הטובים מסיימים במקום השני

מוקדש באהבה לנתן, שלעולם לא יסתיר ממני את האמת, גם לאחר שיקרא את הפוסט

 

לפני שאכתוב את הדברים להלן, אקדים ואומר, אם זה לא יהיה מובן מאליו, שאני אוהד של מכבי תל-אביב בכדורסל, ואני לא מתיימר להיות אובייקטיבי – כמו שבטורי הפרשנות בעיתוני הספורט מתיימרים – וכן, אחרי שמכבי הפסידה אתמול את האליפות הייתי מבואס. ומה עושים כשמבואסים? אוכלים. כמה מבואס? תשאלו את הפאקט של פרכיות האורז – פרכיות אורז זה ההנאות הקטנות של אנשים בדיאטה – שחשב לבלות את סוף השבוע בסבבה על המדף מעל הכיור, נהנה מרגעים אחרונים של חופש, ומצא עצמו בקיבה שלי.

פתאום חצי מדינה – החצי שלא אוהדת את מכבי – אוהדת את גלבוע/ גליל. בעוד אנחנו, אוהדי מכבי, מגלים נאמנות לקבוצתנו ונמצאים עם הקבוצה בניצחונות ובהפסדים [בעיקר בניצחונות… :-)], אוהדי גלבוע/ גליל צצים כפטריות אחרי הגשם רק כשזו לוקחת אליפות.

שמעתי על כך כמה הסברים, ואגע בחלקם בהמשך, אבל צר לי לאכזב אתכן: אין ספק שמה שמניע את השמחה של ישראלים רבים וטובים, שבימים כסדרם אוהדים את מכבי פ"ת או כל קבוצה אחרת, זו שנאה. שנאת מכבי תל-אביב. בני אדם שונאים אנשים מצליחים ואנשים עשירים, ולכן שונאים את מכבי תל אביב. ושנאה זה רע, איך שלא תהפכו את זה.

פעם אמר לי חבר טוב שעכשיו זה באופנה להיות מדוכא (כלומר תחת דיכוי), עני, אנדרדוג. זה מביא הרבה אמפתיה. באותו הקשר חבר אחר צבע את אליפות גלבוע/ גליל בצבעים "פמיניסטיים", ואמר שהוא שונא את מכבי כי "מכבי זה הגמוניה". ביני לביני צחקתי באירוניה, כיוון שאותו חבר הוא כמוני, כלומר "הגמוני": גבר, לבן, יהודי והייתי מקצין ואומר דתי-אורתודוקסי, למרות שאני לא חותם על זה (לגביי אני לא חותם על זה). ישאל השואל מה הוא יעשה – הוא נולד גבר, יהודי וכולי – הוא לא בחר להיות מדכא. וישיב המשיב – אין הכי נמי.

ובאמת, אחת הטענות ששמעתי היא שמכבי כל כך שולטת בכדורסל הישראלי שזה הוגן שגלבוע/ גליל זכו באליפות. האם זה הוגן שגלבוע/ גליל זכתה באליפות? מכבי תל אביב סיימה את העונה הסדירה במקום הראשון עם הפסד אחד, וגלבוע/ גליל במקום השלישי עם שמונה הפסדים. אז זה אומר שגלבוע/ גליל יותר טובה ממכבי תל-אביב?! זה אומר שאתמול היא התעלתה על עצמה למשך משחק אחד, ואכן, על פי המשחק הזה, הגיע לה לנצח (ולקחת אליפות).

כל בר בי רב מבין ששיטת הפיינלפור נועדה בשביל להכשיל את סיכוייה של מכבי תל אביב לזכות באליפות. אין חיה כזאת; הפיינל-פור היא שיטה שנועדה לטורנירים ומשחקי גביעים, כמו ליורוליג, ובישראל יש גם גביע המדינה וגם גביע ווינר. עונה סדירה מסתיימת או במאזן נצחונות והפסדים או בסדרת-משחקים של הטוב מ-, כמו שהיה ברבע גמר.

