סוף הרומן עם החוג לספרות (סיום עם סוף פתוח?)

עזבתי את הלימודים. או כמו שקוראים לזה באוניברסיטה – עשיתי "הפסקת לימודים", כי (כנראה) הפסקה אפשר לחדש מהמקום שהפסקת בו (אני חושב, תוך חמש שנים מרגע ההפסקה), ואילו עזיבה היא לתמיד, או לפחות לא-הפיכה.

חבר טוב אמר לי, וגם הבחורה שאני יוצא איתה, יוצא איתה נכון לעכשיו (ואין בהסתייגות זו שום רמז להמשך, לכאן או לכאן) אמרה לי, שזה לא היה מעשה נבון מצדי לעזוב את הלימודים שבועיים לפני תום הסמסטר, כל אחת בניסוח שלה. הבעיה היא ששתיהן יוצאות מנקודת הנחה שהאדם הוא ייצור רציונאלי שמחליט החלטות רציונאליות. אני, מאידך, יוצא מנקודת מוצא הפוכה – האדם מונע גם מהרבה החלטות אמוציונאליות; תשאלו את פרופ' דניאל כהנמן, שקיבל פרס נובל ב-2002 על מחקריו שהצביעו על מניעים א-רציונאליים בקבלת החלטות כלכליות של בני אדם. בכל מקרה, האדם נע בין שני הקטבים הללו, בין רציונאליות לאמוציונאליות.

עזבתי שבועיים לפני סוף השנה כי הרגשתי שאיני יכול עוד. זה לא שבועיים ואז מבחנים (דבר הרבה יותר קל מעבודות; עבודות דורשות מחשבה, עבודה קשה ויצירתיות). זה שבועיים ואז הגשה של לפחות ארבע עבודות, שתאריך ההגשה של האחרונה הוא בספטמבר (כי היא דורשת מאמץ אינטנסיבי). זה גם היה תהליך הדרגתי. כבר כמה שבועות לפני-כן לא הייתי מגיע לשיעורים. בשלב מסוים הרגשתי שאני מרמה את עצמי ואת מוריי שאני רשום כתלמיד ולא מגיע לאף שיעור. ממילא אין לי כוונה, לפחות נכון לעכשיו, להמשיך בתואר.

חלק מהדברים אמרתי בפוסטים "משבר גיל הארבעים" ו-"דילמת ההגדרות", ואני קצת אחזור עליהם. בחלק מהדברים  שכתבתי שם שיניתי את דעותיי, ואגע בכך בהמשך.

נרשמתי לחוג לספרות ולתוכנית ללימודי נשים ומגדר בגלל שהתקבלתי ללימודים בבית ספר "כותרת", אותם עזבתי במהלך סמסטר א'. מגדר נראה לי תחום מעניין, לספרות הגעתי רק לאחר שהתקבלתי למגמה לכתיבה יוצרת. אני לא יודע אם הייתי הולך ללמוד את שני התחומים האלו אם לא היה לי כיוון בחיים, כלומר להיות עיתונאי. בטוח לא הייתי לומד באוניברסיטת תל אביב, וזה חלק מהסיפור.

למה המשכתי באוניברסיטה אחרי שעזבתי את "כותרת"? אנשים מעניקים פרשנות שונה, בשלבים שונים של החיים, לאירועים שקורים להם בחיים. הפרשנות שאנשים נותנים למאורעות שקורות להם בזמן אמת, היא לא אותה פרשנות שהם נותנים לאותם מאורעות בראייה לאחור. אז אמרתי שאני ממשיך כי אני נהנה בסך הכל בלימודים. ואולי זה גם היה קשור לכך שאני עובד באוניברסיטה. זה נכון, ובטוח היה נכון בזמנו, השאלה אם זו הייתה הסיבה העיקרית. היום אני נוטה לחשוב כי המשכתי בעיקר כי זה מה שעושים, כלומר ממשיכים.

