שלא יעבוד עליכם

בכל שנה בחודש אלול, בזמן שעשרות אלפי יהודים קמים לומר סליחות באשמורת לילה ולבקש על עוונם, מתפנה מעיסוקיו הפרשן הכלכלי של "הארץ", נחמיה שטרסלר, לקונן על שעון הקיץ שמסתיים לו במוצאי שבת האחרונה שלפני יום הכיפורים. האדיקות האורתודוקסית שבה שטרסלר מקיים את המצווה הזו שהזמן גרמא בכל שנה, מעוררת התפעלות ופליאה גם בקרב יהודי פשוט כמוני. אם תעשו חיפוש בארכיון אתר "הארץ", ותכתבו בשורת החיפוש "שעון חורף" ובשורת הכָּתָב "נחמיה שטרסלר", תמצאו שמ-2003 ועד 2009, רק בחודש אלול (בין אוגוסט לאוקטובר), שטרסלר פרסם בנושא קיצור שעון הקיץ 7 מאמרים (ויש עוד 7 מאמרים בנושא זה בשאר ימות השנה). וגם השנה, ב-2010, שטרסלר מפגין מוסר עצמי גבוה ומקפיד לקיים את המצווה, ומפרסם מאמר בו הוא מבכה את שעות האור האבודות.

חלק מהטיעונים של שטרסלר מגוחכים. הוא טוען שהצום נמשך ממילא 25 שעות, וזה לא משנה אם מתחילים בחמש אחר-הצהריים ומסיימים בשש בערב למחרת, או אם מתחילים בשבע בערב ומסיימים בשמונה בערב למחרת. אולם כל מי שצם פעם אחת בחייו יודע שמדובר למעשה בשני צומות, ומהבוקר זהו צום חדש לגמרי. שטרסלר גם אומר שמצוות היום היא "ועיניתם את נפשותיכם", ושואל "מדוע התכסיסים הבזויים האלו". אלא ששטרסלר אינו מבין, שלכל אדם יש כמה רצונות, ולצד הרצון המרכזי לצום, להתענות ולעשות חשבון נפש, יש לו גם רצון שהיום הקדוש הזה יעבור מהר.

במקרה בארוחת ערב שבת האחרונה, אחותי ציפי דיברה על יום העבודה שהיא עשתה בבסיס מודיעין בגלילות, כשאני תידרכתי אותה מראש לתת כמה שיותר גימ"לים, משאת נפשו של כל חייל. אימא שלי חשבה שרק חיילים שאין להם "שירות מאתגר" רוצים גימ"לים, ואני טענתי שהמציאות היא לא שחור ולבן, דהיינו שאין זה נכון שאם יש לך שירות מאתגר אין לך צורך בגימ"לים; יכולה להיות חיילת במודיעין שמאזינה כל היום לאחמדיניג'אד ועדיין תשמח ליום אחד חופש, או חי"רניק שעושה לילות כימים בהשכבת מארבים, ועדיין ירצה לצאת שלשו"ש ולא חמשו"ש. הן לחי"רניק והן למתענה יש רצון דומיננטי יותר – להשכיב צומות ולצום במארבים – ולצד זה רצון לקפל את הצום או לאכול בסוף המארב. או להיפך.

אבל לשטרסלר יש כמובן טיעונים טובים ואיני מקל ראש בטיעוניו של שטרסלר – יותר שעות שמש משמעותן יותר ניצול של אנרגיה ונסיעה בטוחה יותר בכבישים. אלא שאם תנענעו חזק את שטרסלר, כמו ילד קטן שמנענע את קופת החיסכון שלו בצורת חזיר וורוד, ייפול משטרסלר בצלצול מרשרשים הטיעון המרכזי כמו נפילת ז'יטונים בזכייה במכונת הימורים בקזינו – זה הכל כסף. כשאני רואה שקיעה אני מחסיר פעימה, כשהרב סולובייצ'יק רואה שקיעה הוא חושב על סוף זמן תפילת מנחה, וכששטרסלר רואה שקיעה הוא חושב איך לתרגם אותה לכסף.

נכון, מדינת ישראל מפסידה הרבה כסף, וזה לא נעים ללכת בחמש אחר הצהריים עם אימא למכולת ולראות שהגן שלנו חשוך. וסגור. אבל כסף הוא לא הכל בחיים. ובמדינה יהודית יש ערך גדול בכך שיום הכיפורים גובר על כל שיקול כלכלי, ולכן הטיעון של שטרסלר שיהודי ברוקלין לעולם לא יבקשו לקצר את יום-כיפור – אינו מחזיק מים. כי למדינת ישראל יש צביון יהודי ולמדינת ניו-יורק לא.

למעלה מכך; לא מדובר כאן רק בסמליה של מדינת היהודים, כמו העובדה שלראשי המדינה אסור לנסוע בשבת. שטרסלר שוכח שרוב היהודים במדינת ישראל צמים ביום כיפור. במחקר שערך מרכז גוטמן (אמנם בשנת 2000, אך המחקר בדק גם שינויים לאורך העשור של שנות התשעים ולא מצא שיש מגמה לכיוון כלשהו), נמצא שכ-70% מהיהודים במדינת ישראל צמים ביום כיפור, וכ-85% מקיימים את ליל הסדר בצורה כלשהי, כך שגם למעבר לשעון קיץ לפני ליל הסדר על מנת שהילדים יוכלו לישון ביום ולהיום ערים בלילה – יש חשיבות לכלל ישראל.

