו לחבר בקהילה.

אבל לא רק דני עובר טקס חניכה, גם לארי אביו עובר טקס חניכה. ההקבלה ביניהם באה לידי ביטוי בשני מקומות מרכזיים בסרט: הסצנה השנייה והסצנה האחרונה משלבות בין שיעור העברית של דני לבדיקות הרפואיות של לארי. ובנוסף, הם היחידים שנפגשים עם רבנים, לארי עם ר' סקוט ור' נחנר, ודני מגשים את המשאלה של אביו, ופוגש את ר' מרש"ק.

משהגענו לכאן, כמה מילים על התרגום של שם הסרט. בהתחלה חשבתי שהתרגום מ-"serious man" ל"יהודי טוב" עושה עוול לסרט, אבל עכשיו אני חושב שזה פשוט נותן לסרט פרשנות אחרת. השם  serious man מניח שאכן הסרט מספר על מסע חניכתו של לארי לעבר פסגת השאיפות, להיות "אדם רציני". כמובן שיש בשם זה יותר משמץ של אירוניה, כאשר אנחנו יודעים שהאדם הרציני היחיד הוא סיי, שלא עשה שום פעולה חיובית או רצינית בסרט; להיפך, הוא נראה אדם נטול דאגות או מחויבויות. לעומת זאת, השם "יהודי טוב" מציין את מה שלארי באמת, לא את מה שהוא שואף להיות. גם בשם זה יש מידת-מה של אירוניה, כי "יהודי טוב" מעיד על בינוניות, אך הוא מפספס, לדעתי, את מסע החניכה של לארי.

לא רק לארי, כ"יהודי טוב", מוצג בצורה נלעגת. כל יהדות ארצות-הברית מוצגת בסרט בצורה מאוד נלעגת. ניתן לפטור ב"שובבות נעורים" את זה שדני, נער הבר-מצווה, לומד את הקריאה בתורה ועושה אצבע משולשת לאחותו, או מעשן סמים רגע לפני שהוא עולה לתורה; אבל יש לכך סימנים אחרים: כשיהודית, אשתו של לארי, אומרת לו שהיא רוצה "גט" הוא לא מבין בהתחלה מה זה, והיא נאלצת להסביר לו שזה "גירושין דתיים", וגם כשלארי אומר לחברו העורך-דין שיהודית רוצה גט, הוא לא יודע מה זה. יש בסרט אדם שלישי שלא מבין במושגים דתיים, וזה השוטר שבא לעצור את ארתור, אחיו של לארי. לארי אומר לו שהם יושבים "שבעה", והוא נאלץ להסביר לו שזה טקס אבלות דתי. כלומר, מבחינת הסרט, רמת ההבנה של יהודים ולא-יהודים במושגי יסוד ביהדות היא זהה.

גם רבני-הדור מוצגים בצורה נלעגת. זה לא רק ר' סקוט שאומר שהחיים הם כמו מגרש מכוניות, זה בעיקר ר' נחנר: כשהוא מספר ללארי את הסיפור על ד"ר זוסמן, הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי; ההספד שלו על סיי – שכאמור, הוא ממש לא "אדם רציני" – הוא ממש מופע סטנד-אפ; וגם מהשיחה של לארי עם עורך הדין שלו אנחנו מבין ש"שיני הגוי" זה לא סיפור שר' נחנר חשב עליו במיוחד בשביל לארי, כמו אומר לו: נתקלתי במקרה דומה. זה סיפור שר' נחנר מספר אותו לכל אחד, ומתאים אותו לסיטואציה.

נחזור למסע החניכה של לארי. אם תהליך ההתבגרות של דני הוא חברתי-דתי – הבר-מצווה – תהליך ההתבגרות של לארי הוא פנימי. לארי מייצג את בתחילת הסרט את האדם הרציונאלי, פרופסור למדעים מדויקים, שחושב שלכל דבר יש השלכה במציאות. בשיעור הראשון הוא אומר לתלמידיו: "מתמטיקה מסבירה איך הכול עובד", ולקלייב, התלמיד הקוריאני שמציע לו שוחד, הוא אומר: "למעשים יש השלכות, בעולם מוסרי". הוא כמובן לא חושב לקחת את השוחד. אביו של קלייב אומר לו שיש התנגשות תרבויות בינו לבין קלייב, כי אכן יש כזו. לארי חושב שכל דבר ניתן להסברה ואילו אביו של קלייב אומר לו: "קבל את המסתוריות".

