Serenity now. Insanity later

האדם הוא יצור מדיני, אמרו גדולים ממני, כלומר הוא יצור חברתי, שחיי החברה בשבילו הם כמו אוויר לנשימה. אלא שחיי החברה מזמנים לנו הרבה סיטואציות מורכבות, ולא תמיד מובן וידוע מה צריך לעשות באותן סיטואציות. כשאני מוצא עצמי נבוך מול סיטואציה כזו, אני פונה לתנ"ך, לתנ"ך שלי לאינטראקציות חברתיות, ל"סיינפלד".

בזמן האחרון – אני חושב שיותר מבעבר – אני מרגיש צורך גדול לפרוק זעם רב שמצטבר בי כתוצאה מסיטואציות שונות. אלא שכישראלי אני אדם כובש, וגם את הזעם הזה אני כובש, ושומר (או לפחות משתדל) על ארשת פנים נחמדה. וזה מתסכל.

מתסכלת יותר היא העובדה שאין לכך תשובה בתנ"ך שלי. בפרק "The Serenity now" (עונה 9, פרק 159), אבא של ג'ורג', פרנק, מתרגל אמירה מדיטטבית של המילים "Serenity now" שאמורות להרגיע אותו. כמובן שאמירת המילים לא מועילה, לא רק לפרנק אלא גם לקרמר, והדברים מתגלגלים לאחד הפרקים היותר מצחיקים בסדרה. אמנם אין פתרון לבעיה שחיפשתי, אבל ניתן למצוא בראיית הפרק נחמה.

הדברים שזורים לאורך כל הפרק, אז אני לא מביא את התסריט אלא רק את הסרטון עםהקטע המרכזי בפרק (והקטע הכי מצחיק). את הקטע ניתן לראות כאן.

הטיפול הצליח, הקורא מת – על הספר "בשביל הנפש"

אני קורא עכשיו את הספר החדש שכתבו ביחד העיתונאי חנוך דאום והפסיכולוג אריאל הרטמן, "בשביל הנפש". הספר מביא סיפורים מן הספה הטיפולית של הרטמן, ובכך ממשיך מסורת כתיבה מבית מדרשם של ארווין יאלום האמריקאי ויורם יובל הישראלי.

אלא שבתוך מסורת-כתיבה זו, הספר נוקט קו שונה. בעוד יאלום ויובל שִכְתבו בעצמם את סיפורי המקרה של המטופלים שלהם, המבנה של הספר הוא דו-ראשי, ולמעשה תלת-ראשי: בהתחלה מובא סיפור המקרה כפי שהרטמן סיפר אותו לדאום, אחר-כך הרטמן מספר את הרושם שלו מאותו סיפור מקרה, ולבסוף בחור בשם בניה אמיד מביא את האבחנה הפסיכיאטרית של אותו מקרה, כפי שהיא מופיעה ב-DSM, התנ"ך של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים. 

שאלתי את עצמי במהלך הקריאה מדוע היה נחוץ לו להרטמן שדאום יהיה לו לפֶּה; למה הוא לא כתב את הספר לבד? הרטמן מציין בהקדמה לספר שהוא פגש את דאום כתוצאה מהספר הראשון שלו "א-לוהים לא מרשה", כלומר הם לא שיחקו בינות מטעי עצי התפוחים ברמת מגשימים, או עשו טפ"שים לטנק במהלך שירותם הצבאי, לחוּצי-בית. והרטמן הוא גם לא הפסיכולוג שטיפל בדאום ופתח בפניו את עולם הפסיכולוגיה. לפני שהתחלתי לקרוא חשבתי שזה כנראה מכיוון שיכולת הביטוי בכתב של דאום גבוהה, ואילו זאת של הרטמן נמוכה, קרי, הוא עילג. אלא שאז ראיתי שגם הרטמן כותב את רישומיו מסיפור המקרה, והוא דווקא כותב יפה מאוד.

לעניות דעתי, יש שתי סיבות ששתיהן נובעות מאותו שורש: דאום סלב. דאום מוֹכֶר. כשאני שמעתי שדאום ועוד איזה אחד מוציאים ספר, ישר רצתי לקנות, כמו שהלכתי לקנות את הספר הראשון של דאום. גם הטבלה לא משקרת, והספר של דאום והרטמן מככב במקום הראשון ברשימת רבי המכר. ניתן לומר שהספר מככב בטבלה בזכות עצמו, אך לדעתי לשם של דאום יש לכך משקל לא מבוטל.

הסיבה השניה כרוכה בעקבה של הראשונה, והיא שלדעתי דאום היה איש הקשר שחיבר בין הרטמן לבין הוצאת הספרים, "ידיעות ספרים", בהיותו בעל טור ב"ידיעות", וגם מכיוון שאת ספרו הראשון הוא הוציא באותה הוצאה. אני מניח שכמו הרטמן, יש עוד כמה פסיכולוגים שרוצים להוציא ספר ולקבל קצת תהילה, אבל אף אחד לא ממש יודע מי הם. כל מי שרוצה להוציא ספר מבין ששומה עליו לכתת רגליו בין הוצאות הספרים, וכמדומני שהרטמן לא היה נכנס לכך אילולא היה לו חוזה מראש.

בהערת אגב חשוב לי להדגיש שאני אישית לא מאמין בחלוקה בין מניעים טהורים לבין מניעים לא-טהורים; אני מעדיף לעשות חלוקה בין אינטרסים גבוהים לאינטרסים נמוכים, כלשטעמי שני אלו תמיד מעורבבים זה בזה. במקום לדבר על מניעים אני מעדיף לדבר על מטרות, ואם המטרות הן חיוביות, פחות מעניינים אותי האינטרסים. ולכן אני לא רואה פסול בכך שהרטמן מבקש לפתוח את הקליניקה שלו לציבור הרחב, ואגב כך לשדרג את חשבון הבנק שלו – אם המטרה היא חיובית, והמטרה של הרטמן ודאום היא חיובית. הרטמן כותב בהקדמה לספר שהמטרה שלו היא באמת להכיר לציבור הרחב את עולם הפסיכולוגיה ואגב כך לגרום להם להכיר את עצמם, ואם ספרו של הרטמן גרם לי, Anti-shrink שכמותי, להרהר בטיפול – בינתיים מדובר בהרהור, וכידוע הרהורי תשובה כמוהם כתשובה – כנראה שיש דברים בגו. 