בנושא זה שטרסלר הוא המיעוט. ולכן טועה שטרסלר כשהוא טוען שהמעבר לשעון חורף לפני יום כיפור הוא עוד סממן של החמור החילוני הצנום הנושא על גבו את הפרזיט החרדי עב הכרס. כי כשמשולם נהרי מעביר חוק הפוטר את המוסדות החרדיים מלימודי ליבה הוא דואג לציבור שלו בלבד ומחזק את התלות של החרדים בשאר הציבור, אבל כשדוד אזולאי ואלי אפללו השתדלו להעביר את החוק המקבע את מועדי המעבר בין השעונים – הם משרתים את רוב הציבור היהודי במדינת ישראל. וניתן גם לומר שדווקא הדתיים והחרדים, שצמים חמישה צומות ובתשעה באב צמים עד שמונה בערב, זקוקים לחוק הזה פחות מיהודי שצם רק פעם אחת בשנה ומבקש לעבור את הפעם הזאת בשלום.

אז ששטרסלר לא יעבוד עליכם – זה הכל כסף.

קצת נחת לאימא

הפקידה שישבה מאחורי אשנב הקופה ב"בנק לאומי" אולי חשדה בי, וכנראה זו הסיבה שפזלה לעברי, כשנכנסתי בבוקר לסניף לבוש גלבייה שקניתי בסינַי וכיפה לבנה מהרובע המוסלמי בירושלים, אך לאחר שעברתי בהצלחה את הבדיקה של השומר העייף בכניסה, היא שבה לטפל בלקוח שעמד מהצד השני של האשנב, ולכן חשבתי שלמרות שהחשד שלה מוצדק, היא חשדה בי מהסיבה הלא-נכונה.

התקדמתי למרכז הסניף, הוצאתי את המגאפון מתיק הגב שלי, הדלקתי אותו, וצעקתי לתוכו: "לקוחות 'בנק לאומי' שימו לב. נעים להכיר, אני אודי ואני הוא המשיח. כל השקועים בחובות – הסירו דאגה מליבכם. החל מיום ראשון לכל הכסף שלכם, אגרות החוב שלכם, קרנות הפנסיה שלכם – לכל אלו לא תהיינה משמעות. אני מציע לכל הלקוחות למשוך את כל כספם ולצאת לבלות בסוף השבוע". דבריי עוררו מהומה בבנק, וחלק מן הלקוחות שהמתינו לתורם צבאו על האשנבים בדרישה לקבל את כל כספם. "שיהיה לכם סופשבוע רגוע" צעקתי למגאפון וכיביתי אותו. אח, עם המגאפון הזה, חבל שאני לא מציל, הייתי עושה קצת נחת לאימא. החזרתי את המגאפון לתיקי, לקחתי את ידיה של אחת הגברות שהמתינה לתורה, התחלתי לרקוד איתה ולשיר: "משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי. משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי". החגיגה נגמרה יחסית מהר, כשהשומר הרופס בכניסה גרר אותי החוצה, ואני העמדתי פני שק תפוחי-אדומה שנגרר על-ידי מג"בניק בפיזור הפגנה לא-חוקית.

מסוחרר משהתרחש כעת בבנק, בטעות פגעתי בצאתי בגברת חשופת-כתפיים שדיברה בטלפון הנייד שלה. הוצאתי ש"י עגנון אחד מהכיס, נתתי לו לק קטן באחוריו, הדבקתי אותו למצחי, והתחלתי לפזז ולענטז לפני אותה גברת: "יפיופה, בואי אליי, תני לי נשיקה על השפתיים. יפיופה בואי נעוף הלי-לה ל-ש-מ-יים". אח, חבל שאני לא זמר מזרחי, הייתי עושה קצת נחת לאימא. תמכתי בידיי בלסתותיה מלמטה ונתתי לה נשיקה על השפתיים. "עכשיו תוכלי לספר לנכדים שלך שבקיץ 2010 המשיח נישק אותך צרפתית. חתיכת סיפור, הא?". חשופת הכתפיים הדפה אותי בשתי ידיה, מעדתי ונפלתי אחורה.

לאחר שקמתי, הוצאתי את המגאפון שוב והתחלתי ללכת ולשיר "משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי". העוברים ושבים התעלמו ממני. כנראה הם רגילים למשוגעים שצועקים ברחובות "משיח, משיח". אחרי כמה דקות של פיזוזים נעשיתי רעב (אני משיח, לא מלאך), ופניתי לשווארמייה של חזן להשקיט את רעבוני. קירבתי את המגאפון לפי וקראתי לעבר בעל השווארמייה שעמד מעבר לדלפק, כחצי מטר ממני, "חזן, יש מצב שאתה מסדר למשיח שווארמה בלאפה?"

הבחור מאחורי הדלפק נבהל והתעצבן מכך שתקעתי לו מגאפון בתוך האוזן, והשיב לי: "אהההה, המשיח. איפה היית עד עכשיו? אין בעיה, מנה למשיח – 100 שקל". "מה?" קראתי לעברו במגאפון, "מנת שווארמה מאה שקל?". "יש מבצע 'אחרית הימים'", המוכר אמר לי, "מנת שווארמה במאה שקל". "אבל עוד יומיים לכל הכסף הזה לא יהיה שום ערך, וו-הו, בנאדם, אתה לא רואה שהמשיח הגיע?", השבתי לו והצבעתי על עצמי, הפעם ללא המגאפון. "אז תבוא עוד יומיים. בינתיים, המחיר עלה – מנת שווארמה 200 שקל", אמר חזן, והחל לחתוך סלט.

