למה לא הצטרפתי לצעדת שליט

עמיתי להעברת "לפיד הגלילון", אריאל סרי-לוי, כתב רשומה בשם "למה לא הצטרפתי לצעדת שליט", ובו הוא שוטח אחת לאחת את טענותיו מדוע הוא מתנגד לצעדת שליט, וכמובן, מתנגד לשחרורו של גלעד שליט (בתנאים הנוכחיים של "העסקה"). עם רוב הדברים אני מסכים, או לפחות חושב שאין דרך להפריכם או "להכריע" בהם, אבל אני חולק עליו בשתי נקודות וחצי. להלן הדברים שכתבתי לו:

אריאל, אתה נותן דגש יותר מדי לרוח הגבית שנותנת התקשורת לצעדת שליט, אבל זה רק הקונפטי, רק הציפוי, וזה לא נוגע לעצם הצעדה וכמובן לא נוגע ל"עסקה", או ל"כניעה", לדבריך (כפי שאתה כמובן עושה בהמשך). התקשורת היא לא זו שיזמה את הצעדה או מממנת את הצעדה (עד כמה שידוע לי), היא רק "רוכבת על הגל", היא רק מחפשת לראות לאן נושבת דעת הקהל (לפי הניתוח שלה), ואז מלבה את דעת הקהל לאותו כיוון. התקשורת רק מחפשת רייטינג. לא נעים לומר זאת, אבל נעם ואביבה שליט בהקשר זה הם רק מריונטות במשחק הציני שמתקיים בין גופי התקשורת השונים (ואם נדייק יותר, בין "מעריב" ל"ידיעות"). ואם זה לא היה שליט, זה היה משהו אחר.

בהקשר זה, ירדת על רזי ברקאי (שאת שם התוכנית שלו, "מה בוער", ניכסת לטובת הקטגוריה שלך בבלוג), ואני חייב לציין שאני שומע כמעט באופן קבוע את התוכנית שלו ברדיו, ובשתי תוכניות שונות הוא ביקר את התופעה הזו, את מסע הפרסום האגרסיבי שהתקשורת מעניקה לצעדה.

אתה גם נותן דגש יתר לטרמינולוגיה, לכך שמאשימים את ביבי כאילו הוא כולא את שליט. אף אחד לא באמת חושב, כפי שציירת זאת, ששליט יושב במרתף של ביבי. ושוב, אני חושש שיש כאן אי-הבנה של הדרכים בהן אמצעי התקשורת והפרסום עובדים. בשביל ליצור אימפקט חזק, חייבים לעשות פרסונליזציה של הדיון. לכן, לצערנו הרב, הפנים האמיתיות של גלעד שליט, "משפיעות" יותר מעשרות ומאות הפנים של האנשים האנונימיים העלולים למצוא את מותם בעקבות שחרור המחבלים של החמאס. גם גדעון לוי יודע זאת טוב מאוד, ובמדורו "אזור הדמדומים", הוא מביא שבת אחרי שבת את הפנים והשמות של האנשים הסובלים מ"הכיבוש".

ובגלל שהתקשורת והפרסום הם רק כלים, זה עובד לכל הכיוונים. הדוגמא הטובה ביותר היא הקמפיין שניהל רונן שובל ו"אם תרצו" נגד נעמי גולדסטון-חזן ו"הקרן החדשה לישראל". עד הקמפיין הזה רק קומץ אנשים שמע על "אם תרצו", אבל לאחר ששובל הדביק קרן על המצח של נעמי גולדסטון – כל הארץ רעשה. ואם אתה שואל אותי, מידת האחריות או הנגיעה בדבר של נתניהו לשליט, גדולה מהאחריות והקשר שבין גולדסטון-חזן לבין הגופים שהקרן מסייעת להם, שכפי שהיא ציינה, היא לא מסכימה עם הדרך של כולם.

