איך אני יכול לעזור לך?

אני אוהב לעזור לאנשים. לכן אני מוצא נחמה בעבודתי הנוכחית, מוקדן טלפוני באוניברסיטת תל-אביב. אבל הגישה הזו אינה מסתיימת או מסתכמת רק במקום עבודתי. היא מוליכה אותי בכל צעד שאני עושה. ואני חושב – אני בטוח – שאם כל אחד יאמץ את הגישה הזו, העולם יהפוך למקום שטיפה יותר נעים לחיות בו. טיפה.

המשפט "איך אני יכול לעזור לך?", אותו אני אומר בעבודה פעמים רבות, יכול להתפרש בדרכים שונות, בהתאם לסיטואציה. גם כשראיתי לפני יומיים את האיש שרכן אל עבר הרדיו-דיסק של הרכב, חריץ ישבנו מבצבץ מבין מכנסיו, רגליו עומדות מחוץ למכונית ואילו ראשו ורובו בתוכה, הדבר הראשון ששאלתי אותו היה "סליחה, איך אני יכול לעזור לך?" "לא, לא", השיב לי האיש בטבעיות, "אני עוד דקה מסיים כאן. קאטר אולי היה עוזר, אבל ממילא אני אוטוטו מסיים". "אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?" ניסיתי שוב, "כי אתה מפרק את הרדיו-דיסק מהרכב שלי וחשבתי שאולי מכיוון שהאוטו שלי אני יכול לתת לך סיוע".

האיש, שמוֹטוֹת ידיו העצומות איימו לקרוע את שרוולי חולצת הטי-שירט שלו, ומכנסיו הכחולים בקושי עלו על מותניו, הוציא את פלג גופו העליון מחוץ למכונית והניח את כפות ידיו על דלת הנהג שהפרידה בינינו. לראשונה ראיתי את פניו, פנים מחוטטות פצעים. "אה, זה האוטו שלך?" הוא השיב בתמיהה-מלאכותית, מאומצת, עקף את הדלת ואותי, צעד לקדמת האוטו ובדק את לוחית הרישוי. "וואלה, אני רואה שזה לא המספר הנכון של האוטו. מצחיק. יש לי בדיוק אותה פיאט פונטו כחולה. עולם קטן". הוא שב ונעמד ליד הדלת של הנהג, היכן שאני עמדתי, הצמיד את כף ידו הימנית לחזהו, הרכין את ראשו בתנועת התנצלות, ואמר: "וואי, אני ממש מתנצל, אני…". "ההתנצלות שלך לא מעניינת אותי, עכשיו 'סתלק לי מהפנים לפני שאני…" ולפני שאני, ראיתי את הבחור רץ בצעדים קטנים ומהירים כמו רץ-אחורי במשחק פוטבול. כשהסתכלתי פנימה לתוך האוטו, הרדיו לא היה שם.

וגם כשנכנסתי לחנות של FOX בקניון, לשם נסעתי אחרי גניבת הרדיו (אין כמו שופינג להשכחת הצרות ולהפגת תחושת הריקנות של החיים), ועמדתי בכניסה לחנות, מסוחרר מהמבחר הרב של הבגדים, המוכרת הנחמדה עם העיניים הכחולות שאלה אותי: "איך אני יכולה לעזור לך?"