המוכר הזה העלה את חמתי. המתנתי לרגע שהוא יסתובב, ואז עקפתי את הדלפק, לקחתי את הסכין לחיתוך השווארמה ותקעתי לו אותה ישר בלב. הכנסתי את ידי פנימה, קרעתי לו את הלב מכל החוטים שמחוברים אליו (זה לקח קצת זמן, אבל פחות זמן ממה שחשבתי, וזאת למרות שלא הייתה לי מצלמה כמו לכירורגים; אח, חבל שאני לא כירורג, הייתי עושה קצת נחת לאימא), ושיפדתי אותו על ראש הגריל המסתובב של השווארמה. ההמתנה שהלב יהיה מוכן מידיום-רר הייתה מעיקה, ובינתיים זימזמתי לי את שירו של ברי סחרוף: "לב צלוי הוא לב טעים". לאחר כעשר דקות הלב נראה לי מוכן, חתכתי אותו בסכין של השווארמה לתוך היעה, לקחתי לאפה, הוספתי חומוס-צ'יפס-סלט, והכנסתי את הלב לתוך הלאפה.

כשהרמתי את ראשי לאחר הביס הראשון, הבחנתי בשוטר ושוטרת שנכנסו לשווארמייה. "כן, מה אני יכול להציע לכם?", אמרתי, מנסה לסיים את הביס שלקחתי. "אתה המשיח?" פנה אליי השוטר. "או, סוף-סוף אני מקבל קצת הכרה. נעים מאוד", הושטתי לשוטר את ידי, "אני המשיח". "נעים מאוד", אזק אותי השוטר בתנועת-יד מהירה בזוג אזיקים שהיו מאחורי גבו, "אתה עצוּר".

השוטרת הכניסה אותי לניידת, ומשם נסענו כמה מאות מטרים לתחנת המשטרה. בתחנה הכניסו אותי השוטרים לתא מעצר עם עוד בחור צנום בעל שיער ארוך. עם כניסתי קידם אותי הבחור במאור-פנים. "נעים מאוד, אני ג'יזס", אמר לי הבחור, "כמו ג'יזל הדוגמנית, רק עם סמ"ך במקום למ"ד. זה שם ברזילאי. ומה שמך?". "אני אודי המשיח", השבתי לו. "מה, משיח מאלקטרוניקה-משיח ברחוב טלר?", ג'יזס שאל אותי. "בערך", גימגמתי. "המשיח", שאל אותי ג'יזס, "מדוע אתה כאן? מה חטאך, בני?". "אממ…תאוות בשרים", עניתי. "ואתה ג'יזס, במה חטאת?" שאלתי אותו. "אני", אמר לי ג'יזס, והצמיד את אוזנו לכתפו הימנית, "אני את חטאי כל העולם אני נושא". "אהה", הנהתי בהבנה. כל מי שיודע דבר וחצי בפסיכולוגיה חברתית, מבין שזה מקרה קלאסי של "fundamental attribution error", ניסיון להאשים את עצמך בגרימת דברים שלא בהכרח קשורים אליך.

אחרי ארוחת ערב שכללה נקניקיות ופירה, הגיע זמן לביקורים. אימו של ג'יזס הגיעה ראשונה, ועטפה אותו בחיבוק חונק, שלעומתה הוא נראה כמו תינוק. שתי דקות לפני סוף זמן הביקורים באה אימא שלי. היא נתנה לי סטירה מצלצלת ואמרה: "אידיוט! אתה יודע איך מה שעשית היום ייפגע לך בשידוך?"

שיר לחודש אלול

רבי אליעזר אומר: "שוב יום אחד לפני מיתתך". שאלו תלמידיו את ר"א: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן – ישוב היום, שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה (שבת קנ"ג ע"א)

 .

הֵם יָבוֹאוּ,

הוֹ, הֵם יָבוֹאוּ

(בַּסּוֹף הֲרֵי כֻּלָּם בָּאִים)

יַעַמְדוּ בְּטוּר, אֶפְשָׁר גַּם

בְּשׁוּרָה

אֶחָד-אֶחָד יִפְּלוּ לְרַגְלָי

יִבְכּוּ בְּכִי חֲרִישִׁי, וִיבַקְשׁוּ

סְלִיחָה.

.

וַאֲנִי אֶשְׁכָּב

מִבַּעַד לְמַצֵּבָתִי

אֲשַׁלֵּב יָדָי מְאֲחוֹרֵי רֹאשִׁי

אֲחַיֶךְ, וְאֶתְמוֹגֵג

מְנַחַת.

הצעה ליום כיף בסוף אוגוסט

"אתה האחרון?", שאל אותי הקשיש שהתקרב לעבר סניף הדואר בשכונת קריית-משה ברחובות, ומכיוון שהייתי היחיד שעמד ליד הסניף, חצי שעה טרם מועד פתיחתו, לא ידעתי אם הוא צוחק או רציני, שתי האפשרויות נראו לי קבילות נוכח העובדה שקרוב לוודאי את רוב "הגיל השלישי" אותו האיש בילה בתורים מתורים שונים – זה מה שזקנים עושים, "ממתינים שתורָם יגיע" – ולכן או שלקח את העניין ברצינות יתרה, או שכבר פיתח חוש הומור מסוים לנושא, אז נתתי לו תשובה שמשתמעת לשני פנים – בין אם התכוון ברצינות ובין אם התכוון בצחוק – והנהנתי לו בראשי "כן".

לאחר שהפקידה בדואר פתחה את הסניף, ונבחרתי להיות הראשון שמטפלים בו, באתי לשלם את אגרת הרישוי בצ'ק, אלא שהפקידה אמרה לי בנימה בירוקרטית של מי שכבר ראתה הכל, ואם היא הייתה אונקולוגית היא הייתה אומרת לי באותה נימה "יש לך סרטן", שמכיוון שהאוטו רשום על שמה של אמי, אני יכול לשלם רק בצ'קים שלה. רציתי לצעוק לה "אבל אני בעל הרכב!", ולא עזרו ניסיונות השכנוע שלי, שהאוטו רשום על שנינו, ושנינו גם נושאים שווה בשווה "בבעלות" – היא משלמת, אני נוהג – אלא שהשם של אימא שלי ראשון, והמחשב המטומטם השמיט את השם שלי מהטופס. הלכתי לסוּפר קרוב על מנת להוציא כסף בכספומט שגובה 4 עמלה על כל פעולה, ומשם חזרתי לדואר, שילמתי בנימוס 886, ונסעתי ל"מכון הרישוי".