תופעה ידועה אצל סטודנטים לפסיכולוגיה וסטודנטים לרפואה היא שבכל פעם שמדברים בקורס על מחלה או הפרעה, הם ישר מחילים את אותה מחלה עליהם ובטוחים שיש להם את אותה מחלה. אני עברתי אותו תהליך בקריאת הספר. כך גיליתי שאני סובל גם מאישיות גבולית, גם מאישיות נמנעת, גם מאישיות סכיזואידית (אהבתי את השם), וגם מנטייה אובדנית (טוב, בשביל זה לא צריך את דאום והרטמן). וזו רק רשימה חלקית… איך אמרה לי חברה שלי שקראה את הספר לפניי, ברגע של מריבה קולנית? "עכשיו אחרי שקראתי את הספר, אני יודעת שאתה לא סתם דפוק – אתה דפוק עם קבלות!"

בשרשת המסירה שמחברת בין יאלום, יובל והרטמן, לדעתי יובל עושה זאת באופן המוצלח ביותר, אחריו יאלום (יאלום, אגב, מצוין בפרוזה – "כשניטשה בכה" – ואילו יובל כתב ספר פרוזה על הפרצוף) ואילו מהרטמן הכי פחות נהנתי. הסיבה הראשונה היא שיטת הטיפול של הרטמן, הגישה האינטר-סובייקטיבית, והרטמן מדגיש "כפי שאני מנתח אותה". הגישה שמה במרכז את יחסי המטפל והמטופל, ולכן אנו עדים להרבה מאוד מחשבות ורגשות שהרטמן חש במהלך הפגישות. אצל יובל ויאלום זה חסר; המפגשים תמיד מתוארים כמו סרט הוליוודי עם סוף טוב ועם יובל/ יאלום כגיבור המרכזי. ואצל הרטמן התחושה היא שהסיפור הרבה יותר מורכב. אבל יש גם משהו מעצבן בשיטה הזו, ולפיה אם הרטמן חש רגש כלשהו כלפי המטופל, כנראה שהמטופל משדר את זה. לדוגמא, אם אחד המטופלים מעורר בו קנאה, סימן שאותו אחד משדר לאחרים שיקנאו בו. לא יודע, לי זה נראה מופרך. אפשר כמובן לומר שהשדרים מועברים באופן לא-מודע. והלא מודע הרי הוא קלף מנצח, אי אפשר באמת להתווכח עם זה.

אבל החיסרון הגדול ביותר של הספר הוא בכך שכתבו אותו שני אנשים, וכל סיפור מקרה מחולק לשלושה חלקים: סיפור המקרה על פי דאום, התובנות של הרטמן וההגדרה הפסיכיאטרית. המבנה הזה יוצר בראש ובראשונה כפילות, כאשר אתה קורא על אותו מקרה פעמיים, והוא גם יוצר תחושה של חוסר לכידות. אם נשווה את זה לעולם הפרוזה, זה כמו שיהיה חלק של דיאלוג בין הדמויות, חלק של תיאורי נוף וחלק של התודעה של הגיבור. זה מלאכותי מדי, זה מעיק על הקריאה. בסיפור פרוזה כל החלקים משולבים וכרוכים זה בזה וכך גם צריך להיות לדעתי בז'אנר הזה. מעצבנת גם העובדה שההגדרה מה-DSM מופיעה בסוף הפרק, כאילו כל מקרה הוא כתב חידה שאנחנו צריכים לנחש איך קוראים לתופעה.

אבל החיבור בין דאום להרטמן בעיקר לא עובד, כיוון שדאום לא היה שם, הוא לא היה בחדר. הרטמן הוא זה שנכח בחדר ואז הוא מספר לדאום את המקרה ודאום מעלה את המקרה על הכתב. זה יוצר ריחוק במקום שהיינו רוצים רק אינטימיות, במקום שהיינו רוצים להוריד את כל המחיצות. גם כי נקודת התצפית של דאום, כלומר דרך הסיפור שלו, "צמודה לתודעתו של אריאל" מבלי להיות אריאל עצמו; הוא כותב: "אריאל חשב", "אריאל הרגיש" במקום שאריאל יגיד לנו בגוף ראשון "חשבתי… הרגשתי", וגם כי מאופן תיאור הפרטים ניתן לראות שקשה לדאום לחוש את שהיה שם, למרות שהרטמן סיפר לו מה היה ולמרות שהוא יודע חוויית מטופל מהי.

כמובן שכל סופר יכול ליצור עולם אמין למרות שהוא לא היה בו שנייה אחת, אבל בספר הזה דאום לא מצליח לעשות זאת. זה כמו ספר פרוזה לא טוב. מאפיין נוסף של פרוזה לא מוצלחת (ואני יודע כי אני כותב כזו), הוא תיאור חזק, מעובה ומרובה פרטים בהתחלה, וככל שמתקדמים בסיפור – הסיפור נחלש, נראה שהמספר מאבד מכוחו. אני ממש הרגשתי זאת בתיאורי המקרים בספר, כשבהתחלה הם מאוד מפורטים, הפגישות הראשונות מתוארות בפירוט ועוצמה רגשית, ואז מסכמים בשתי פסקאות טיפול של שנתיים. מרגישים את ירידת המתח בכתיבת סיפור המקרה. דאום מבקש לכתוב סיפור, מבקש לברוא עולם, והכלים לא יכולים להכיל זאת, הכלים נשברים.

כשסופר בורא עולם שאנו מרגישים שאנו לא יכולים להלך בנוחות בין שביליו, או להחליף את אחד מגיבוריו – זה רע. אבל כשדאום מבקש להעביר לנו משהו מהחוויה האינטימית והבלבדית של קליניקת טיפול ונכשל בכך – זה רע מאוד. הרי לשם מה התכנסנו לקרוא את הספר אם לא בשביל לשבת ביחד עם הרטמן והמטופלים שלו באותו חדר ולהציץ לחייהם האינטימיים מבלי שירגישו בנוכחותינו?