שמעתי גם שבמשחק הזה – שכאמור באמת הגיע לגלבוע/ גליל לנצח בו – אצל גלבוע/ גליל השחקנים שיחקו בשביל המאמן והיה להם "אש בעיניים", ואילו אצל מכבי אף שחקן לא נלחם בשביל המאמן. זו נראית לי שטות מוחלטת – מי משחק בשביל המאמן? פרט לאנדרסון, שצריך להשאיר אותו בצריך עיון, אני חושב שכל השחקנים רצו לנצח וראיתי כמה התאבדויות יפות של שחקני מכבי על הכדורים. אני גם לא יודע מזה אש בעיניים, זו סתם קלישאה. ברור שקבוצה שהיא אנדרדוג יש לה יותר רצון להוכיח את עצמה, קל וחומר מול מכבי תל אביב, ההגמוניה של הכדורסל הישראלי.

פיני גרשון הוא אכן אדם יהיר ומעצבן, אבל לא בגלל זה מכבי הפסידה את האליפות, או את המשחק הנ"ל. הוא תמיד היה יהיר ומעצבן. אתם זוכרים את "נאום המוקה"  בשנת אלפיים? וזה היה לפני השנתיים של 2004-2005, שמכבי לקחה שני גביעי אירופה ברציפות. אז אתם חושבים שאחרי שהם שמעו את הנאום הזה, פארקר ובאסטון נלחמו למענו, נלחמו למען המאמן? אז תאמרו שדין קטש לא כדין פיני, ובאמת קטש הוא אדם מתוק, והייתי שמח שהוא יהיה החתן של בתי. נו, וכשקטש אימן במכבי לפני שלוש שנים השחקנים שיחקו בשבילו?! אולי, אבל זה לא עזר לו במיוחד.

ושלא יספרו לכם שאצל מכבי תל אביב זה הכל כסף ושחקנים זרים, וגלבוע/ גליל היא קבוצה על טהרת העם היהודי והם משחקים בשביל וואוצ'רים למכולת של כפר-בלום (אולם הבית של גליל-עליון). כולם משחקים בשביל כסף ואגו, וכל שחקן בגלבוע/ גליל שמכבי תל-אביב תציע לו קצת יותר כסף – גם קטש ומקל, שנבעטו ממנה – לא יחשוב פעמיים לפני שיעבור למכבי. אגב, ראיתם את הסטטיסטיקה של המשחק אמש? אצל מכבי פניני מוביל, ואילו שלושת השחקנים שקלעו הכי הרבה נקודות בגלבוע/ גליל היו רנדל, פארגו ודנוואל. יהודים? אני לא בטוח. אבל אפשר לבדוק את העניין בחדר ההלבשה.

 

נ.ב., כותרת הפוסט היא פרפרזה לדבריה של אחותי ציפי, שעברה טסט שני, ואחרי שאני עברתי טסט ראשון אמרה לי: "הטובים עוברים בשני"

רכילות כהחפצה

אחד הקורסים שאני לוקח בסמסטר הזה (סמסטר מזעזע, אגב) נקרא "שיטות מחקר איכותניות במחקר הפמיניסטי". בשביל להבין כיצד מחקר זה נוצר, צריך 60 שניות על ההיסטוריה והפסיכולוגיה של המדעים (על אחריותי בלבד).

בהתחלה, לכל המקצועות ההומאניים היה, ועדיין יש, תסביך-נחיתות מול המקצועות הריאליים, ולכן בכל הנוגע לשיטות המחקר, המקצועות ההומאניים ניסו להעתיק את שיטות המחקר הריאליות למקצועות ההומאניים. הם הרגישו שרק ככה יסתכלו עליהם כעל "מדע". זה מה שהניע את הפורמליזם בחקר הספרות ליצור קטגוריות על קטגוריות שונות, וזה מה שגורם לנסות לחקור בני-אדם במדעי החברה בשיטות כאלו. בחלקן שיטות אלו נכונות, ובחלקן הן מובילות לתוצאות קטסטרופליות. לאט-לאט התחילו להבין שבני אדם לא תמיד עונים להיגיון הריאלי, כמו למשל בכל הנוגע לכלכלה או לבחירות אחרות בחיים. בשלב זה גם החלו להתפתח שיטות המחקר האיכותניות, ותסביך-הנחיתות נהפך לתסביך אדיפוס.