הפקידה שהייתה במשרד הקבלה של המכון דווקא ראתה בלי שאמרתי לה שאני בעל הרכב – פייר, חבל שהיא לא אונקולוגית, הייתי רוצה שאם יהיה לי סרטן (טפו-טפו-טפו) היא זו שתבשר לי, היא מתבזבזת שם במכון הרישוי – ולמרות הכל זה לא הפריע לה לקחת ממני עוד 80 על הטסט. לאחר ששילמתי נעמדתי בטור המכוניות שהיה ממש קצר, ועברתי את רוב הבדיקות יחסית בקלות. בבדיקה האחרונה התבקשתי לנסוע מעל בור, כשלפתע שמעתי קול חזק מן השמיים אומר לי "חבק את ההגה", וראיתי את האוטו מתרומם באוויר, וחשבתי שהנה אני עולה במרכבה השמיימה, כמו אליהו הנביא, ורק לאחר זמן הבנתי שהקול מן השמיים הוא למעשה הקול של האיש מלמטה, ועשיתי כדבריו. האיש האחרון שטיפל בי נתן לי את הרושם שעברתי את הטסט בהצלחה, ולכן שמח ומאושר הלכתי למשרד הסיום של המכון, אלא שאז הפקידה החזירה לי את הטופס ואמרה: "יש לך שבוע ימים לתקן את הליקויים שנמצאו ברכב. בהצלחה". אונקולוגית היא כבר לא תהיה. אולי קצינת העיר שמודיעה להורים: יואב איננו.

חפוי ראש יצאתי מהמכון והתקשרתי לאבא, שהמליץ לי לתקן את הליקוי במאור השמאלי של הרכב אצל חשמלאי בשעריים, בקצה השני של העיר – "אתה לא רוצה שישחטו אותך?" השיב לי אבא ששאלתי אותו אם אין מישהו באזור, ואני חשבתי לעצמי שיש לי עוד כמה שנים טובות לחיות. החשמלאי אמר לי שכל מה שהוא יכול לעשות זה להזמין לי פנס חדש, עוד 500, אבל הוסיף שיש שמועה שיש מישהו באיזור התעשייה שמתקן פנסים, לא כמו מתקן הפנסים של חגית בנזימן – "אבל הגיבור שראיתי ממש מקרוב הוא האיש שהחליף פנסים פה ברחוב" – אלא מישהו שמנקה אותם. הבעייה היא שהוא לא יודע איפה הוא יושב באיזור התעשייה (אז מה אני אמור לעשות? לצעוק ברחבי איזור התעשייה "יש כאן מישהו שמנקה פנסים? יש כאן מישהו שמנקה פנסים?"), והוא גם לא יכול לחתום לי שהניקוי הזה עובר טסט. אבל אם אני רוצה אני יכול לשאול את מוֹמי (נשבע לכם שזה שמו), שהחנות שלו נמצאת פה מעבר לכביש, מעבר לבחור ההוא שם עם העגלה, ומומי יוכל לנקות לי את הפנס או לפחות להגיד לי איפה "מנקה הפנסים מאיזור התעשייה" נמצא. נסעתי ל"שם", מבלי לדעת בדיוק לאן אני נוסע, ולכן גם לא מצאתי, וסגרתי עם החשמלאי שהוא מזמין לי פנס חדש ושאני אבוא ב-12.00.

באתי ב-12.00 רק בשביל לגלות שהזמינו לי את הפנס הלא-נכון (הזמינו פנס של "ספייס", ואני רק פונטו פשוטה), אז אמרתי לאבי, מ"אבי את לוי", שעוד שעה אני לא מחכה, ואני אלך לתוּר אחר "מנקה הפנסים מאיזור התעשייה". מסתבר ש"מנקה הפנסים" הוא לא טיפוס סודי, ויש אפילו שניים בטווח של עשרים מטר, ואני אפילו לא חיפשתי עוד, והם מפרסמים את עצמם די יפה; קוראים לזה ליטוש פנסים. הלכתי לשני שראיתי, והוא אמר לי "תפתח את מכסה המנוע" – שמתי לב שגם אצל החשמלאי וגם אצל המלטש הם מבקשים ממך להרים את מכסה המנוע, כאילו זה לא יאה להם, כאילו הם לא יודעים לעשות את זה, כאילו שאחר-כך הם לא הולכים לעשות דברים מסובכים פי כמה וכמה, ולפעמים בא לי להגיד להם, "בסדר, אז אני לא מבין בשיט באוטו שלי, ואני גם לא יודע להרים את מכסה המנוע, זה לא אומר שאתה צריך להשפיל אותי" – אז פתחתי לו את מכסה המנוע, הוא הביא את כלי המלאכה שלו, ולאחר כרבע שעה של עבודה, פסק: "אני סיימתי. 120 בבקשה".

שילמתי לו ואצתי למכון הרישוי, שעשה קולות של תור ארוך יותר מבבוקר, אבל למעשה גם אז חיכיתי מעט, בדקו לי את הליקויים שתיקנתי – נוסף על הפנס הבודד הייתי צריך להוסיף ווישר אחורי (מי צריך את זה?) שאבי החשמלאי הזמין לי, עוד 60, והייתה איזו בעיה בלוחית רישוי האחורית, שבדיעבד התבררה כלא-בעיה, כי וויתרו לי עליה בפעם השנייה. משם המשכתי לפקידה במשרד-סיום שנתנה לי את המדבקה הנכספת להדביק על השמשה, לא לפני שלקחה עוד 19.