דאום פותח לנו חור הצצה לתוך הקליניקה של הרטמן, אך בה בעת מטשטש לנו את שדה הראייה (באופן לא מודע, כמובן…), עד שבא לי לצעוק לו: חנוך, אתה מסתיר לי את החור!

שלוש הערות על המונדיאל

[1] אריאל שנבל כתב ב"מקור ראשון" שב-1980 דרום אפריקה הייתה המדינה המנודה ביותר בעולם בשל משטר האפרטהייד שהנהיגה, והנה עכשיו ב-2010 כל מדינות העולם משחרות אליה, למשחקי המונדיאל. מכאן הסיק שנבל שאם ב-2010 ישראל היא המדינה המנודה ביותר בעולם, ב-2040 אנחנו נזכה לארח את גביע העולם. למה? סתם ולא פירש. 

קשה אפילו לתפוש את העיוורון ששנבל לוקה בו. כאילו דרום-אפריקה לא עברה איזה מהפך של 180 מעלות מהמדינה שהייתה בשנות השמונים למדינה שהיא היום, ממדינה שיש בה הפרדה בין שחורים ללבנים רק בשל צבע העור שלהם, למדינה דמוקרטית שבהמשך גם עמד בראשה נשיא שחור. מה שנבל חושב, שבן רגע העולם יתאהב בנו וייתן לנו לארח את המונדיאל? מדינת ישראל צריכה לעבור איזה שינוי קטן… ברור שזה לא פשוט, וברור שישראל היא לא דרום אפריקה, אבל אני באמת מייחל לכך שעד 2040 ישראל תעבור את השינוי שהעולם מצפה ממנה. והמונדיאל? זה רק בונוס.

[2] דיברתי עם שני חברים שלי, שני אוהדי כדורגל מושבעים, לפני משחקי המונדיאל, ושניהם הביעו התלהבות צוננת מאוד מהמונדיאל. אחד אפילו אמר שהוא לא מתכוון לראות את המשחקים, למרות שהוא היה מוכן בערך למכור את אימא שלו בשביל לראות משחק של ליגת האלופות.

אז מה מושך כל-כך במונדיאל? מה הופך אותו למושך תשומת לב יותר מליגת האלופות? התשובה הראשונה, הטכנית, היא האינטנסיביות של המשחקים. במשך חודש שלם יש רצף של משחקים יום אחרי יום, ועכשיו בשלב הבתים יש גם שלושה משחקים ביום, עם טובי השחקנים מכל העולם.

התשובה השנייה היא לדעתי, האפקט הלאומי שיש במשחקים למען המדינה, למען הלאום. לדעתי, שחקני כדורגל ואוהדי כדורגל מתרגשים לשיר את ההמנון למען המשחק, ומנשקים את הסמל והדגל של המדינות שלהם – יותר מאשר הם מתרגשים לשחק או לאהוד למען המועדון או הקבוצה.

בהתאם לרוח הפוסט-מודרנית/ פוסטציונית המנשבת בפקולטות למדעי הרוח והחברה, אוהבים שם לומר שכל עניין הלאומיות הוא חדש מאוד, הוא אפקט של ה-200 השנים האחרונות, ולכן הוא בר-חלוף. יש בחור שאוהבים לצטט אותו בשם בנדיקט אנדרסון, שכתב ספר בשם "קהילות מדומיינות", ובו הוא טוען שכל עניין הלאום הוא מדומיין – בין תושב אילת בדרום לתושב מרגליות בצפון אין שום חיבור ושום קשר פרט לכך שהם קוראים את אותו עיתון בו-זמנית; יש יותר חיבור בין חקלאי ממושב קדימה (נגיד) לחקלאי פלסטיני מדרום הר-חברון – שניהם יכולים לדבר על חקלאות ועל מצב החסה בשטחים. אלא שעדיין, קשה להסביר את הפטריוטיזם שאנשים מפגינים כלפי המדינה שלהם, לא רק בישראל אלא בכל העולם.

את החיבור בין ספורט ללאום מדגיש מאוד הסרט "אפקט האנושיות" (שמבוסס על הספר של ג'ון קרלין "לשחק את האויב: נלסון מנדלה והמשחק ששינה את האומה"). הסרט מתחיל ביום ההשבעה של נלסון מנדלה (מורגן פרימן) לנשיאות דרום אפריקה, ועוקב אחר השילוב של השחורים והלבנים דרך קבוצת הרוגבי של דרום-אפריקה, ואת המרוץ שלה מנבחרת כושלת לנבחרת הטובה בעולם. בסרט רואים איך מנדלה עוקב בדריכות אחר כל צעדיה של הנבחרת ומעודד את שחקני הנבחרת.

אלא שבסרט זה נראה לי ממש מוגזם, על גבול הגרוטסקי. מנדלה מוכן לסכן את נשיאותו למען הנבחרת, כשהוא מתעקש שהשם של הנבחרת המעורבת יהיה אותו שם של הנבחרת בזמן האפרטהייד; הוא יוצא מישיבות חשובות על כלכלת המדינה ועוצר את הישיבה באמצע בכדי להתעדכן בתוצאות משחקים, וגם קפטן הנבחרת פרנסואה פינאר (מאט דיימון) מקבל השראה מהשיר שהחזיק את מנדלה בכלא ומהתא שמנדלה ישב בו בתקופת האפרטהייד. מנדלה אומר לפינאר בסרט: "לספורט יש הכוח לשנות את העולם". למרות שזה יפה, לי זה נראה מוגזם. בכל זאת, זה רק ספורט.

[3] חבר שלי לעבודה אמר לי שערב המונדיאל הוא ראה בסוכנות-הימורים שיחס ההימורים שגרמניה תיקח את המונדיאל הוא יחס של 1:14 או משהו כזה, כלומר לא נותנים להם הרבה סיכויים, למרות שזו נבחרת טובה. הוא חשב לשים חצי אלפייה על גרמניה ובסוף השתפן, ואמר לי שאם גרמניה יקחו את המונדיאל הוא יאכל את הלב. באותו ערב גרמניה ניצחה 0:4 והציגה את המשחק היפה והמשכנע ביותר עד כה (עד היום לפחות, כשארגנטינה ניצחה 1:4 והציגה גם היא משחק יפה). בתום המשחק חשבתי על אותו חבר, והסיטואציה שגרמניה תזכה במונדיאל נראית הגיונית מאוד.