יש כמובן הבדלים רבים בין שיטות המחקר הכמותניות לבין שיטות המחקר האיכותניות, אך אני מבקש לציין אחד שמשליך על כמה אחרים ולדעתי הוא החשוב ביותר. בעוד שיטות המחקר הכמותניות מסתכלות על הנחקרים כאובייקט, כמו שהכימאי מסתכל ביסודות כימיים והביולוג מסתכל על הצפרדע, שיטות המחקר האיכותניות מסתכלות על נחקריהם כסובייקט, כלומר כבני אדם שפועלים בעולם ומקנים בעצמם משמעות לעולמם. לכן, לפי חלק מהשיטות, המחקר נעשה באופן יותר פרטני, מקומי, סיטואציוני, ולא מנסה לעשות סטטיסטיקות של קבוצה מסוימת; כל אדם וכל מקרה הוא לגופו. לפי שיטות אחרות, נותנים גם לנחקרים לפרש את הנתונים או את הדברים שהם עצמם אמרו. יש איזו מידה של התנשאות כאשר החוקר מנסה לפרש בעצמו את הנחקר או לעשות עליו הכללות אובייקטיביות-לכאורה.

אני מאוד אוהב את הרעיון שמאחורי זה, כי הוא מעניק עוצמה גדולה לאדם. מאותה סיבה אני גם לא אוהב תיאוריות מרקסיסטיות, כיוון שבתשתיתן הן מניחות שיכולה להיות לבני אדם "תודעה כוזבת". מרקס טען בעניין זה למעשה שתי טענות: [א] אנשים אוהבים לעבוד; [ב] אם אנשים לא אוהבים לעבוד – זה בגלל שיש להם תודעה כוזבת. לדעתי, ברגע ש"לקחת" לאדם את התודעה, לקחת לו את הכול.

לי הדבר מאוד הזכיר את האיסור על לשון-הרע ורכילות. לדעתי הבעיה בשני אלו – וזה במיוחד מודגש ברכילות, שהיא לכאורה חדשות לא-רעות – היא שהן הופכות את מושא השיחה לאובייקט, כמו שנעשה הרבה בשיחות בגוף שלישי, במקום לדבר איתו מדברים עליו ושואבים ממנו את היכולת לפרש את המציאות בעצמו, את היכולת להעניק למעשיו משמעות.

לפני כשבוע הייתי באינטראקציה חברתית מסוימת ומאוד נהניתי. באמת, מאוד נהניתי. אבל הסתבר לי שאנשים נוספים שהיו באותה אינטראקציה חשבו שמאוד סבלתי, ויותר מאוחר הם התלבטו ביניהם "כמה סבלתי". אותי זה קומם, כיוון שאל"ף הם לא שאלו אותי אם נהניתי, או לא האמינו לי שנהניתי, ובי"ת, ויותר אקוטי, הם קבעו בשבילי מה הייתה התחושה שלי, ובדיעבד החילו אותה על הסיטואציה. הם חִפְצנוּ אותי, ובכך שאבו ממני את היכולת להעניק למעשיי את המשמעות.

דילמת ההגדרות

היום מתפרסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מאמר שכתבתי (הוא פורסם כאן בפוסט "מחשבות על הסרט 'A Serious Man'"). כמנהג האכסניה, בתחתית הטור הראשון של המאמר מופיעה שורת הקרדיט של הכותב, וכשהתקשרו אליי מהעיתון ושאלו אותי מה אני רוצה שיופיע בשורת הקרדיט, אמרתי מה אני לומד, ולכן כתוב שם: "הכותב הוא סטודנט לתואר ראשון בספרות ומגדר באוניברסיטת תל אביב".

Well, יש לי בעיה עם שורת הקרדיט הזו. נתחיל עם "הבעיה" האישית שלי יש עם ההגדרה שלי – תואר ראשון בספרות ומגדר באוניברסיטת תל-אביב. כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה שלי יודע שהגעתי לאוניברסיטת תל אביב די במקרה. אז מה זה אומר עליי שאני לומד באוניברסיטת תל-אביב? ומזה אומר עליי שאני לומד מגדר? זה אומר שאני מתעניין בנושא ויש לי דעות מסוימות, אבל האם זה אומר שאני "ממש בפנים"? אדם שהוא דתי מקבל עליו עול תורה ומצוות, אבל אדם שלומד באוניברסיטה… הוא רק לומד באוניברסיטה. הרבה פעמים יש לי תחושה שאני צריך "לרדוף" אחרי הקרדיט שלי, להצדיק אותו; כלומר, זה טייטל מסקרן בהחלט, אך אני לא מרגיש שהוא אומר עליי הרבה. הוא כן אומר עליי משהו.

