הטיפול הצליח, הקורא מת – על הספר "בשביל הנפש"

אני קורא עכשיו את הספר החדש שכתבו ביחד העיתונאי חנוך דאום והפסיכולוג אריאל הרטמן, "בשביל הנפש". הספר מביא סיפורים מן הספה הטיפולית של הרטמן, ובכך ממשיך מסורת כתיבה מבית מדרשם של ארווין יאלום האמריקאי ויורם יובל הישראלי.

אלא שבתוך מסורת-כתיבה זו, הספר נוקט קו שונה. בעוד יאלום ויובל שִכְתבו בעצמם את סיפורי המקרה של המטופלים שלהם, המבנה של הספר הוא דו-ראשי, ולמעשה תלת-ראשי: בהתחלה מובא סיפור המקרה כפי שהרטמן סיפר אותו לדאום, אחר-כך הרטמן מספר את הרושם שלו מאותו סיפור מקרה, ולבסוף בחור בשם בניה אמיד מביא את האבחנה הפסיכיאטרית של אותו מקרה, כפי שהיא מופיעה ב-DSM, התנ"ך של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים. 

שאלתי את עצמי במהלך הקריאה מדוע היה נחוץ לו להרטמן שדאום יהיה לו לפֶּה; למה הוא לא כתב את הספר לבד? הרטמן מציין בהקדמה לספר שהוא פגש את דאום כתוצאה מהספר הראשון שלו "א-לוהים לא מרשה", כלומר הם לא שיחקו בינות מטעי עצי התפוחים ברמת מגשימים, או עשו טפ"שים לטנק במהלך שירותם הצבאי, לחוּצי-בית. והרטמן הוא גם לא הפסיכולוג שטיפל בדאום ופתח בפניו את עולם הפסיכולוגיה. לפני שהתחלתי לקרוא חשבתי שזה כנראה מכיוון שיכולת הביטוי בכתב של דאום גבוהה, ואילו זאת של הרטמן נמוכה, קרי, הוא עילג. אלא שאז ראיתי שגם הרטמן כותב את רישומיו מסיפור המקרה, והוא דווקא כותב יפה מאוד.

לעניות דעתי, יש שתי סיבות ששתיהן נובעות מאותו שורש: דאום סלב. דאום מוֹכֶר. כשאני שמעתי שדאום ועוד איזה אחד מוציאים ספר, ישר רצתי לקנות, כמו שהלכתי לקנות את הספר הראשון של דאום. גם הטבלה לא משקרת, והספר של דאום והרטמן מככב במקום הראשון ברשימת רבי המכר. ניתן לומר שהספר מככב בטבלה בזכות עצמו, אך לדעתי לשם של דאום יש לכך משקל לא מבוטל.

הסיבה השניה כרוכה בעקבה של הראשונה, והיא שלדעתי דאום היה איש הקשר שחיבר בין הרטמן לבין הוצאת הספרים, "ידיעות ספרים", בהיותו בעל טור ב"ידיעות", וגם מכיוון שאת ספרו הראשון הוא הוציא באותה הוצאה. אני מניח שכמו הרטמן, יש עוד כמה פסיכולוגים שרוצים להוציא ספר ולקבל קצת תהילה, אבל אף אחד לא ממש יודע מי הם. כל מי שרוצה להוציא ספר מבין ששומה עליו לכתת רגליו בין הוצאות הספרים, וכמדומני שהרטמן לא היה נכנס לכך אילולא היה לו חוזה מראש.

בהערת אגב חשוב לי להדגיש שאני אישית לא מאמין בחלוקה בין מניעים טהורים לבין מניעים לא-טהורים; אני מעדיף לעשות חלוקה בין אינטרסים גבוהים לאינטרסים נמוכים, כלשטעמי שני אלו תמיד מעורבבים זה בזה. במקום לדבר על מניעים אני מעדיף לדבר על מטרות, ואם המטרות הן חיוביות, פחות מעניינים אותי האינטרסים. ולכן אני לא רואה פסול בכך שהרטמן מבקש לפתוח את הקליניקה שלו לציבור הרחב, ואגב כך לשדרג את חשבון הבנק שלו – אם המטרה היא חיובית, והמטרה של הרטמן ודאום היא חיובית. הרטמן כותב בהקדמה לספר שהמטרה שלו היא באמת להכיר לציבור הרחב את עולם הפסיכולוגיה ואגב כך לגרום להם להכיר את עצמם, ואם ספרו של הרטמן גרם לי, Anti-shrink שכמותי, להרהר בטיפול – בינתיים מדובר בהרהור, וכידוע הרהורי תשובה כמוהם כתשובה – כנראה שיש דברים בגו. 

תופעה ידועה אצל סטודנטים לפסיכולוגיה וסטודנטים לרפואה היא שבכל פעם שמדברים בקורס על מחלה או הפרעה, הם ישר מחילים את אותה מחלה עליהם ובטוחים שיש להם את אותה מחלה. אני עברתי אותו תהליך בקריאת הספר. כך גיליתי שאני סובל גם מאישיות גבולית, גם מאישיות נמנעת, גם מאישיות סכיזואידית (אהבתי את השם), וגם מנטייה אובדנית (טוב, בשביל זה לא צריך את דאום והרטמן). וזו רק רשימה חלקית… איך אמרה לי חברה שלי שקראה את הספר לפניי, ברגע של מריבה קולנית? "עכשיו אחרי שקראתי את הספר, אני יודעת שאתה לא סתם דפוק – אתה דפוק עם קבלות!"

