כשלג'ני מלאו 27

כשג'רמי ווסט חזר לביתו המוחשך בעיר קיסימי שבפלורידה ארצות הברית, הוא הופתע כשמשפחתו וחבריו קפצו עליו בקריאות "Surprise" ו"Happy birthday", או לפחות העמיד פני מופתע בצורה מושלמת. אבל כשאביו ואימו, בוב ולינדה, לקחו אותו לבאק-יארד של הבית שלהם, והראו לו את הפורד פיאסטה 2006 שעמדה בגארג' – הוא לא היה מופתע כלל. לג'רמי מלאו 27 שנים, ובקיסימי היה נהוג שההורים קונים מכונית לכל ילד שמגיע לגיל 27. כך גם עשו הוריו של ג'רמי לשתי אחיותיו הגדולות, סינדי וקים, שהגיעו לגיל זה, וכך הם יעשו לאחיו בן ה-23, ג'ק.

את ג'רמי ווסט פגשתי לראשונה בבאר המקומי "The Quick Turtle". ירדתי מהאוטובוס לקיסימי לקראת עשר בלילה, ונכנסתי לבר בכדי לשאול תושב מקומי היכן ניתן לשכור חדר ללילה. האדם הראשון שראיתי היה ג'רמי, שישב עם חברתו ג'ניפר. שניהם חזרו באותו יום מלוויה של חבר, שמת בתאונת דרכים, ובאו לשתות משהו. הוא אמר לי שהמוטל הכי קרוב הוא במרחק עשר דקות נסיעה. כששאלתי אותו היכן ניתן לתפוס מונית, הוא השיב לי: "המונית האחרונה עברה פה ב-1997. אף אחד לא משתמש בתחבורה ציבורית בקיסימי. בוא, אני אקפיץ אותך".

בנסיעה למוטל ג'רמי סיפר לי על יום ההולדת שלו ועל המנהג המקומי. הוא גם סיפר לי שלמרות התופעות השליליות שיצר מנהג זה, כמעט ולא ערערו בקיסימי על המנהג לקנות מכונית לכל ילד שמגיע לגיל 27. והיו למנהג הרבה השלכות שליליות. כך, למשל, קיסימי סבלה מאוויר מזוהם כתוצאה מהגזים שנפלטו מאגזוזי המכוניות, וגם היה בה את אחוז תאונות הדרכים הגבוה ביותר בכל ארצות הברית.

רוב מוחלט של תושבי קיסימי מעולם לא יצאו מעירם. לכן, אם תעצרו ברחובות קיסימי תושב מקומי ותשאלו אותו על ההשלכות של המנהג הזה, קרוב לוודאי שהוא לא יבין מה אתם רוצים ממנו. זה ייראה לו טבעי שהוא או אחד מקרוביו ימות מתאונת דרכים והגיוני מאוד שאין בתי קולנוע רגילים בעיר, אלא רק דרייב-אין.

רוב תושבי העיר גם לא ידעו להגיד ממה נובע המנהג; אם תשאלו אותם על כך, הם יאמרו לכם בניב המקומי: "Man, I have no idea". הם פשוט עושים את מה שההורים שלהם עשו כשהם הגיעו לגיל 27, ומה שעושים החברים שלהם כשילדיהם מגיעים לגיל 27. אבל כל אורח שמבקר בעיר, כמוני, מבין שזה לא נורמאלי, ושזה אפילו מטורף.

ליתר דיוק, לא כל ילד בן 27 מקבל אוטו. ב-97% מהמקרים, חתן או כלת היומולדת שקיבלו את האוטו היו רווקים, ואילו 3% הנותרים היו ילדים נשואים, שהוריהם חשו רגשות אשמה שהם קונים מכונית לילדיהם הרווקים, ולא לאלו הנשואים. המנהג נובע משתי סיבות, שקשורות ברווקות של הילדים. הראשונה, והגלויה יותר, היא פיצוי רגשי. פיצוי רגשי שההורים ראו צורך לתת לילדים שלהם, שהגיעו לגיל 27 ולא התחתנו. מין פרס תנחומים. כמו היו אומרים: "מספיק קשה להם לצלוח את החיים בבדידותם, לפחות שיצלחו את החיים ב-90 קמ"ש". הסיבה השנייה היא שכאשר אתה רווק בעל מכונית, אתה יכול לתרגל מערכת זוגית, אתה יכול לדאוג למישהו, להיות אחראי על מישהו, לפתח את הצד הרגשי שלך, וכך אתה נמצא בעמדה טובה יותר לקשר זוגי. היו שהדביקו לטענה זאת את השם הקליט: "care about the car".

בעשר השנים האחרונות ישנה השלכה שלילית נוספת כתוצאה מהמנהג הזה. לא רק שיש אחוז גבוה של הרוגים ופצועים בתאונות דרכים ושאיכות החיים בירידה חדה בגלל הגופרית הדו-חמצנית שנפלטת מאגזוזי המכוניות. היום הצעירים הפסיקו להתחתן. צעיר שמגיע לגיל 24-25 מעדיף לחכות שנתיים-שלוש עם החתונה, בשביל שהוריו יקנו לו אוטו כשיגיע לגיל 27. וזה לא שהם מחכים עם הצעת חתונה בקנה ואחרי שהם מגיעים לגיל 27 ויום הם מתחתנים. הם פשוט לא חושבים על חתונה לפני גיל 27. זה מחוץ לטווח המחשבה שלהם. ואז זה לוקח עוד כמה שנים, ועם השנים האנשים נהיים יותר ויותר נוקשים. ואז גם מתחילות בעיות של פריון לנשים.