זה כוחה של האינרציה. בזמנים הנוראים של האינתיפאדה השנייה, חנוך דאום שאל בכתבה ב"מעריב" מדוע המתנחלים לא עוזבים את ההתנחלויות, וטען שזו לא אידיאולוגיה אלא האינרציה. זה לא אומר שכל מה שדאום כותב אמת, אבל אחרי פרסום הכתבה, שמעתי אישיות בכירה בציבור הדתי שמסכימה לדבריו. אני אישית שואל את עצמי מדוע אנשים שהחיים שלהם בזבל לא מתאבדים (אני אישית מכיר מישהי כזאת), ואני חושב שהם ממשיכים לחיות כי חיים, כי זה המצב הקיים. זה אולי לא כל האמת, אבל לדעתי יש בזה מן האמת.

אז המשכתי. כששאלו אותי, או שאלתי את עצמי, מה אני אעשה "כשאהיה גדול", אמרתי כך וכך וחתמתי "מקסימום אהיה מורה". בשיחות שקיימתי עם כמה מחברותיי לחוג הן אמרו לי תשובה דומה. אני באמת חושב שלהיות מורה זה עבודה חשובה, אבל זה לא החלום שלי, זה לא שאיפה שלי, וקשה לי לחיות בלי חלום, קשה לי לעשות פשרות. ולהיות מורה זה גם לא אני.

וגם ספרות ומגדר זה לא אני. תמיד כששואלים בהזדמנויות שונות ובקורסים שונים "כולם קראו את…"  – אני מנמיך קומה. באחד הקורסים התבקשנו לקרוא סיפור של ריימונד קארבר, שהוא, כך הסתבר לי, אמן בסיפורים קצרים. שאלתי בשקט-בשקט את חברתי לקורס "ריימונד-who?", ואז היא אמרה לי "נו, הוא כותב כמו ….", וציינה עוד שם שאני לא מכיר. זה אפיזודה מקרית, אבל אני חושב שהיא מייצגת הרבה.

עוד דבר שהסתבר לי במהלך הלימודים בחוג לספרות שזה דבר מאוד מורכב לכתוב פרוזה, וכנראה אין לי את זה. לאחר שאתה נתקל בהרבה מאוד סופרים וסיפורים (ראש המגמה לכתיבה יוצרת ציינה בפניי שזו באמת אחת המגמות של שילוב "הכתיבה היוצרת" בתוך האוניברסיטה; להבטיח שתלמידי כתיבה יוצרת ידעו דבר או שניים בספרות, ולא כמו ב"בית אריאלה" שם אין חובה לרקע קודם), אתה מבין כמה זה קשה.

וכמובן, מגדר, זה לא אני. זה משהו שאני רוצה להיות ואני לעולם לא אהיה. זה כמו פלסטיני פרו-ישראלי. איך אמר לי המוכר בספריית וידאו ששאלתי אותו יש להם את הסרט על הגבר הדתי שלומר מגדר? "מדע-בדיוני זה קומה ב'". זה טייטל נחמד, אין ספק שהוא מסקרן ומעלה שאלות, והוא כמובן קרדיט נאה לכתוב בסוף מאמר, כמו זה שהתפרסם ב"מקור ראשון", הרבה יותר מ"הכותב הוא סטודנט לחשבונאות". אבל זו הבעיה – אהבתי את הטייטל הזה יותר מאשר הייתי חלק ממנו.

וזה מתקשר למה שכתבתי באמת בפוסט "דילמת ההגדרות". מאז שהפסקתי את הלימודים (יום ב' הקודם), למרות שכבר כמה שבועות לפני-כן לא הייתי בלימודים, אני מרגיש ריקנות איומה, אני אדם ללא הגדרה. כנראה שעדיפה הגדרה חלקית, שאולי לא אומרת את כל האמת, כמו ההגדרה שהייתה לי, מאשר להיות באי-הגדרה. סתם לדוגמא, אם יתפרסם עוד משהו שאכתוב, מה יהיה כתוב בקרדיט? "הכותב חושב שאין דבר חשוב יותר מלעזור לאנשים אחרים"? "הכותב מתלבט לגבי המשך דרכו"? נורא, ממש נורא.