היה לי וויכוח עם גיסתי הצדיקה, שרצתה לרשום אותי לאתר שקוראים לו "שדכנים" (או משהו כזה….), שהוא אתר שידוכים רגיל רק שבמקום לפנות אחד לשני, לכל פו"פ  יש שדכן, שהפו"פ המתעניין/ת פונה אליו קודם. גיסתי מאוד רוצה לעזור לי ולכן היא רצתה לרשום אותי, אבל אני התנגדתי. היא אמרה שזה שאני לומד מגדר אומר עליי הרבה-מאוד, ואני לעולם לא אלמד משפטים. אממ… אולי. ויודעי דבר יבינו.

אבל באופן עקרוני, האדם מוגדר על-פי העיסוק שלו, וזה בעייתי. האם העיסוק שלי הוא המרכיב המהותי ביותר בי? האם העיסוק שלי הוא זה שמגדיר אותי. כלומר, ברור שהוא מגדיר אותי, כלומר מְגַדֶר אותי לתוך משהו, אבל הוא לא אומר – זה אני. "במדינה מתוקנת", כמו שבעיתונים אוהבים לומר וליצור איזו אוטופיה מדינתית שאין בשום מקום בעולם; ובכן, במדינה מתוקנת הייתי כותב בשורת הקרדיט: "הכותב חושב שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא לעזור לאנשים אחרים". במדינה מתוקנת.

כשהעליתי את הדילמה בפני אנשים שונים, היו שאמרו ששורת הקרדיט במאמרים מסוג זה עוזרת לקורא לסווג את כותב המאמר – אותו הקורא לא מכיר – וגורמת לו להתייחס למאמר ברצינות, לא ברצינות, כמאמר אקדמי, כהטפה דתית וכולי. זה בוודאי נכון אם כותב המאמר הוא דוקטור או רב, או שהוא מהתחום עליו הוא כותב, וזה אולי נכון במקרה שלי, כיוון שבעת ניתוח הסרט נעזרתי במונחים שלמדתי בחוג לספרות; אבל אם את המאמר היה כותב סטודנט להנדסה מכאנית, זה היה נותן אינדיקציה כלשהי על כותב המאמר? זה היה רק מצמצם את אותו סטודנט, שגם ככה עוברות עליו ארבע שנים קשות בפקולטה להנדסה, למקום הלימודים שלו.

אגב, זה יכול לשמש גם כחרב-פיפיות. במקרים שהקרדיט מציין רק את התואר לפני השם, הקרדיט יכול גם להוליך שולל. אפשר לראות את זה הרבה במדור "מכתבים למערכת", שם אנשים מקפידים לציין ליד שמם – ד"ר, עו"ד ואני ראיתי גם כמה אינג' (אינג'ניר). אלא שכאמור, לא תמיד מפורט במה הכותב הוא דוקטור. הוא יכול להתמחות בביולוגיה של הצמח ברמה בינלאומית, אך זה לא הופך אותו למבין-עניין בענייני חוץ וביטחון.

(במאמר מוסגר אוסיף שאנשים נוטים לקבל דעות של פרופסורים ודוקטורים בכל מיני נושאים, גם אם זה ממש לא תחום העיסוק שלהם, מתוך איזו יראת כבוד. אפשר לראות את זה לדוגמא בשני חתני פרסי הנובל שיצאו מישראל – פרופ' ישראל אומן ופרופ' עדה יונת; פתאום הם יצאו מאלמוניותם והתחילו להשמיע דעות כשכל אחד מתחרה בקיצוניותו – זה מימין וזה משמאל).

