רכילות כהחפצה

אחד הקורסים שאני לוקח בסמסטר הזה (סמסטר מזעזע, אגב) נקרא "שיטות מחקר איכותניות במחקר הפמיניסטי". בשביל להבין כיצד מחקר זה נוצר, צריך 60 שניות על ההיסטוריה והפסיכולוגיה של המדעים (על אחריותי בלבד).

בהתחלה, לכל המקצועות ההומאניים היה, ועדיין יש, תסביך-נחיתות מול המקצועות הריאליים, ולכן בכל הנוגע לשיטות המחקר, המקצועות ההומאניים ניסו להעתיק את שיטות המחקר הריאליות למקצועות ההומאניים. הם הרגישו שרק ככה יסתכלו עליהם כעל "מדע". זה מה שהניע את הפורמליזם בחקר הספרות ליצור קטגוריות על קטגוריות שונות, וזה מה שגורם לנסות לחקור בני-אדם במדעי החברה בשיטות כאלו. בחלקן שיטות אלו נכונות, ובחלקן הן מובילות לתוצאות קטסטרופליות. לאט-לאט התחילו להבין שבני אדם לא תמיד עונים להיגיון הריאלי, כמו למשל בכל הנוגע לכלכלה או לבחירות אחרות בחיים. בשלב זה גם החלו להתפתח שיטות המחקר האיכותניות, ותסביך-הנחיתות נהפך לתסביך אדיפוס.

יש כמובן הבדלים רבים בין שיטות המחקר הכמותניות לבין שיטות המחקר האיכותניות, אך אני מבקש לציין אחד שמשליך על כמה אחרים ולדעתי הוא החשוב ביותר. בעוד שיטות המחקר הכמותניות מסתכלות על הנחקרים כאובייקט, כמו שהכימאי מסתכל ביסודות כימיים והביולוג מסתכל על הצפרדע, שיטות המחקר האיכותניות מסתכלות על נחקריהם כסובייקט, כלומר כבני אדם שפועלים בעולם ומקנים בעצמם משמעות לעולמם. לכן, לפי חלק מהשיטות, המחקר נעשה באופן יותר פרטני, מקומי, סיטואציוני, ולא מנסה לעשות סטטיסטיקות של קבוצה מסוימת; כל אדם וכל מקרה הוא לגופו. לפי שיטות אחרות, נותנים גם לנחקרים לפרש את הנתונים או את הדברים שהם עצמם אמרו. יש איזו מידה של התנשאות כאשר החוקר מנסה לפרש בעצמו את הנחקר או לעשות עליו הכללות אובייקטיביות-לכאורה.

אני מאוד אוהב את הרעיון שמאחורי זה, כי הוא מעניק עוצמה גדולה לאדם. מאותה סיבה אני גם לא אוהב תיאוריות מרקסיסטיות, כיוון שבתשתיתן הן מניחות שיכולה להיות לבני אדם "תודעה כוזבת". מרקס טען בעניין זה למעשה שתי טענות: [א] אנשים אוהבים לעבוד; [ב] אם אנשים לא אוהבים לעבוד – זה בגלל שיש להם תודעה כוזבת. לדעתי, ברגע ש"לקחת" לאדם את התודעה, לקחת לו את הכול.

לי הדבר מאוד הזכיר את האיסור על לשון-הרע ורכילות. לדעתי הבעיה בשני אלו – וזה במיוחד מודגש ברכילות, שהיא לכאורה חדשות לא-רעות – היא שהן הופכות את מושא השיחה לאובייקט, כמו שנעשה הרבה בשיחות בגוף שלישי, במקום לדבר איתו מדברים עליו ושואבים ממנו את היכולת לפרש את המציאות בעצמו, את היכולת להעניק למעשיו משמעות.

לפני כשבוע הייתי באינטראקציה חברתית מסוימת ומאוד נהניתי. באמת, מאוד נהניתי. אבל הסתבר לי שאנשים נוספים שהיו באותה אינטראקציה חשבו שמאוד סבלתי, ויותר מאוחר הם התלבטו ביניהם "כמה סבלתי". אותי זה קומם, כיוון שאל"ף הם לא שאלו אותי אם נהניתי, או לא האמינו לי שנהניתי, ובי"ת, ויותר אקוטי, הם קבעו בשבילי מה הייתה התחושה שלי, ובדיעבד החילו אותה על הסיטואציה. הם חִפְצנוּ אותי, ובכך שאבו ממני את היכולת להעניק למעשיי את המשמעות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s