מסקנה: 886  + 4 + 4 + 80 + 60 + 120 + 19 = 1173 ש"ח (כולל מע"מ!).

עוד על פוסט-ציונות באקדמיה

[1] ישנה היסטריה מסוימת בכל העיסוק "מימין" ב"חשיפה" של "המכון לאסטרטגיה ציונית", על הטיה פוסט-ציונית בחוגים לסוציולוגיה. וההיסטריה הזו מביאה לפעמים לכתוב סילופי דברים. לדוגמא, "מקור ראשון" פרסם כתבה שכותרתה "חידוש אקדמי באוניברסיטת בן גוריון: החוג ללימודי הקרן החדשה", ובמשנה נאמר: "הקרן מעניקה מלגה נדיבה לתלמידי החוג ל'פוליטיקה וממשל' שמתנדבים לפעילות בארגוני שמאל קיצוני…".

בגוף הכתבה נאמר שהקרן מעניקה מלגות לתלמידים שבוחרים בקורס "שינוי חברתי בפריפריה", בו הם נדרשים להתנדב באחד מהארגונים שהקרן החדשה מעניקה להם סיוע, ובתוכם "נאמני תורה ועבודה" ו"קולך". כלומר, לתלמיד יש אפשרות לבחור, והוא לא חייב להתנדב בארגוני שמאל. האם "קולך" ו"נאמני תורה ועבודה" הם ארגוני שמאל קיצוני? לא ממש. הם גם לא ארגונים שעוסקים בפוליטיקה, במובן הצר של המילה. אני גם בטוח שאם יעשו תחקיר לא-מקיף-מדי, יגלו שגופים שונים בצה"ל מממנים תוכניות שונות באקדמיה. הרי רק באוניברסיטת בן-גוריון, ששמעה הפוסט-ציוני יצא למרחוק, יש תוכנית אקדמית לקורס טיס, כלומר בין גיחה לגיחה לעזה, הפרחים שגדלים (נובלים?) בערוגות חיל האוויר, נושמים קצת אקדמיה. וזה שוב חוזר לעניין שיש מחלקות שונות בהן שלטת רוח אחת, ובמחלקות אחרות שלטת רוח אחרת. אני בטוח שיש הרבה מרצים ממדעי הרוח והחברה שלא ששים ושמחים על האווירה הקפיטליסטית שמנשבת בבתי הספר לכלכלה וניהול.

ההיסטריה גם מתבטאת בכך שמציירים את החוגים עם ההטייה הפוסט-ציונית כאילו הם מכונה של סרט-נע, שמצד אחד נכנסים תלמידים ציונים ומהצד השני יוצאים פוסט-ציונים. ככה זה מובא בטור של אמנון לורד "במקור ראשון", "נגד הרוח" – החוגים מצטיירים כמנגונים לשכפול עצמי, מנגנוני שיעתוק. אלא שלורד שוכח שרוב הסטודנטים ספגו לאורך התיכון מנה הגונה של ציונות ולרוב הם מגיעים לאוניברסיטה לאחר שירות צבאי. והוא גם שוכח שהסטודנטים אינם "תינוקות שנִשבו"; הם אנשים מבוגרים, עם חוש ביקורת מפותח, והם לא קונים כל שטות שאומרים להם. ופה ושם נאמרים גם שטויות. מניסיוני הדל בישיבה על ספסלי האקדמיה אני יכול להעיד שאם לסטודנטים הייתה ביקורת על מה שאמר המרצה – הם אמרו אותה. ומנגנון השיעתוק לא עובד, כיוון שמאות ואלפי תלמידים עוברים בחוגים האלו, ועדיין ההשפעה של החוגים עליהם מזערית, גם על "מעצבי דעת הקהל" ההשפעה שלהם מזערית.

[2] במהלך שהותי באקדמיה, הבחנתי בשני מאפיינים של האקדמיה הפוסט-ציונית, ואולי שניהם קשורים זה בזה. המאפיין הראשון הוא הלקאה עצמית. בהרבה מן המאמרים שקראתי, ישנו ניסיון לצבוע בשחור את המציאות. לדוגמא, לקרוא לציונות קולוניאליזם. וכפי שנאמר לנו באחד השיעורים, רוב רובן של החברות בכדור הארץ הן קולוניאליסטיות: כמעט כל אמריקה, אוסטרליה וחלק גדול מרוסיה. כלומר, רוב חברות-העולם היום הן פוסט-קולוניאליסטיות. הכבילה הסמנטית בסד המילה "קולוניאליזם", מכתימה את כל אותן חברות ומציבה את הפשעים הגדולים של הקולוניאליזם ואת הציונים בסל אחד. כלומר, ניתן לתאר מעשה אחד בצבעים מאוזנים או נייטרלים, וניתן לתארו בצבעים שחורים, כמו להגיד שהוא קולוניאליזם, והאפשרות האחרונה מאפשרת לומר: אשמנו, בגדנו.

לצד תחושת האשמה של אנשים רבים באקדמיה, שאני אישית חושב שהיא כנה, ישנה תחושה של חוסר-אונים. כי את הנעשה אין להשיב – כלומר, אי אפשר לשנות את מה שאירע בעבר – וגם רוב העולם אינו חש את אותן רגשות-אשם, ואינו מבין את הצורך בהלקאה עצמית, ולכן אי אפשר לתקן את מה שעוות בעבר. רוב הציבור ממשיך הלאה. פעם אמר לי פרופ' אלגזי: "עובדים סוציאליים מתקנים את ההווה והיסטוריונים מתקנים את העבר", ולכן כל שנותר לאנשי האקדמיה שחשים שנעשה אי-צדק, הוא לתקן את העבר דרך כתיבה אקדמית. כלומר, גם אם השפעתם על המציאות היא מזערית, תמיד יש להם את הנתיב האקדמי לתקן את המציאות.