יש לי בעיה עקרונית עם הגדרות של אדם (אני לא מדבר בכלליות על הפוסט-סטרוקטורליזם, רק ביחס לאדם), עם "כותרת" של אדם. אם ההגדרות היו מקבעות אותי, ניחא; אבל הרבה פעמים עצם הניסיון להגדיר נידון לכישלון מראש.

I must be liked

בליל שבועות, בעוד מיכה גודמן מדבר באולם הכנסים של מרכז בגין, ומשאיר מאות מעריצים בחוץ, דיברתי עם חבר. מהון להון, התגלעה בינינו מחלוקת: בעוד הוא טען שלא אכפת לו שיש מישהו שלא יחשוב עליו טובות, אני טענתי שלי זה אכפת שיש מישהו שלא חושב עליי טובות.

הדבר הזכיר לי את הקטע בפרק "The Masseuse"  ב"סיינפלד" (עונה 5, פרק 73), שבו ג'ודי, החברה של ג'רי, לא אוהבת את ג'ורג', וג'ורג' לא יכול לשאת את זה שיש מישהו/י שלא אוהב/ת אותו (באופן לא-מפתיע, שוב אני בתפקיד ג'ורג', גם אם אני לא אובססיבי כמוהו לעניין).

גם כאן, כמו בפעם הקודמת (הוספתי לפוסט הקודם קישור ליוטיוב), אני מביא את הסצנה מיוטיוב, ואת הדיאלוג .

את הקטע ביוטיוב אפשר לראות כאן. והנה התסריט:

[setting: Monk's]

(George and Karen at a booth)

GEORGE: So I lugged that table. That big heavy massage table all the way down to the cab! You ever seen one of those things?

KAREN: Of course.

GEORGE: No, I don't know. Maybe you haven't. You know, not everybody's seen a massage table.

KAREN: What, do you think I've never had a massage before?

GEORGE: Anyway, I don't even get a thank you. I don't get it!

KAREN: George, frankly, I'm getting a little tired of hearing about her.

GEORGE: I wanna know what I did to this woman.

KAREN: What, you got a little thing for her?

GEORGE: No, No! She's going out with a friend of mine. It's only courteous that we should try and like each other.

KAREN: What difference does it make? Who cares if she doesn't like you? Does everybody in the world have to like you?

GEORGE: Yes! Yes! Everybody has to like me. I must be liked!

(scene ends)

רחמנא ליבה בעי – גירסה שנייה

בתקופה האחרונה יש גל של התקפות בתקשורת על כך שהחרדים הם פרזיטים וכולי וכולי ועכשיו יש לובינג חזק להכריח אותם ללמוד לימודי ליבה. ובכן, בכל הדיון הזה אני חושב שמפספסים את העיקר – אפרופו ליבה – והעיקר הוא שלימודי הליבה הם לא רק מתמטיקה, אנגלית או אזרחות; ישנם אלפי יהודים שלא לומדים את לימודי הליבה האמיתיים של העם היהודי.

העם היהודי הוריש לעולם כולו נכס תרבותי עצום, שפעם היה שגור בפיות כולם – יהודים כלא-יהודים – היה כמו מטבע עובר לסוחר, והיום, לא זו בלבד שאנשים ברחבי העולם לא מצטטים אותו, אחינו בני העם היהודי מגמגמים אותו בקושי. אם תפגוש יהודי ותבקש ממנו לסיים את הציטוט, הוא לא ידע מאיפה נחת עליו.

כן, פעם כולם היו שורקים את "סיינפלד", והיום אנשים לא יודעים מזה. אז החלטתי לתת תרומה קטנה לחיזוק המורשת היהודית, ומדי פעם להביא כאן ציטוטים נבחרים בשפת המקור לפי המצברוח והסיטואציה, מהתנ"ך שלי.

והפעם, דיאלוג מתוך הפרק "The Opposite" (עונה 5, פרק 86), שקשור למה שכתבתי בפוסט "משבר גיל הארבעים".  שמתי קישור לקטע מיוטיוב, והבאתי כאן את הדיאלוג מהאתר הזה (הדגשתי בבולד את המשפט שנתן לי את ההשראה למשפט: 25 שנה הייתי בלי-זקן, נו, ולאן הגעתי? זה עזר לי בחיים שהייתי בלי זקן?)

