יום בעבודה

רוב השיחות עליהן אני עונה במוקד, נפתחות במילותיי "אגף רישום ומנהל תלמידים שלום", ונחתמות בברכתי "שיהיה לך בהצלחה", אבל השיחה עליה עניתי במשמרת ערב של יום ראשון, נפתחה במילים "אתה חייב לעזור לי", והסתיימה בצליל ניתוק לא צפוי.

במשמרות ערב העבודה אינה רבה. המשמרת הזו הייתה אמנם עמוסה מהרגיל, אך גם היא הייתה מפוהקת, ובפרט בשעתה האחרונה. עמיתי למשמרת ביקש לצאת ב-18.45, רבע שעה לפני תום העבודה, וירדתי למטה על מנת לפתוח לו את הדלת. כשעליתי בחזרה למעלה, שמעתי את הטלפון בשלוחה שלי מצלצל. מיהרתי לקבל את השיחה עוד בטרם עטיתי עליי את האוזנייה עם פומית הדיבור, כך שלא הספקתי לומר "אגף רישום ומנהל תלמידים שלום", וכבר שמעתי את הבחור בצד השני של הקו אומר בקול מתנשף "אתה חייב לעזור לי". "זה התפקיד שלי בחיים", עניתי לו בנונשלנטיות והתיישבתי בכיסאי, "אני עוזר לאנשים אחרים". אמרתי, ולא שיערתי במה זה כרוך.

"אוקיי, תקשיב", התחיל שותפי לשיחה מדבר, "אני נמצא בבית המעצר ויש לי רק שיחה אחת לעשות, וגם היא מוגבלת בזמן, אז נעשה את זה זריז". "רגע", השבתי לו, ולא ממש הטיתי אוזן למה שהוא אמר. לימדו אותי במוקד שהדבר הראשון שעושים בשיחה הוא להעלות את מספר תעודת הזהות של הפונה, עוד לפני שהוא מתחיל לשפוך את לבו על כך שכל החיים הוא חלם להיות רופא, או שזה ממש לא בסדר לעכב לו את קבלת התואר בגלל חוב בשכר-לימוד של עשרים וחמישה שקלים. "מה מספר תעודת הזהות שלך?", שאלתי אותו. הוא אמר לי את מספר תעודת הזהות, ואז קראתי בשמו, על מנת לוודא שזה הוא. "יוני גרוסמן, נכון? תגיד, אתה הבן של דויד?" "הבן של מי?" יוני שאל אותי בפליאה, ואני השבתי לו "נו, הבן של דויד גרוסמן, הסופר". "לצערי לא", יוני השיב לי.

"טוב, אף פעם לא מאוחר מדי… כן יוני, איך אני יכול לעזור לך?" שאלתי אותו. "ככה. אני רוצה לבטל את ההרשמה שלי לאוניברסיטה". ראיתי שיוני התקבל לבית הספר לרפואה, ולכן אמרתי לו "לפני שאני מסביר לך מה אתה צריך לעשות, אפשר לשאול למה אתה לא רוצה ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב? התקבלת לרפואה במקום אחר?" "לא, זה לא העניין", יוני השיב לי, "כמו שאמרתי לך, אני עכשיו בבית המעצר, ויש לי שיחה אחת לעשות, וגם היא מוקצבת בזמן, אותו אתה מבזבז לי…"

