ראיתי לאחרונה את הסרט "ברטון פינק" של האחים כהן מ-1991. הסרט מספר על ברטון פינק, כותב מחזאות מוכשר בברודווי, ניו-יורק, שמקבל חוזה מחברת "קפיטול סרטים" בהוליווד, לוס-אנג'לס, ונדרש לכתוב תסריט לסרט על מתאבק. במהלך רוב הסרט הוא לא מצליח לכתוב כלום, וכשלבסוף הוא מצליח, לא אוהבים בחברת הסרטים את מה שהוא כתב, ותחת החוזה גוזרים עליו להישאר בהוליווד ולכתוב, תוך הבטחה שהם לא יפרסמו את מה שכתב.
ישנם שני פרטים מרכזיים שלא ברורים עד סוף הסרט, וניסיתי להבין מהם: על מה ברטון כותב את הסרט, ומה פורץ את מחסום הכתיבה שלו. הדבר הראשון שניסיתי להבין אותו הוא מה פורץ את מחסום הכתיבה של ברטון, מה קורה שפתאום הוא מתיישב ובמשך לילה אחד מסיים לכתוב את כל התסריט?
ברור מה יוצר אצלו את מחסום-הכתיבה: הוא כותב את הסרט הקודם, במקום לכתוב את הסרט הבא. הפתיחה לתסריט שהוא נשאר איתה במהלך כל הסרט ממקמת את התסריט בבניין במנהטן ומתייחסת למוכרי דגים – אלו בדיוק שני הפרטים שאנו יודעים על המחזה הקודם שהוא כתב, ומופיע בתחילת הסרט: תפאורה של בניין, כנראה בניו-יורק (המקום בו מוצגת ההצגה), והמחזה מדבר על מוכרי-דגים.
אבל הבעיה היא לא רק שהוא כותב ממש את התסריט הקודם. ברור שהוא לא יעשה זאת, כי זה גם נושא אחר לחלוטין; הבעיה היא שהוא כותב בסגנון הקודם, שאם אפשר לאפיין אותו בשפה של ברטון הוא על האדם-הממוצע ובשביל האדם הממוצע ("of and about and for the common man"). כך הוא אומר בתחילת הסרט לגרלנד, שרוצה לעודד אותו לעבור להוליווד, וכך הוא אומר לצ'רלי, השכן שלו למלון בהוליווד, כשהוא שואל אותו על מה הוא כותב. בשני המקרים הוא מתאר את זה כגל חדש שצומח בניו-יורק – כתיבה על האדם הממוצע.
ברטון מנסה לכתוב על האדם הממוצע ולא מצליח. בהתחלה יש לו בלק-אאוט מוחלט, אין לו מושג איפה להתחיל, ולכן הוא הולך למפיק הסרט, בן גייזלר, על מנת שיפגיש אותו עם תסריטאים שיעזרו לו, ואז הוא פוגש את הסופר ביל מייהו והוא חושב שהוא יכול לעזור לו. ברור שמייהו לא יכול לעזור לו, בגלל שהוא, או המזכירה שלו אודרי – שבהמשך הסרט מסתבר שהיא נטלה חלק פעיל בכתיבת ספריו – לא כותבים על האדם הממוצע. הספר האחרון של מייהו הוא על נבוכדנצר, ואילו ברטון אומר לצ'רלי שזה בדיוק סוג הכתיבה שהוא מתנגד לו: "התקוות והחלומות של האדם הממוצע הם אצילים כמו אלו של כל מלך". לכן גם כשברוב ייאושו ברטון פונה לתנ"ך, הוא לא מצליח למצוא שם את מבוקשו, והוא הוזה ומשליך את הסיפור הפרטי שלו על הסיפור הלאומי, על ספר בראשית.
אם נחזור לשאלה הראשונה, על מה כותב ברטון, לדעתי בסופו של דבר ברטון כותב על צ'רלי; יש לו מחסום כתיבה עד הפגישה עם שני הבלשים שמספרים לו על כך שצ'רלי הוא רוצח, ואז הוא מתחיל לכתוב. אבל אני מתלבט האם הרעיון לכתוב על צ'רלי היה תמיד במחשבה של ברטון, אלא שלאחר המפגש עם הבלשים הוא קיבל טוויסט בעלילה שאִפְשר לו לכתוב את התסריט, או שרק לאחר המפגש עם הבלשים הוא עולה על כך.