[3] בראיון שערך צור ארליך עם ד"ר חנן מוזס (כותב נייר העמדה של "המכון לאסטרטגיה ציונית"), גם כן ב"מקור ראשון", ניתן לראות הבדלים ברורים בין הדו"ח של "המכון לאסטרגיה ציונית", לבין זה של "אם תרצו". מוזס מכבד את התיאוריות אליהן הוא מתנגד, בניגוד לטון המתלהם של "אם תרצו". כך הוא אומר: "הם סטודנטים, ואנחנו מכון מיושב יותר, ולכן יש שוני בטון של הדו"חות. לנו גם חשוב יותר להפגין את המחויבות הכנה שלנו לחופש האקדמי".

ומוזס גם מסתייג מכך שהדו"ח של "אם תרצו" מכיל בתוכו מסקנות מעשיות, ואת ההסתייגות שלו ניתן להבין על רקע הפניה של ראשי "אם תרצו", רונן שובל וארז תדמור, לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון ל"רענן" את שורות המרצים במחלקה ל"פוליטיקה וממשל", אחרת הם יבקשו מהתורמים של האוניברסיטה לקמוץ את ידם. אם לא סבלנו די מהיובש בסמים במאי האחרון, ועכשיו מאישורו של "חוק היובש" באלכוהול, "אם תרצו" רוצים לייבש גם את התרומות לישראל.

אין שום הבדל למעשה בין "אם תרצו" לבין פרופ' ניב גורדון, ראש המחלקה, שבמאמר ללוס אנג'לס טיימס, קרא לחרם כלכלי על ישראל. מהבחינה הזו גורדון את שובל חותרים באותה סירה, חותרים באותה סירה ישירות לעבר ניגוחה והטבעתה. שובל חושב שהדעות של גורדון וחבריו הם סכנה קיומית לעם ישראל, ואני מאמין לו, וגורדון חושב שהכיבוש הוא סכנה קיומית למדינת ישראל, ואני מאמין לו, ושניהם גם יחד סוברים שכל האמצעים כשרים. אז אם "אם תרצו" מאמינים כמו מחתרות מסוימות שכל האמצעים כשרים, מה הפלא שגם גורדון רואה בחמאסניקים לוחמי חירות?

פוסט על (פוסט) ציונות

אתמול פורסמה ב"הארץ", ידיעה האומרת שבלחץ ארגוני הימין, אוניברסיטת תל אביב בודקת האם תכני הלימוד בחוג לסוציולוגיה פוסט-ציונים. בגוף הידיעה נאמר שנשיא האוניברסיטה, פרופ' יוסף קלפטר, ביקש לידיו את הסילבוסים בכמה קורסים, על רקע נייר עמדה של "המכון לאסטרטגיה ציונית". הדו"ח של המכון ממיין את מקורות הקריאה בסילבוסים ל"פוסט-ציונים" ו"ציונים", ומתברר שהפוסט-ציונים מנצחים בגדול: 146-440 לטובתם. הדו"ח גם קובע כי "המשותף לכל החוקרים הוא היומרה לקעקע את יסודות האתוס הציוני והשתייכות לזרם השמאלי-רדיקאלי של המפה הפוליטית". 

מעניין שמכל האוניברסיטאות, דווקא נשיא אוניברסיטת תל אביב נחפז לבדוק את הסילבוסים. אני מניח שהעובדה שקלפטר מגיע מתחום המדעים המדויקים, או כמו שפרופ' אלגזי אוהב לומר "מהצד הלא-נכון של השביל" (יש שביל שחוצה את האוניברסיטה מעבודה סוציאלית בדרום ועד לרפואה בצפון, וחוצץ [בגדול] בין ההומאני לריאלי), ולא יודע מה הלך-הרוח בצד השני של השביל, תורמת לכך, ונשיא "הומאני" היה מתעלם מהדו"ח (בכתבה נאמר שרקטור אוניברסיטת חיפה, פרופ' יוסי בן-ארצי, שמגיע מהפקולטה למדעי הרוח במוסדו, מבקר את הדו"ח).

אבל בעיקר אני חושב, שנשיא האוניברסיטה חושש מ"בריחת מוחות" של הסטודנטים הצעירים ומועמדים פוטנציאליים: בנובמבר שנה שעברה התפרסמה כתבה ב"הארץ" בעקבות אי-מייל שהעבירה ראש המרכז לקידום הוראה באוניברסיטה, פרופ' נירה חטיבה, לחברי הסגל האקדמי, ובו היא כותבת כך: "אני נתקלת בהמון תלונות של סטודנטים לגבי מרצים לא מעטים ומתחומים שונים, שמביעים בשיעורים דעות שמאלניות קיצוניות, שתוקפים את מדינת ישראל, את צה"ל, את התנועה הציונית וגם גרוע מכך… הסטודנטים יושבים בשיעורים מתוסכלים". וכפי שכל בר בי רב דחד-יומא יודע, פוליטיקה וביזנס לא הולכים ביחד, וקלפטר בוודאי אמר לעצמו: למה לי פוליטיקה עכשיו?!

לגופו של עניין, בתור חניך הפקולטות המדוברות, אין ספק שיש אווירה שלא תמיד נעימה לאוזניו של האזרח היהודי/ הישראלי, ולפעמים שומעים דברים שהם לא בדיוק מה שסיפרו לנו בבית הספר (ועוד אתייחס לכך בהמשך). אבל מכאן ועד בדיקת הסילבוסים של הקורסים, או אפילו התערבות בתכנים הנלמדים בקורסים, הדרך ארוכה. דבר ראשון, חשוב להבין שתפקיד המחקר הוא לבחון את מושאי מחקרו באופן ביקורתי, ולא תמיד הביקורת הזו עולה בקנה אחד עם הנראטיב הציוני. ניתן כמובן לומר שהביקורת היא חד-צדדית, אך מכל מקום המחקר לא יכול "להתיישר" לכיוון מסוים.