במרוצת הזמן, מאז שכתבתי את אותו הפוסט בו טענתי שהגדרה על פי עיסוק היא בעייתית, חשבתי על זה עוד קצת, והגעתי למסקנה שבכל זאת יש בהגדרה הזו משהו, לפחות בכל הנוגע להגדרה על פי לימודים. כי הגדרה על פי תחום-לימודים אומרת שהאדם נמצא בתהליך, נמצא בהתקדמות, ולא נשאר עומד במקום. שאין בשורה חיובית מזה – להיות בתהליך. ואני, כרגע, עומד במקום.

דבר נוסף,  שכתבתי בפוסט "משבר גיל הארבעים" ושיניתי את דעתי לגביו הוא שהשנתיים האלו היו בזבוז-זמן. זה אולי נכון בחשיבה תכליתית – השנתיים האלו לא העניקו לי דיפלומה או תואר. אבל השנתיים האלו (מעבר לתחומי ידע שצברתי) כן תרמו לי, כן עיצבו אותי, כן עשו אותי אדם אחר, אני מקווה שאדם טוב יותר, אדם רגיש יותר.

ומה עכשיו? הרבה לא-נודע, מעט בכדי לספר עליו. מחשבות חיוביות? יש. במהלך העבודה שלי באוניברסיטה אני נתקל בהרבה מאוד אנשים שגם אחרי שעשו תואר או שניים, החליטו לשנות כיוון. זה לא רק אנשים שלמדו שנה והחליטו שזה לא מתאים להם, גם הרבה אנשים בשנות השלושים והארבעים. וזה תמיד מדהים אותי מחדש. זה נכון, אני חושב, במשפטים ובעיקר ברפואה. זכורה לי שיחה עם מישהי שהיא בעלת תואר ראשון ושני במנהל עסקים ועכשיו רוצה ללמוד רפואה (ולמיטב זיכרוני גם לעשות עוד פעם פסיכומטרי). מדהים.

7 מחשבות על “סוף הרומן עם החוג לספרות (סיום עם סוף פתוח?)

  1. אודי,
    לקרוא את הפוסט הזה שימח וגם העציב אותי. שמחתי – בשבילך, שאתה עושה מה שטוב לך והולך אחרי הלב שלך. אני מאד מעריכה אנשים שעושים את זה, אני חושבת שזה מאד חשוב וטוב ללכת בעקבות ההרגשות, ואני בעיקר חושבת שזה מאד מאד אמיץ. הייתי גם עצובה – שלא אראה אותך יותר בשיעורים ואקבל מיילים חביבים על האם אני יכולה להביא לך סיכום כזה או אחר.
    מקווה להמשיך להתעדכן וירטואלית עליך. וכמובן, אם תרצה עידכונים על מה שהולך בתוכנית, רק תעשה סימן!
    חוץ מזה, שאתה כותב כל כך יפה, נעים ואמיתי. הכל פה ממש מקסים.
    אני מקווה שיצא לנו להתראות לפני החתונה של עינב ונתן עוד כמה שנים 🙂
    כל הכבוד לך, ושוב – הערכתי מעומק ליבי. מחזקת אותך.
    רזיה.

    • רזיה, בים העצב הנוכחי הצלחת להטיל אבן-של-שמחה וליצור אוושות של שמחה. אני מקווה שהגלים שיצרה אבן השמחה שזרקת ימשיכו לתת את השפעתם. תודה!

  2. אין מילים בפי ועם זאת, גם קשה יהיה לתעלות מעל תגובתה המלבבת של רזיה.
    גם עבורי הפוסט הזה מהול באכזבה ושמחה. החיוך החברותי שלך הוא מצרך נדיר
    בפקולטה, שלא לדבר על האוניברסיטה. מצד שני, אני מצדיעה על האומץ. על הסירוב
    להתפשר, ה"ללכת אל, ללכת אל, ללכת כי כולם הולכים. מה זה בעצם משנה ממה
    בעצם הם בורחים". אתה לא מנוהל על ידי פחדים ועבורי, זה משמעותי.
    לסיום, בהצלחה לאן שלא תפנה. אני כמובן אמשיך לעקוב כאן בבלוג ומקווה שתשמור על קשר,
    וירטואלי או לא.