"וואלה, אז זה נכון מה שרואים בסדרות טלוויזיה שיש רק שיחה אחת לעצירים", השבתי. "כן, עכשיו אני נזכר שציינת את זה בתחילת השיחה. פשיייייה, יש לך רק שיחה אחת לעשות ואתה מבזבז אותה עליי! אני מרגיש איש חשוב. אז כנראה שאימא שלי צדקה שהיא תמיד אמרה לי שאני אדם מיוחד. יוני, מה מביא אותך לבית המעצר בערב קיצי ונפלא שכזה?". "עשיתי תאונת דרכים", יוני השיב לי, ואז סינן בלחש "ו… ברחתי מהמקום". "וואלה, פגע וברח. כן, זה מאוד באופנה עכשיו תאונות כאלו. אני מבין שאתה אחד שנוהה אחרי העדר. תגיד, כשבמבחני מו"ר שאלו אותך מה היית עושה אם היית פוגע בהולך רגל בתאונת דרכים, לא ענית 'בורח מהזירה', נכון?". יוני השיב לי בגמגום: "לא, אהה… כן, כלומר לא שאלו אותנו את השאלה הזו".

"הבנתי", השבתי ליוני. "כן, אני מניח שאחרי תאונה כזו תשב קצת בכלא ולא תוכל להתחיל ללמוד בשנה הבאה. מהבחינה הזו, נפלת על תקופה לא טובה לעשות פגע וברח. כמו שאומרים: 'יהיה לך הרבה זמן לחשוב על מה שעשית'. אז ככה. אנחנו צריכים הצהרה בכתב שאתה לא מעוניין ללמוד באוניברסיטה בשנה הבאה. אני אתן לך כתובת של מייל או מספר פקס, תגיד לי אתה איך נוח לך, ושם תציין שם ומספר תעודת זהות, ושאתה מעוניין לבטל את ההרשמה. זה הכול".

"טוב, תקשיב. איך אמרת קוראים לך?" השיב לי יוני בעצבנות. "לא אמרתי", עניתי, "אבל קוראים לי אודי". "אוקיי, אודי. אני במעצר, בזבזתי את השיחה היחידה שיש לי עליך, והיום הוא היום האחרון לביטול ההרשמה לשנת הלימודים הבאה ולקבלת מלוא סכום המקדמה. אין פה פקס ואין לי אפשרות לשלוח מייל. מה אפשר לעשות?"

"זו בעיה. אם היית מתקשר לפני שלוש, הייתי יכול לשאול את אחת העובדות במדור רישום, אבל עכשיו אין שם אף אחת. פעם הבאה שאתה עושה פגע וברח, אולי עדיף בשעות הבוקר, כך שעד שהמשטרה תתפוס אותך ותתקשר, יהיה לפני שלוש. אני אגיד לך מה נעשה. אני ארשום את הפרטים שלך על פתק, ואשים אותו על השולחן של מנהלת מדור רישום, אוקיי?" חיכיתי לשמוע את האישור שלו, אבל רק שמעתי צעקות עמומות ברקע, טריקה של שפופרת הטלפון, וצליל של ניתוק שיחה.

הנחתי שהתשובה היא חיובית, אז רשמתי על פתק קטן את הפרטים שלו, כולל מספר הפלאפון שהופיע במערכת (בתקווה שהוא יוכל לענות), ולידם רשמתי הסבר קצר על המקרה של יוני גרוסמן.

ראיתי שהשעה כבר 19.02, שתי דקות מעבר לסיום המשמרת. חסמתי את האפשרות לקבל שיחות במכשיר הטלפון שלי, כיביתי את המחשב, לקחתי את הפתק של יוני, הורדתי את השאלטר של החשמל ונעלתי את החדר. בדרך למטה עברתי בחדר של שרה ושמתי לה את הפתק על השולחן, ומעליו שמתי שדכן, בכדי שהפתק לא יעוף. ליד דלת הכניסה העברתי כרטיס, נעלתי את הדלת של האגף, ושלשלתי את המפתחות בתיבה שבכניסה.

עוד יום בעבודה עבר.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “יום בעבודה

  1. מדובר בסיפור אמיתי?

    אם כן, וואו. \
    אני שמח לשמוע שטובי הבחורים שמתקבלים לפקולטות היוקרתיות ביותר ממשיכים את מסורת המצוינות עוד לפני שהחלו את חוק לימודיהם.

    ביזאר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s