ניתן לומר שהרעיון היה תמיד בראש של ברטון. בפעם השנייה שצ'רלי נכנס אליו לחדר ושואל אותו על מה הוא כותב, הוא אומר לו שהוא כותב סרט על היאבקות, וצ'רלי אומר לו שהוא היה בתיכון מתאבק, ומדגים לו את התנועות הבסיסיות. כלומר, ניתן לומר שברטון רוצה לכתוב על אדם שהוא מתאבק בשעות הפנאי אך סוכן-ביטוח בחייו, או שהוא רוצה לכתוב רק על צ'רלי, והיותו מתאבק בעברו נותן לו השראה. לכן, צ'רלי הוא האדם הטיפוסי לסגנון הכתיבה של ברטון: סוכן-ביטוח; אין מקצוע משעמם וממוצע יותר מזה. כשברטון מרצה לצ'רלי על התורה שלו, הוא אומר במפורש: I write about people like you… The common man. גם לפני שצ'רלי נוסע לניו-יורק, צ'רלי מעלה בפני ברטון את הרעיון שהוא יכול להפוך אותו לגיבור הסרט. הוא אומר לו: Make me your wrestler.
ואכן, לאחר שצ'רלי אומר לו שהוא היה בעברו מתאבק, בפעם הבאה שברטון מתיישב לכתוב הוא נועל את נעליו של צ'רלי, כלומר הוא רוצה להיכנס לנעליו על מנת לכתוב עליו. אפשר לומר שמי שהחליף בין הנעליים של צ'רלי וברטון היה צ'ט, פקיד הקבלה, והעניין היה בטעות, אבל אין לנו שום אינדיקציה לכך, וגם לא התרחשו טעויות בעבר. לכן אפשר לומר שברטון הוא שהחליף בין הנעליים, כי הוא רוצה להרגיש את הדמות. אי אפשר לדעת מה הייתה ההשפעה של הנעליים, כיוון שצ'רלי לקח אותם מיד אחר-כך. בגלל שצ'רלי הוא גיבור הסרט של ברטון, בכל פעם שצ'רלי נכנס אליו לחדר הוא שמח, וכשצ'רלי עוזב את המלון לניו-יורק הוא עצוב; הוא לא עצוב רק בגלל שהוא יישאר לבד – יכול להיות, אם כי הוא העיד על עצמו בתחילת הסרט שהוא אדם בודד; ניתן לומר שהוא עצוב גם בגלל שהוא ייאבד את מקור ההשראה שלו.
נחזור לשאלה השנייה – מה פרץ את מחסום הכתיבה שלו; בסוף מחסום הכתיבה נשבר, ובלי שניתן הסבר לכך. כפי שציינתי, האירוע שקדם לכך הוא הגעתם של שני הבלשים, הבלש מסטרינויוטי והבלש דויטש, שמספרים לו מי הוא באמת צ'רלי מדוז – הוא רוצח, וקוראים לו קרל מנדט, "Mad-man Mundt". אם נמשיך עם ההנחה שצ'רלי הוא מושא הכתיבה של ברטון, מובן למה מחסום הכתיבה שלו נפרץ. הפגישה עם הבלשים, למרות שמשמעותה היא שכנראה צ'רלי רצח את אודרי, פורצת את מחסום הכתיבה של ברטון כיוון שהוא משנה פאזה. הוא לא כותב על סוכן ביטוח שהוא גם מתאבק, כלומר על האדם הממוצע, אלא הוא כותב על צ'רלי שמתחזה לסוכן-ביטוח והוא למעשה רוצח. הוא לא כותב על האדם הממוצע, הוא כותב על האנשים בשוליים, על רוצח. בסצנה שבה ברטון חוגג את סיום מחסום הכתיבה שלו, הוא מצביע על ראשו ואומר: "אלו המדים שלי, כך אני משרת את האדם הממוצע", כלומר ניתן לומר שברטון עובר איזה שינוי – בהתחלה הוא כתב על ובשביל האדם הממוצע, ועכשיו הוא כותב רק בשביל האדם הממוצע, אבל לא עליו.
