איך אני יכול לעזור לך?

אני אוהב לעזור לאנשים. לכן אני מוצא נחמה בעבודתי הנוכחית, מוקדן טלפוני באוניברסיטת תל-אביב. אבל הגישה הזו אינה מסתיימת או מסתכמת רק במקום עבודתי. היא מוליכה אותי בכל צעד שאני עושה. ואני חושב – אני בטוח – שאם כל אחד יאמץ את הגישה הזו, העולם יהפוך למקום שטיפה יותר נעים לחיות בו. טיפה.

המשפט "איך אני יכול לעזור לך?", אותו אני אומר בעבודה פעמים רבות, יכול להתפרש בדרכים שונות, בהתאם לסיטואציה. גם כשראיתי לפני יומיים את האיש שרכן אל עבר הרדיו-דיסק של הרכב, חריץ ישבנו מבצבץ מבין מכנסיו, רגליו עומדות מחוץ למכונית ואילו ראשו ורובו בתוכה, הדבר הראשון ששאלתי אותו היה "סליחה, איך אני יכול לעזור לך?" "לא, לא", השיב לי האיש בטבעיות, "אני עוד דקה מסיים כאן. קאטר אולי היה עוזר, אבל ממילא אני אוטוטו מסיים". "אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?" ניסיתי שוב, "כי אתה מפרק את הרדיו-דיסק מהרכב שלי וחשבתי שאולי מכיוון שהאוטו שלי אני יכול לתת לך סיוע".

האיש, שמוֹטוֹת ידיו העצומות איימו לקרוע את שרוולי חולצת הטי-שירט שלו, ומכנסיו הכחולים בקושי עלו על מותניו, הוציא את פלג גופו העליון מחוץ למכונית והניח את כפות ידיו על דלת הנהג שהפרידה בינינו. לראשונה ראיתי את פניו, פנים מחוטטות פצעים. "אה, זה האוטו שלך?" הוא השיב בתמיהה-מלאכותית, מאומצת, עקף את הדלת ואותי, צעד לקדמת האוטו ובדק את לוחית הרישוי. "וואלה, אני רואה שזה לא המספר הנכון של האוטו. מצחיק. יש לי בדיוק אותה פיאט פונטו כחולה. עולם קטן". הוא שב ונעמד ליד הדלת של הנהג, היכן שאני עמדתי, הצמיד את כף ידו הימנית לחזהו, הרכין את ראשו בתנועת התנצלות, ואמר: "וואי, אני ממש מתנצל, אני…". "ההתנצלות שלך לא מעניינת אותי, עכשיו 'סתלק לי מהפנים לפני שאני…" ולפני שאני, ראיתי את הבחור רץ בצעדים קטנים ומהירים כמו רץ-אחורי במשחק פוטבול. כשהסתכלתי פנימה לתוך האוטו, הרדיו לא היה שם.

וגם כשנכנסתי לחנות של FOX בקניון, לשם נסעתי אחרי גניבת הרדיו (אין כמו שופינג להשכחת הצרות ולהפגת תחושת הריקנות של החיים), ועמדתי בכניסה לחנות, מסוחרר מהמבחר הרב של הבגדים, המוכרת הנחמדה עם העיניים הכחולות שאלה אותי: "איך אני יכולה לעזור לך?"

הסתכלתי עליה במבט בוחן, ואמרתי: "כן, את יכולה לעזור לי, למה לא", והתיישבתי על אחד הסולמות הקטנים המשמשים כמדרגה למדפים הגבוהים. "חשבת פעם למה את חיה?" שאלתי אותה, ומיד המשכתי, מבלי להמתין לתשובתה, "אני חושב שרוב האנשים לא חושבים על זה. הם פשוט חיים כי ההורים שלהם הולידו אותם, הם חיים כי הם חיים. הם לא בחרו לחיות, הם ממשיכים לחיות. ואצלי, בזמן האחרון, אין סיבה לחיות. אני חושב שרוב האנשים ממשיכים לחיות כי הם נהנים מהחיים. יש בחיים דברים משמחים וטובים ודברים מבאסים ולא כיפים, יש פלוסים ויש מינוסים, והפלוסים עולים על המינוסים – גם אם לא מספרית, עולים עליהם מהותית. ואילו אצלי המינוסים עולים על הפלוסים, בהרבה, אין אפילו מקום לתחרות. אני משקיע בבורסה במניה – החיים שלי – שכל הזמן צונחת וצונחת, בעקומה חדה למטה. אז את יכולה לומר שיום אחד המניה שלי תרקיע, אבל גם אם זה יקרה – וכלל לא בטוח שזה יקרה – בינתיים כואב הלב על המניה שלי, הלב נקרע. אבל זה לא רק זה. כי גם אם הפלוסים יעלו על המינוסים – אז מה זה נותן לי? אין לי טעם לחיים, אין לי משמעות לחיים, אין לי למה לקום בבוקר – בשביל מה? בשביל לאכול אוכל מפנק, לקרוא ספר מרתק? אותי זה לא מספק. אז את שואלת למה אני עדיין חי? כי אני אדם סקרן והחיים שלי הם סרט – סרט רע מאוד, אם את שואלת לדעתי – ואני לא יכול לקום באמצע הסרט, אני חייב לדעת איך הסרט שלי נגמר, מה קורה בסוף. בינתיים אני מחפש משמעות לחיים – את יכולה לעזור לי בזה?". לאחר כמה שניות הוספתי: "אה, וחוצמזה גנבו לי היום בבוקר את הרדיו מהרכב. אבל בזה את באמת לא יכולה לעזור לי".

היא נתנה לי מבט של אני-לא-יודעת-מאיפה-זה-נפל-עליי, הנהנה, ואמרה: "אתה יודע מה יילך טוב עם המצברוח הדיכאוני שלך? חולצת פולו אפורה. עכשיו סוף יולי, יש מבצע סופעונה, שתי חולצות פולו ב-99 ש"ח בלבד". קמתי מהסולם עליו ישבתי והלכתי לראות את חולצות הפולו על המדפים. בסוף שמעתי בעצתה, אבל לקחתי שתי חולצות שחורות. כי שחור זה מרזה.

בנסיעה חזרה מהקניון הרהרתי במה שקרה בחנות, ובעיקר הרהרתי אם עשיתי קניה נבונה כשקניתי שתי חולצות שחורות, עוד שתי חולצות שחורות. ביציאה מהעיר באתי לעקוף משמאל את היונדאי גטס הירוקה שזחלה לפניי, אך באמצע העקיפה, כשהגטס לימיני, הבחנתי במשאית סמיטריילר שועטת לכיווני. שאלתי את עצמי, "אז זהו, כך נגמר הסרט שלי, ככה נגמר סיפור-חיי?"

לפתע הגיח משמיים סופרמן, נעמד ביני לבין הסמי, ובתנועת יד אחת עצר את התנועה של הסמי. הוא התקדם לעבר מכוניתי, הכניס את ראשו לתוכה, ואת שתי ידיו המשולבות הניח בפתח החלון שלי. "יוסי?", הוא שאל אותי. "כן?!", השבתי, עדיין הלוּם. "מה מספר תעודת הזהות שלך?" הוא שאל. אמרתי לו את המספר, ותוך כדי שאני מדבר הוא הוציא אייפון מתוך התחתונים האדומות שלו, ובדק משהו. "כן, זה המספר שרשום לי. יוסי כהן, נכון? תגיד, אתה במקרה הבן של משה?". "אמת", השבתי. "כן יוסי, איך אני יכול לעזור לך?"

