שתי הערות על הספר "גוף שני יחיד"

סיימתי אתמול לקרוא את ספרו החדש של סייד קשוע, "גוף שני יחיד". הספר מתחלק לשני סיפורים, הכתובים לסירוגין, וככל שהעלילה מתקדמת שני הסיפורים נשזרים זה בזה. הסיפור הראשון (והמרכזי), הוא סיפורו של עורך דין פרטי, ערבי שגר במזרח ירושלים, נשוי ואב לשניים. לעורך הדין (שמו הפרטי לא מוזכר לאורך כל הספר) יש מנהג לקנות ספרים משומשים, ופעם אחת הוא קונה את "סונטת קרויצר" של טולסטוי, ומוצא בתוכו פתק אהבה. הוא משוכנע שאת הפתק כתבה אשתו למאהבה, והספר מביא את מסעו לבדיקת הנושא. הסיפור השני מספר על אמיר להב, עובד סוציאלי, אף הוא ערבי, שעובד ביחידה לטיפול בנפגעי סמים בעיר המזרחית ובמקביל מתחיל לטפל ביונתן, נער השרוי בתרדמת, בשכונת בית הכרם.

שתי הערות על הספר:

[1] הספר שעורך הדין קונה בחנות לספרים משומשים ובו הוא מוצא את הפתק, הוא הנובלה "סונטת קרויצר" של טולסטוי. מכל הספרים בעולם, קשוע בחר דווקא ב"סונטת קרויצר". למה? אגב, גם עורך הדין שואל בספר (מתוך הנחה שלאשתו יש קשר לספר): "מדוע דווקא את הספר הזה, והרי אינה מתעניינת בספרות כלל?" (עמ' 154).

מכיוון שבמהלך לימודיי בחוג לספרות הייתה לנו בחינת בקיאות על "סונטת קרויצר", חזרתי לסיכומים שלי וקראתי את התקציר שכתבתי על הספר. מסתבר שהספר מספר על נסיעה ברכבת בה המספר פוגש אדם בשם פוזדנישב, שהתפרסם באותו זמן כבעל שרצח את אשתו. כלומר, התמה המרכזית הן של "סונטת קרויצר" והן של "גוף שני יחיד" אחת היא: הקנאה, קנאה של בעל לאשתו. הקנאה של פוזדנישב בטרוחצ'בסקי, הבחור שמנגן ביחד עם אשתו ("סונטת קרויצר" היא יצירה של בטהובן שאותה הם מנגנים ביחד) היא זו שמביאה אותו לרצוח אותה, והקנאה היא זו שמניעה את עורך הדין בפרט ואת העלילה בסיפור של קשוע בכלל. אולי זה פשר שם הספר: "גוף שני יחיד" – במקום שהמבט יהיה מוסב פנימה (אני), הוא מוסב החוצה (אתה), בבחינת הדשא של השכן תמיד ירוק יותר.

ומכיוון שהקנאה לנשותיהם מעבירה על דעתם את עורך הדין ואת פוזדנישב, הם אומרים משפטים דומים מאוד על הקלקול של חיי הנישואים, ועל כך שכל הנשים זונות וכיוצא בזה. לכן, אפשר אולי לומר שהספר שעורך הדין קורא, "סונטת קרויצר", משפיע על חייו – לא רק בגלל הפתק שהוא מצא בתוכו, כי אם גם בגלל תוכנו. אלא שפוזדנישב הוא האלטר-אגו, "האני האחר", של עורך הדין, הוא מייצג את כל מה שעורך הדין איננו – הוא האדם שמממש את כל מה שעורך הדין מפחד או רוצה לעשות ולא עושה, ובראש ובראשונה – לרצוח את אשתו. כי כפי שנגמר הסיפור של קשוע, הקנאה של עורך הדין לא חולפת לעולם.

[2] זהו ספרו השלישי של קשוע, אותו הוא בוחר לכתוב בעברית. מבחינה כלכלית זו בחירה מובנת ונבונה, והבחירה מתבקשת גם מבחינת הפרסום של הספר: אני מניח שקהל הקוראים של קשוע בעברית גדול יותר לאין ערוך מקהל הקוראים הפוטנציאלי שלו בערבית. קשוע עצמו הוא אולי הערבי [המפורסם] הא-פוליטי ביותר, וגם כששאלו אותו מדוע הוא בחר לכתוב בעברית הוא אמר שמעולם לא חשב אחרת, כי מאז התיכון היהודי-ערבי בו למד, ושם התוודע לראשונה לספרות הנכתבת בשפה העברית, הוא כתב וקרא עברית.

אבל בל נטעה; הבחירה של קשוע לכתוב בעברית היא בחירה פוליטית, כלומר בחירה עם משמעויות והשלכות פוליטיות, השלכות חברתיות. ויותר מזה – הבחירה לקרוא את קשוע היא בחירה פוליטית, כמו שהבחירה של מוסף "הארץ" לתת לקשוע טור אישי היא בחירה פוליטית. ובגלל שהבחירה לקרוא את קשוע היא בחירה פוליטית, היא משפיעה על דעתו של הקורא על הספר.