את הקטע אפשר לראות כאן. והנה הדיאלוג:

.Enter George

Jerry : Speaking of having it all … Where were you?

George : I went to the beach. ( Jerry and Elaine exchange looks )

Jerry : Oh, the beach.

George : It's not working, Jerry. It's just not working.

Jerry : What is it that isn't working?

George : Why did it all turn out like this for me? I had so much promise. I was personable, I was bright. Oh, maybe not academically speaking, but … I was perceptive. I always know when someone's uncomfortable at a party. It became very clear to me sitting out there today, that every decision I've ever made, in my entire life, has been wrong. My life is the opposite of everything I want it to be. Every instinct I have, in every of life, be it something to wear, something to eat … It's all been wrong.

( A waitress comes up to George )

Waitress : Tuna on toast, coleslaw, cup of coffee.

George : Yeah. No, no, no, wait a minute, I always have tuna on toast. Nothing's ever worked out for me with tuna on toast. I want the complete opposite of on toast. Chicken salad, on rye, untoasted … and a cup of tea.

Elaine : Well, there's no telling what can happen from this.

סוכן כפול – על הסרט "ממזרים חסרי כבוד"

(1) אחד הדברים המרכזיים שמצאתי שהסרט אומר הוא שאין באמת מוסר. הנאצים אמנם אכזריים בצורה בלתי-רגילה, אבל אם היהודים היו ניצבים באותה עמדה, לא בטוח שהם היו יותר טובים. השאלה היא אם אתה נמצא בצד של החלשים או בצד של החזקים. זה גם בא לידי ביטוי בהאנס לנדה, קצין האס.אס  שמחליט תמורת סידורי פנסיה נוחים לשים קץ למלחמה, כי הוא לא באמת מונע משנאה תהומית, הוא רק עושה את תפקידו על הצד הטוב ביותר, וכאשר הוא מבין שהגרמנים הולכים להפסיד, הוא עובר לצד השני. זה מאוד מזכיר את הביטוי של חנה ארנדט: "בנאליות של הרוע".

אני מצאתי את זה בשני מקומות בסרט. הראשון הוא ש"הממזרים", עד ל"מבצע קינו", לא מתכוונים להכריע את המלחמה, הם רוצים רק להיות אכזריים. כשסגן אלדו ריין מכנס את החיילים שלו בפעם  הראשונה, הוא אומר להם: "… נתאכזר לגרמנים ודרך האכזריות שלנו הם ידעו מי אנחנו. והם ימצאו את ההוכחה לאכזריות שלנו בגופות הפתוחות, המבותרות והמעוותות שנשאיר אחרינו…"

המקום השני הוא בכל מיני הקבלות שנעשות בין מה שקורה בסרט לבין מה שקרה בשואה, אירועים ומושגים שהסרט מרפרר אליהם: [א] השריפה של הקולנוע של שושנה מקבילה לקרמטוריומים של הנאצים. בניגוד ל"מבצע קינו", שמתיימר לסיים את המלחמה, התוכנית של שושנה לסגור את הנאצים במקום אחד ולשרוף אותם, מונעת רק מנקמה; [ב] שושנה מחליטה לשרוף את הקולנוע בעזרת סרטי ניטראט, ולי זה מאוד הזכיר את האמרה של הינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם". וזה מה ששושנה עושה, רק שהיא מחליפה את הספרים בסרטים: במקום שבו שורפים סרטים שורפים גם בני אדם. ליטראלית; [ג] כמו שהנאצים קעקעו על גבי היהודים מספרים והכריחו אותם ללכת עם תלאי צהוב, כך "הממזרים" מקעקעים על גבי הנאצים צלב-קרס, וכמו שהיהודים אחרי המלחמה היו עסוקים כ"ציידי נאצים", כך לנדה הוא "צייד יהודים".

(2) הנקודה השנייה והמשמעותית יותר בסרט היא היותו סרט ארס-פואטי, כלומר סרט שמדבר על עצמו, או שלפחות מתכתב עם היצירה הקולנועית. הרי מה לנדה עושה בסוף הסרט? הוא מחליט להביא לסיום המלחמה רק בשביל שייכתב בדפי ההיסטוריה שהוא היה לאורך כל המלחמה סוכן כפול ושותף מהתחלה ל"מבצע קינו". כלומר, לפי לנדה, לא באמת חשוב מה קרה באמת, חשוב יותר מה ההיסטוריה תגיד.