מודעות פרסומת

נאום לראש הממשלה

מזה זמן-מה, עיתון "הארץ" יוצא בקמפיין מקיף להחלפת הפרדיגמה של "שתי מדינות לשני עמים" בפרדיגמת "מדינה דו-לאומית". זה אמנם לא ציני, אינטנסיבי ובוטה כמו הקמפיין של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לגיבוי המסע של נועם ואביבה שליט להשבת בנם, אבל "הארץ", בדרכו שלו, יודע לעשות את המלאכה, ודווקא הניסיון לטפטף את הרעיון טיפין-טיפין, יכול להתגלות יעיל הרבה יותר מקמפיין חד-פעמי. לזכותו של "הארץ" ייאמר שהוא לא קופא על השמרים, ובעיקר לא צועק "כיבוש"-"כיבוש" ויושב בצד, כמו שבשמאל אוהבים לעשות, אלא מנסה להציע פתרונות למצב הקיים והבלתי-נסבל.

הדוגמאות הן רבות מספור: אם זה ראיון מקיף עם פרופ' יהודה שנהב, מן הדוברים האינטלקטואלים הבולטים של פרדיגמה זו, שהוציא ספר בנושא ("מלכודת הקו הירוק"); או הכתבות ההיסטוריוגרפיות של מירון רפפורט (האחרונה מנסה לטשטש את הקו הירוק בטענה שמפעל ההתנחלויות נולד במוחו של משה דיין ב-1956); ולאחרונה הוא פרסם שתי כתבות על ניצנים של תפישה זו מצד הימין – הראשונה על חברי קבוצת "ירושלום", שפועלים "מלמטה" לדו-קיום ביהודה ושומרון, והשנייה, והמקיפה יותר, הביאה ראיונות עם פרלמנטרים שתומכים ברעיון. הכל יחד מנותב למהלך אחד גדול – מדינה דו-לאומית.

עד שהמדינה הדו-לאומית תקום, כתבתי למחמוד עבאס (אבו-מאזן) – בהנחה שהוא יהיה ראש הממשלה הפלסטיני הראשון – את הנאום שלו ביום העצמאות תש"פ (2020):

 

"אזרחי ישראל,

ימים אלו, של סוף חודש ניסן ותחילת אייר, שבוע זה, שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, השבוע בו עם ישראל מציין את המעבר משואה לתקומה ומגלות לגאולה – הוא שבוע בו אני מתרגש במיוחד. מי היה מאמין, לפני 80 שנה, שהעם הנפלא הזה יקום מעפר ואפר ויקים לעצמו מדינה. זה פשוט נס, אין לי מילים אחרות.

בשבוע שעבר, אחרי טקס יום השואה שהיה במוזיאון יד ושם, חזרתי הביתה מהורהר. ישבתי עם אשתי על הספה מול הטלוויזיה, וזיפזפתי. בערוץ 1 בדיוק שידרו את "שואה". אני ואשתי ישבנו מרותקים. וכשהראו את התמונה של הילד הקטן עם הפאות והקסקט מרים את הידיים בכניעה – נשברתי; בכיתי כמו תינוק. אשתי הניחה את ראשי בחיקה. מיררתי בבכי. "אני הייתי יכול להיות הילד הזה", אמרתי לה ביבבות קטועות. היא ליטפה את ראשי ולחשה לי: "די מחמודי, די חמודי. היום ברוך השם המציאות אחרת". לפתע הבנתי את גודל התפקיד שלי – ראש הממשלה של מדינת ישראל. רק אז הבנתי את עוצמת הנס של הקמת המדינה.

והיום, לאחר הטקס הממלכתי בהר הרצל לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עברתי בדרך בחלקת החללים שנפלו ב"מבצע יפתח" לשחרור העיר צפת במלחמת העצמאות. פתאום ראיתי את הקבר של יוסף גרוסמן, יוסל'ה שלנו, רק בן 18 במותו; ולידו את מוישי אביבי, שנפל והוא רק בן 17, וכמובן, את פרג' אוחנה, שהיה השכן שלי בצפת. ואלו רק חלק מהשמות של האנשים שבדמם בנו לנו את המדינה, במותם ציוו לנו את החיים, אפשרו לנו את החיים כיום.

אני רוצה לספר לכם על חלום שחלמתי. לפני יומיים נגלה אלי בחלום אחד מראשי הציונות, מורי ורבי הרב יצחק יעקב ריינס, כן ההוא מהבדיחה על הבחורה מרחוב ריינס. שאלתי אותו בתמיהה, 'רבּ יצחוק?' והוא השיב לי: 'כן בני'. שאלתיו: 'במה זכיתי לביקור של הרב?' והרב ריינס אמר לי: 'מחמוד, באתי לברך אותך'. הוא הניח את כפות ידיו על ראשי ואמר: 'ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה. יברך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'. הרגשתי כמו שנמשחתי למלך, למלך ישראל.

אזרחי ישראל, אני רוצה להמשיך את ברכתו של רב יצחוק ולסיים בפסוק מתוך ספר הספרים, ספר התנ"ך, שהוריש עם ישראל לעולם כולו: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.

ועכשיו, אני מבקש מכולם לעמוד ולשיר את ההמנון:

כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח קדימה

עין לציון צופיה

עוד לא אבדה תקוותנו,

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים".

שתי הערות על הספר "גוף שני יחיד"

סיימתי אתמול לקרוא את ספרו החדש של סייד קשוע, "גוף שני יחיד". הספר מתחלק לשני סיפורים, הכתובים לסירוגין, וככל שהעלילה מתקדמת שני הסיפורים נשזרים זה בזה. הסיפור הראשון (והמרכזי), הוא סיפורו של עורך דין פרטי, ערבי שגר במזרח ירושלים, נשוי ואב לשניים. לעורך הדין (שמו הפרטי לא מוזכר לאורך כל הספר) יש מנהג לקנות ספרים משומשים, ופעם אחת הוא קונה את "סונטת קרויצר" של טולסטוי, ומוצא בתוכו פתק אהבה. הוא משוכנע שאת הפתק כתבה אשתו למאהבה, והספר מביא את מסעו לבדיקת הנושא. הסיפור השני מספר על אמיר להב, עובד סוציאלי, אף הוא ערבי, שעובד ביחידה לטיפול בנפגעי סמים בעיר המזרחית ובמקביל מתחיל לטפל ביונתן, נער השרוי בתרדמת, בשכונת בית הכרם.

שתי הערות על הספר:

[1] הספר שעורך הדין קונה בחנות לספרים משומשים ובו הוא מוצא את הפתק, הוא הנובלה "סונטת קרויצר" של טולסטוי. מכל הספרים בעולם, קשוע בחר דווקא ב"סונטת קרויצר". למה? אגב, גם עורך הדין שואל בספר (מתוך הנחה שלאשתו יש קשר לספר): "מדוע דווקא את הספר הזה, והרי אינה מתעניינת בספרות כלל?" (עמ' 154).