הסתכלתי עליה במבט בוחן, ואמרתי: "כן, את יכולה לעזור לי, למה לא", והתיישבתי על אחד הסולמות הקטנים המשמשים כמדרגה למדפים הגבוהים. "חשבת פעם למה את חיה?" שאלתי אותה, ומיד המשכתי, מבלי להמתין לתשובתה, "אני חושב שרוב האנשים לא חושבים על זה. הם פשוט חיים כי ההורים שלהם הולידו אותם, הם חיים כי הם חיים. הם לא בחרו לחיות, הם ממשיכים לחיות. ואצלי, בזמן האחרון, אין סיבה לחיות. אני חושב שרוב האנשים ממשיכים לחיות כי הם נהנים מהחיים. יש בחיים דברים משמחים וטובים ודברים מבאסים ולא כיפים, יש פלוסים ויש מינוסים, והפלוסים עולים על המינוסים – גם אם לא מספרית, עולים עליהם מהותית. ואילו אצלי המינוסים עולים על הפלוסים, בהרבה, אין אפילו מקום לתחרות. אני משקיע בבורסה במניה – החיים שלי – שכל הזמן צונחת וצונחת, בעקומה חדה למטה. אז את יכולה לומר שיום אחד המניה שלי תרקיע, אבל גם אם זה יקרה – וכלל לא בטוח שזה יקרה – בינתיים כואב הלב על המניה שלי, הלב נקרע. אבל זה לא רק זה. כי גם אם הפלוסים יעלו על המינוסים – אז מה זה נותן לי? אין לי טעם לחיים, אין לי משמעות לחיים, אין לי למה לקום בבוקר – בשביל מה? בשביל לאכול אוכל מפנק, לקרוא ספר מרתק? אותי זה לא מספק. אז את שואלת למה אני עדיין חי? כי אני אדם סקרן והחיים שלי הם סרט – סרט רע מאוד, אם את שואלת לדעתי – ואני לא יכול לקום באמצע הסרט, אני חייב לדעת איך הסרט שלי נגמר, מה קורה בסוף. בינתיים אני מחפש משמעות לחיים – את יכולה לעזור לי בזה?". לאחר כמה שניות הוספתי: "אה, וחוצמזה גנבו לי היום בבוקר את הרדיו מהרכב. אבל בזה את באמת לא יכולה לעזור לי".

היא נתנה לי מבט של אני-לא-יודעת-מאיפה-זה-נפל-עליי, הנהנה, ואמרה: "אתה יודע מה יילך טוב עם המצברוח הדיכאוני שלך? חולצת פולו אפורה. עכשיו סוף יולי, יש מבצע סופעונה, שתי חולצות פולו ב-99 ש"ח בלבד". קמתי מהסולם עליו ישבתי והלכתי לראות את חולצות הפולו על המדפים. בסוף שמעתי בעצתה, אבל לקחתי שתי חולצות שחורות. כי שחור זה מרזה.

בנסיעה חזרה מהקניון הרהרתי במה שקרה בחנות, ובעיקר הרהרתי אם עשיתי קניה נבונה כשקניתי שתי חולצות שחורות, עוד שתי חולצות שחורות. ביציאה מהעיר באתי לעקוף משמאל את היונדאי גטס הירוקה שזחלה לפניי, אך באמצע העקיפה, כשהגטס לימיני, הבחנתי במשאית סמיטריילר שועטת לכיווני. שאלתי את עצמי, "אז זהו, כך נגמר הסרט שלי, ככה נגמר סיפור-חיי?"

לפתע הגיח משמיים סופרמן, נעמד ביני לבין הסמי, ובתנועת יד אחת עצר את התנועה של הסמי. הוא התקדם לעבר מכוניתי, הכניס את ראשו לתוכה, ואת שתי ידיו המשולבות הניח בפתח החלון שלי. "יוסי?", הוא שאל אותי. "כן?!", השבתי, עדיין הלוּם. "מה מספר תעודת הזהות שלך?" הוא שאל. אמרתי לו את המספר, ותוך כדי שאני מדבר הוא הוציא אייפון מתוך התחתונים האדומות שלו, ובדק משהו. "כן, זה המספר שרשום לי. יוסי כהן, נכון? תגיד, אתה במקרה הבן של משה?". "אמת", השבתי. "כן יוסי, איך אני יכול לעזור לך?"

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “איך אני יכול לעזור לך?

  1. לא יודע כמה נקודות זה מעלה במנייה שלך, אבל העלית לי חיוך על הפנים.

    ואם לא בבורסה, זה בטח עוזר בספר של מעלה (או איך שלא יהיה שאתם קוראים לזה… :-))

  2. אהבתי! אירוניה, הומור עצמי, תמיד בריא.
    כמובן המוטיבים האישיים – דיכאוניות, הלקאה עצמית ביטול עצמי. אבל יש דברים שאיאפשר לשנות..