אמרתי לו שאם אנחנו נראה שגרמניה מגיעה לגמר, אפשר "לחבל" בשחקניה כך שנוודא שהם לא יזכו בגביע. הדבר הזכיר לי את הפרק "The Susei" ב"סיינפלד" (עונה 8, פרק 149), שבו קרמר גורם להרחקה של רג'י מילר ממשחק בין אינדיאנה פייסרס לניו יורק ניקס, וגורם לכך שהניקס ינצחו ושג'רי יזכה בהימור שהוא (קרמר) שם בשם ג'רי.

הפעם לא מצאתי סרטו ביוטיוב, אבל להלן התסריט:

KRAMER: Hey, oh–listen. Did you get my ticket from Allison?

GEORGE: Yeah, yeah, right here. [hands it to him]

KRAMER: All right! Yeah.. Courtside.. Whoa! Don't let this girl get away..

GEORGE: [clipping on shades] Ha.. She'll have to find me first. [leaving]

KRAMER: All right. [to JERRY] Ah? Oh, by the way: you owe Mike a hundred dollars.

JERRY: What for?

KRAMER: Well I put a bet down for ya on tonight's game. Yeah, if the Knicks beat the Pacers by more than thirty-five It pays ten to one. Oo-oo! That's some sweet action!

……

KRAMER: [comes in, subdued] Hey. [grabs a water from refrigerator]

JERRY: Hey, I thought you went to the game.

 KRAMER: No. I was kicked out for fightin' with one of the players. [leaving]

JERRY: Wait. Way–way–way–way–way–way–wait! Who?!

KRAMER: [stops] W–Reggie Miller.

ELAINE: Cheryl Miller's brother?

KRAMER: Yeah. [leaving]

JERRY: Hey–hey–hey–wait, wait, wait, wait! What happened!

KRAMER: [stops again] Well, first of all, for some reason, they started the game an hour Late. And uh, I was sittin' next to Spike Lee an' he an' Reggie were jawin' at each other, so I guess I got involved. [leaving]

ELAINE: [same time as JERRY] –Wait, whoa–whoa–whoa–whoa!–

:JERRY: Well–wait–wait–wait–wait! What do you mean "involved"?!

KRAMER: [stops again] Well I.. ran out onto the court an' threw a hotdog at Reggie Miller. "Involved." An' they threw me, an' Reggie, an' Spike out o' the game.

ELAINE: So that's it?

KRAMER: Well I, well I, felt, pretty bad about everything an' uh, then the three of us, we went to a strip club. [leaves]

JERRY: Can you believe that?

ELAINE: I didn't know Cheryl Miller's brother played basketball.

KRAMER: [suddenly comes back, excited] The Knicks killed 'em a hundred an' ten to seventy three!

JERRY: What–of course, without Reggie Miller, it's a blowout!

KRAMER: No, Jerry–that's thirty-seven points! The Knicks covered! You won! See, that's a cooool-G, Daddy-O–now you gotta let it riiiide!

JERRY: On what?!

KRAMER: [real addict] Ah, come-on, Jerry–I don't wanna lose this feeling. Hey–let's go down to the O.T.B. We'll put some money on the ponies. [getting out pocket-watch]

JERRY: Yeah, all right.

בעניין ארז אפרתי

אתמול והיום התפרסם בתקשורת, שבאי-כוחה של המדינה ועורכי דינו של ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל שנחשד באונס, עמלים על עסקת טיעון בעניין הרשעתו של אפרתי. עד תחילת הדיון בבית המשפט היום בבוקר, המתלוננת התנגדה לעסקת הטיעון, ואילו דקות לפני הדיון היא הסירה את התנגדותה. בתווך שבין הידיעה על עסקת הטיעון לבין אישורה, הופצה עצומה והוקמה קבוצה בפייסבוק המתנגדות לעסקת הטיעון, ואומרות ש"הגיע הזמן להגיד לא לקלות הדעת, לא לעסקות הטיעון ה"קלילות", לא לאדישות מערכת המשפט, לא להקלה בעונשים, לא לזלזול בנפגעי תקיפה מינית ואונס".

לדעתי, המשוואה שיוצרות הקבוצה והעצומה, האומרות שאם את/ה בעד עסקת טיעון את/ה מזלזל/ת בנפגעות תקיפה מינית וכולי – היא פשטנית מדי, ואחד הדברים שלמדתי בתוכנית ללימודי נשים ומגדר הוא שיש להילחם בפשטנות, מכל סוג שהיא.

העיקר נשכח, והעיקר הוא שמשמעותה של עסקת הטיעון הוא שאפרתי מודה, הוא מודה בניסיון לבצע בצעירה מעשה סדום, לאחר הכחשות מצדו לכל אורך הפרשה. אמנם כתב האישום מייחס לו מעשים חמורים יותר, אבל עצם העובדה שאפרתי מודה, זה הדבר החשוב ביותר. זה דבר עצום. אגב, ההבדל בעונש, בין מה שאפרתי מודה לבין מה שמיוחס לו, הוא הבדל בין עונש מירבי של 16 שנה לבין עונש מירבי של 20 שנה. לכן אני מניח שההתנגדות לעסקת הטיעון היא בעצם ההצהרה, שאנחנו מתפשרים, שדמם של נפגעות תקיפה מינית מותר (ומצד אפרתי שנמחקים סעיפים קשים בכתב האישום). יש בטענה זו אמת, אני מודה, אך צריך לבדוק מה אנחנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים.

אחד הקורסים שלקחתי השנה נקרא "פמינזמים, משפט והחברה בישראל" של ד"ר דפנה הקר, והוא עוסק בסוגיות משפטיות מזווית ראייה מגדרית. אחת הסוגיות שנידונה בקורס היא מה כוחו של המשפט, של החוק, ביצירת מציאות שוויונית ובתיקון האפלייה שיש כנגד נשים. ההנחה היא שיש הבדל בין "Law in book" ל-"Law in action", בין החוק הכתוב לבין המציאות – לא רק בגלל היעדר אכיפה, אלא מכל מיני סיבות. המסקנה הייתה שהמשפט הוא כלי, והוא כלי מוגבל מאוד. לא באמצעותו אנחנו כחברה נשנה את היחס המשפיל והתוקפני שיש כלפי נשים. מדובר בדברים עמוקים יותר.