מכיוון שבמהלך לימודיי בחוג לספרות הייתה לנו בחינת בקיאות על "סונטת קרויצר", חזרתי לסיכומים שלי וקראתי את התקציר שכתבתי על הספר. מסתבר שהספר מספר על נסיעה ברכבת בה המספר פוגש אדם בשם פוזדנישב, שהתפרסם באותו זמן כבעל שרצח את אשתו. כלומר, התמה המרכזית הן של "סונטת קרויצר" והן של "גוף שני יחיד" אחת היא: הקנאה, קנאה של בעל לאשתו. הקנאה של פוזדנישב בטרוחצ'בסקי, הבחור שמנגן ביחד עם אשתו ("סונטת קרויצר" היא יצירה של בטהובן שאותה הם מנגנים ביחד) היא זו שמביאה אותו לרצוח אותה, והקנאה היא זו שמניעה את עורך הדין בפרט ואת העלילה בסיפור של קשוע בכלל. אולי זה פשר שם הספר: "גוף שני יחיד" – במקום שהמבט יהיה מוסב פנימה (אני), הוא מוסב החוצה (אתה), בבחינת הדשא של השכן תמיד ירוק יותר.

ומכיוון שהקנאה לנשותיהם מעבירה על דעתם את עורך הדין ואת פוזדנישב, הם אומרים משפטים דומים מאוד על הקלקול של חיי הנישואים, ועל כך שכל הנשים זונות וכיוצא בזה. לכן, אפשר אולי לומר שהספר שעורך הדין קורא, "סונטת קרויצר", משפיע על חייו – לא רק בגלל הפתק שהוא מצא בתוכו, כי אם גם בגלל תוכנו. אלא שפוזדנישב הוא האלטר-אגו, "האני האחר", של עורך הדין, הוא מייצג את כל מה שעורך הדין איננו – הוא האדם שמממש את כל מה שעורך הדין מפחד או רוצה לעשות ולא עושה, ובראש ובראשונה – לרצוח את אשתו. כי כפי שנגמר הסיפור של קשוע, הקנאה של עורך הדין לא חולפת לעולם.

[2] זהו ספרו השלישי של קשוע, אותו הוא בוחר לכתוב בעברית. מבחינה כלכלית זו בחירה מובנת ונבונה, והבחירה מתבקשת גם מבחינת הפרסום של הספר: אני מניח שקהל הקוראים של קשוע בעברית גדול יותר לאין ערוך מקהל הקוראים הפוטנציאלי שלו בערבית. קשוע עצמו הוא אולי הערבי [המפורסם] הא-פוליטי ביותר, וגם כששאלו אותו מדוע הוא בחר לכתוב בעברית הוא אמר שמעולם לא חשב אחרת, כי מאז התיכון היהודי-ערבי בו למד, ושם התוודע לראשונה לספרות הנכתבת בשפה העברית, הוא כתב וקרא עברית.

אבל בל נטעה; הבחירה של קשוע לכתוב בעברית היא בחירה פוליטית, כלומר בחירה עם משמעויות והשלכות פוליטיות, השלכות חברתיות. ויותר מזה – הבחירה לקרוא את קשוע היא בחירה פוליטית, כמו שהבחירה של מוסף "הארץ" לתת לקשוע טור אישי היא בחירה פוליטית. ובגלל שהבחירה לקרוא את קשוע היא בחירה פוליטית, היא משפיעה על דעתו של הקורא על הספר.

לכן, לא התפלאתי ששמעתי שמו"ר פרופ' מיכאל גלוזמן הילל את הספר, כפי שמהללים כלה שהיא נאה וחסודה למרות שהיא חיגרת או סומאת. זאת כיוון שיש לו אינטרס פוליטי שיותר ויותר ערבים יכתבו, וכך להפוך את התרבות במדינת ישראל מתרבות יודוצנטרית לתרבות דו-לאומית או רב-לאומית. באחד משיעוריו אמר פרופ' גלוזמן את המשפט הבא (ציטוט): "… ישראל היא מדינה יהודית, ולא מדינת כל אזרחיה, לצערי, ולכן הספרות שלה היא ספרות יהודית ולא ספרות כל אזרחיה". ההדגשה במשפט אמנם שלי, אך כל מי שנכח באותו שיעור הבין מהרטוריקה של פרופ' גלוזמן שהוא הדגיש את המילה הזו בכל שס"ה גידיו ורמ"ח אבריו.

על מנת שאומנות תהיה משובחת עליה להיות משוחררת מכבלי הפוליטיקה, כמו שעליה להיות משוחרתת מכבלים בכלל. זה לא אומר שהיא לא יכולה להיות בעלת השלכות פוליטיות, אך אסור שאלו ינחו אותה מראש. לכן, במקרה של ראש החוג שלי, לצערי הבחירה הפוליטית שלו השפיעה על איך שהוא רואה את האומנות, את הספר של קשוע.

כי הספר של קשוע אינו נאה וחסוד, אלא חיגר וסומא. כל יצירה כלשהי מתבססת על שני אדנים, נעה בין שני קטבים: התוכן והצורה – היצירה לא יכולה להישען רק על התוכן כמו שהיא לא יכולה לתת לפיגורות לתפוס מקום גדול מדי. וכשמדובר בפרוזה, וקל וחומר בשירה – יש לאמצעים הפיגורטיביים משקל רב יותר. אין משמעות רק לתוכן, לעלילה, יש משמעות גם לבחירת המילים וניסוח המשפטים והשימוש במטאפורות ובדימויים. ובמקרה של קשוע, העלילה זורמת, והפיצול של הספר לשני סיפורים שונים שנפגשים – תורם לכך, יש כתב-חידה שגורם לקורא להמשיך לקרוא בשקיקה, אך האמצעים הפיגורטיביים דלים, דלים מאוד. זה מזכיר יותר רומן בלשי מהבחינה הזו, ואיני בטוח שזו מחמאה.

אולי זה המקום לציין שלדעתי קשוע מצוין בכתיבה העיתונאית שלו ועוד יותר בכתיבה התסריטאית שלו – כמו שרואים בסדרה "עבודה ערבית" – כי אלו שני סוגי יצירות בהן יש פחות מקום לאמצעים פיגורטיביים, או שלאלו יש פחות משמעות. הכתיבה העיתונאית היא דלה מהגדרתה ובמדיה הוויזואלית יש אמצעים אחרים שמפצים על כך. אגב, לדעתי הסיבה ש"עבודה ערבית" כל-כך מוצלחת, היא ביכולת שלה לצחוק על "המצב" הערבי-ישראלי ועל האירוניה העצמית שלה – שני דברים שאין ב"גוף שני יחיד". ההומור חסר מן הספר, והביקורת העצמית תמיד מובאת ב"רצינות", ולא באירוניה, כמו בסדרה.

נחזור לספר. הבעיה הגדולה של קשוע היא שהוא כותב בעברית. הוא אמנם מעיד על עצמו שמהתיכון הוא כבר לא קרא או כתב בערבית, אבל עדיין רואים שהעברית אצלו היא נטע זר. הוא לא בן בית אצל העברית. הוא לא נולד לחיקה, לא התערסל עמה בילדותו, ולפי דעתי הוא עדיין חושב וחולם בערבית (כששאלו אותו על כך הוא אמר שהוא חושב וחולם בתמונות אילמות, "ללא תרגום"). קשוע לא הפנים את העברית.

המקום של קשוע מזכיר קצת את המקום שבו עמדו סופרי הספרות העברית החדשה במאה ה-19, שרצו לכתוב בעברית למרות שדיברו ביידיש או בשפות אירופאיות. מזמור קל"ז בתהלים מספר על יושבי בבל שמבקשים מהגולים היהודים "שירו לנו משיר ציון", ואילו הגולים היהודים עונים בתמיהה: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?!". וגם במקרה של קשוע, שמבקש לשיר את שירו הפרטי בשפת-נכר, וללא הצלחה – השאלה הרטורית נשארת במקומה.