אין לנו שום אינדיקציה על מה התסריט באמת, פרט לחצאי משפטים שאנו רואים במהלך הכתיבה ולהתייחסות של ליפניק לתסריט. לפי ההתייחסות של ליפניק, הוא גם לא כותב על מתאבק רגיל, ספק אם הוא כותב על מתאבק בכלל – ולכן ליפניק לא אוהב את התסריט. ליפניק אומר לו: "זה סרט היאבקות. אנשים רוצים לראות אקשן, דרמה, היאבקות, והרבה מזה. הם לא רוצים לראות בחור שנאבק עם נשמתו". ובהמשך הוא נותן לו דוגמא מסרטים דומים: "אלו סרטים גדולים, על אנשים גדולים, בטייטס, פיזית ונפשית. אנחנו לא נשים את וואלאס בירי בסרט מתרומם על סבל". כלומר, כנראה ברטון כותב על "מאבק נפשי", ובמקרה של צ'רלי על מאבק בין שתי הדמויות שלו, הפיקטיבית והאמיתית, בין צ'רלי לקרל, בין סוכן הביטוח לבין הרוצח.
רמזים נוספים לכך שצ'רלי הוא מושא הכתיבה של ברטון ניתן למצוא ב"עזרים" שמלווים את ברטון בעת כתיבת התסריט: [א] הוא מניח על השולחן לפניו את הקופסה שצ'רלי נתן לו, כשבתוכה יש את הראש של אודרי – ככה אנחנו מניחים וככה ברטון מניח לאחר שהבלשים אומרים לו שלצ'רלי יש תחביב לערוף ראשים; [ב] הוא תולה מעל ראשו את התמונה של צ'רלי כסוכן ביטוח – זו הפעם הראשונה שהתמונה הזו נראית כשהיא תלויה מעליו; [ג] בשלב מסוים ישנו צלצול טלפון שמפריע לו, ובמקום לעשות את הדבר המתבקש – לנתק את הטלפון – הוא שם שתי פיסות צמר גפן באוזניו, כמו שצ'רלי עשה בגלל הזיהום שיש לו באוזן. אמנם צ'רלי עשה את זה בגלל זיהום וברטון בכדי שלא יפריעו לו – צ'רלי בכדי לחסום הפרעות מבפנים וברטון בכדי לחסום הפרעות מבחוץ – אך התוצאה זהה.
בהקשר הזה אפשר לדבר על שני מוטיבים מאוד מרכזיים בסרט: הנעליים והראשים. נתחיל עם הנעליים: [1] במלון שבו ברטון מתגורר נותנים את כל השירותים, כולל ניקוי נעליים. בהתחלה זה נשמע כמו ביטוי – אנחנו מטפלים בך "מכף רגל ועד ראש" – אבל בהמשך מסתבר שכל באי המלון מביאים את הנעליים שלהם לניקוי, כולל ברטון וצ'רלי; [2] במהלך הסרט ברטון הולך לפגישת-אמצע אצל ג'ק ליפניק, ואז העוזר של ליפניק, לו בריז, "מעליב" את ברטון, וליפניק מתנצל בפניו בכך שהוא מנשק את סוליות נעליו. בנוסף לכך, יש הרבה קלוז-אפים על הרגליים של ברטון.
גם הראשים הם מוטיב מרכזי בסרט: [1] צ'רלי, לפחות לפי הבלשים של משטרת הוליווד, הוא רוצח סדרתי שעורף את הראשים של נרצחיו; [2] צ'רלי מבקש מברטון להשגיח על איזו חבילה בשבילו, וגם לצופי הסרט וגם לברטון מובן שמסתתר שם ראש; [3] לאחר שברטון מצליח לכתוב את התסריט הוא יוצא לחגוג במסיבה עם הרבה חיילים, וכשאחד החיילים רוצה לרקוד עם בת זוגו הוא נואם בפני החיילים, תוך שהוא מצביע על ראשו: "אלו המדים שלי, כך אני משרת את האדם הממוצע" (This is my uniform! This is how I serve the common man).