ומכאן לברית הכרותה בין החייל למדינה. אני בכוונה משתמש במילה "ברית", ולא "חוזה", על מנת להתרחק מהטרמינולוגיה המשפטית; מצד אחד לא מדובר ב"חוזה", כי חוזה הוא מחייב, ומצד שני יש כאן ברית, בה הקשר בין הצדדים הוא יותר מופשט אבל גם יותר חזק ועמוק.

אני לא יודע מה חש כל חייל כלפי המדינה שלו, אבל אני יכול לדבר על עצמי, ואני רוצה לשתף אותך בחוויה שלי ממלחמת לבנון השנייה, שלדעתי הייתה חוויה שרבים מחבריי חשו אותה. היו לי פחדים והיו לי חששות, ובכלל המוֹד המלחמתי שונה מכל מצב אחר שהייתי בו בצבא, ולא משתווה ל"חוויה" של מעצר ביו"ש. ובלב כל החוויה הזו, מקננת בך תחושת ביטחון עצומה שעל-אף ולמרות הכל – אתה יודע שלא ינטשו אותך, אתה יודע ש"גורלך נמצא בידיו של מפקד הראוי לכך", ואתה יודע שכאשר תסתער, החבר שלידך יסתער איתך ביחד.

אמנם הערך הראשון בערכי צה"ל הוא "דבקות במשימה", אבל בערכי צה"ל מופיע גם ערך הרעות, וכן, אני מצפה שכמו שמצופה מכל חייל ש"ייחלץ תמיד לעזרתם [של חבריו; א"נ] כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש" (ההדגשות שלי), כך גם תעשה המדינה שלי. ואני יודע זאת, לצד זה שאני יודע שיצאתי להגן על המדינה, ושאני יוצא למלחמה ועלול למות. אבל עדיין אני מקווה שזה לא יקרה.

למה הדבר דומה? לאחר מבצע "עופרת יצוקה" פרסמו ב"הארץ" אבישי מרגלית ומייקל וולצר מאמר בשם "כך לא מנהלים מלחמה צודקת", ובו הם אומרים שבניגוד ל"קוד האתי" של אסא כשר, האומר ש"בטחון חיילנו קודם לביטחונם של אזרחי האויב", הם מצפים שחיילי צה"ל יסכנו את חייהם על מנת שלא לפגוע באזרחים. על-פניו ניתן להשתמש בטיעון שלך – חייל היוצא למלחמה צריך לדעת שהוא מסכן את נפשו, בשביל מטרה מוסרית כמו לא להרוג אזרחים של האויב (גם אחד מערכי צה"ל) – אלא שלא היא. החייל יודע שהמטרה הראשונה היא דבקות במשימה, אבל גם יודע שיעשו הכל – ככל הניתן – על מנת שהוא יחזור הביתה בשלום.

כתבת בפוסט קודם שלך סוג של "חוזה" שבו אתה מבקש שלא יעשו עסקאות כאלו למענך אם תיפול בשבי. לדעתי זה צעד אמיץ, אם כי זה נחמד לכתוב את הדברים בתוך ביתך, והדברים נראים אחרת כשאתה בתוך השבי. אבל אני מאמין לך. אני רק לא בטוח שכל חייל יסכים לחתום על כזה חוזה. אני אגיד לך את האמת, אני לא בטוח שאני הייתי חותם על כזה חוזה – כשאני יודע מה היא חווית השבי (ולא צריך להכביר בתיאורים זוועתיים, שהם אכן כך) ולבלות את כל חיי כך, ומצד שני אני יודע שניתן לעשות כן משהו. אני חושב שאני מייצג את החייל הממוצע; ושוב, לדעתי החייל מצפה שיעשו הכל – ככל הניתן – על מנת שהוא יחזור הביתה בשלום. זה לא חוזה בר-אכיפה; זו ברית, ברית-עולם.