וכאן אני מגיע לטענה הבעיתית השנייה. התחושה שלי היא שבארגונים כמו "אם תרצו", שפרסם דו"ח דומה על התכנים הנלמדים בחוגים למדע המדינה בארץ, כל ביקורת נתפשת כבגידה, כלומר אם אני מבקר את הציונות אני אנטי-ציוני, או פוסט-ציוני. אני לא זוכר ש"אם תרצו" העבירו פעם ביקורת על המדינה, ולהיפך – הם יוצרים את המשוואה שאם אני מבקר את המדינה אני "מקעקע את האתוס הציוני". אם נעמי חזן תומכת כספית בארגונים אזרחיים שעוזרים לאוכלוסיות לא-יהודיות, האם זה הופך אותה לפוסט-ציונית? 

וזה כמובן משיק לבעיה השלישית – מי קובע את ההגדרות? מי קובע מה זה ציוני ומה זה לא ציוני? הדו"ח של "המכון לאסטרטגיה ציונית" חילק את רשימת המבואות ל"ציונים" ו"פוסט-ציונים". לדעתי, זו חלוקה ממש מגוחכת. עכשיו במקרה ראיתי כתבה בערוץ 2, שבה פרופ' אורן יפתחאל מוגדר כ"שמאל-רדיקאלי", וליד השם שלו כתוב "יו"ר משותף של 'בצלם'". כלומר הקורא הנבון צריך להסיק ש"בצלם" = ארגון שמאל רדיקאלי. האמנם?! אגב, "אם תרצו" יודעים מצוין לעשות מניפולציה בהגדרות, והראיה שהם בחרו לעצמם את השם "אם תרצו", רוצה לומר – אנחנו (ורק אנחנו) ממשיכי דרכו של בנימין זאב הרצל (שחתם את ספרו אלטנוילנד במשפט "אם תרצו אין זו אגדה"), אנחנו הציונות.

עם זאת, אני אישית מצאתי חוסר-כנות מסוים בשיעורי סוציולוגיה, וחוסר הכנות מתבטא בשני רבדים. הראשון הוא שהסילבוסים יוצרים קנוניזציה (לא) מודעת, בכך שהם קובעים אלו טקסטים הם "קאנוניים" והם יקראו (בנדיקט אנדרסון, אדוארד סעיד, הומי באבא), והצד השני של הקאנוניזציה זו פעולת הדרה – בכך שהם קובעים אלו טקסטים יקראו, הם קובעים מה חשוב ומה לא חשוב, הם מסיטים את המבט מטקסטים אחרים, הם מדירים לשוליים טקסטים אחרים. הם יוצרים תחושה ש"אנחנו מדעי החברה", בעוד שלמעשה הם סוג מסוים של מדעי החברה.

וחוסר הכנות מתבטא גם בכך שהם יוצרים אווירה של אובייקטיביות, תחושה שהם א-פוליטיים. באחד השיעורים של ד"ר נסים מזרחי ב"מבוא לסוציולוגיה", הוא אמר שפעם סוציולוגים היו עובדים בשירות המדינה (זה בעיקר נכון בכך שהם עשו ג'סטיפיקציה וגלורפיקציה של "כור ההיתוך", כשלמעשה כור ההיתוך היה אירוצנטרי, כלומר נקבע לפי מודל אשכנזי, ויש אומרים "מודל מדומיין אשכנזי", וקבע שיוצאי ארצות ערב הם נחשלים שצריכים לעבור תִרבוּת), ואילו היום סוציולוגים לא עובדים בשירות אף אחד, הם חוקרים "לשמה".

אלא שאמהותינו הפמיניסטיות לימדונו ש"הכל פוליטי", אין דבר שאינו פוליטי, כיוון שלכל דבר, ויהא זה "האובייקטיבי" ו"האבסטרקטי" ביותר – יש השלכות בעולם המעשה, אפילו אם לא התכוונו לאותן השלכות, אפילו אם התכוונו שההשלכות תהיינה הפוכות. ולכן, אם הסוציולוגים של ראשית המדינה עבדו בשירות המדינה, ד"ר מזרחי וחבריו עובדים בשירות הארגונים הפוסט-ציונים. מזרחי לא צריך להתכוון לכך והוא לא צריך להתיימר לקעקע את האתוס הציוני, להשתייך לזרם השמאל רדיקאלי או להתנדב אחרי העבודה ב"תעאיוש" – כמו שקבע הדו"ח של "המכון לאסטרטגיה ציונית"; מספיק שהוא חוקר "לשמה" – הוא לא פרילנסר, הוא משרת את הארגונים הפוסט ציונים. ברוך הבא לעבודה, ד"ר מזרחי, ואל תשכח להחתים כרטיס בכניסה.

הבעיה ברוח המנשבת מבין הסילבוסים מתחילה כאשר הרוח גולשת מעבר לשיעור, כמו שהמרצים מערימים קשיים על סטודנטים שמקבלים זימון למילואים, או שהם חותמים על עצומות המחזקים חיילים המסרבים לשרת בשטחים ועל אחת כמה וכמה כשהם קוראים לחרם כלכלי על ישראל ועל האוניברסיטאות בישראל. ואולי הסכנה הכי גדולה היא שהמרצים יעבדו בשיטת "חבר מביא חבר", כלומר שמרצים יקודמו לא בגלל מצוינות אקדמית וכיוצא בזה, אלא בגלל שהם חושבים כמו "המיינסטרים האקדמי", ובכך ימנעו "חופש אקדמי" אמיתי וימנעו ממרצים שחושבים אחרת ללמד.

