נאום לראש הממשלה

מזה זמן-מה, עיתון "הארץ" יוצא בקמפיין מקיף להחלפת הפרדיגמה של "שתי מדינות לשני עמים" בפרדיגמת "מדינה דו-לאומית". זה אמנם לא ציני, אינטנסיבי ובוטה כמו הקמפיין של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לגיבוי המסע של נועם ואביבה שליט להשבת בנם, אבל "הארץ", בדרכו שלו, יודע לעשות את המלאכה, ודווקא הניסיון לטפטף את הרעיון טיפין-טיפין, יכול להתגלות יעיל הרבה יותר מקמפיין חד-פעמי. לזכותו של "הארץ" ייאמר שהוא לא קופא על השמרים, ובעיקר לא צועק "כיבוש"-"כיבוש" ויושב בצד, כמו שבשמאל אוהבים לעשות, אלא מנסה להציע פתרונות למצב הקיים והבלתי-נסבל.

הדוגמאות הן רבות מספור: אם זה ראיון מקיף עם פרופ' יהודה שנהב, מן הדוברים האינטלקטואלים הבולטים של פרדיגמה זו, שהוציא ספר בנושא ("מלכודת הקו הירוק"); או הכתבות ההיסטוריוגרפיות של מירון רפפורט (האחרונה מנסה לטשטש את הקו הירוק בטענה שמפעל ההתנחלויות נולד במוחו של משה דיין ב-1956); ולאחרונה הוא פרסם שתי כתבות על ניצנים של תפישה זו מצד הימין – הראשונה על חברי קבוצת "ירושלום", שפועלים "מלמטה" לדו-קיום ביהודה ושומרון, והשנייה, והמקיפה יותר, הביאה ראיונות עם פרלמנטרים שתומכים ברעיון. הכל יחד מנותב למהלך אחד גדול – מדינה דו-לאומית.

עד שהמדינה הדו-לאומית תקום, כתבתי למחמוד עבאס (אבו-מאזן) – בהנחה שהוא יהיה ראש הממשלה הפלסטיני הראשון – את הנאום שלו ביום העצמאות תש"פ (2020):

 

"אזרחי ישראל,

ימים אלו, של סוף חודש ניסן ותחילת אייר, שבוע זה, שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, השבוע בו עם ישראל מציין את המעבר משואה לתקומה ומגלות לגאולה – הוא שבוע בו אני מתרגש במיוחד. מי היה מאמין, לפני 80 שנה, שהעם הנפלא הזה יקום מעפר ואפר ויקים לעצמו מדינה. זה פשוט נס, אין לי מילים אחרות.

בשבוע שעבר, אחרי טקס יום השואה שהיה במוזיאון יד ושם, חזרתי הביתה מהורהר. ישבתי עם אשתי על הספה מול הטלוויזיה, וזיפזפתי. בערוץ 1 בדיוק שידרו את "שואה". אני ואשתי ישבנו מרותקים. וכשהראו את התמונה של הילד הקטן עם הפאות והקסקט מרים את הידיים בכניעה – נשברתי; בכיתי כמו תינוק. אשתי הניחה את ראשי בחיקה. מיררתי בבכי. "אני הייתי יכול להיות הילד הזה", אמרתי לה ביבבות קטועות. היא ליטפה את ראשי ולחשה לי: "די מחמודי, די חמודי. היום ברוך השם המציאות אחרת". לפתע הבנתי את גודל התפקיד שלי – ראש הממשלה של מדינת ישראל. רק אז הבנתי את עוצמת הנס של הקמת המדינה.

והיום, לאחר הטקס הממלכתי בהר הרצל לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עברתי בדרך בחלקת החללים שנפלו ב"מבצע יפתח" לשחרור העיר צפת במלחמת העצמאות. פתאום ראיתי את הקבר של יוסף גרוסמן, יוסל'ה שלנו, רק בן 18 במותו; ולידו את מוישי אביבי, שנפל והוא רק בן 17, וכמובן, את פרג' אוחנה, שהיה השכן שלי בצפת. ואלו רק חלק מהשמות של האנשים שבדמם בנו לנו את המדינה, במותם ציוו לנו את החיים, אפשרו לנו את החיים כיום.

אני רוצה לספר לכם על חלום שחלמתי. לפני יומיים נגלה אלי בחלום אחד מראשי הציונות, מורי ורבי הרב יצחק יעקב ריינס, כן ההוא מהבדיחה על הבחורה מרחוב ריינס. שאלתי אותו בתמיהה, 'רבּ יצחוק?' והוא השיב לי: 'כן בני'. שאלתיו: 'במה זכיתי לביקור של הרב?' והרב ריינס אמר לי: 'מחמוד, באתי לברך אותך'. הוא הניח את כפות ידיו על ראשי ואמר: 'ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה. יברך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'. הרגשתי כמו שנמשחתי למלך, למלך ישראל.

אזרחי ישראל, אני רוצה להמשיך את ברכתו של רב יצחוק ולסיים בפסוק מתוך ספר הספרים, ספר התנ"ך, שהוריש עם ישראל לעולם כולו: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.

ועכשיו, אני מבקש מכולם לעמוד ולשיר את ההמנון:

כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח קדימה

עין לציון צופיה

עוד לא אבדה תקוותנו,

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s