וזו בעצם האמירה של טרנטינו – לא באמת חשוב מה קרה באמת, חשוב מה כתוב בהיסטוריה, או בשדה הפעולה שלו – איך האומנות תשקף את מה שקרה בהיסטוריה. כמו שלנדה מבקש לשכתב את ההיסטוריה, כך טרנטינו מבקש לשכתב את ההיסטוריה. האם זה טוב ליהודים או רע ליהודים? ההיסטוריה תקבע באיזה צד טרנטינו עומד, או שמא היה "סוכן כפול".

כמה מחשבות על סרוגים 2

העונה השנייה של סרוגים הסתיימה השבוע, ובעקבות צפייה בסדרה לאורך העונה עלו לי כמה מחשבות.

[1] כבר לאחר שראיתי את הפרימיירה של הפרק הראשון בסינמטק, בו אמיר ויפעת מתחתנים, חששתי שהכנסת זוג נשוי לסדרה יכולה לגמור אותה, כפי שקרה ב"Friends", שם הנישואין של צ'נדלר ומוניקה הפכו את הסדרה למסטיק אחד גדול ודביק. לשמחתי,  זה היה אחד הצעדים המבריקים של יוצרי "סרוגים", וזה ממש מינף את הסדרה. הם השכילו להציג בעדינות ובדיוק את המשברים והלחצים שיש בכל חיי נישואין. הצעד הראשון נעשה כבר בפרק הראשון כשהחתונה של אמיר ויפעת לא מסתדרת כמו שצריך, ויש בזה משהו מאוד מציאותי. אגב, גם הכנסת זוג נשוי לסדרה היא מאוד מציאותית, כי להבנתי "הביצה" הקטמונית מתרבה ביותר ויותר זוגות נשואים.

[2] יש העונה כמה קטעים מצויינים, קורעים מצחוק, כמו שאסף מתקשר להודיה ומשחק אותה אחד שהשכנה של הדודה שלו הביאה לו את המספר שלה ("מקסימום אם זה לא יילך בינינו תוכלי להכיר לי את חברה שלך"); שנתי שותה יותר מדי בארוחת שבת ומתחיל להסתלבט על הודיה, וזו יוצאת ומכבה את האור; שאמיר הולך לעשות בדיקת זרע ופוגש תלמידה לשעבר. קטע נוסף, שהוא גם מצחיק וגם גאוני, הוא שיעל, השחקנית החילונייה שרוצה לשחק דתיה, מתלווה להודיה. הוא קורע מצחוק, כמו בקטע שבו יעל זורמת עם זה שהיא מקיבוץ סעד ומכירה את אביגיל הראל שבדיוק התחתנה או שהודיה אומרת לה שצריך להוריד את המים בשירותים בעזרת קערה עם מים מהמטבח; והוא גאוני בגלל שזה פרק ארס-פואטי, כלומר מתאר בדיוק את התהליך שהשחקנית שמשחקת את הודיה, טלי שרון, עברה לפני שהתחילה לשחק בסדרה – גם אותה לימדו איך לברך במילמול מהיר וגם היא ביקרה בסעודת שבת. ויכול להיות שגם היא למדה איך לעמוד כמו "כנועה-דתית" ולא "זקופה-חילונית".

[3] הסדרה סובלת מכמה רעות חולות שניתן לאפיין אותן כ"בעיות דתיות". הבעיה הראשונה, והבולטת ביותר, היא עומס יתר של סמלים ומשמעויות, כמו בפרק הראשון ששבע הברכות של אמיר ויפעת עומדים מול השבעה של נתי, וגם העונה נפתחת במות האימא של נתי ומסתיימת בזה שאבא שלו מתחתן, היא נפתחת בחתונה ומסתיימת בחתונה והמעגליות של העונה מקרינה על "מעגל החיים" שמכיל גם חתונה וגם לוויה. חבל, כי זה מיותר ויוצר רושם של שבלונה, של תבנית.