יום בעבודה

רוב השיחות עליהן אני עונה במוקד, נפתחות במילותיי "אגף רישום ומנהל תלמידים שלום", ונחתמות בברכתי "שיהיה לך בהצלחה", אבל השיחה עליה עניתי במשמרת ערב של יום ראשון, נפתחה במילים "אתה חייב לעזור לי", והסתיימה בצליל ניתוק לא צפוי.

במשמרות ערב העבודה אינה רבה. המשמרת הזו הייתה אמנם עמוסה מהרגיל, אך גם היא הייתה מפוהקת, ובפרט בשעתה האחרונה. עמיתי למשמרת ביקש לצאת ב-18.45, רבע שעה לפני תום העבודה, וירדתי למטה על מנת לפתוח לו את הדלת. כשעליתי בחזרה למעלה, שמעתי את הטלפון בשלוחה שלי מצלצל. מיהרתי לקבל את השיחה עוד בטרם עטיתי עליי את האוזנייה עם פומית הדיבור, כך שלא הספקתי לומר "אגף רישום ומנהל תלמידים שלום", וכבר שמעתי את הבחור בצד השני של הקו אומר בקול מתנשף "אתה חייב לעזור לי". "זה התפקיד שלי בחיים", עניתי לו בנונשלנטיות והתיישבתי בכיסאי, "אני עוזר לאנשים אחרים". אמרתי, ולא שיערתי במה זה כרוך.

"אוקיי, תקשיב", התחיל שותפי לשיחה מדבר, "אני נמצא בבית המעצר ויש לי רק שיחה אחת לעשות, וגם היא מוגבלת בזמן, אז נעשה את זה זריז". "רגע", השבתי לו, ולא ממש הטיתי אוזן למה שהוא אמר. לימדו אותי במוקד שהדבר הראשון שעושים בשיחה הוא להעלות את מספר תעודת הזהות של הפונה, עוד לפני שהוא מתחיל לשפוך את לבו על כך שכל החיים הוא חלם להיות רופא, או שזה ממש לא בסדר לעכב לו את קבלת התואר בגלל חוב בשכר-לימוד של עשרים וחמישה שקלים. "מה מספר תעודת הזהות שלך?", שאלתי אותו. הוא אמר לי את מספר תעודת הזהות, ואז קראתי בשמו, על מנת לוודא שזה הוא. "יוני גרוסמן, נכון? תגיד, אתה הבן של דויד?" "הבן של מי?" יוני שאל אותי בפליאה, ואני השבתי לו "נו, הבן של דויד גרוסמן, הסופר". "לצערי לא", יוני השיב לי.

"טוב, אף פעם לא מאוחר מדי… כן יוני, איך אני יכול לעזור לך?" שאלתי אותו. "ככה. אני רוצה לבטל את ההרשמה שלי לאוניברסיטה". ראיתי שיוני התקבל לבית הספר לרפואה, ולכן אמרתי לו "לפני שאני מסביר לך מה אתה צריך לעשות, אפשר לשאול למה אתה לא רוצה ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב? התקבלת לרפואה במקום אחר?" "לא, זה לא העניין", יוני השיב לי, "כמו שאמרתי לך, אני עכשיו בבית המעצר, ויש לי שיחה אחת לעשות, וגם היא מוקצבת בזמן, אותו אתה מבזבז לי…"

"וואלה, אז זה נכון מה שרואים בסדרות טלוויזיה שיש רק שיחה אחת לעצירים", השבתי. "כן, עכשיו אני נזכר שציינת את זה בתחילת השיחה. פשיייייה, יש לך רק שיחה אחת לעשות ואתה מבזבז אותה עליי! אני מרגיש איש חשוב. אז כנראה שאימא שלי צדקה שהיא תמיד אמרה לי שאני אדם מיוחד. יוני, מה מביא אותך לבית המעצר בערב קיצי ונפלא שכזה?". "עשיתי תאונת דרכים", יוני השיב לי, ואז סינן בלחש "ו… ברחתי מהמקום". "וואלה, פגע וברח. כן, זה מאוד באופנה עכשיו תאונות כאלו. אני מבין שאתה אחד שנוהה אחרי העדר. תגיד, כשבמבחני מו"ר שאלו אותך מה היית עושה אם היית פוגע בהולך רגל בתאונת דרכים, לא ענית 'בורח מהזירה', נכון?". יוני השיב לי בגמגום: "לא, אהה… כן, כלומר לא שאלו אותנו את השאלה הזו".

"הבנתי", השבתי ליוני. "כן, אני מניח שאחרי תאונה כזו תשב קצת בכלא ולא תוכל להתחיל ללמוד בשנה הבאה. מהבחינה הזו, נפלת על תקופה לא טובה לעשות פגע וברח. כמו שאומרים: 'יהיה לך הרבה זמן לחשוב על מה שעשית'. אז ככה. אנחנו צריכים הצהרה בכתב שאתה לא מעוניין ללמוד באוניברסיטה בשנה הבאה. אני אתן לך כתובת של מייל או מספר פקס, תגיד לי אתה איך נוח לך, ושם תציין שם ומספר תעודת זהות, ושאתה מעוניין לבטל את ההרשמה. זה הכול".

"טוב, תקשיב. איך אמרת קוראים לך?" השיב לי יוני בעצבנות. "לא אמרתי", עניתי, "אבל קוראים לי אודי". "אוקיי, אודי. אני במעצר, בזבזתי את השיחה היחידה שיש לי עליך, והיום הוא היום האחרון לביטול ההרשמה לשנת הלימודים הבאה ולקבלת מלוא סכום המקדמה. אין פה פקס ואין לי אפשרות לשלוח מייל. מה אפשר לעשות?"

"זו בעיה. אם היית מתקשר לפני שלוש, הייתי יכול לשאול את אחת העובדות במדור רישום, אבל עכשיו אין שם אף אחת. פעם הבאה שאתה עושה פגע וברח, אולי עדיף בשעות הבוקר, כך שעד שהמשטרה תתפוס אותך ותתקשר, יהיה לפני שלוש. אני אגיד לך מה נעשה. אני ארשום את הפרטים שלך על פתק, ואשים אותו על השולחן של מנהלת מדור רישום, אוקיי?" חיכיתי לשמוע את האישור שלו, אבל רק שמעתי צעקות עמומות ברקע, טריקה של שפופרת הטלפון, וצליל של ניתוק שיחה.

הנחתי שהתשובה היא חיובית, אז רשמתי על פתק קטן את הפרטים שלו, כולל מספר הפלאפון שהופיע במערכת (בתקווה שהוא יוכל לענות), ולידם רשמתי הסבר קצר על המקרה של יוני גרוסמן.

ראיתי שהשעה כבר 19.02, שתי דקות מעבר לסיום המשמרת. חסמתי את האפשרות לקבל שיחות במכשיר הטלפון שלי, כיביתי את המחשב, לקחתי את הפתק של יוני, הורדתי את השאלטר של החשמל ונעלתי את החדר. בדרך למטה עברתי בחדר של שרה ושמתי לה את הפתק על השולחן, ומעליו שמתי שדכן, בכדי שהפתק לא יעוף. ליד דלת הכניסה העברתי כרטיס, נעלתי את הדלת של האגף, ושלשלתי את המפתחות בתיבה שבכניסה.

עוד יום בעבודה עבר.