בכל מקרה, התערבות בתכני הלימודים היא פסולה, אבל כן הייתי מפריד בין התערבות בתכני הלימודים באקדמיה לבין תכני הלימודים במערכת החינוך הממלכתי. לדעתי, בתיכון במדינת ישראל יש הצדקה מלאה ללמד לפי תכני לימוד מוכתבים, שמחזקים את הנראטיב הציוני (כמובן, ללא סילוף), תוך הסברה כנה שאנחנו בוחרים בנראטיב הציוני, והבנה שיש דעות אחרות, שאותן לא נלמד.

ואז, לאחר ש"הגירסא דינקותא" הציונית מושרשת היטב, לא צריך לאתרג את הסטודנטים ולהגן עליהם מללמוד דברים שלא סיפרו להם בבית הספר, או למנוע מהם אפילו לבחור להאמין בסיפור אחר. ולא צריך לפחד מביקורת פוסט-ציונית. כי ישראלי אמיתי לא משתמט. מלבקר את המדינה שלו.

Degifting

בתקופה האחרונה התגלעה במשפחתי מחלוקת. בעוד הוריי ואחי טענו שאם אדם נותן מתנה – הוא רשאי לקחת אותה בחזרה, או לפחות יש לו "מניות" ו"זכויות" על המתנה, אני טענתי שמתנות הן "לעולמים" (במלעיל), וברגע שהמתנה ניתנה – היא רק של המקבל. גם אם להלכה אני צודק, אין ספק שלמעשה, העולם מתנהל כדעתם. אבל מבחינתי הם יכולים להמשיך לטעון כך עד מחר (כמובן שכל הדיון היה תיאורטי בלבד, וכל המחלוקת הייתה לשם שמיים).

הוויכוח הזה החזיר אותי לקורס של מו"ר פרופ' גדי אלגזי, "משטר, חברה ותרבות בימי הביניים", שלקחתי בשנה שעברה (תשס"ט). אלגזי הסביר שאחת השיטות לביסוס השלטון בחברת ימי הביניים, הייתה כלכלת מתנות – ללא כלכלת מתנות השלטון לא יכל לשרוד. באותו שיעור הוא גם הרחיב על מושג המתנה. מתנה היא לא סחר, המתנה היא לא "תן ושכח", היא יותר קרובה להלוואה, למרות שהיא לא הלוואה רשמית. במתנה א' חייב לב', ו-ב' חייב לא' – ככה מתנהלות מערכות יחסים. והתהליך הזה יוצר זיקות יחסיות. 

בתוך כך, הזכיר אלגזי את הפסוק "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, 27). ודוק; הפסוק איננו בסגנון "לא יבוא אוהב מתנות בקהל ה'", ולא נעשה שימוש בטרמינולוגיה המעמידה את אוהב/ שונא המתנות במערכת המצוות שבין אדם למקום או אפילו בין אדם לחברו; שלמה המלך בא לתת לאדם עצה אוניברסלית וקיומית, ירצה הקורא – ישתמש בה, לא ירצה – שלא ישתמש: רוצה לחיות חיים טובים? הימנע מקבלת מתנות. 

אלגזי אמר גם "לכל מתנה קשור חוט". כמדומני שהוא התכוון לכך שכל מתנה היא חלק מרשת מסועפת של חוטים וקשרים, ואם קיבלת מתנה יש לך "חובה" כלפי אותו אדם, "אתה חייב לו", לאו דווקא מתנה. אבל אני חושב שניתן להבין זאת גם כך: לכל מתנה יש חוט בלתי-נראה, שקצהו האחד קשור למתנה ואת קצהו השני מחזיק נותן המתנה, וברצותו הוא יכול למשוך את המתנה בחזרה אליו, כאילו לא ניתנה המתנה מעולם.

גם כאן, עינם של יוצרי "סיינפלד" הבחינה בכך, והם הקדישו לכך את הפרק "The Label Maker" (אלגזי דיבר בשיעור על הפרק הזה, אבל למיטב זיכרוני הוא הזכיר רק את המושג regift, ולא דיבר על degift, שגם הוא מופיע בפרק). בפרק, לג'רי יש חתונה שנופלת על משחק הסופרבול, אז הוא נותן את זוג הכרטיסים שיש לו לרופא השיניים שלו, טים ווטלי, וזה בתמורה נותן לו "מכשיר תוויות" שאיליין נתנה לו פעם. לאחר שהחתונה שג'רי היה אמור ללכת אליה מתבטלת, ולאחר שהוא מבין שווטלי "מיחזר" (regift) את המתנה של איליין, מתנהלת בין ג'ורג' לג'רי השיחה הבאה (את השיחה ניתן לראות בקישור למעלה, דקה 07.50 בפרק):

George:  The wedding is off.  Now you can go to the Super Bowl.

Jerry:  I can't call Tim Whatley and ask for the tickets back.

George:  You just gave them to him two days ago, he's gotta give you a grace period.

Jerry:  Are you even vaguely familiar with the concept of giving?  There's no grace period.

George:  Well, didn't he regift the label maker?

Jerry:  Possibly.

George:  Well, if he can regift, why can't you degift?

Jerry:  You may have a point.

George:  I have a point, I have a point.

 

המשך הפרק רצוּף ב"degifting", נתינה ולקיחה בחזרה: ג'רי מתקשר לווטלי, אבל ווטלי אומר לו שהוא כבר עשה תוכניות לסופרבול; בהמשך ווטלי נותן כרטיס אחד לאיליין, אחר-כך הוא לוקח אותו מאיליין ונותן אותו לניומן, יותר מאוחר הוא לוקח אותו מניומן ונותן אותו בחזרה לג'רי, ובסוף נותן את הכרטיס האישי לו שוב לניומן.

להבא, אם נותנים לכם מתנה, תחפשו את החוט שקשור אליה.