בשרשת המסירה שמחברת בין יאלום, יובל והרטמן, לדעתי יובל עושה זאת באופן המוצלח ביותר, אחריו יאלום (יאלום, אגב, מצוין בפרוזה – "כשניטשה בכה" – ואילו יובל כתב ספר פרוזה על הפרצוף) ואילו מהרטמן הכי פחות נהנתי. הסיבה הראשונה היא שיטת הטיפול של הרטמן, הגישה האינטר-סובייקטיבית, והרטמן מדגיש "כפי שאני מנתח אותה". הגישה שמה במרכז את יחסי המטפל והמטופל, ולכן אנו עדים להרבה מאוד מחשבות ורגשות שהרטמן חש במהלך הפגישות. אצל יובל ויאלום זה חסר; המפגשים תמיד מתוארים כמו סרט הוליוודי עם סוף טוב ועם יובל/ יאלום כגיבור המרכזי. ואצל הרטמן התחושה היא שהסיפור הרבה יותר מורכב. אבל יש גם משהו מעצבן בשיטה הזו, ולפיה אם הרטמן חש רגש כלשהו כלפי המטופל, כנראה שהמטופל משדר את זה. לדוגמא, אם אחד המטופלים מעורר בו קנאה, סימן שאותו אחד משדר לאחרים שיקנאו בו. לא יודע, לי זה נראה מופרך. אפשר כמובן לומר שהשדרים מועברים באופן לא-מודע. והלא מודע הרי הוא קלף מנצח, אי אפשר באמת להתווכח עם זה.

אבל החיסרון הגדול ביותר של הספר הוא בכך שכתבו אותו שני אנשים, וכל סיפור מקרה מחולק לשלושה חלקים: סיפור המקרה על פי דאום, התובנות של הרטמן וההגדרה הפסיכיאטרית. המבנה הזה יוצר בראש ובראשונה כפילות, כאשר אתה קורא על אותו מקרה פעמיים, והוא גם יוצר תחושה של חוסר לכידות. אם נשווה את זה לעולם הפרוזה, זה כמו שיהיה חלק של דיאלוג בין הדמויות, חלק של תיאורי נוף וחלק של התודעה של הגיבור. זה מלאכותי מדי, זה מעיק על הקריאה. בסיפור פרוזה כל החלקים משולבים וכרוכים זה בזה וכך גם צריך להיות לדעתי בז'אנר הזה. מעצבנת גם העובדה שההגדרה מה-DSM מופיעה בסוף הפרק, כאילו כל מקרה הוא כתב חידה שאנחנו צריכים לנחש איך קוראים לתופעה.

אבל החיבור בין דאום להרטמן בעיקר לא עובד, כיוון שדאום לא היה שם, הוא לא היה בחדר. הרטמן הוא זה שנכח בחדר ואז הוא מספר לדאום את המקרה ודאום מעלה את המקרה על הכתב. זה יוצר ריחוק במקום שהיינו רוצים רק אינטימיות, במקום שהיינו רוצים להוריד את כל המחיצות. גם כי נקודת התצפית של דאום, כלומר דרך הסיפור שלו, "צמודה לתודעתו של אריאל" מבלי להיות אריאל עצמו; הוא כותב: "אריאל חשב", "אריאל הרגיש" במקום שאריאל יגיד לנו בגוף ראשון "חשבתי… הרגשתי", וגם כי מאופן תיאור הפרטים ניתן לראות שקשה לדאום לחוש את שהיה שם, למרות שהרטמן סיפר לו מה היה ולמרות שהוא יודע חוויית מטופל מהי.

כמובן שכל סופר יכול ליצור עולם אמין למרות שהוא לא היה בו שנייה אחת, אבל בספר הזה דאום לא מצליח לעשות זאת. זה כמו ספר פרוזה לא טוב. מאפיין נוסף של פרוזה לא מוצלחת (ואני יודע כי אני כותב כזו), הוא תיאור חזק, מעובה ומרובה פרטים בהתחלה, וככל שמתקדמים בסיפור – הסיפור נחלש, נראה שהמספר מאבד מכוחו. אני ממש הרגשתי זאת בתיאורי המקרים בספר, כשבהתחלה הם מאוד מפורטים, הפגישות הראשונות מתוארות בפירוט ועוצמה רגשית, ואז מסכמים בשתי פסקאות טיפול של שנתיים. מרגישים את ירידת המתח בכתיבת סיפור המקרה. דאום מבקש לכתוב סיפור, מבקש לברוא עולם, והכלים לא יכולים להכיל זאת, הכלים נשברים.

כשסופר בורא עולם שאנו מרגישים שאנו לא יכולים להלך בנוחות בין שביליו, או להחליף את אחד מגיבוריו – זה רע. אבל כשדאום מבקש להעביר לנו משהו מהחוויה האינטימית והבלבדית של קליניקת טיפול ונכשל בכך – זה רע מאוד. הרי לשם מה התכנסנו לקרוא את הספר אם לא בשביל לשבת ביחד עם הרטמן והמטופלים שלו באותו חדר ולהציץ לחייהם האינטימיים מבלי שירגישו בנוכחותינו?

דאום פותח לנו חור הצצה לתוך הקליניקה של הרטמן, אך בה בעת מטשטש לנו את שדה הראייה (באופן לא מודע, כמובן…), עד שבא לי לצעוק לו: חנוך, אתה מסתיר לי את החור!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s