אלה ממש עובדות?

אז בכל זאת מה אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?

הכל אוטוביוגרפי… כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי. הקורא הרע מבקש לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת". מה הסיפור שמאחורי הסיפור, מה הקטע, מי נגד מי…

מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי, והקורא הרכלן-מציצן?

במקרה הרע, מצוידים בזוג אזיקי פלסטיק, הם באים אלי לקחת ממני את המסר שלי, חי או מת. "שורה תחתונה" הם רוצים. את "מה רצה המשורר לומר" הם באו לקחת… ולפעמים הם מוותרים לך גם על הרעיונות וגם על הפרות הקדושות, ומוכנים להסתפק ב"סיפור שמאחורי הסיפור". את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם…

הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האישה שנפלה בידיו, וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצידה בקוצר-רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף – כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות – רק אז הוא מגיע סוף סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי.

לאן הוא הגיע? חזרה אל הסכמה הישנה, השחוקה, הבנלית, אל צרור הקלישאות היבשות שאותן, כמו כולם, הקורא הרע מכיר כבר מזמן ולכן נוח לו בהן ורק בהן: הלא הדמויות שבספר הן בטח בסך הכול הסופר עצמו, או שכניו, והסופר או שכניו, מתברר, הם לא מי יודע מה צדיקים, בסך הכל די נאלחים כמו כולנו. אחרי הקילוף עד העצם, תמיד מתברר ש"כולם אותו דבר". וזה בדיוק מה שהקורא הרע מחפש בשקיקה (ומוצא) בכל ספר.

יתר על כן: הקורא הרע, וכמוהו גם המראיין המתנשף, מתייחס תמיד באיזו עוינות חשדנית, באיזו איבה פוריטנית-צדקנית, אל היצירה, אל ההמצאה, אל ההערמה וההגזמה, אל משחקי החיזור, אל הדו-משמעי ואל המוזיקלי והמוזי, אל הדמיון עצמו…

מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב, אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא… כלומר, המרחב שהקורא הטוב יעדיף לחרוש אותו בעת קריאת ספרות יפה אינו השטח שבין הכתוב לבין המחבר אלא השטח שבין הכתוב לבינך… למתוח השוואה  (שתוצאותיה יישמרו בסוד) לא בין הדמות שבסיפור לבין שערוריות שונות מחיי הסופר, אלא בין הדמות שבסיפור לבין האני שלך, החשאי, המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק-עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו, לא הוריך, לא אהוביך, פן ינוסו מפניך בפלצות כמו שנמלטים מפני מפלצת…

ואתה, אל תשאל: מה, אלה ממש עובדות? זה מה שהולך אצל המחבר הזה? שאל את עצמך. על אודות עצמך. ואת התשובה תוכל לשמור לעצמך.

(מתוך "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז, עמ' 35-38)

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “אלה ממש עובדות?

  1. לפני שקראתי את ההפניה שבסוף אל ע.עוז – חשבתי כמובן שוב שזה אתה כותב אלינו.
    ונזכרתי בעיסוק המתיש של מאיה ערד בשאלה הזו של הקשר בין הגיבור והכותב. בספר שכתבת עליו – אמן הסיפור הקצר.
    לטובת שאר הקוראים – מאיה ערד משחקת שם משחק של הפוך על הפוך על הפוך, כשהגיבור- הסופר, ואהובתו – מבקרת הספרים, דנים שוב ושוב בקשר הלא-קיים לכאורה בין הדמויות שבסיפוריו ובין חייו האמיתיים. כשהוא מוכן להשאיל ספר- היא מתפלאת כי יש לו סיפור בו הוא נשבע שלעולם לא ישאיל ספר, והוא מיתמם ומתפלא איך היא מעיזה לקשור אותו לסיפור.
    כל ההתעסקות הזו מגחיכה את העניין כי ברור שרוב מה שהוא כותב זה על עצמו, והכל זה סוג של הכחשה- וזה מועצם בכך שאותה אשת ספרות שבסיפור שמה מתחיל באותיות מ.ע והיא חולקת עם מחברת הספר עוד הרבה פריטים ביוגרפיים (עיר מוצא, מקומות לימודים, מסלול התקדמות , מבנה גוף וכו')
    וכאן – גם אתה נדרש להיתממות הזו.
    אלא שבניגוד לעוז, ולאמן הסיפור הקצר או למ.ערד – אתה לא ממש מדבר על 'ספרות יפה' אלא על בלוג.
    בלוג הנכתב בגוף ראשון. שלעתים מספר על "העבודה במוקד" שהיא בהחלט אוטוביוגרפית, ולעתים על אירועים יותר מומצאים. כשאתה כותב בנימה כמו-יומנית קטעים שאתה מחשיב לפרוזה. זה מבלבל, ואף לגיטימי לשאול אם זה קרה באמת.. לא?

    חוצמזה, מה שלומך? אתה בא לבקר בדירתי המהממת לפני שאני עוזב?

    • גלעד,

      [א] תודה רבה על התגובה. אם הייתי יכול לתאר את פניי ברגע ראיית התגובה זה היה יוצא כך 🙂 [בערך]

      [ב] כל הסיפורים בבלוג מתפרסמים תחת הקטגוריה "קצת פרוזה", ותחת קטגוריה זו פירסמתי את דבריו של עוז. מדור זה הוא "פיקשן ביי-דפינישן" – בדיוני בהגדרתו. פרסמתי את הדברים של עוז, כיוון שלאחר שני הסיפורים האחרונים שאלו אותי מספר אנשים האם זה קרה, ואפילו הביעו תנחומים על גניבת הרדיו, וזה הזכיר לי מאוד את הקטע הזה של עוז, אז אמרתי "היי, משעמם לי, אז למה לא להעתיק את הקטע". אני אישית מסתייג מכמה מהדברים שעוז כותב בקטע זה – אני באמת חושב שזו התחמקות, כפי שאתה מגדיר זאת.
      עם זאת, כן חשתי תסכול להסביר מה בדיוק אמת ומה לא – זה מוציא את כל המג'יק שבפרוזה. זה כמו שהסופר/ כותב יתחיל לפרש את הסיפור של עצמו – הפרשנות נתונה לקורא.
      אני אגב חושב כמו שעוז כותב בהתחלה "הכל אוטוביוגרפי", וגם המפגש עם סופרמן הוא אוטוביוגרפי במובן מסוים.

      [ג] לא יוצא לי להיות בירושלים. אני מבטיח לבקר בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

  2. אני מסכים שלשאול מה אוטוביוגרפי ומה לא בספריו של מאיר שלו למשל, זה משהו שיכול להפיג את הקסם שבספרות. מה שהוא אכן עושה בספרו החדש.
    אולם, גם אם אתה מכתיר את הבלוגים בשם 'קצת פרוזה', יש בהם הרבה יותר מדי מציאות מכדי שתוכל להתלונן בעניין.
    למרות שאני לא חושב שאני רוצה לאסור עליך להתלונן על משהו – או שיש כוח כלשהו בעולם שעשוי לעשות זאת.

  3. א. כל הכבוד לי , זיהתי מיד את המקור.
    ב. ההבדל בינך לבין עמוס עוז, הוא שאתה חבר שלי ועמוס עוז לא. ואכן כשאני קורה עמוס עוז אז זה מעורר בי מחשבות על האיש ועל הדברים שצפונים בתוכו, אבל זה לא כל כך מעניין אותי. אבל שאני קורה אותך, ואני משליך מזה עליך , אז בתור חבר, לפעמים זה מעורר בי דאגה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s