עם בפני עצמו

כשאנשים מעטים וטובים שואלים אותי אם אני "פנוי להובלה", כלומר מבקשים להכיר לי מישהי, ומפכרסים ומהללים את "המיועדת", אני מחכה לשמוע פרט ביוגראפי אחד בחייה, ואם הם לא מציינים זאת, אז אני שואל: "האם היא למדה במדרשה?" (כשהכוונה היא לסוג מסוים של מדרשות). כאשר התשובה היא "לא", לרוב אני אומר שאני לא מעוניין. בדרך כלל התגובות לסירוב שלי הן "מה זה משנה?" או "לא, אבל היא מאוד דתייה", והיו גם כמה "איחולים" שככה אני לעולם לא אתחתן. כשהתגובות האלו הן מצד שדכניות "אולד-סקוּל", שהמדרשה בשבילן היא מושג חדש, ניתן לקבל זאת בהבנה; אבל כשהתגובות הן מצד בנות צעירות, ואפילו בנות שלמדו במדרשה בעצמן, לדעתי זה בלתי מתקבל על הדעת.

הישיבה הייתה המקום בו נולדתי מחדש מבחינת זהותי הדתית. בישיבה עברתי טרנספורמציה דתית. בעבר נהגתי להמשיל את הישיבה למשפחה, כי לתחושתי הישיבה, כמו המשפחה, הולכת איתי לכל מקום. הישיבה היא לא רק תחנה בחיים. מבחינה "כרונולוגית" אנו חיים עם המשפחה בערך שניים-שלושה עשורים; אך למעשה, המשפחה מלווה אותנו – גם אם לא פיזית – לכל חיינו, ואף אם ננסה להתחמק ממנה ולברוח לקצה השני של העולם – המנהגים שלה דבוקים בנו. זה חלק מההביטוס שלנו. 

ובגלל שהישיבה היא חלק מההביטוס שלי, זה בא לידי ביטוי במובנים רבים, ואפילו במובן הפשוט ביותר של השפה. הרבה פעמים כשאני רוצה לעשות חלוקה בין דברים שונים שהם לכאורה אותו דבר, אני אומר "צוויי דיניי" או "זה דין ב…", כשאני רוצה להבין למה מישהו בהתחלה עשה כך ובסוף עשה אחרת אני שואל "מה הייתה ההווא אמינא", וכשמישהו מנסה להפריך משהו שאמרתי ואני רוצה לומר לו שזה רק מחזק את טענתי, אני אומר "אין הכי נמי". וזה באמת יוצא ממני ללא התאמצות, ואפילו להיפך – לפעמים אני צריך להתאמץ בכדי לא לומר זאת.

אבל כמובן, זו לא רק השפה – זוהי יישות אונטולוגית-דתית שונה. אולי ניתן להגדיר את המהפך בדוגמא הבאה. ערב גיוס השיעור שלנו לצבא, ערכנו בישיבה שבת הורים, ואחד מחבריי, אורי שיינין, אמר באחת הארוחות שלפני שהוא הגיע לישיבה הוא חשב שבישיבה הוא ימצא תשובות לכל השאלות, אבל לאחר שהוא הגיע לישיבה הוא הבין שההליך הפוך: עד הישיבה הוא רק קיבל תשובות, ואילו מאז שהגיע לישיבה הוא רק מתחיל לשאול שאלות.

הדברים האלו היו מכוננים מבחינתי, והם ביטאו דברים שחשתי גם אני. אם עד הישיבה הייתי "בעל תשובה", היום אני "חזרתי בשאלה", אני בעידן השאלה, אני מבין שיש שאלות שאין עליהן תשובות. וזה מצד אחד מכריח אותי לחקור ולהעמיק בניסיון למצוא את המקום שלי בעולם השאלה, ומצד שני מביא אותי למקום שבו אני חי בשלום/ במרמור/ בערעור עם ההבנה ש"אין תשובה". לא עליי המלאכה לגמור, ואין אני רשאי להיבטל ממנה.

ואת כל ההבנה הזו וכל החוויה הזו, בחורה שלא למדה במדרשה לא יכולה להבין. או שהיא בחורה דתייה מאוד שחיה חיים של "מצוות אנשים מלומדה", או שהיא מעולם לא ביקשה לחקור ולהבין ולהתמודד בכוחות עצמה עם המקום שלה בעולם-הדתי. המסלול הסטנדרטי שעושים בני-ישיבה אולי יותר ארוך, ובחורה שלמדה במדרשה אולי חוותה זאת בפחות אינטנסיביות, אבל עדיין היא יכולה להבין את החוויה והיא יכולה להבין את השפה. אני יכול להבין – אם כי בקושי רב – בחורה שלא ראתה מימיה פרק אחד של "סיינפלד", ולא מכירה מושגי-יסוד כמו "עולמות מתנגשים", כי למרות אהבתי לסדרה – היא לא חלק מהותי ממני; אבל בחורה שלא הייתה במדרשה לעולם לא תוכל להבין את החוויה שאני עברתי. וזו לא חוויה של גלישה במגלשה בגן-משחקים; זו חוויה של רכבת-הרים, חוויה של אנקונדה.

אלא שלא כל הבני"שים אותו דבר. הבעיה במושג "בני"ש" – פרט לכתרים השליליים הרבים שנקשרו לראשו – היא שהוא יוצר רושם של אדם שהוא דתי מאוד, וזה גם הרושם שנוצר כשאני שואל האם הבחורה למדה במדרשה. ולכן אני מציע את המושג "בני"ש לשעבר" ו"מדרשיסטית לשעבר" (אפשר גם בנל"ש ומדל"שיסטית בקיצור), כמושג שבא לבטא בחור או בחורה, דתיים, שלמדו בישיבה או במדרשה ויודעים חוויה זו מהי, אבל עדיין המשיכו הלאה, הם לא נמצאים באותו מקום.

המושג "בניש לשעבר" מזכיר כמובן את המושג דתי-לשעבר, והוא גם נוצר בהשראתו, ויש אולי בהשוואה בין שני המושגים בשביל להאיר עליו. כפי שכבר ידוע וברור, אדם שהפסיק להיות דתי, איננו רק חילוני, סתם חילוני, הוא לא יכול להיות סתם חילוני, כי בכל זאת הוא בילה (ורק בדיעבד מתברר כמה הוא בילה…) מספר שנים בחיק הדת. ולכן משתמשים במושג דתי לשעבר. דתי-לשעבר אינו בא לציין רק את מה שאותו אדם היה בעברו, הוא בא לציין יישות חדשה, הוא בא לומר שהאדם הוא לא חילוני מלידה, ועובדה זו מעצבת אותו גם כעת. ובגלל המצב הזה, יש הרבה דתיים-לשעבר שיכולים להתחתן רק עם דתיות-לשעבר (ואפילו יעדיפו להתחתן עם דתיות מאשר עם חילוניות); רק כך הם מרגישים שהצד השני יכול להבין את המקום שבו הם נמצאים. ולעניות דעתי, הוא הדין בעניין בנישים-לשעבר ומדרשיסטיות לשעבר.

לקרבה בין הבנל"ש והמדל"שיסטית לבין הדתלשים יש שני יתרונות נוספים: הראשון, הוא שהקרבה מצביעה על הנזילוּת של המקום שבו הם נמצאים – אם הדתלש ירצה לשמור שבת הוא יעשה זאת. וגם אם המדלשיסטית לא לומדת דף יומי – היא יודעת לפתוח דף גמרא, ואם הבנלש ירצה – הוא גם יעשה זאת. היתרון השני הוא בקרבה למושג "חזר בשאלה" – גם הבנלשים והמדלשיסטיות נמצאים במקום של שאלה, אבל לא כמו במושג השטחי הנפוץ בשיח הציבורי לציון אנשים שהפסיקו לקיים מצוות, אלא במקום של שאלה, העמקה וחקירה בתוך העולם הדתי.