לכן, לא התפלאתי ששמעתי שמו"ר פרופ' מיכאל גלוזמן הילל את הספר, כפי שמהללים כלה שהיא נאה וחסודה למרות שהיא חיגרת או סומאת. זאת כיוון שיש לו אינטרס פוליטי שיותר ויותר ערבים יכתבו, וכך להפוך את התרבות במדינת ישראל מתרבות יודוצנטרית לתרבות דו-לאומית או רב-לאומית. באחד משיעוריו אמר פרופ' גלוזמן את המשפט הבא (ציטוט): "… ישראל היא מדינה יהודית, ולא מדינת כל אזרחיה, לצערי, ולכן הספרות שלה היא ספרות יהודית ולא ספרות כל אזרחיה". ההדגשה במשפט אמנם שלי, אך כל מי שנכח באותו שיעור הבין מהרטוריקה של פרופ' גלוזמן שהוא הדגיש את המילה הזו בכל שס"ה גידיו ורמ"ח אבריו.

על מנת שאומנות תהיה משובחת עליה להיות משוחררת מכבלי הפוליטיקה, כמו שעליה להיות משוחרתת מכבלים בכלל. זה לא אומר שהיא לא יכולה להיות בעלת השלכות פוליטיות, אך אסור שאלו ינחו אותה מראש. לכן, במקרה של ראש החוג שלי, לצערי הבחירה הפוליטית שלו השפיעה על איך שהוא רואה את האומנות, את הספר של קשוע.

כי הספר של קשוע אינו נאה וחסוד, אלא חיגר וסומא. כל יצירה כלשהי מתבססת על שני אדנים, נעה בין שני קטבים: התוכן והצורה – היצירה לא יכולה להישען רק על התוכן כמו שהיא לא יכולה לתת לפיגורות לתפוס מקום גדול מדי. וכשמדובר בפרוזה, וקל וחומר בשירה – יש לאמצעים הפיגורטיביים משקל רב יותר. אין משמעות רק לתוכן, לעלילה, יש משמעות גם לבחירת המילים וניסוח המשפטים והשימוש במטאפורות ובדימויים. ובמקרה של קשוע, העלילה זורמת, והפיצול של הספר לשני סיפורים שונים שנפגשים – תורם לכך, יש כתב-חידה שגורם לקורא להמשיך לקרוא בשקיקה, אך האמצעים הפיגורטיביים דלים, דלים מאוד. זה מזכיר יותר רומן בלשי מהבחינה הזו, ואיני בטוח שזו מחמאה.

אולי זה המקום לציין שלדעתי קשוע מצוין בכתיבה העיתונאית שלו ועוד יותר בכתיבה התסריטאית שלו – כמו שרואים בסדרה "עבודה ערבית" – כי אלו שני סוגי יצירות בהן יש פחות מקום לאמצעים פיגורטיביים, או שלאלו יש פחות משמעות. הכתיבה העיתונאית היא דלה מהגדרתה ובמדיה הוויזואלית יש אמצעים אחרים שמפצים על כך. אגב, לדעתי הסיבה ש"עבודה ערבית" כל-כך מוצלחת, היא ביכולת שלה לצחוק על "המצב" הערבי-ישראלי ועל האירוניה העצמית שלה – שני דברים שאין ב"גוף שני יחיד". ההומור חסר מן הספר, והביקורת העצמית תמיד מובאת ב"רצינות", ולא באירוניה, כמו בסדרה.

נחזור לספר. הבעיה הגדולה של קשוע היא שהוא כותב בעברית. הוא אמנם מעיד על עצמו שמהתיכון הוא כבר לא קרא או כתב בערבית, אבל עדיין רואים שהעברית אצלו היא נטע זר. הוא לא בן בית אצל העברית. הוא לא נולד לחיקה, לא התערסל עמה בילדותו, ולפי דעתי הוא עדיין חושב וחולם בערבית (כששאלו אותו על כך הוא אמר שהוא חושב וחולם בתמונות אילמות, "ללא תרגום"). קשוע לא הפנים את העברית.

המקום של קשוע מזכיר קצת את המקום שבו עמדו סופרי הספרות העברית החדשה במאה ה-19, שרצו לכתוב בעברית למרות שדיברו ביידיש או בשפות אירופאיות. מזמור קל"ז בתהלים מספר על יושבי בבל שמבקשים מהגולים היהודים "שירו לנו משיר ציון", ואילו הגולים היהודים עונים בתמיהה: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?!". וגם במקרה של קשוע, שמבקש לשיר את שירו הפרטי בשפת-נכר, וללא הצלחה – השאלה הרטורית נשארת במקומה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שתי הערות על הספר "גוף שני יחיד"

  1. כלל איני מסכימה לגבי שפתו של קשוע. לדעתי הוא שולט בעברית בדיוק ברמה בה שולטים בה כל ילידי הארץ. לגבי בחירתו לכתוב עברית…מה לעשות שזו שפתו היחידה וכי כיצד יכתוב בערבית ספרותת אותה אינו יודע?

    • הי,
      תודה רבה על התגובה.
      אני לא חושב שיש מקום להתכווח בשאלות מעין אלו. אולי העברית שלו לא פחות טובה משל ילידי הארץ, אבל לדעתי הרבה פחות טובה משל סופרים ישראלים. הוא אולי כותב שוטף, אך לדעתי אין לו את יכולת השליטה במטאפורות ודימויים כמו של מאיר שלו או גרוסמן.
      אני לא מבין למה זו שפתו היחידה? לפי דעתי הוא יודע ערבית מספיק ברמה שהוא יכול להתבטא ולכתוב בה. על כל פנים, זו בחירה פוליטית וזה לא מפחית מהדברים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s