עם בפני עצמו

כשאנשים מעטים וטובים שואלים אותי אם אני "פנוי להובלה", כלומר מבקשים להכיר לי מישהי, ומפכרסים ומהללים את "המיועדת", אני מחכה לשמוע פרט ביוגראפי אחד בחייה, ואם הם לא מציינים זאת, אז אני שואל: "האם היא למדה במדרשה?" (כשהכוונה היא לסוג מסוים של מדרשות). כאשר התשובה היא "לא", לרוב אני אומר שאני לא מעוניין. בדרך כלל התגובות לסירוב שלי הן "מה זה משנה?" או "לא, אבל היא מאוד דתייה", והיו גם כמה "איחולים" שככה אני לעולם לא אתחתן. כשהתגובות האלו הן מצד שדכניות "אולד-סקוּל", שהמדרשה בשבילן היא מושג חדש, ניתן לקבל זאת בהבנה; אבל כשהתגובות הן מצד בנות צעירות, ואפילו בנות שלמדו במדרשה בעצמן, לדעתי זה בלתי מתקבל על הדעת.

הישיבה הייתה המקום בו נולדתי מחדש מבחינת זהותי הדתית. בישיבה עברתי טרנספורמציה דתית. בעבר נהגתי להמשיל את הישיבה למשפחה, כי לתחושתי הישיבה, כמו המשפחה, הולכת איתי לכל מקום. הישיבה היא לא רק תחנה בחיים. מבחינה "כרונולוגית" אנו חיים עם המשפחה בערך שניים-שלושה עשורים; אך למעשה, המשפחה מלווה אותנו – גם אם לא פיזית – לכל חיינו, ואף אם ננסה להתחמק ממנה ולברוח לקצה השני של העולם – המנהגים שלה דבוקים בנו. זה חלק מההביטוס שלנו. 

ובגלל שהישיבה היא חלק מההביטוס שלי, זה בא לידי ביטוי במובנים רבים, ואפילו במובן הפשוט ביותר של השפה. הרבה פעמים כשאני רוצה לעשות חלוקה בין דברים שונים שהם לכאורה אותו דבר, אני אומר "צוויי דיניי" או "זה דין ב…", כשאני רוצה להבין למה מישהו בהתחלה עשה כך ובסוף עשה אחרת אני שואל "מה הייתה ההווא אמינא", וכשמישהו מנסה להפריך משהו שאמרתי ואני רוצה לומר לו שזה רק מחזק את טענתי, אני אומר "אין הכי נמי". וזה באמת יוצא ממני ללא התאמצות, ואפילו להיפך – לפעמים אני צריך להתאמץ בכדי לא לומר זאת.

אבל כמובן, זו לא רק השפה – זוהי יישות אונטולוגית-דתית שונה. אולי ניתן להגדיר את המהפך בדוגמא הבאה. ערב גיוס השיעור שלנו לצבא, ערכנו בישיבה שבת הורים, ואחד מחבריי, אורי שיינין, אמר באחת הארוחות שלפני שהוא הגיע לישיבה הוא חשב שבישיבה הוא ימצא תשובות לכל השאלות, אבל לאחר שהוא הגיע לישיבה הוא הבין שההליך הפוך: עד הישיבה הוא רק קיבל תשובות, ואילו מאז שהגיע לישיבה הוא רק מתחיל לשאול שאלות.

הדברים האלו היו מכוננים מבחינתי, והם ביטאו דברים שחשתי גם אני. אם עד הישיבה הייתי "בעל תשובה", היום אני "חזרתי בשאלה", אני בעידן השאלה, אני מבין שיש שאלות שאין עליהן תשובות. וזה מצד אחד מכריח אותי לחקור ולהעמיק בניסיון למצוא את המקום שלי בעולם השאלה, ומצד שני מביא אותי למקום שבו אני חי בשלום/ במרמור/ בערעור עם ההבנה ש"אין תשובה". לא עליי המלאכה לגמור, ואין אני רשאי להיבטל ממנה.

ואת כל ההבנה הזו וכל החוויה הזו, בחורה שלא למדה במדרשה לא יכולה להבין. או שהיא בחורה דתייה מאוד שחיה חיים של "מצוות אנשים מלומדה", או שהיא מעולם לא ביקשה לחקור ולהבין ולהתמודד בכוחות עצמה עם המקום שלה בעולם-הדתי. המסלול הסטנדרטי שעושים בני-ישיבה אולי יותר ארוך, ובחורה שלמדה במדרשה אולי חוותה זאת בפחות אינטנסיביות, אבל עדיין היא יכולה להבין את החוויה והיא יכולה להבין את השפה. אני יכול להבין – אם כי בקושי רב – בחורה שלא ראתה מימיה פרק אחד של "סיינפלד", ולא מכירה מושגי-יסוד כמו "עולמות מתנגשים", כי למרות אהבתי לסדרה – היא לא חלק מהותי ממני; אבל בחורה שלא הייתה במדרשה לעולם לא תוכל להבין את החוויה שאני עברתי. וזו לא חוויה של גלישה במגלשה בגן-משחקים; זו חוויה של רכבת-הרים, חוויה של אנקונדה.

אלא שלא כל הבני"שים אותו דבר. הבעיה במושג "בני"ש" – פרט לכתרים השליליים הרבים שנקשרו לראשו – היא שהוא יוצר רושם של אדם שהוא דתי מאוד, וזה גם הרושם שנוצר כשאני שואל האם הבחורה למדה במדרשה. ולכן אני מציע את המושג "בני"ש לשעבר" ו"מדרשיסטית לשעבר" (אפשר גם בנל"ש ומדל"שיסטית בקיצור), כמושג שבא לבטא בחור או בחורה, דתיים, שלמדו בישיבה או במדרשה ויודעים חוויה זו מהי, אבל עדיין המשיכו הלאה, הם לא נמצאים באותו מקום.