וכמו שלרוב הדתלשים יכולים להתחתן רק עם דתלשיות, כך הבנלשים יכולים להתחתן רק עם מדלשיסטיות. כי אנחנו, כמו הדתלשים, עם בפני עצמו.

למה לא הצטרפתי לצעדת שליט

עמיתי להעברת "לפיד הגלילון", אריאל סרי-לוי, כתב רשומה בשם "למה לא הצטרפתי לצעדת שליט", ובו הוא שוטח אחת לאחת את טענותיו מדוע הוא מתנגד לצעדת שליט, וכמובן, מתנגד לשחרורו של גלעד שליט (בתנאים הנוכחיים של "העסקה"). עם רוב הדברים אני מסכים, או לפחות חושב שאין דרך להפריכם או "להכריע" בהם, אבל אני חולק עליו בשתי נקודות וחצי. להלן הדברים שכתבתי לו:

אריאל, אתה נותן דגש יותר מדי לרוח הגבית שנותנת התקשורת לצעדת שליט, אבל זה רק הקונפטי, רק הציפוי, וזה לא נוגע לעצם הצעדה וכמובן לא נוגע ל"עסקה", או ל"כניעה", לדבריך (כפי שאתה כמובן עושה בהמשך). התקשורת היא לא זו שיזמה את הצעדה או מממנת את הצעדה (עד כמה שידוע לי), היא רק "רוכבת על הגל", היא רק מחפשת לראות לאן נושבת דעת הקהל (לפי הניתוח שלה), ואז מלבה את דעת הקהל לאותו כיוון. התקשורת רק מחפשת רייטינג. לא נעים לומר זאת, אבל נעם ואביבה שליט בהקשר זה הם רק מריונטות במשחק הציני שמתקיים בין גופי התקשורת השונים (ואם נדייק יותר, בין "מעריב" ל"ידיעות"). ואם זה לא היה שליט, זה היה משהו אחר.

בהקשר זה, ירדת על רזי ברקאי (שאת שם התוכנית שלו, "מה בוער", ניכסת לטובת הקטגוריה שלך בבלוג), ואני חייב לציין שאני שומע כמעט באופן קבוע את התוכנית שלו ברדיו, ובשתי תוכניות שונות הוא ביקר את התופעה הזו, את מסע הפרסום האגרסיבי שהתקשורת מעניקה לצעדה.

אתה גם נותן דגש יתר לטרמינולוגיה, לכך שמאשימים את ביבי כאילו הוא כולא את שליט. אף אחד לא באמת חושב, כפי שציירת זאת, ששליט יושב במרתף של ביבי. ושוב, אני חושש שיש כאן אי-הבנה של הדרכים בהן אמצעי התקשורת והפרסום עובדים. בשביל ליצור אימפקט חזק, חייבים לעשות פרסונליזציה של הדיון. לכן, לצערנו הרב, הפנים האמיתיות של גלעד שליט, "משפיעות" יותר מעשרות ומאות הפנים של האנשים האנונימיים העלולים למצוא את מותם בעקבות שחרור המחבלים של החמאס. גם גדעון לוי יודע זאת טוב מאוד, ובמדורו "אזור הדמדומים", הוא מביא שבת אחרי שבת את הפנים והשמות של האנשים הסובלים מ"הכיבוש".

ובגלל שהתקשורת והפרסום הם רק כלים, זה עובד לכל הכיוונים. הדוגמא הטובה ביותר היא הקמפיין שניהל רונן שובל ו"אם תרצו" נגד נעמי גולדסטון-חזן ו"הקרן החדשה לישראל". עד הקמפיין הזה רק קומץ אנשים שמע על "אם תרצו", אבל לאחר ששובל הדביק קרן על המצח של נעמי גולדסטון – כל הארץ רעשה. ואם אתה שואל אותי, מידת האחריות או הנגיעה בדבר של נתניהו לשליט, גדולה מהאחריות והקשר שבין גולדסטון-חזן לבין הגופים שהקרן מסייעת להם, שכפי שהיא ציינה, היא לא מסכימה עם הדרך של כולם.

ומכאן לברית הכרותה בין החייל למדינה. אני בכוונה משתמש במילה "ברית", ולא "חוזה", על מנת להתרחק מהטרמינולוגיה המשפטית; מצד אחד לא מדובר ב"חוזה", כי חוזה הוא מחייב, ומצד שני יש כאן ברית, בה הקשר בין הצדדים הוא יותר מופשט אבל גם יותר חזק ועמוק.

אני לא יודע מה חש כל חייל כלפי המדינה שלו, אבל אני יכול לדבר על עצמי, ואני רוצה לשתף אותך בחוויה שלי ממלחמת לבנון השנייה, שלדעתי הייתה חוויה שרבים מחבריי חשו אותה. היו לי פחדים והיו לי חששות, ובכלל המוֹד המלחמתי שונה מכל מצב אחר שהייתי בו בצבא, ולא משתווה ל"חוויה" של מעצר ביו"ש. ובלב כל החוויה הזו, מקננת בך תחושת ביטחון עצומה שעל-אף ולמרות הכל – אתה יודע שלא ינטשו אותך, אתה יודע ש"גורלך נמצא בידיו של מפקד הראוי לכך", ואתה יודע שכאשר תסתער, החבר שלידך יסתער איתך ביחד.

אמנם הערך הראשון בערכי צה"ל הוא "דבקות במשימה", אבל בערכי צה"ל מופיע גם ערך הרעות, וכן, אני מצפה שכמו שמצופה מכל חייל ש"ייחלץ תמיד לעזרתם [של חבריו; א"נ] כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש" (ההדגשות שלי), כך גם תעשה המדינה שלי. ואני יודע זאת, לצד זה שאני יודע שיצאתי להגן על המדינה, ושאני יוצא למלחמה ועלול למות. אבל עדיין אני מקווה שזה לא יקרה.

למה הדבר דומה? לאחר מבצע "עופרת יצוקה" פרסמו ב"הארץ" אבישי מרגלית ומייקל וולצר מאמר בשם "כך לא מנהלים מלחמה צודקת", ובו הם אומרים שבניגוד ל"קוד האתי" של אסא כשר, האומר ש"בטחון חיילנו קודם לביטחונם של אזרחי האויב", הם מצפים שחיילי צה"ל יסכנו את חייהם על מנת שלא לפגוע באזרחים. על-פניו ניתן להשתמש בטיעון שלך – חייל היוצא למלחמה צריך לדעת שהוא מסכן את נפשו, בשביל מטרה מוסרית כמו לא להרוג אזרחים של האויב (גם אחד מערכי צה"ל) – אלא שלא היא. החייל יודע שהמטרה הראשונה היא דבקות במשימה, אבל גם יודע שיעשו הכל – ככל הניתן – על מנת שהוא יחזור הביתה בשלום.