אבל לארי לא יכול לקבל את המסתוריות, הוא כל הזמן מחפש תשובה. לארי נפגש עם שני רבנים שנותנים לו שתי תשובות שונות, והתשובה השלישית, של ר' מרש"ק ניתנת לבנו, דני. ככל שעולים בהיררכיה הרבנית, לדעתי, התשובה היא יותר עמוקה. כולם מסכימים בסרט שר' מרש"ק הוא החכם באדם. הרב הראשון, ר' סקוט, הוא "אחד מאיתנו", גם לו יש משברים באמונה, הוא מדבר אל לארי בשפת המשל בכדי שיבין – החיים הם כמו מגרש מכוניות, ובעיקר: גם הוא חושב שניתן להסביר כל דבר, שיש תשובה לכל השאלות, שהשם מדבר אלינו – רק צריך לשנות את הפרספקטיבה. כלומר הבעיה היא לא במציאות, הבעיה היא בזווית הראיה שלנו. ואם נשנה את זווית הראייה, הבעיה נעלמת. כלומר, ניתן למצוא משמעות לעולם, אם נסתכל מהזווית הנכונה.

ר' נחנר, לעומת זאת, אומר לו שאנחנו לא יודעים מה ה' רוצה לומר לנו. לארי אומר לו שהוא רוצה תשובה, ור' נחנר אומר לו שה' לא נותן לנו תשובות. אבל הוא לא משאיר את לארי בלא כלום. הוא אומר לו את התשובה שנתן לד"ר זוסמן: אין תשובה, אך לעזור לאנשים אחרים זה לא מזיק.  יש איזה מעגל טאוטולוגי שאין לו פתרון, אז מה שאפשר לעשות זה לצאת מן המעגל, אך לא לא-לעשות כלום, אלא לעזור לאחרים. כלומר, אנחנו לא יודעים אם יש משמעות לצעדים שאנחנו עושים, אך זה לא אומר שאנחנו שורפים את המועדון ופורקים כל עול מוסרי; אנחנו עוזרים לאנשים אחרים.

יש תשובה שלישית, שנותן אותה ר' מרש"ק. לא לחינם ר' מרש"ק לא מסכים לפגוש את לארי. זה לא בגלל שהוא לא רוצה לעזור לו, זה בגלל שהתשובה שלו עמוקה מדי, ולארי לא יקבל זאת. ר' מרש"ק מרגיש שהוא יכול לדבר רק לילדי בר-מצווה, שלא "התקלקלו". הוא מדבר איתם בשפה שלהם, בעזרת להיטי התקופה. המילים היחידות שר' מרש"ק אומר לדני הם מילות השיר של להקת ג'פרסון איירפליין: "When the truth is found to be lies\ And all the joy within you dies". אלא שר' מרש"ק לא מציע את הפתרון של השיר – Won't you need somebody to love – אלא אומר: Than What?. אין תשובה. שתיקה. הוא לא אומרזה תלוי בפרספקטיבה (ר' סקוט), והוא לא אומר לעזור לאחרים זה לא מזיק (ר' נחנר). שתיקה.

הרב שג"ר זצ"ל, בספרו "כלים שבורים" (עמ' 19), מפגיש בין תורתו של ר' נחמן מברסלב לקושיות הקיומיות שמעלה הפוסט-מודרניזם: "ר' נחמן מלמד שעל שאלות מסוג זה, שאלות אמונה, אנחנו יכולים להגיב בשלוש דרכים: א. תשובה חיובית; ב. תשובה שלילית; ג. אני בכלל לא שואל את השאלה. יש שאלות שאי אפשר להשיב עליהן, אך אין גם צורך בכך. זוהי האמונה, פרדוקסאלית ככל שתהיה".

