לספר סיפור

לגלעד, באהבה

חבר טוב שלי המליץ לי לקרוא את הספר "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד. הספר מספר על סופר בשם אדם טהר-זהב, שפרסם רק קבצי סיפורים-קצרים ולא מצליח לכתוב רומן. אולם מזה חמש שנים גם סיפורים קצרים הוא לא מצליח לכתוב, וכמו שחיי-היצירה שלו תקועים כך הם חיי האהבה שלו.

החדשות הרעות הן שאת 170 העמודים הראשונים צריך לצלוח בקושי רב, לא בגלל שהספר מורכב והמשפטים בו דורשים התעמקות מיוחדת, אלא בגלל שאין לסופרת שמץ סימפתיה כלפי אדם, הדמות הראשית, ולי אישית היה קשה לראות אותה מתעללת בו, אפילו בלי קורטוב של חמלה. כאמור, זו לא תהיה משימה קשה במיוחד, כיוון שהשפה של ערד "קולחת", וזו לא מחמאה. התחלתי לקרוא את הספר אחרי שסיימתי את "תמול-שלשום" של עגנון, וזה הבדל של שמיים וארץ. מעבר לשפה הקולחת, אני אישית לא מצאתי שום ביטוי או משפט או דימוי שבמהלך הקריאה אמרתי לעצמי "וואו", או שראיתי צורך למרקר אותם.

החדשות הטובות הן שאחרי עמ' 170 יש "טוויסט בעלילה" והספר משתפר. הספר הזכיר לי את הלימודים שלי בחוג לספרות, משתי בחינות – גם כי הוא מזכיר כל מיני מושגים וסיפורים שלמדתי, וגם כי הגיבור מעביר סדנאות כתיבה, וזה הזכיר לי את סדנאות הכתיבה שאני לוקח. כתבתי כבר במקום אחר, שאני מרחם על המרצים שצריכים לקרוא כל-כך הרבה עבודות גרועות, וגם טהר-זהב, שהמספר של הספר צמוּד לתודעתו, מתלונן על כל הקטעים הגרועים שהתלמידים שלו כותבים והוא צריך לקרוא.

הבעיה הגדולה של הספר הוא היותו ארס-פואטי, כלומר שהוא מספר על עצמו, על כתיבת ספרים, על עולם הספרות. הבעיה בספרות ארס-פואטית שהיא משחקת באש. היא מסתכלת על השמש מבלי מסננים, היא חייבת להיות מבריקה ומסתלבטת, ולכן הספר היה לי כל-כך קשה לקריאה בהתחלה. לדעתי, ספרות ארס-פואטית לעולם לא יכולה להיות ספרות-מופת. ברגעיה הטובים היא יכולה להיות "שנונה", כמו החיקוי של אבי מלר ב"ארץ נהדרת", ולנו לא נותר אלא להנהן "נחמד, נחמד". ברגעיה הגרועים היא מעצבנת, כמו אדם שכל הזמן מדבר על עצמו ולא מדבר על דברים אחרים. היא לעולם לא יכולה לגעת בך, להוות נקודה להזדהות, להיות משמעותית בשבילך.

אולם לערד יש מטרה בספר, יומרנית-משהו, מטרה שהיא מצהירה עליה בגלוי ומבחינתה היא מקדשת את כל האמצעים, וכל האמצעים אצל ערד משרתים את מטרתה: היא רוצה להרוג את הסיפור הקצר על ידי פרודיה על הסיפור הקצר. אחת הדמויות בספר אומרת שכמו ש"דון-קיחוטה" (דון-קישוט) הוא הרומן הראשון שעשה את ז'אנר רומנסת-האבירים ללעג ובכך סתם עליה את הגולל, כך דרוש ספר שיעשה פרודיה מהסיפור הקצר. ואת הספר הזה ערד כותבת.

לכן ערד מרשה לעצמה לשים ללעג את טהר-זהב, ולעשות פרודיה מהסיפור הקצר, ולכן גם כל הסיפורים של טהר-זהב שמפורסמים בספר הם ממש גרועים, לדעתי, כמו אומרת: ועוד לזה אתם קוראים אמן הסיפור הקצר. יש בספר גם מאמר ביקורת קטלני נגד הסיפור הקצר וגם הסבר מפורט ואקדמי מה רע בסיפור הקצר. ואם זה לא מספיק היא גם אומרת שסיפור קצר הוא לעולם לא מן החיים, הוא לא החיים, הוא אפיזודה. כמו שלגיבור אין חיי אהבה בחייו, כלומר אין לו רומן, כך הוא גם לא יכול לכתוב רומאן. עודף של מטאפוריזציה הוא עוד דבר שקיים ברומאן, וחבל, כי כך הוא מתעסק בתפאורה במקום להתעסק בעיקר: לספר סיפור.

האם ערד מצליחה במטרתה? הסיפור כן הצליח להמאיס עליי את הסיפור-הקצר, אבל להיכנס לנעליו של מיגל דה-סרוונטס ולהביא סוף למסורת הסיפור הקצר היא מטרה יומרנית מדי בעיניי. לסיפור הקצר יש מקום. רואים שערד מאוד משתדלת אבל בסוף אנחנו נשארים ביד עם מניפסט – שבמובן מסוים הוא ההיפך מספרות ארספואטית – וערד כושלת במטרה המרכזית של הספר, של כל ספר: לספר סיפור.

2 מחשבות על “לספר סיפור

  1. טוב תשמע, שום דבר לא יכול להתחרות בתמול שלשום. למרות שגם הוא לא סוחף ומרגש במיוחד, אלא פשוט כתוב מעולה.
    נראה שגבולות הספרות לעד ימתחו. ולא צריך בדיוק עלילה בשביל לכתוב ספר.
    בדיוק סיימתי עכשיו את הבייתה של אסף ענברי, ולא ברור לי אם זה סיפור או ספר היסטוריה.
    מומלץ אם לא קראת.

  2. עם רוב תיאור הספר אני מסכים, המיוחד העובדה שהוא מאד קשה בתחילתו, ואפילו משעמם. אבל אני כן יצאתי עם תחושה של 'ואוו' בסוף, בעיקר כי מ"ע מצטיינת בעלילות ממש ממש מתוחכמות. היא עושה איזה ארבעה חמישה לופים של ארס-פואטיקה, גם בספרים אחרים יש כל מיני התחכמויות על התחכמויות.
    למשל מוטיב שחוזר כמעט עד זרא הוא הדיבור האינסופי בשאלה האם הסופר כותב על עצמו או לא, וכאילו ברור לכולם שלא כי זו מין מוסכמה ספרותית. ובכל זאת הגיבורה הנשית (משנית?) נקראת גם היא מ"ע (מיטל עינב) גדלה בראשון לציון, ואחרי שנה בארץ חוזרת לארה"ב ללמד ספרות – בדיוק כמו ערד.
    אני חושב שהיא גם לא באמת התיימרה להרוג את הסיפור הקצר כמו סרוונטס, ואף מודה בזה תוך כדי "אני לא סרוונטס, אבל מי כן?" ואמנם אין לי הכלים לכך – אבל אני לא חושב שהסיפורים הקצרים ככ גרועים. אמנם חלקם מעיקים.
    חוץ מזה יש לה המון הומור עצמי שזה ממש מעלה את הנקודות שלה מבחינתי – כמו למשל ההערה שלה על סיפור קצר שהוא חיקוי של בורחס – שזה בדיוק מה שהספר הזה בעצמו – אוסף של סיפורים קצרים בתחפושת.
    בקיצור – לדעתי היא גאון.
    אבל הספר – רק לחזקים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s