      • איזו התרגשות, פעם ראשונה שאני מגיב לבלוג…

        האמת שכבר בסיפור 'יום בעבודה' חשבתי לשאול את שאלתו של בועז פרלוב שם. תשובתך שהמציאות והבדיה משמשות בעירובביה, לא הפתיעה אותי, כיוון שהערכתי שכך הם הדברים. על הערבוב הזה רציתי לומר שתי דברים:
        א. מהחלקים של הבדיה אני תמיד מתפעל, מאיפה הגיע הרעיו.
        ב. מהחלקים של המציאות אני תמיד צובר עוד קצת דאגה.

        נקודה אחרונה למחשבה- האם העובדה שאתה אוהב לעזור לאחרים, לא אמורה לשנות את חייך, ולגרום למנייתך לנסוק מלאה. האם אין דבר יותר ממלא מהעלת חיוך על פני זולתנו?
        כאשר אני מגלה שזה לא מעניק לי וממלא אותי, אז אני בוחן מהם הסיבות שגורמות לי לעזור לאחר

      • יאיר שלום.

        [א] תודה רבה על התגובה. כפי שכתבתי לגלעד, כל טיקבוּק הוא כמו חץ-אהבה ללבי, וככל שהמטקבק קרוב יותר, החץ פוגע יותר קרוב למרכז הלב. (אגב, אני זוכר תגובה שלך לבלוג שלי בגלגולו הקודם).

        [ב] הנקודה למחשבה שהעלית היא נכונה, ואני רוצה להוסיף עליה.

        הרשה לי לעשות חילוק בין שני סוגים של הענקת שפע: 1. המשל החרדי להחזרה בתשובה, משל הכוס המלאה – רק כאשר הכוס מלאה הנוזל ניגר, רק כאשר אדם מלא מעצמו הוא יכול להעניק שפע לזולתו; 2. הענקה מתוך ריקנות – דווקא בגלל שהאדם מרגיש חוסר, חוסר בביטחון עצמי, חוסר באושר, הוא מפנה את תשומת הלב מעצמו אל אחרים, כמו אומר: אני מבטל את עצמי לטובת אחרים, הרגשות שלי לא חשובים – העיקר מה ירגישו אחרים.

        באופן מעניין, זה קשור לפוסט הקודם שלי עליו הגבת, בנושא לימודי מגדר. שתי חוקרות ספרות בשם סנדרה גילברט וסוזן גובאר מצאו שהרבה פעמים האישה מוצגת בספרות כקדושה או כמלאך. מהו מלאך? מלאך הוא סמל לטוהר והמלאכיות הן יצורים סבילים, חסרות אני. לאישה אין נוכחות, אין לה סיפור משל עצמה – כל דאגתה היא רק לזולת. לי זה מאוד הזכיר את הביטוי שנשים לא צריכות ללמוד תורה – הלימוד תורה שלהן הוא בכך שהן שולחות את הבעלים שלהן ואת הילדים שלהן ללמוד תורה – הקיום שלהן בעולם הזה (בעולם הבא הן מסודרות…) הוא חסר משמעות. ואם תרצה להתייחס לזה בנימה מצחיקה יותר, האמונה הזו שלאישה אין קיום ולכן היא מקדישה את עצמה לאחרים, באה לידי ביטוי במשפט: "אני אנוח בקבר".

        אז כן, גיבור הסיפור שלי ("איך אני יכול לעזור לך?") יחתום על כל מילה במשפט שכתבת "האם אין דבר יותר ממלא מהעלת חיוך על פני זולתנו?", וזו הסיבה (או אחת הסיבות) שגיבור הסיפור אוהב לעזור לאחרים. אבל הפניית המבט לאחר, שגורמת לגיבור הסיפור אושר, נובעת מחוסר יכולת ליהנות בעצמו. זה טוב או רע?

  3. זה רע מאוד.
    כי האושר שנובע מהענקה לאחר לא אמור לבוא מכך שע"י העזרה לאחר אתה בורח מעצמך, אלא אמור לבוא מכך שהעזרה לאחר מעניקה לך בעצמך משהו. לא צריך להיות כוס מלאה כדי לתת למישהו אחר, אפשר להיות חסרים, ולהרגיש שמתמלאים כתוצאה מהנתינה (ולא שהנתינה עוזרת לברוח מהחיסרון).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s