אני אישית באמת מקווה שאפרתי לא יראה אור יום כל ימיו, רצוי במרתפים של החמאס, כך שאם הוא מאבטח את הרמטכ"ל כ"כ טוב, שישמור קצת על גלעד שליט. אבל אנחנו מדברים על עולם המשפט, ולא על עולם האמת או המציאות, והקר ציינה בקורס שלה שבמעשים של תקיפה מינית יש קושי רב להוכיח אשמה, מכיוון שלרוב מדובר במילה של התוקף מול מילה של הנתקפת, מה גם שלפעמים לנתקפות יש קושי רגשי אמיתי להעיד במשפט.

אם יש ניסיון לגבש עסקת טיעון, קרוב לוודאי שיש קושי משפטי להוכיח את התקיפה. אני לא משפטן, ואני באמת לא יכול לדעת מה הקייס במקרה הזה, אז להיות חד צדדי נגד עסקת טיעון – ושוב, לא מדובר בלהיות נגד/ בעד הנתקפת – מבלי להבין את ההליך המשפטי, זה נראה לי פשטני מדי.

אני מודע לעובדה שאני גבר – לצערי הרב – ולפיכך אני מוגבל, במובן זה שלעולם לא אדע את חווית הפגיעות וההטרדה המינית שנשים חשות מגברים.

בהערת אגב אוסיף, שעכשיו שעזבתי את החוג למגדר, אני מרגיש חופשי לומר גם דעות "אנטי-פמיניסטיות", ולהיתפש כ"שוביניסט", "פטריאכאלי" וכו'. אני יכול להתנחם בעובדה המשעשעת אותה למדתי בחוג, שגם נשים שמביעות דעות כאלו יכולות להיתפש כמשרתות את החברה הפטריאכאלית, כך שאני בחברה טובה. מצד שלישי, כל לימודיי בחוג יכולים להיתפש כשמשת"פיות עם השלטון או כגיס חמישי.

גבר במנוסה

"אז שנלך אליך לדירה?" היא שאלה אותי, ואני פלטתי איזה כן מופתע כזה, "כן?!", ובלבי אמרתי: תודה, אלוהים, תודה. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה איזה יופי שלבשתי היום תחתונים חדשים-חדשים, אבל אחר-כך חשבתי שיט, למה לא סידרתי את הדירה אחרי ששטפתי. אויש היא נראית נורא, פח האשפה על השולחן, והכיסא על המיטה – על המיטה! מה היא תבין מזה?! – ובזמן שנסענו אליי היה לי חיוך של בחור שמרוצה מדי עצמו – אני שונא את הבחורים האלו – אבל, היי, אמרתי לעצמי, זה מגיע לך, פגישה שלישית וכבר אתה מסיים אותה אצלך במגרש הביתי.

אחרי נסיעה של כמה דקות הגענו לדירה שהייתה באמת מבולגנת, ואני עוד נאמתי לה שעה על כמה אני פדנט, והוצאנו שני כיסאות, והכנתי לה קפה ודיברנו ודיברנו, ואני כל הזמן ביכיתי בלבי על הכיסא שעל המיטה, שלעולם לא ירד, כי אם אני אוריד אותו אל מול עיניה זה ייראה כרמז גדול מדי. אבל אולי יש אפשרות שאני אתחיל לסדר את הדירה בנונשלנטיות, תוך כדי שנמשיך לדבר, ואגיד לה באגביות: "אכפת לך לתת לי יד?" ונוריד את הכיסא מהמיטה.

היא הביטה ממושכות בכוס החד-פעמית, ונראה שהיא מבקשת לומר משהו ואולי היא מחפשת סימנים בקפה, ועדיין כשפניה מושפלות-מטה היא אומרת לי: "אני לא רוצה להמשיך". לא ברור למה, אבל חזרתי על המילים לא רוצה להמשיך, ורק אז הבנתי את משמעותם. בדיוק אז חשתי את כדור הפלאפל שאכלנו ביחד לפני שעה צורב לי במעלה-הגרון, למרות שחשבתי שכבר החלקתי אותו מטה.

יצאנו יחד מהדירה וליוויתי אותה החוצה. היא ביקשה שאסביר לה איך נוסעים מכאן, והתחלתי לפרט, אבל אז אמרתי: "רגע, לפני כמה דקות זרקת אותי, אז למה בדיוק אני עוזר לך? גברת, מעכשיו את On your own". הגנבתי חיוך בכדי שתבין שאני צוחק, והמשכתי להסביר לה. חזרתי לדירה וסידרתי אותה באופן מינימאלי כך שאוכל ללכת לישון, הורדתי את הנעליים ונשכבתי על המיטה על-גבי השמיכה. מחר, אמרתי לעצמי, מחר.

קמתי לבוקר חדש ונטול-תקווה, השארתי את מצעיי סתוּרים והלכתי לשולחן לקחת טוּש בלתי-מחיק שהיה זרוק בין ערמות הספרים לבין האשפה שהייתה על השולחן מאמש. ניגשתי למפת ארץ-ישראל שהייתה תלויה על הקיר מול מיטה, מצאתי את כפר-סבא, ומשם המשכתי עם האצבע מזרחה עד שהגעתי לכוכב-יאיר. השתהיתי כחצי דקה עם הטוש באוויר, ואז סימנתי את היישוב באיקס אדום וגדול. זהו, לכוכב יאיר אני לא נכנס יותר. כוכב-יאיר מחוקה מבחינתי.