    שבוע טוב 🙂

    • יעל, מעניין שאת "החיוך האוניברסיטאי" שאת חיפשת אצלי (ומצאת! איזו הפתעה!) אני חיפשתי אצלך, ומצאתי. תודה על התגובה. ותודה לדלז וגואטרי "ששידכו" בינינו 🙂

  3. אחרי התגובות המשתפכות של הספרותיות, ובכלל, קטונתי מלבקר באמת את מה שאתה עושה או כותב. ובכל זאת שתי נקודות
    בתחום החינוכי יש מושג שנקרא חווית הצלחה. לעתים המורה מעדיף לשאול את הכיתה שאלה שברור שכולם ידעו לענות עליה, או במקרה שלי כמורה פרטי – אני שואל את התלמיד המסוים שלי – ומעודד אותו לענות כמו שהוא יודע. זה בונה אצלו ביטחון עצמי וכו' (המידע מסופק כמחווה לסגנון הכתיבה שלך כמובן)
    הנקודה היא, שההבדל בינך ובין אותה עורכת דין שסיימה תואר בע"וס ופונה לרפואה – הוא חווית ההצלחה. אני מכיר גם כמה כאלה, וגם כמה חבר'ה שהלכו אחרי הלב ועזבו את היסודי, ואז חזרו למסגרת תומכת אחרת ואז עברו מתיכון לתיכון וכו'. גם אם תוך כדי הם הרגישו שהם לא מתאימים למסגרת וכו' – בדיעבד – הם יודעים שבעצם הם לא למדו בשום מקום.
    המצב שלך מאד שונה מהנושרים שלי, אבל לא ממש דומה למסיימי התארים, רק כמעט.

    2. זה מאד רומנטי 'ללכת אחרי הלב' כמו שרזיה הגדירה את זה. ואני האחרון שיגיד משהו גורף נגד הרעיון ונגד שיקולים 'אמוציונליים' היינו רגשיים. אבל
    הרעיון בשילוב בין שיקולים רגשיים ושכליים הוא לא להגיד 'די לשלטון השכל אני עושה מה בא לי' ז"א זה יכול להיות זה – אבל זו תגובה קיצונית שגובה מחיר גבוה מאד. אם אינה מלווה בצעדים קיצוניים ומשמחים – כדאי לבחון היטב מה התמורה שתקבל למחיר הזה.
    זה אחלה לא להתרכז רק ברציונאל ובמה שנחשב. אני עצמי 'עשיתי הפסקת לימודים' אבל א. משכתי עד סוף הסמסטר (חודשיים) כדי לתת לעצמי את האפשרות. — אפילו שממש לא ראיתי את עצמי חוזר.
    ב. בסופו של דבר אכן ניצלתי את ההזדמנות כי בסוף תואר זה משהו חצי-שימושי. במקרה שלך תוכל על בסיס אותה שנת לימודים להשלים גם דברים אחרים (בניגוד למכללה לחינוך שהיא די מצומצמת.

    בקיצור.
    שיהיה לך בהצלחה.

    • גלעד
      [1] תודה רבה ששיתפת אותי במושג חווית ההצלחה, אני חושב שהוא משקף במידה מסוימת את המצב שלי. עניין אותי לשמוע מושגים מעולם החינוך.

      [2] אני מבין את מה שאתה אומר לגבי הליכה אחר הלב. כל העניין האמוציונלי היה בהתייחס לכך שהפסקתי שבועיים לפני סוף הסמסטר, ולא המשכתי עד סוף ספטמבר. ההחלטה עצמה נראית לי רציונאלית.

      ותודה על העידוד והתמיכה

      • למרות האופן בו חתמת את תגובתך אני מבקש להבהיר – אינני מביע כל תמיכה או עידוד לצעדים שאתה עושה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s