ולמרבה האירוניה, לא רק שפרס הניחומים הפך להיות הפרס הראשון. המכונית התגלתה כמכשלה בדרך לפיתוח מערכות יחסים. ישנה עלייה הדרגתית בגיל הממוצע של תושבי קיסימי, כיוון שפחות ופחות אנשים מתחתנים ופחות ופחות תינוקות נולדים. האנשים נקשרים לאוטו רגשית, ולא מוכנים לעזוב אותו. הם קוראים לרכב בשם, נושמים את הרכב, מרגישים שהוא היה איתם בעליות ובירידות של החיים, בצדי הדרכים ובמכירות חיסולים. הם מרגישים מלאים ולא מחפשים קשר אחר. וכשבחור ובחורה יוצאים יחד, אף אחד לא מוכן לוותר על המכונית שלו.

וג'רמי, שעד כה הפגין אדישות להשלכות השליליות של המנהג, חווה זאת על בשרו. שבוע אחרי שמלאו לחברה שלו, ג'ניפר, עשרים ושבע שנים, ראיתי אותו שוב בבאר. לבד. חשבתי שהוא חזר מעוד לוויה של חבר. ניגשתי אל ג'רמי, שישב ספוּן על הבר, וניכר בו שהוא שתה כמה כוסות טובות של בירה לפני שהגעתי. שאלתי אותו כמה כוסות בירה הוא כבר שתה היום, והוא השיב לי: "עשיתי הסכם עם הבירה – היא לא סופרת אותי ואני לא סופר אותה". חייכתי.

הזמנתי גם אני בירה, וג'רמי התחיל לדבר. הוא סיפר לי על יום ההולדת שהוא וההורים של ג'ניפר הרימו לה ביום שמלאו לה 27 – אותו פורמט כמו היומולדת שלו, בהפרש של חצי שנה: בית מוחשך, קריאות "Surprise" ו-"Happy birthday", יציאה בדלת האחורית לגארג' וקבלת האוטו, טויוטה יאריס – ועל האסמס שהוא קיבל ממנה לפני שלושה ימים ובו היא אומרת לו שעכשיו שיש לה את ג'ו ולו את סמנתה – השמות שכל אחד מהם העניק לאוטו שלו – היא רוצה להיפרד ממנו. "איך היא אמרה לי", סיים ג'רמי, "אני לא יודעת מה איתך, אבל אני לא בקטע של פוליגמיה".

"ועכשיו", הוא אומר לי, "המצב רע, רע פלוס-פלוס. בא לי למות". הוא מקרב את כוס הבירה לפיו אך אז כאילו מתחרט וממשיך לדבר. "תגיד, למה כל העולם נגד התאבדויות? מאז שג'ני זרקה אותי כולם אומרים לי "זו לא הדרך". כאילו יש איזו תחושה שכל העולם מלוכד במשימה הזאת: חייבים להמשיך לחיות, חייבים לתחזק את המערכת, ואם יש מישהו שמתאבד הוא כאילו מצביע על פגם ייצור, על פאק במערכת, הוא מפורר את הניסיון העולמי להמשיך לחיות. ואני אומר, ציז'ס כרייסט, שחררו. תנו לחיות", הוא לוגם עוד שלוק מהבירה ומוסיף: "כלומר, למות". אני לא יודע אם הוא מחכה לתשובה, ואני גם מבין שתשובה מלומדת על מהות החיים לא תעזור עכשיו, אז אני רק מחקה את המבטא המקומי ואומר: "Man, I have no idea". ג'רמי מזהה זאת ומחייך, לראשונה בערב זה.

המשכנו לדבר עד שהברמן רמז לנו שהם רוצים לסגור, כלומר שפך דלי מים על המרצפות והתחיל לעשות ספונג'ה. מכיוון שג'רמי היה שתוי כהוגן, שאלתי אותו איך הוא חוזר הביתה. בהתחלה הוא חשב שאני צוחק, ואז הוא אמר לי "נו איך, עם סמנתה. אגב, איך אתה מתנייד כאן?" אמרתי לו ששכרתי רכב באורלנדו הסמוכה, והצעתי להקפיץ אותו הביתה, למרות שגם אני הייתי אחרי שתי כוסות בירה. בגלל שזה היה כרוך בהשארת סמנתה לבד בחנייה של "הצב", והחזרתה למחרת אליו הביתה, ג'רמי בהתחלה התנגד, אך לבסוף התרצה.

במהלך הנסיעה חזרתי לשיחה ההיא עם ג'רמי, ושאלתי אותו מדוע אחוז תאונות הדרכים כל-כך גבוה. הוא השיב לי שקצב קניית המכוניות מהיר יותר מקצב בניית התשתיות בעיר. "יש צפיפות איומה של כלי רכב על הכביש", הוא ממשיך, "וזה גורם ליותר עבירות תנועה, ואין מספיק שוטרים שיאכפו זאת. באורלנדו, בשתיים בלילה, הייתה מחכה לך ניידת משטרה אחרי הסיבוב", הוא אומר לי בזמן שאני מאותת שמאלה. ג'רמי מציע לי לגנוב את הצהוב ועוד לפני שהספקתי לקחת את כל הפניה אני מבחין בטויוטה יאריס באה בכיוון הנגדי לנו במהירות עצומה, ורק הספקתי לשמוע את ג'רמי צועק "תיזהר".

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “כשלג'ני מלאו 27

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s