זה הפך להיות נוהל: אחרי כל פגישה שהסתיימה בזריקה, הייתי ניגש למפה, מוצא את היישוב או השכונה שבה הבחורה גרה, ומקיף את גבולות הגזרה או פשוט מסמן איקס. יש לי קיר בחדר שנראה כמו קיר בחמ"ל צה"לי. הקיר מעוטר במפות על גבי מפות: מפת של ארץ ישראל בקומת אדם, מפה של גבעת-שמואל, מפה של ירושלים. אם זה היה ישוב קטן, כל הישוב היה פסול מבחינתי. אם זו הייתה עיר, הייתי מסמן רק את השכונה שבה הבחורה גרה. כוכב יאיר, לדוגמא, עוררה אצלי התלבטות – מצד אחד ישוב, מצד שני ישוב גדול, כלומר אפשר להלך בו בין הטיפות. בסוף טפחתי על מצחי ואמרתי, אידיוט, גם ככה אתה לא יודע איפה היא גרה, ואם הבחורה הבאה גרה בבית ממול? אין כוכב יאיר.

בירושלים זה הפך לקשה יותר ויותר. הייתה בחורה אחת – שירה, מרפאה בעיסוק, גרה בגבעת שמואל, מחלה באות הראשונה של שמה: שיתוק מוחין – שהחליטה לעשות לי הפתעה. אנחנו נוסעים ברכב שלי בדרך בן-צבי בירושלים, אני נוהג, ואז היא אומרת לי לפני בצלאל, "קח פה ימינה וישר שמאלה, לנהר פרת". אני מאותת ימינה בכדי לפנות לבצלאל, ואז שואל אותה, "רגע, נוסעים לנחלאות? לא אמרת שהולכים לנחלאות". "נכון, טיפשון, זה כל העניין בהפתעה", היא משיבה לי. "לא, לא", אני אומר, ולוקח את נהר-פרת ברברס, מניח את ידי הימנית על משען הכיסא שלה ומסתכל אחורה, מקווה שלא תכנס אף מכונית, "נחלאות לא בא בחשבון". "מה הבעיה בנחלאות?" היא מופתעת, "סמטאות עתיקות, ג'קי לוי, מערב ירושלים… זהו, מערב ירושלים, אין לך תירוץ", היא מחייכת, לועגת לדעותיי הפוליטיות. זרקתי משהו על כך שאני לא חונה יותר בכחולבן בנחלאות כי הספיקה לי פעם אחת שגררו לי שם את האוטו. בסוף שמנו את האוטו ליד סניף "מרכז" בניות והלכנו לטייל בעמק המצלבה. ובסוף בסוף? בסוף-בסוף זה נגמר בסגירת רחוב הנשיא ושלוחותיו בגבעת שמואל.

לפני חודש אימא התקשרה אליי בשביל להציע לי מישהי מפתח תקווה. שאלתי אותה "איפה בפתח תקווה?" והיא השתהתה עשרים שניות ואמרה "כפר גנים". אמרתי לה, "אימא, תני לי דקה לבדוק משהו ואני חוזר אלייך, אוקיי?" "טוב", היא אמרה לי, "אבל לא אמרתי לך עליה כלום". "אין בעיה, עוד דקה", השבתי. מצאתי במפה של פתח-תקווה את כפר גנים, וראיתי – חסום. ניסיתי להיזכר מי הייתה מכפר גנים, מי הייתה מכפר גנים…. כן, רוני, ביולוגיה תואר שני, מחלה שמתחילה באות הראשונה שלה: ראומטיזם. התקשרתי לאימא ואמרתי, "מצטער אימא, לא מתאים". "אבל לא אמרתי לך עליה כלום", היא ניסתה, "לא אמרתי לך שהיא לומדת…", ולפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט אמרתי "אימא, לא מתאים, שלום", וניתקתי.

ועכשיו התפתתי לצאת עם מישהי מהשכונה, ממש לפני שבועיים. איזו טעות! הכרנו באיזו ארוחת שבת, ישר בשולחן שבת אמרה "קוראים לי זוהר, מחלה בזי"ן – זיבה", ולי יש חיבה לזיבה, יש לי חולשה לזיבה. אחרי שלוש פגישות היא שולחת לי מייל שבו היא אומרת שהיה לה מאוד נחמד ואני סבבה והכל, אבל אנחנו לא משדרים על אותו גל. היו לי כמה וכמה פרידות: פרידה בטלפון, פרידה באסמס, פרידה בתום הפגישה, פרידה בערב-שבת-בין-השמשות, אבל פרידה במייל – זה חדש.

מאז אני בקושי מוציא את הראש מהדירה – היא הרי גרה פה שלושה רחובות ממני. אני יוצא מהדירה לאוטו ומהאוטו לדירה, חלב ולחם אני קונה בבקעה. שלשום ראה אותי שאול מהמכולת השכונתית בקניון מלחה, יוצא מצומת ספרים עם עיתון לשבת. הוא אומר לי "אודי, איפה נעלמת? מה קרה אתה קונה עיתון בצומת ספרים? אתה יודע, עיתון ששוכב ליד עמוס עוז ועיתון ששוכב ליד דג מלוח הוא אותו עיתון". ואני לא יכולתי להסביר לו שזוהר גרה בדיוק מעל המכולת שלו, ובאמת אין לי שום דבר נגדו, אז אמרתי לו, "עזוב, אל תשאל", ונבלעתי בין ההמון הקניוני.

היום נשברתי.

אני עובר לתל אביב.

סוף הרומן עם החוג לספרות (סיום עם סוף פתוח?)

עזבתי את הלימודים. או כמו שקוראים לזה באוניברסיטה – עשיתי "הפסקת לימודים", כי (כנראה) הפסקה אפשר לחדש מהמקום שהפסקת בו (אני חושב, תוך חמש שנים מרגע ההפסקה), ואילו עזיבה היא לתמיד, או לפחות לא-הפיכה.

חבר טוב אמר לי, וגם הבחורה שאני יוצא איתה, יוצא איתה נכון לעכשיו (ואין בהסתייגות זו שום רמז להמשך, לכאן או לכאן) אמרה לי, שזה לא היה מעשה נבון מצדי לעזוב את הלימודים שבועיים לפני תום הסמסטר, כל אחת בניסוח שלה. הבעיה היא ששתיהן יוצאות מנקודת הנחה שהאדם הוא ייצור רציונאלי שמחליט החלטות רציונאליות. אני, מאידך, יוצא מנקודת מוצא הפוכה – האדם מונע גם מהרבה החלטות אמוציונאליות; תשאלו את פרופ' דניאל כהנמן, שקיבל פרס נובל ב-2002 על מחקריו שהצביעו על מניעים א-רציונאליים בקבלת החלטות כלכליות של בני אדם. בכל מקרה, האדם נע בין שני הקטבים הללו, בין רציונאליות לאמוציונאליות.