כתבת בפוסט קודם שלך סוג של "חוזה" שבו אתה מבקש שלא יעשו עסקאות כאלו למענך אם תיפול בשבי. לדעתי זה צעד אמיץ, אם כי זה נחמד לכתוב את הדברים בתוך ביתך, והדברים נראים אחרת כשאתה בתוך השבי. אבל אני מאמין לך. אני רק לא בטוח שכל חייל יסכים לחתום על כזה חוזה. אני אגיד לך את האמת, אני לא בטוח שאני הייתי חותם על כזה חוזה – כשאני יודע מה היא חווית השבי (ולא צריך להכביר בתיאורים זוועתיים, שהם אכן כך) ולבלות את כל חיי כך, ומצד שני אני יודע שניתן לעשות כן משהו. אני חושב שאני מייצג את החייל הממוצע; ושוב, לדעתי החייל מצפה שיעשו הכל – ככל הניתן – על מנת שהוא יחזור הביתה בשלום. זה לא חוזה בר-אכיפה; זו ברית, ברית-עולם.

עד כאן "לגופו של עניין". אבל אני רוצה להתייחס גם להשלכות של דבריך, שהן בלתי-נמנעות, גם אם אתה צודק. וזו הבעיה העיקרית בדבריך: אתה לא מציע אלטרנטיבה. אני מבקש לא לדבר על בעיית האלטרנטיבה הספציפית של גלעד שליט, אלא על בעייה כללית יותר. לשם הדיון אכנה את הטענה שלך "טענה ימנית", או טענה שמשתמשת ב"רטוריקה ימנית". עוד כשהייתי נער ימני קטן (הקטן מוסב על הנער, ולא על הימניות; אבל הבחירה בידי הקורא), והשתתפתי בכל הפגנות הימין, תהיתי מדוע תמיד הימין אומר רק "לא, לא, לא" ("לא יורדים מרמת הגולן"), ולא מפגין "בעד", בעד משהו, או לפחות מייחל לאיזו בשורה חיובית. חוץ מהרב פרומן, ועכשיו גם חברי תנועת "ירושלום" (אליעז כהן, נחום פצ'ניק וכולי), לא יצאה קריאה לשלום מן הימין.

כי כל מה שרוב אנשי הימין "מוכרים" לנו זה דטרמיניזם, דטרמיניזם של פחד וייאוש: בידוע שעשו שונא ליעקב, אם ניסוג מיו"ש נקבל טילים על תל אביב, הכלבים נובחים והערבים תמיד עומדים עלינו לכלותינו. ואתה מציע לגלעד שליט סוף דטרמיניסטי – גלעד שליט, או כל חייל אחר שייפול בשבי, יישאר לעד בשבי החמאס, ומצד שני אם נשחרר מחבלים נקבל פיגועים – הכל הוא מעגל דמים דטרמיניסטי אחד גדול.

אתה אומר ששלי יחימוביץ' טועה ומטעה, והסטטיסטיקה היא לא רק מספרים – אלו עובדות. מנסיוני האקדמי (המזערי בהחלט), לא רק בפוליטיקה עושים מניפולציה בסטטיסטיקה, גם בעולם האקדמיה עושים זאת. ואני אומר שגם אם לא תקבל את העובדה שסטטיסטיקה נתונה לפרשנות, ועל כל נתון סטטיסטי שאתה מביא – ניתן להביא נתון סותר; וגם אם אני ואתה נסתכל על אותם נתונים וניתן להם אותה פרשנות – אתה בוחר לתת לסטטיסטיקה לכבול אותך לעבר.

וכן, אני גם מסתכל על אותם נתונים, וגם אני חושש שמחבלים שישוחררו יחזרו לעסוק בטרור – אבל בעוד אתה משדר לצד הפחדים והחששות גם ייאוש, אני לצד הפחדים והחששות משדר תקווה, תקווה שאולי אירועי העבר לא יחזרו על עצמם. אתה אומר שאני נאיבי, ושאני לא יודע מה "המציאות"? אני מסכים שאני תמים, אבל "המציאות" היא לא איזה גוף חיצוני, אובייקט; המציאות היא ברת-שינוי, וגם למילים יש כוח להשפיע על המציאות, ולו רק במובן זה שדיבור על ייאוש יחדיר את הייאוש בלב אנשים.

אתה מציע לאכול חרב לנצח, ואני מציע שבין חרב לחרב נאכל קצת תקווה, או לפחות ננגב חומוס באבו-גוש.

עד כאן הדברים שכתבתי לאריאל. אז למה לא הצטרפתי לצעדת שליט? כי העדפתי לעבוד. בכל זאת, בסוף היום צריך להביא לחם הביתה.

כשלג'ני מלאו 27

כשג'רמי ווסט חזר לביתו המוחשך בעיר קיסימי שבפלורידה ארצות הברית, הוא הופתע כשמשפחתו וחבריו קפצו עליו בקריאות "Surprise" ו"Happy birthday", או לפחות העמיד פני מופתע בצורה מושלמת. אבל כשאביו ואימו, בוב ולינדה, לקחו אותו לבאק-יארד של הבית שלהם, והראו לו את הפורד פיאסטה 2006 שעמדה בגארג' – הוא לא היה מופתע כלל. לג'רמי מלאו 27 שנים, ובקיסימי היה נהוג שההורים קונים מכונית לכל ילד שמגיע לגיל 27. כך גם עשו הוריו של ג'רמי לשתי אחיותיו הגדולות, סינדי וקים, שהגיעו לגיל זה, וכך הם יעשו לאחיו בן ה-23, ג'ק.

את ג'רמי ווסט פגשתי לראשונה בבאר המקומי "The Quick Turtle". ירדתי מהאוטובוס לקיסימי לקראת עשר בלילה, ונכנסתי לבר בכדי לשאול תושב מקומי היכן ניתן לשכור חדר ללילה. האדם הראשון שראיתי היה ג'רמי, שישב עם חברתו ג'ניפר. שניהם חזרו באותו יום מלוויה של חבר, שמת בתאונת דרכים, ובאו לשתות משהו. הוא אמר לי שהמוטל הכי קרוב הוא במרחק עשר דקות נסיעה. כששאלתי אותו היכן ניתן לתפוס מונית, הוא השיב לי: "המונית האחרונה עברה פה ב-1997. אף אחד לא משתמש בתחבורה ציבורית בקיסימי. בוא, אני אקפיץ אותך".

בנסיעה למוטל ג'רמי סיפר לי על יום ההולדת שלו ועל המנהג המקומי. הוא גם סיפר לי שלמרות התופעות השליליות שיצר מנהג זה, כמעט ולא ערערו בקיסימי על המנהג לקנות מכונית לכל ילד שמגיע לגיל 27. והיו למנהג הרבה השלכות שליליות. כך, למשל, קיסימי סבלה מאוויר מזוהם כתוצאה מהגזים שנפלטו מאגזוזי המכוניות, וגם היה בה את אחוז תאונות הדרכים הגבוה ביותר בכל ארצות הברית.

רוב מוחלט של תושבי קיסימי מעולם לא יצאו מעירם. לכן, אם תעצרו ברחובות קיסימי תושב מקומי ותשאלו אותו על ההשלכות של המנהג הזה, קרוב לוודאי שהוא לא יבין מה אתם רוצים ממנו. זה ייראה לו טבעי שהוא או אחד מקרוביו ימות מתאונת דרכים והגיוני מאוד שאין בתי קולנוע רגילים בעיר, אלא רק דרייב-אין.

רוב תושבי העיר גם לא ידעו להגיד ממה נובע המנהג; אם תשאלו אותם על כך, הם יאמרו לכם בניב המקומי: "Man, I have no idea". הם פשוט עושים את מה שההורים שלהם עשו כשהם הגיעו לגיל 27, ומה שעושים החברים שלהם כשילדיהם מגיעים לגיל 27. אבל כל אורח שמבקר בעיר, כמוני, מבין שזה לא נורמאלי, ושזה אפילו מטורף.