עד כאן "לגופו של עניין". אבל אני רוצה להתייחס גם להשלכות של דבריך, שהן בלתי-נמנעות, גם אם אתה צודק. וזו הבעיה העיקרית בדבריך: אתה לא מציע אלטרנטיבה. אני מבקש לא לדבר על בעיית האלטרנטיבה הספציפית של גלעד שליט, אלא על בעייה כללית יותר. לשם הדיון אכנה את הטענה שלך "טענה ימנית", או טענה שמשתמשת ב"רטוריקה ימנית". עוד כשהייתי נער ימני קטן (הקטן מוסב על הנער, ולא על הימניות; אבל הבחירה בידי הקורא), והשתתפתי בכל הפגנות הימין, תהיתי מדוע תמיד הימין אומר רק "לא, לא, לא" ("לא יורדים מרמת הגולן"), ולא מפגין "בעד", בעד משהו, או לפחות מייחל לאיזו בשורה חיובית. חוץ מהרב פרומן, ועכשיו גם חברי תנועת "ירושלום" (אליעז כהן, נחום פצ'ניק וכולי), לא יצאה קריאה לשלום מן הימין.

כי כל מה שרוב אנשי הימין "מוכרים" לנו זה דטרמיניזם, דטרמיניזם של פחד וייאוש: בידוע שעשו שונא ליעקב, אם ניסוג מיו"ש נקבל טילים על תל אביב, הכלבים נובחים והערבים תמיד עומדים עלינו לכלותינו. ואתה מציע לגלעד שליט סוף דטרמיניסטי – גלעד שליט, או כל חייל אחר שייפול בשבי, יישאר לעד בשבי החמאס, ומצד שני אם נשחרר מחבלים נקבל פיגועים – הכל הוא מעגל דמים דטרמיניסטי אחד גדול.

אתה אומר ששלי יחימוביץ' טועה ומטעה, והסטטיסטיקה היא לא רק מספרים – אלו עובדות. מנסיוני האקדמי (המזערי בהחלט), לא רק בפוליטיקה עושים מניפולציה בסטטיסטיקה, גם בעולם האקדמיה עושים זאת. ואני אומר שגם אם לא תקבל את העובדה שסטטיסטיקה נתונה לפרשנות, ועל כל נתון סטטיסטי שאתה מביא – ניתן להביא נתון סותר; וגם אם אני ואתה נסתכל על אותם נתונים וניתן להם אותה פרשנות – אתה בוחר לתת לסטטיסטיקה לכבול אותך לעבר.

וכן, אני גם מסתכל על אותם נתונים, וגם אני חושש שמחבלים שישוחררו יחזרו לעסוק בטרור – אבל בעוד אתה משדר לצד הפחדים והחששות גם ייאוש, אני לצד הפחדים והחששות משדר תקווה, תקווה שאולי אירועי העבר לא יחזרו על עצמם. אתה אומר שאני נאיבי, ושאני לא יודע מה "המציאות"? אני מסכים שאני תמים, אבל "המציאות" היא לא איזה גוף חיצוני, אובייקט; המציאות היא ברת-שינוי, וגם למילים יש כוח להשפיע על המציאות, ולו רק במובן זה שדיבור על ייאוש יחדיר את הייאוש בלב אנשים.

אתה מציע לאכול חרב לנצח, ואני מציע שבין חרב לחרב נאכל קצת תקווה, או לפחות ננגב חומוס באבו-גוש.

עד כאן הדברים שכתבתי לאריאל. אז למה לא הצטרפתי לצעדת שליט? כי העדפתי לעבוד. בכל זאת, בסוף היום צריך להביא לחם הביתה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “למה לא הצטרפתי לצעדת שליט

  1. שלום אודי,
    שמחתי לקרוא את תגובתך, ובכלל להיווכח בקיומך.
    טענותיך כבדות משקל; אני מהרהר בהן וייתכן שאתייחס אליהן בהרחבה בקרוב.
    (כהערה שולית רק אפנה אותך לתגובותיו של עפר לרשימה שלי, שבהן הוא כמדומה מביע ייאוש חריף הרבה יותר, ודווקא מהצד המכונה שמאלי; אבל זה לא לב העניין).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s