עזבתי שבועיים לפני סוף השנה כי הרגשתי שאיני יכול עוד. זה לא שבועיים ואז מבחנים (דבר הרבה יותר קל מעבודות; עבודות דורשות מחשבה, עבודה קשה ויצירתיות). זה שבועיים ואז הגשה של לפחות ארבע עבודות, שתאריך ההגשה של האחרונה הוא בספטמבר (כי היא דורשת מאמץ אינטנסיבי). זה גם היה תהליך הדרגתי. כבר כמה שבועות לפני-כן לא הייתי מגיע לשיעורים. בשלב מסוים הרגשתי שאני מרמה את עצמי ואת מוריי שאני רשום כתלמיד ולא מגיע לאף שיעור. ממילא אין לי כוונה, לפחות נכון לעכשיו, להמשיך בתואר.

חלק מהדברים אמרתי בפוסטים "משבר גיל הארבעים" ו-"דילמת ההגדרות", ואני קצת אחזור עליהם. בחלק מהדברים  שכתבתי שם שיניתי את דעותיי, ואגע בכך בהמשך.

נרשמתי לחוג לספרות ולתוכנית ללימודי נשים ומגדר בגלל שהתקבלתי ללימודים בבית ספר "כותרת", אותם עזבתי במהלך סמסטר א'. מגדר נראה לי תחום מעניין, לספרות הגעתי רק לאחר שהתקבלתי למגמה לכתיבה יוצרת. אני לא יודע אם הייתי הולך ללמוד את שני התחומים האלו אם לא היה לי כיוון בחיים, כלומר להיות עיתונאי. בטוח לא הייתי לומד באוניברסיטת תל אביב, וזה חלק מהסיפור.

למה המשכתי באוניברסיטה אחרי שעזבתי את "כותרת"? אנשים מעניקים פרשנות שונה, בשלבים שונים של החיים, לאירועים שקורים להם בחיים. הפרשנות שאנשים נותנים למאורעות שקורות להם בזמן אמת, היא לא אותה פרשנות שהם נותנים לאותם מאורעות בראייה לאחור. אז אמרתי שאני ממשיך כי אני נהנה בסך הכל בלימודים. ואולי זה גם היה קשור לכך שאני עובד באוניברסיטה. זה נכון, ובטוח היה נכון בזמנו, השאלה אם זו הייתה הסיבה העיקרית. היום אני נוטה לחשוב כי המשכתי בעיקר כי זה מה שעושים, כלומר ממשיכים.

זה כוחה של האינרציה. בזמנים הנוראים של האינתיפאדה השנייה, חנוך דאום שאל בכתבה ב"מעריב" מדוע המתנחלים לא עוזבים את ההתנחלויות, וטען שזו לא אידיאולוגיה אלא האינרציה. זה לא אומר שכל מה שדאום כותב אמת, אבל אחרי פרסום הכתבה, שמעתי אישיות בכירה בציבור הדתי שמסכימה לדבריו. אני אישית שואל את עצמי מדוע אנשים שהחיים שלהם בזבל לא מתאבדים (אני אישית מכיר מישהי כזאת), ואני חושב שהם ממשיכים לחיות כי חיים, כי זה המצב הקיים. זה אולי לא כל האמת, אבל לדעתי יש בזה מן האמת.

אז המשכתי. כששאלו אותי, או שאלתי את עצמי, מה אני אעשה "כשאהיה גדול", אמרתי כך וכך וחתמתי "מקסימום אהיה מורה". בשיחות שקיימתי עם כמה מחברותיי לחוג הן אמרו לי תשובה דומה. אני באמת חושב שלהיות מורה זה עבודה חשובה, אבל זה לא החלום שלי, זה לא שאיפה שלי, וקשה לי לחיות בלי חלום, קשה לי לעשות פשרות. ולהיות מורה זה גם לא אני.

וגם ספרות ומגדר זה לא אני. תמיד כששואלים בהזדמנויות שונות ובקורסים שונים "כולם קראו את…"  – אני מנמיך קומה. באחד הקורסים התבקשנו לקרוא סיפור של ריימונד קארבר, שהוא, כך הסתבר לי, אמן בסיפורים קצרים. שאלתי בשקט-בשקט את חברתי לקורס "ריימונד-who?", ואז היא אמרה לי "נו, הוא כותב כמו ….", וציינה עוד שם שאני לא מכיר. זה אפיזודה מקרית, אבל אני חושב שהיא מייצגת הרבה.

עוד דבר שהסתבר לי במהלך הלימודים בחוג לספרות שזה דבר מאוד מורכב לכתוב פרוזה, וכנראה אין לי את זה. לאחר שאתה נתקל בהרבה מאוד סופרים וסיפורים (ראש המגמה לכתיבה יוצרת ציינה בפניי שזו באמת אחת המגמות של שילוב "הכתיבה היוצרת" בתוך האוניברסיטה; להבטיח שתלמידי כתיבה יוצרת ידעו דבר או שניים בספרות, ולא כמו ב"בית אריאלה" שם אין חובה לרקע קודם), אתה מבין כמה זה קשה.

וכמובן, מגדר, זה לא אני. זה משהו שאני רוצה להיות ואני לעולם לא אהיה. זה כמו פלסטיני פרו-ישראלי. איך אמר לי המוכר בספריית וידאו ששאלתי אותו יש להם את הסרט על הגבר הדתי שלומר מגדר? "מדע-בדיוני זה קומה ב'". זה טייטל נחמד, אין ספק שהוא מסקרן ומעלה שאלות, והוא כמובן קרדיט נאה לכתוב בסוף מאמר, כמו זה שהתפרסם ב"מקור ראשון", הרבה יותר מ"הכותב הוא סטודנט לחשבונאות". אבל זו הבעיה – אהבתי את הטייטל הזה יותר מאשר הייתי חלק ממנו.