להלן הדברים הרלוונטיים לעניינינו של ר' נחמן, בתורה סד בליקוט מוהר"ן קמא:

"אַךְ דַּע, אִם יֵשׁ צַדִּיק גָּדוֹל שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, הוּא צָרִיךְ דַּוְקָא לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסִית אֵלּוּ… כִּי אֵלּוּ הַמְּבוּכוֹת וְהַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזֹּאת הַבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי, הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה, מֵאַחַר שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם שֵׂכֶל וְאוֹתִיּוֹת לְיַשְׁבָם כַּנַּ"ל. כִּי הַבְּרִיאָה הָיְתָה עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ג): "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם". וּבְהַדִּבּוּר יֵשׁ חָכְמָה, כִּי כְּלָל הַדִּבּוּר הוּא רַק חֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה, וְעַל יָדָם נִתְהַוּוּ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם ק"ד): "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ". וְהַדִּבּוּר הוּא הַגְּבוּל שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים, כִּי הִגְבִּיל חָכְמָתוֹ בְּהָאוֹתִיּוֹת, שֶׁאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ הֵם גְּבוּל לָזֶה, וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ הֵם גְּבוּל לָזֶה. אֲבָל בְּהֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁהוּא מַקִּיף כָּל הָעוֹלָמוֹת כַּנַּ"ל, וְהוּא פָּנוּי מִכֹּל כִּבְיָכוֹל כַּנַּ"ל, אֵין שָׁם שׁוּם דִּבּוּר, וַאֲפִלּוּ שֵׂכֶל בְּלֹא אוֹתִיּוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הַמְּבוּכוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמשֶׁה (מְנָחוֹת כ"ט): 'כְּשֶׁשָּׁאַל עַל מִיתַת רַבִּי עֲקִיבָא, זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ. הֵשִׁיבוּ לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה'. הַיְנוּ שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִשְׁתֹּק, וְלִבְלִי לִשְׁאֹל תְּשׁוּבָה וְתֵרוּץ עַל קֻשְׁיָא זוֹ… וְעַל-כֵּן אָסוּר לִכְנֹס וּלְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסִית וְהַמְּבוּכוֹת אֵלּוּ, כִּי-אִם צַדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה. כִּי משֶׁה הוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, בִּבְחִינוֹת שֶׁנִּקְרָא: "כְּבַד פֶּה" (שְׁמוֹת ד), בְּחִינַת שְׁתִיקָה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַדִּבּוּר."

ביום הבר-מצווה שלו דני עולה לתורה, ומקבל עליו את עול התורה. ומיד לאחר שהוא מקבל את התורה בפרשת "בהר-סיני", ברעד וחלחלה הוא עולה לקבל את התורה מפי הצדיק שכל הדור נושאים אליו עיניים, ר' מרש"ק שהוא בבחינת מרע"ה, שגם הוא כבד פה, שמקדיש את ימיו במחשבה שהיא למעלה מן הדיבור (זה מה שהמזכירה שלו אומרת ללארי שהוא לא מסכים לקבל אותו: "הוא חושב"). ואז מה, Than what?. שתיקה.

לספר סיפור

לגלעד, באהבה

חבר טוב שלי המליץ לי לקרוא את הספר "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד. הספר מספר על סופר בשם אדם טהר-זהב, שפרסם רק קבצי סיפורים-קצרים ולא מצליח לכתוב רומן. אולם מזה חמש שנים גם סיפורים קצרים הוא לא מצליח לכתוב, וכמו שחיי-היצירה שלו תקועים כך הם חיי האהבה שלו.

החדשות הרעות הן שאת 170 העמודים הראשונים צריך לצלוח בקושי רב, לא בגלל שהספר מורכב והמשפטים בו דורשים התעמקות מיוחדת, אלא בגלל שאין לסופרת שמץ סימפתיה כלפי אדם, הדמות הראשית, ולי אישית היה קשה לראות אותה מתעללת בו, אפילו בלי קורטוב של חמלה. כאמור, זו לא תהיה משימה קשה במיוחד, כיוון שהשפה של ערד "קולחת", וזו לא מחמאה. התחלתי לקרוא את הספר אחרי שסיימתי את "תמול-שלשום" של עגנון, וזה הבדל של שמיים וארץ. מעבר לשפה הקולחת, אני אישית לא מצאתי שום ביטוי או משפט או דימוי שבמהלך הקריאה אמרתי לעצמי "וואו", או שראיתי צורך למרקר אותם.

