הערה וחצי על "מיכאל שלי"

[1] סיימתי אתמול לקרוא את הספר "מיכאל שלי" של עמוס עוז. התאכזבתי. עד כה דימיתי לי שהקריירה הספרותית של עוז נשענת על שני עמודי-יסוד, ה"יכין ובועז" שלו – "מיכאל שלי" ו"סיפור על אהבה וחושך". מבחינה וויזואלית, המונוגרפיה של עוז הצטיירה לי כמו הצורה של גשר לונדון: מטפסת בהתחלה בבטחה ("ארצות התן", "מקום אחר") עד לעמוד הראשון – "מיכאל שלי" – משם היא ממשיכה במין מישור עד לעמוד השני – "סיפור על אהבה וחושך" – ואז היא רק מדרדרת מטה ("פתאום בעומק היער", "חרוזי החיים והמוות"). גם הכריכה האחורית של המהדורה המיוחדת שיצאה במלאת ארבעים שנה להוצאת הספר, שופעת מחמאות על הספר, שהוא מ"פסגות הספרות העברית החדשה". הספר, כך צויין שם, גם תורגם לעשרים ושמונה שפות.

מעבר לכך שאלו שני ספרי הפרוזה המפורסמים ביותר שלו (להערכתי), ניתן למצוא דמיון רב בין הספרים. עוז כתב בספרו "סיפור על אהבה וחושך" שהוא מתנגד לנסיון המציצני של הקורא לדלות פרטים ביוגרפיים מתוך ספריו (את הדברים ניתן לראות כאן), ולכן הוא וודאי היה מתרעם על ההשוואה שאני הולך לעשות עכשיו (וקורא לי "הקורא הרע"), אבל אין ספק שיש דמיון רב: הגיבורה הראשית, חנה גונן, מזכירה מאוד את דמות אמו של עוז, פניה, והסיפור מתרחש בירושלים של שנות ילדותו של עוז (עוז חי בירושלים עד 1954, אז עזב לקיבוץ חולדה). גם את "מיכאל שלי" ניתן לתאר כ"סיפור על אהבה וחושך".

אבל מבחינה ספרותית, לדעתי אין מקום להשוואה. אני זוכר שכשקראתי את "סיפור על אהבה וחושך" אי-שם בכיתה י"א, היה זה הספר הראשון שלא רציתי לסיים. בדרך-כלל כשאני קורא ספר, לצד ההנאה מהקריאה, יש לי רצון לסיים אותו (ולו רק בכדי לעבד את חוויית הקריאה), ואילו כשקראתי את "סיפור על אהבה וחושך" לא רציתי שהספר ייגמר לעולם. הייתה לי תחושת ריקנות כשסיימתי את הספר. רגע, אמרתי לעצמי, אז מה עכשיו?

אם יש ספרים שגורמים לך להמשיך לקרוא בגלל עלילה מתפתלת, לעוז יש יכולת מופלאה למשוך אותך בלשון, לפתות אותך בלשון שלו. זה עובד נהדר ב"סיפור על אהבה וחושך", ב"מיכאל שלי" זה חורק, זה לא זורם. מנחם בן כתב פעם שעוז של "מיכאל שלי" היה עדיין מושפע מאוד מעגנון (וניצה בן-דב כתבה ספר על ההשפעות של עגנון על עמוס עוז וא"ב יהושע). אני חושב שיש בזה משהו. רק שהשפה של עגנון נטועה במקורות והיא גם שופעת אירוניה, והשפה של עוז ב"מיכאל שלי" קצת ארכאית (אגב, אם לוקחים את שפת-המקורות של עגנון ומפחיתים ממנה את האירוניה, מקבלים את חיים סבתו).

יש משהו "תקוע" ב"מיכאל שלי". עוז כותב, בהקדמה למהדורה החגיגית, שבגלל שהוא כתב בלילות (בימים הוא עבד בקיבוץ) והוא לא יכל לכתוב שורה אחת בלי סיגריה, ונילי (אשתו) לא יכלה לישון בחדר עם אור ועשן – הוא כתב את הספר בכוּך השירותים הקטן שבדירתו. ואכן יש איזו עצירוּת בספר של עוז. לא היה מזיק לעוז קצת איוורור.

הספר נפתח במילים "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות". המשפט האחרון – אינני רוצה למות – חוזר על עצמו כמה פעמים, וברגעי משבר במהלך הקריאה אמרתי לעצמי: "תמותי כבר!" [אגב, המשכתי לקרוא כי אני אני חייב לדעת איך נגמר הסיפור].

[2] מתוך עמ' 264 בספר (חנה מבקשת ממיכאל שיספר לה על אהבותיו הקודמות והוא עונה ביבשושיות ובחוסר עניין):

אמרתי, בלי לכלוא את התיעוב הפנימי: "מיכאל, בשביל מה אתה חי בכלל, תגיד לי בבקשה".

מיכאל לא נחפז להשיב לי. הוא עיין בשאלה. בינתיים ליקט פירורים אחדים מעל מפת השולחן וצבר אותם בערימה קטנה לפניו. לבסוף קבע: "לשאלתך אין שום מובן. רוב האנשים אינם חיים בשביל. הם חיים. נקודה"

(את הקטע ראיתי כמובן לאחר שכתבתי את הסיפור "איך אני יכול לעזור לך?")

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s