וזה מתקשר למה שכתבתי באמת בפוסט "דילמת ההגדרות". מאז שהפסקתי את הלימודים (יום ב' הקודם), למרות שכבר כמה שבועות לפני-כן לא הייתי בלימודים, אני מרגיש ריקנות איומה, אני אדם ללא הגדרה. כנראה שעדיפה הגדרה חלקית, שאולי לא אומרת את כל האמת, כמו ההגדרה שהייתה לי, מאשר להיות באי-הגדרה. סתם לדוגמא, אם יתפרסם עוד משהו שאכתוב, מה יהיה כתוב בקרדיט? "הכותב חושב שאין דבר חשוב יותר מלעזור לאנשים אחרים"? "הכותב מתלבט לגבי המשך דרכו"? נורא, ממש נורא.

במרוצת הזמן, מאז שכתבתי את אותו הפוסט בו טענתי שהגדרה על פי עיסוק היא בעייתית, חשבתי על זה עוד קצת, והגעתי למסקנה שבכל זאת יש בהגדרה הזו משהו, לפחות בכל הנוגע להגדרה על פי לימודים. כי הגדרה על פי תחום-לימודים אומרת שהאדם נמצא בתהליך, נמצא בהתקדמות, ולא נשאר עומד במקום. שאין בשורה חיובית מזה – להיות בתהליך. ואני, כרגע, עומד במקום.

דבר נוסף,  שכתבתי בפוסט "משבר גיל הארבעים" ושיניתי את דעתי לגביו הוא שהשנתיים האלו היו בזבוז-זמן. זה אולי נכון בחשיבה תכליתית – השנתיים האלו לא העניקו לי דיפלומה או תואר. אבל השנתיים האלו (מעבר לתחומי ידע שצברתי) כן תרמו לי, כן עיצבו אותי, כן עשו אותי אדם אחר, אני מקווה שאדם טוב יותר, אדם רגיש יותר.

ומה עכשיו? הרבה לא-נודע, מעט בכדי לספר עליו. מחשבות חיוביות? יש. במהלך העבודה שלי באוניברסיטה אני נתקל בהרבה מאוד אנשים שגם אחרי שעשו תואר או שניים, החליטו לשנות כיוון. זה לא רק אנשים שלמדו שנה והחליטו שזה לא מתאים להם, גם הרבה אנשים בשנות השלושים והארבעים. וזה תמיד מדהים אותי מחדש. זה נכון, אני חושב, במשפטים ובעיקר ברפואה. זכורה לי שיחה עם מישהי שהיא בעלת תואר ראשון ושני במנהל עסקים ועכשיו רוצה ללמוד רפואה (ולמיטב זיכרוני גם לעשות עוד פעם פסיכומטרי). מדהים.

בין 9.00 ל-13.00. או בין 14.00 ל-18.00

קבעתי עם חברת "יס" שיבוא היום טכנאי בין 8.00 ל-10.00 בבוקר. אתמול, בערך ב-19.00, התקשו אליי בשביל להגיד לי שהטכנאי לא יוכל לבוא ובמקום זה אמרו שיבוא טכנאי מ-12.00 עד 14.00. חיכיתי חיכיתי, ובסוף הוא הגיע בדיוק ב-14.00, כשרק ב-13.45 הוא יצר איתי קשר. בסוף הוא גם לא הצליח לחבר אותי בגלל היעדר תשתיות.

כל זה הזכיר לי את הפרק "The Cadillac" בסיינפלד (עונה 7, פרק 124) שבו קרמר נוקם בטכנאי כבלים, בגלל שגם הוא סבל מטכנאים שהבטיחו לבוא "מתשע עד אחת או משתיים עד שש" ומגיעים בדקה האחרונה.  

את הקטע אפשר לראות כאן (הקטע ערוך, כך שאפשר לראות את כל השתלשלות העניינים).

ולהלן התסריט (רק הקטע הראשון. ג'ורג' וג'רי דנים באפשרות שהוא יצא עם מריסה טומיי למרות שהוא מאורס לסוזן):

There is a knock at the door.

JERRY: (about the pie) This is no good.

Jerry puts down the plate, gets up and opens the door, to reveal a guy in a Plaza Cable cap.

JERRY: Hi.

NICK: Hi, uh, excuse me. I'm uh, I'm with Plaza Cable. I'm sorry to bother you. I…I'm looking for the guy who lives over here. Been waiting about uh, heh, two hours. You uh, happen to know where he is?

JERRY: No.

NICK: If you see him, Could you just tell him the cable company was here?

JERRY: Sure.

NICK: Thanks.

The guy leaves. Jerry closes the door and returns to the couch.

JERRY: (about the cable guy) Nice people.

Jerry sits beside George again.

GEORGE: Listen, lemme ask you a question. What if I got a cup of coffee with her?

JERRY: Well, what about Susan?

GEORGE: (worked up) I can't have a cup of coffee with a person?! I'm not allowed to have coffee?!

JERRY: Would you tell Susan about it?

GEORGE: (frustrated) Not necessarily.

JERRY: Well, if you can't tell Susan about it, then there's something wrong.

GEORGE: (shouts) Of course there's something wrong! (points at Jerry) We had a pact!

Jerry heads for the fridge, just as Kramer enters.

JERRY: Hey, cable guy's looking for you.

KRAMER: Oh, yeah?

JERRY: Yeah.

KRAMER: Oh. Yeah, I been getting HBO and Showtime for free. See, they just found out about it, so now they wanna come and take it out.

JERRY: Well, said he was waiting about two hours. Seemed a little put out.

KRAMER: Oh, was he? Was he? I guess the cable man doesn't like to be kept waiting.

JERRY: You don't seem too bothered by it.

KRAMER: You remember what they did to me ten years ago? "Oh, we'll be there in the morning between nine and one", or "We'll be there between two and six"! (quiet anger) And I sat there, hour after hour, without so much as a phone call. Finally, they show up, no apology, tracking mud all over my nice clean floors. (malice) Now, they want me to accommodate them. Well, looks like the shoe's on the other foot, doesn't it?

JERRY: Boy, I've never seen you like this.

KRAMER: Oh, you don't wanna get on my bad side.