משבר גיל הארבעים

אני במשבר גיל הארבעים.

כן, שמעתי על התיאורייה ההזויה הזו שאומרת שמשבר גיל הארבעים מתרחש רק אצל אנשים בני ארבעים (או כמו שהפסיכולוג שלי אומר לי: "אתה יודע מה? שלושים-ושמונה, ואני מפסיד עליך"; מצחיקוּל), ואילו אני רק בן 25. אבל למשברים ותהליכים נפשיים לא באמת אכפת בן כמה אתה. אני אישית מכיר דרדקים שמתנהגים כאילו הם מחר הולכים למות, ומאידך, לפעמים בא לי להגיד להורים שלי: אולי תתבגרו כבר?

זה באמת לא משנה, כי יש לי את כל הסימנים הנפשיים של המשבר (לסימנים הבריאותיים עוד נגיע). אני מסתכל אחורה על החיים שלי בחוסר-סיפוק, ואומר לעצמי: זהו, זה כל מה שיש לחיים להציע לי? זה הכל? זה מה שציפיתי שאני אהיה בגיל 25? אני בן 25 ואני… אני כלום. לא השארתי דבר מאחוריי ואין לי מטרה אחת לפניי. מימין ומשמאל רק חול וחול וחול.

אני גולש לפורומים של "משבר גיל הארבעים", אבל לרוב מדברים שם על בעיות בריאות,  ובאופן מפתיע אני לא עונה על הקריטריונים הבריאותיים.

אבל מבחינה מנטלית אני בפנים, עמוק בפנים. אני מחפש פיתרונות, והעצות, בכל הפורומים, הן אותן עצות: גיל הארבעים הוא רק ההתחלה של החיים, הוא רק החצי הראשון של החיים (והאופטימיסטים יגידו – השליש הראשון של החיים), אפשר לטייל בעולם, להתחתן, להתגרש, להוליד ילדים, להתחיל ללמוד באוניברסיטה. אתם רואים? העצות נכונות גם לגילי, מה שאומר שהמשבר הוא אותו משבר.

בחלק מהפורומים יש עצות פשוטות יותר, כמו לקנות משהו שייתן לך הרגשה שאתה צעיר. אבל מה יעשה בחור שאין לו כסף לאופנוע-ים או מכונית ספורט, ולמעשה בקושי גומר את החודש?

אז החלטתי לגדל זקן. כשחברים שלי פוגשים אותי ופוזלים לעבר הזקן ושואלים אותי: מה?! – שזה בשפה יפה: אתה יודע שזה מכוער לך, נכון? (כן, אני יודע) – אני רוצה להגיד להם: כשתגדלו תבינו, אתם רק בני 25. רוב האנשים לא מעמיקים לשאול, אבל יש למעשה שתי סיבות ששתיהן נובעות ממשבר גיל הארבעים שלי: הסיבה הראשונה היא שינוי בחיים:  25 שנה הייתי בלי-זקן, נו, ולאן הגעתי? זה עזר לי בחיים שהייתי בלי זקן? זה עזר לי בחיים שהייתי "יותר יפה"? הסיבה השנייה היא שאני באבל: אני באבל על מעיין נעוריי שיבש, על 25 שנים שהובילו אותי לדרך שבסופה יש תמרור שאומר: אין מוצא.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “משבר גיל הארבעים

  1. מתי אומרים למישהו 'אל תדאג, אין מה לפחד, הכל בסדר?…' רק כשבאמת יש ממה לפחד.
    אותו דבר עם העצות של המשבר-גיל-ארבעים הזה – הרי ארבעים זה לא החצי של החיים וזה לא באמת נורמלי לעשות את כל הדברים ההם.
    מצד שני, זה כן זמן הגיוני להסתכל אחורה על החיים ולחשוב לאן הגעת וכו'.
    והיפוך הדברים בגיל 25 – ברור שלא הגעת לשום מקום באמת מספק, אפאחד לא מגיע למקום כזה כולם בדרך ככה או ככה. ומצד שני אתה באמת רק בתחילת החיים הבוגרים שלך. 18 השנים בהן היית חל'ק ממערכת ה'חינוך' ממש לא נספרות כחלק מן הזמן שבו יכולת "להגיע לאנשהו"
    ואם אחרכך בילית עוד 3 שנים בצבא פלוס שנה שנתיים באיזו מסגרת אחרת. או כל שילוב אחר של העניין הזה – כנראה שרק בגיל 22-3 יצאת לעולם. זה אומר שאתה מסתכל אחורה על שנתיים בסך הכל ואתה לא כלכך מרוצה.
    וואלה.
    לא נורא. כולה שנתיים.
    שתזכה לשנה הבאה.

    יוסף

  2. פינגבק: סוף הרומן עם החוג לספרות (סיום עם סוף פתוח?) | אין שני לו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s