[4] הבעיה השניה כרוכה בראשונה והיא דידקטיות, כלומר יש תחושה שהסדרה רוצה להעביר לנו מסרים, שהיא רוצה לחנך אותנו כיצד לחשוב. דוגמא אחת היא בבחור שאמיר פוגש על שפת המעיין ומתחיל להרצות לו תורות, דוגמא אחרת היא הדמות שמייצג רועי כהומוסקסואל מיוסר, שמתלבט בין נשים לגברים, ויש את החבר שלו שאומר לו ולרעות שאפשר לקיים משפחה ושהמשפחה היא מה שמחזיקה אותו וכולי. זה נשמע יותר כמו משהו שייאמר בכנס של מכון פוע"ה. זה גם נותן תחושה של בורגנות כזו, של נינוחות, כאילו יוצרי הסדרה בעצמם לא יכולים ללכת "עד הקצה" עם הומוסקסואל כמו שהוא, "להרגיז את הקהל", לייצר הומוסקסואל רגיל, אז איז.

[5] הבעיה הדתית השלישית שקשורה לשתיים הראשונות היא ניסיון לטפל בנושאים כבדים מדי שמסך הטלוויזיה לא סובל, שלא עוברים מסך. לי זה בלט מאוד בכל מסע החזרה לשורשים של אמיר. לפי דעתי זה היה פתטי. זה נושא רציני וחשוב מדי בשביל שידברו עליו בסדרת טלוויזיה.

[6] המצער הוא, שאת כל הדברים האלו ניתן להעביר, וגם יש להם חשיבות, רק שבתוכנית עושים את זה ברגל גסה במקום להראות זאת בעדינות. לכל טקסט יש משמעות ויש השלכות פוליטיות/ חינוכיות, רק שהן תמיד נשארות בסב-טקסט, הן לא נצעקות בריש גלי. יש הבחנה בעולם הנרטולוגיה בין לספר לבין לתאר – הסיפור הוא הדבר עצמו והתיאור הוא על. ויש תחושה שיוצרי הסדרה יותר מתארים ממספרים. לדוגמא, בפרק האחרון הודיה הולכת לראיון באולפנא שאמיר מלמד שם, והודיה אומרת: "אני חושבת שאני יכולה להפריד בין האמונה שלי לבין העבודה כאן". אז המנהלת אומרת לה: "זה לא רק עבודה, זה לא רק ללמד. אנחנו מחנכים לדרך חיים". במקום לתת לדמויות להגיד את זה, צריך לתת למציאות להגיד את זה.

[7] הבעיה הרביעית גם היא קשורה לשלוש הראשונות והיא שהדמויות פלקטיות מדי, סטריאוטיפיות אפילו. זה קשור לבעיות הראשונות כי ברגע שהמסר הוא העיקר ולא הדמויות הן העיקר, יש השקעה פחות בעיצוב הדמויות, יש פחות "תיאור מעובה" שלהן ויותר "תיאור דק". וכך נתי נשאר אותו נתי. אצל אמיר זה בא לידי ביטוי גם, לדעתי. אמיר הוא גרוש, ופרק זה בחייו נותר עלום בפני הצופים. איך אמיר, שהוא כזה מתוק ורגיש, יתגרש? במקרה שלצופה יש פערים בטקסט הוא נאלץ למלא אותם, ואם אמיר התחתן שנית, אפשר לעשות "קריאה לאחור", ולהשליך מנישואיו השניים לנישואיו הראשונים. וכך ציפיותינו הסטריאוטיפיות מתממשות: כמו שהוא לא היה מספיק קשוב לאשתו הראשונה, כך הוא לא קשוב ליפעת, כמו שהוא לוחץ על יפעת להוליד ילדים, ומצדו בקושי מוכן לעשות בדיקת זרע, כך בטח קרה בנישואיו הראשונים. והפרק האחרון ממש משאיר אותנו עם תחושה כזו, בשיא עוצמתה. במקום להציג מקרה מעניין יותר שהוא הפיק לקחים, מורכב יותר, להגיד שכל מקרה הוא לגופו – הסדרה כאילו מאמצת את הסטריאוטיפ של הגרוש, וכאן זה שוב חוזר לעניין הדידקטי: מי שהתגרש זה באשמתו.