על בסיס החלוקה בין נעליים לראשים, אפשר לעשות חלוקה בינארית בין "אנשי הנעליים" – אנשים המזוהים עם הנעליים, שהם גם אנשי הוליווד, לבין ברטון, שהוא מזוהה עם הראש והוא גם איש ניו-יורק. יש מאבק בין הנעליים והראש. אנשי הוליווד מזוהים עם הנעליים – המלון המקומי, Earl, שבו ברטון וצ'רלי גרים, מתיימר לספק את כל השירותים, אבל בסרט אנחנו רואים רק שירות אחד שהוא נותן – ניקוי נעליים; ג'ק ליפניק מכבד מאוד את הנעליים של ברטון, אבל לא מכבד אותו.
ברטון, מצד שני, מזוהה עם הראש שלו: [א] קוראים לו Fink, שפונטית מאוד מזכיר את Think, כלומר "ברטון החושב"; [2] כמה פעמים צ'רלי אומר לו שהוא אדם שיש לו ראש. לדוגמא, לאחר התקרית עם הנעליים, צ'רלי אומר לו: "יש לך ראש על הכתפיים… במקום שיש ראש יש תקווה". כשברטון חוגג את סיום כתיבת התסריט, הוא אומר כאמור "אלו המדים שלי".
המאבק בין הראש לרגליים, בין הוליווד לברודווי, הוא גם המאבק בין הרוח והגוף, בין הפיזי למנטאלי – כשצ'רלי "מנצח" את ברטון בהיאבקות, הוא אומר לו שהוא "מחונן פיזית" (endowed physically), אבל שלא ירגיש רע עם זה כיוון שהוא לא יהיה יריב של ממש בהתעמלות מנטאלית (mental gymnastics); ולבסוף, ברטון כותב סרט על "היאבקות נפשית", לא על היאבקות של ממש, ואילו ליפניק מבקש ממנו לעשות סרט עם אקשן, דרמה, ואנשים גדולים בטייטס, פיזית ונפשית. לכן העונש הגדול ביותר שברטון יכול לקבל הוא להישאר בהוליווד, כיוון שהמוח שלו הוא רכוש חברת הסרטים, עליו להכפיף את הראש שלו לנעליים שלהם. הראש, החלק העליון בגוף – שהוא גם מייצג את המחשבה, את חיי הרוח, מוכפף לרגליים, החלק התחתון של הגוף, שהם גם מייצגים את שיא הפיזיות ושיא חוסר המחשבה, כמו באמירות: "שחקני כדורגל יש להם שכל בין הרגליים", ו"החי"רניק אין לו אלא רגליו בלבד".
והמאבק הזה הוא גם המאבק שרואים בסצנה בה צ'רלי רודף אחרי השוטר דויטש וצועק: "Look upon me! I'll show you the life of the mind!". בסרט שאני ראיתי, התרגום היה: "הסתכלו עליי. אני אראה לכם את חיי הרוח", כלומר בלשון רבים, כאילו צ'רלי מדבר לשוטרים, לשוטרים וצ'רלי או "לעולם". אבל לדעתי, ברור שהתרגום הזה לא-נכון כיוון שצ'רלי מדבר רק לאדם אחד – הוא מדבר לברטון.
בפעם השנייה שצ'רלי קופץ לברטון, ברטון אומר לצ'רלי שהוא מקנא בעבודה היומיומית שלו, כיוון שהוא יודע מה צפוי לו, בעוד הוא צריך לסבול בשביל העבודה שלו, הוא צריך לדלות את הכתיבה ממעמקים. הוא אומר: The life of the mind… there is no road map for that territory. לאחר תקרית הנעליים, צ'רלי שואל את ברטון – ולי ברור שהוא ציני – How goes the life of the mind?. כלומר, בסצנה שבא צ'רלי רץ לעבר דויטש, הוא למעשה אומר לברטון: אתה חושב שאתה סובל בשביל חיי-הרוח שלך, בשביל העבודה שלך? תסתכל מה אני צריך לעבור בעבודה שלי.