החדשות הטובות הן שאחרי עמ' 170 יש "טוויסט בעלילה" והספר משתפר. הספר הזכיר לי את הלימודים שלי בחוג לספרות, משתי בחינות – גם כי הוא מזכיר כל מיני מושגים וסיפורים שלמדתי, וגם כי הגיבור מעביר סדנאות כתיבה, וזה הזכיר לי את סדנאות הכתיבה שאני לוקח. כתבתי כבר במקום אחר, שאני מרחם על המרצים שצריכים לקרוא כל-כך הרבה עבודות גרועות, וגם טהר-זהב, שהמספר של הספר צמוּד לתודעתו, מתלונן על כל הקטעים הגרועים שהתלמידים שלו כותבים והוא צריך לקרוא.

הבעיה הגדולה של הספר הוא היותו ארס-פואטי, כלומר שהוא מספר על עצמו, על כתיבת ספרים, על עולם הספרות. הבעיה בספרות ארס-פואטית שהיא משחקת באש. היא מסתכלת על השמש מבלי מסננים, היא חייבת להיות מבריקה ומסתלבטת, ולכן הספר היה לי כל-כך קשה לקריאה בהתחלה. לדעתי, ספרות ארס-פואטית לעולם לא יכולה להיות ספרות-מופת. ברגעיה הטובים היא יכולה להיות "שנונה", כמו החיקוי של אבי מלר ב"ארץ נהדרת", ולנו לא נותר אלא להנהן "נחמד, נחמד". ברגעיה הגרועים היא מעצבנת, כמו אדם שכל הזמן מדבר על עצמו ולא מדבר על דברים אחרים. היא לעולם לא יכולה לגעת בך, להוות נקודה להזדהות, להיות משמעותית בשבילך.

אולם לערד יש מטרה בספר, יומרנית-משהו, מטרה שהיא מצהירה עליה בגלוי ומבחינתה היא מקדשת את כל האמצעים, וכל האמצעים אצל ערד משרתים את מטרתה: היא רוצה להרוג את הסיפור הקצר על ידי פרודיה על הסיפור הקצר. אחת הדמויות בספר אומרת שכמו ש"דון-קיחוטה" (דון-קישוט) הוא הרומן הראשון שעשה את ז'אנר רומנסת-האבירים ללעג ובכך סתם עליה את הגולל, כך דרוש ספר שיעשה פרודיה מהסיפור הקצר. ואת הספר הזה ערד כותבת.

לכן ערד מרשה לעצמה לשים ללעג את טהר-זהב, ולעשות פרודיה מהסיפור הקצר, ולכן גם כל הסיפורים של טהר-זהב שמפורסמים בספר הם ממש גרועים, לדעתי, כמו אומרת: ועוד לזה אתם קוראים אמן הסיפור הקצר. יש בספר גם מאמר ביקורת קטלני נגד הסיפור הקצר וגם הסבר מפורט ואקדמי מה רע בסיפור הקצר. ואם זה לא מספיק היא גם אומרת שסיפור קצר הוא לעולם לא מן החיים, הוא לא החיים, הוא אפיזודה. כמו שלגיבור אין חיי אהבה בחייו, כלומר אין לו רומן, כך הוא גם לא יכול לכתוב רומאן. עודף של מטאפוריזציה הוא עוד דבר שקיים ברומאן, וחבל, כי כך הוא מתעסק בתפאורה במקום להתעסק בעיקר: לספר סיפור.

האם ערד מצליחה במטרתה? הסיפור כן הצליח להמאיס עליי את הסיפור-הקצר, אבל להיכנס לנעליו של מיגל דה-סרוונטס ולהביא סוף למסורת הסיפור הקצר היא מטרה יומרנית מדי בעיניי. לסיפור הקצר יש מקום. רואים שערד מאוד משתדלת אבל בסוף אנחנו נשארים ביד עם מניפסט – שבמובן מסוים הוא ההיפך מספרות ארספואטית – וערד כושלת במטרה המרכזית של הספר, של כל ספר: לספר סיפור.