המושג "בניש לשעבר" מזכיר כמובן את המושג דתי-לשעבר, והוא גם נוצר בהשראתו, ויש אולי בהשוואה בין שני המושגים בשביל להאיר עליו. כפי שכבר ידוע וברור, אדם שהפסיק להיות דתי, איננו רק חילוני, סתם חילוני, הוא לא יכול להיות סתם חילוני, כי בכל זאת הוא בילה (ורק בדיעבד מתברר כמה הוא בילה…) מספר שנים בחיק הדת. ולכן משתמשים במושג דתי לשעבר. דתי-לשעבר אינו בא לציין רק את מה שאותו אדם היה בעברו, הוא בא לציין יישות חדשה, הוא בא לומר שהאדם הוא לא חילוני מלידה, ועובדה זו מעצבת אותו גם כעת. ובגלל המצב הזה, יש הרבה דתיים-לשעבר שיכולים להתחתן רק עם דתיות-לשעבר (ואפילו יעדיפו להתחתן עם דתיות מאשר עם חילוניות); רק כך הם מרגישים שהצד השני יכול להבין את המקום שבו הם נמצאים. ולעניות דעתי, הוא הדין בעניין בנישים-לשעבר ומדרשיסטיות לשעבר.

לקרבה בין הבנל"ש והמדל"שיסטית לבין הדתלשים יש שני יתרונות נוספים: הראשון, הוא שהקרבה מצביעה על הנזילוּת של המקום שבו הם נמצאים – אם הדתלש ירצה לשמור שבת הוא יעשה זאת. וגם אם המדלשיסטית לא לומדת דף יומי – היא יודעת לפתוח דף גמרא, ואם הבנלש ירצה – הוא גם יעשה זאת. היתרון השני הוא בקרבה למושג "חזר בשאלה" – גם הבנלשים והמדלשיסטיות נמצאים במקום של שאלה, אבל לא כמו במושג השטחי הנפוץ בשיח הציבורי לציון אנשים שהפסיקו לקיים מצוות, אלא במקום של שאלה, העמקה וחקירה בתוך העולם הדתי.

וכמו שלרוב הדתלשים יכולים להתחתן רק עם דתלשיות, כך הבנלשים יכולים להתחתן רק עם מדלשיסטיות. כי אנחנו, כמו הדתלשים, עם בפני עצמו.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “עם בפני עצמו

  1. ובכל זאת… חבל מאוד לקטלג אנשים ולהכניס אותם למסגרות – נראה לי שגיס אחד שלי אמר לי את זה פעם..

  2. דברים יפים מאוד.
    מזדהה עם רובם.
    לתפיסתי, יותר משהעבר במוסד התורני (ישיבה/מדרשה) יוצר היכרות עמוקה עם חוויה דתית משמעותית וכנה (דבר נכון כשלעצמו), הוא מאפשר תפיסה רכה יותר של הגדרת השייכות לעולם התורה והחיים באור היהדות ההלכתית, ומעמיד אותו על יסודות עמוקים יותר מקיום "מצוות אנשים מלומדה".

    נ.ב. – אני צופה שתספוג כמה ביקורות חריפות על הדיכוטומיה המכלילה (מדי, לענ"ד) הזו.

    • היי אמיתי.

      [1] אני מסכים מאוד עם האמירה שהעבר במוסד תורני "מאפשר תפיסה רכה יותר של הגדרת השייכות לעולם התורה והחיים באור היהדות ההלכתית, ומעמיד אותו על יסודות עמוקים יותר מקיום "מצוות אנשים מלומדה". משפט יפה מאוד.

      [2] לגבי ההכללות (וכאן אני נוגע גם לתגובה של גיסתי). אני מסכים כמובן עם זה שאני עושה הכללות, למרות שכן הוספתי הסתייגויות בתוך הכתיבה, וכמובן לכל כלל יש יוצאים מן הכלל (לדוגמא: אשתו של אח של גיסי לא למדה במדרשה ועכשיו היא ר"מית בברוריה). אבל, לצערי הרב, אנחנו חייבים לעשות הכללות בחיים. יותר מזה, כשאתה בא לומר ולכתוב משהו על משהו – אתה חייב לדבר בהכללה מסוימת. אם לא נוכל לעשות הכללות כלשהן, לעולם לא נוכל לומר משהו, כי תמיד יהיו הסתייגויות וחריגים. זה לא אומר שאין עלינו החובה לנסות להימנע מהכללות לא נכונות.

      ובנידון דידן. אל"ף, חשוב להדגיש, שמדובר בעניין שלדעתי הוא עמוק חשוב, ולכן אין מנוס. בי"ת, כתבתי בפוסט ש"לרוב אני אומר לא אם הבחורה לא למדה במדרשה", ואכן נעניתי לכמה הצעות כאלו. לצערי הרב, עד כמה שזיכרוני מגיע (אם כי אני יכול לבדוק את זה ברשימה שלי), ההכללה שלי התאמתה. יותר מזה, אמרתי מספר פעמים שאם הבחורה לא למדה במדרשה, אך השדכן מכיר טוב אותי ואותה, אני סומך עליו בעניין זה. הבעייה היא, שיש אנשים עם רצון טוב ולב זהב שרוצים להכיר לי, אבל לא מכירים אותי, וכשהשדכניות הן בחורה שיצאתי איתה פעמיים לפני שלוש שנים ורוצה להכיר לי חברה שלה או אימא של אשתו של חבר שלי (שני מקרים אמיתיים) – אין לי ברירה אלא לבצע הכללות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s