ליתר דיוק, לא כל ילד בן 27 מקבל אוטו. ב-97% מהמקרים, חתן או כלת היומולדת שקיבלו את האוטו היו רווקים, ואילו 3% הנותרים היו ילדים נשואים, שהוריהם חשו רגשות אשמה שהם קונים מכונית לילדיהם הרווקים, ולא לאלו הנשואים. המנהג נובע משתי סיבות, שקשורות ברווקות של הילדים. הראשונה, והגלויה יותר, היא פיצוי רגשי. פיצוי רגשי שההורים ראו צורך לתת לילדים שלהם, שהגיעו לגיל 27 ולא התחתנו. מין פרס תנחומים. כמו היו אומרים: "מספיק קשה להם לצלוח את החיים בבדידותם, לפחות שיצלחו את החיים ב-90 קמ"ש". הסיבה השנייה היא שכאשר אתה רווק בעל מכונית, אתה יכול לתרגל מערכת זוגית, אתה יכול לדאוג למישהו, להיות אחראי על מישהו, לפתח את הצד הרגשי שלך, וכך אתה נמצא בעמדה טובה יותר לקשר זוגי. היו שהדביקו לטענה זאת את השם הקליט: "care about the car".

בעשר השנים האחרונות ישנה השלכה שלילית נוספת כתוצאה מהמנהג הזה. לא רק שיש אחוז גבוה של הרוגים ופצועים בתאונות דרכים ושאיכות החיים בירידה חדה בגלל הגופרית הדו-חמצנית שנפלטת מאגזוזי המכוניות. היום הצעירים הפסיקו להתחתן. צעיר שמגיע לגיל 24-25 מעדיף לחכות שנתיים-שלוש עם החתונה, בשביל שהוריו יקנו לו אוטו כשיגיע לגיל 27. וזה לא שהם מחכים עם הצעת חתונה בקנה ואחרי שהם מגיעים לגיל 27 ויום הם מתחתנים. הם פשוט לא חושבים על חתונה לפני גיל 27. זה מחוץ לטווח המחשבה שלהם. ואז זה לוקח עוד כמה שנים, ועם השנים האנשים נהיים יותר ויותר נוקשים. ואז גם מתחילות בעיות של פריון לנשים.

ולמרבה האירוניה, לא רק שפרס הניחומים הפך להיות הפרס הראשון. המכונית התגלתה כמכשלה בדרך לפיתוח מערכות יחסים. ישנה עלייה הדרגתית בגיל הממוצע של תושבי קיסימי, כיוון שפחות ופחות אנשים מתחתנים ופחות ופחות תינוקות נולדים. האנשים נקשרים לאוטו רגשית, ולא מוכנים לעזוב אותו. הם קוראים לרכב בשם, נושמים את הרכב, מרגישים שהוא היה איתם בעליות ובירידות של החיים, בצדי הדרכים ובמכירות חיסולים. הם מרגישים מלאים ולא מחפשים קשר אחר. וכשבחור ובחורה יוצאים יחד, אף אחד לא מוכן לוותר על המכונית שלו.

וג'רמי, שעד כה הפגין אדישות להשלכות השליליות של המנהג, חווה זאת על בשרו. שבוע אחרי שמלאו לחברה שלו, ג'ניפר, עשרים ושבע שנים, ראיתי אותו שוב בבאר. לבד. חשבתי שהוא חזר מעוד לוויה של חבר. ניגשתי אל ג'רמי, שישב ספוּן על הבר, וניכר בו שהוא שתה כמה כוסות טובות של בירה לפני שהגעתי. שאלתי אותו כמה כוסות בירה הוא כבר שתה היום, והוא השיב לי: "עשיתי הסכם עם הבירה – היא לא סופרת אותי ואני לא סופר אותה". חייכתי.

הזמנתי גם אני בירה, וג'רמי התחיל לדבר. הוא סיפר לי על יום ההולדת שהוא וההורים של ג'ניפר הרימו לה ביום שמלאו לה 27 – אותו פורמט כמו היומולדת שלו, בהפרש של חצי שנה: בית מוחשך, קריאות "Surprise" ו-"Happy birthday", יציאה בדלת האחורית לגארג' וקבלת האוטו, טויוטה יאריס – ועל האסמס שהוא קיבל ממנה לפני שלושה ימים ובו היא אומרת לו שעכשיו שיש לה את ג'ו ולו את סמנתה – השמות שכל אחד מהם העניק לאוטו שלו – היא רוצה להיפרד ממנו. "איך היא אמרה לי", סיים ג'רמי, "אני לא יודעת מה איתך, אבל אני לא בקטע של פוליגמיה".

"ועכשיו", הוא אומר לי, "המצב רע, רע פלוס-פלוס. בא לי למות". הוא מקרב את כוס הבירה לפיו אך אז כאילו מתחרט וממשיך לדבר. "תגיד, למה כל העולם נגד התאבדויות? מאז שג'ני זרקה אותי כולם אומרים לי "זו לא הדרך". כאילו יש איזו תחושה שכל העולם מלוכד במשימה הזאת: חייבים להמשיך לחיות, חייבים לתחזק את המערכת, ואם יש מישהו שמתאבד הוא כאילו מצביע על פגם ייצור, על פאק במערכת, הוא מפורר את הניסיון העולמי להמשיך לחיות. ואני אומר, ציז'ס כרייסט, שחררו. תנו לחיות", הוא לוגם עוד שלוק מהבירה ומוסיף: "כלומר, למות". אני לא יודע אם הוא מחכה לתשובה, ואני גם מבין שתשובה מלומדת על מהות החיים לא תעזור עכשיו, אז אני רק מחקה את המבטא המקומי ואומר: "Man, I have no idea". ג'רמי מזהה זאת ומחייך, לראשונה בערב זה.

המשכנו לדבר עד שהברמן רמז לנו שהם רוצים לסגור, כלומר שפך דלי מים על המרצפות והתחיל לעשות ספונג'ה. מכיוון שג'רמי היה שתוי כהוגן, שאלתי אותו איך הוא חוזר הביתה. בהתחלה הוא חשב שאני צוחק, ואז הוא אמר לי "נו איך, עם סמנתה. אגב, איך אתה מתנייד כאן?" אמרתי לו ששכרתי רכב באורלנדו הסמוכה, והצעתי להקפיץ אותו הביתה, למרות שגם אני הייתי אחרי שתי כוסות בירה. בגלל שזה היה כרוך בהשארת סמנתה לבד בחנייה של "הצב", והחזרתה למחרת אליו הביתה, ג'רמי בהתחלה התנגד, אך לבסוף התרצה.

במהלך הנסיעה חזרתי לשיחה ההיא עם ג'רמי, ושאלתי אותו מדוע אחוז תאונות הדרכים כל-כך גבוה. הוא השיב לי שקצב קניית המכוניות מהיר יותר מקצב בניית התשתיות בעיר. "יש צפיפות איומה של כלי רכב על הכביש", הוא ממשיך, "וזה גורם ליותר עבירות תנועה, ואין מספיק שוטרים שיאכפו זאת. באורלנדו, בשתיים בלילה, הייתה מחכה לך ניידת משטרה אחרי הסיבוב", הוא אומר לי בזמן שאני מאותת שמאלה. ג'רמי מציע לי לגנוב את הצהוב ועוד לפני שהספקתי לקחת את כל הפניה אני מבחין בטויוטה יאריס באה בכיוון הנגדי לנו במהירות עצומה, ורק הספקתי לשמוע את ג'רמי צועק "תיזהר".