עוד על פוסט-ציונות באקדמיה

[1] ישנה היסטריה מסוימת בכל העיסוק "מימין" ב"חשיפה" של "המכון לאסטרטגיה ציונית", על הטיה פוסט-ציונית בחוגים לסוציולוגיה. וההיסטריה הזו מביאה לפעמים לכתוב סילופי דברים. לדוגמא, "מקור ראשון" פרסם כתבה שכותרתה "חידוש אקדמי באוניברסיטת בן גוריון: החוג ללימודי הקרן החדשה", ובמשנה נאמר: "הקרן מעניקה מלגה נדיבה לתלמידי החוג ל'פוליטיקה וממשל' שמתנדבים לפעילות בארגוני שמאל קיצוני…".

בגוף הכתבה נאמר שהקרן מעניקה מלגות לתלמידים שבוחרים בקורס "שינוי חברתי בפריפריה", בו הם נדרשים להתנדב באחד מהארגונים שהקרן החדשה מעניקה להם סיוע, ובתוכם "נאמני תורה ועבודה" ו"קולך". כלומר, לתלמיד יש אפשרות לבחור, והוא לא חייב להתנדב בארגוני שמאל. האם "קולך" ו"נאמני תורה ועבודה" הם ארגוני שמאל קיצוני? לא ממש. הם גם לא ארגונים שעוסקים בפוליטיקה, במובן הצר של המילה. אני גם בטוח שאם יעשו תחקיר לא-מקיף-מדי, יגלו שגופים שונים בצה"ל מממנים תוכניות שונות באקדמיה. הרי רק באוניברסיטת בן-גוריון, ששמעה הפוסט-ציוני יצא למרחוק, יש תוכנית אקדמית לקורס טיס, כלומר בין גיחה לגיחה לעזה, הפרחים שגדלים (נובלים?) בערוגות חיל האוויר, נושמים קצת אקדמיה. וזה שוב חוזר לעניין שיש מחלקות שונות בהן שלטת רוח אחת, ובמחלקות אחרות שלטת רוח אחרת. אני בטוח שיש הרבה מרצים ממדעי הרוח והחברה שלא ששים ושמחים על האווירה הקפיטליסטית שמנשבת בבתי הספר לכלכלה וניהול.

ההיסטריה גם מתבטאת בכך שמציירים את החוגים עם ההטייה הפוסט-ציונית כאילו הם מכונה של סרט-נע, שמצד אחד נכנסים תלמידים ציונים ומהצד השני יוצאים פוסט-ציונים. ככה זה מובא בטור של אמנון לורד "במקור ראשון", "נגד הרוח" – החוגים מצטיירים כמנגונים לשכפול עצמי, מנגנוני שיעתוק. אלא שלורד שוכח שרוב הסטודנטים ספגו לאורך התיכון מנה הגונה של ציונות ולרוב הם מגיעים לאוניברסיטה לאחר שירות צבאי. והוא גם שוכח שהסטודנטים אינם "תינוקות שנִשבו"; הם אנשים מבוגרים, עם חוש ביקורת מפותח, והם לא קונים כל שטות שאומרים להם. ופה ושם נאמרים גם שטויות. מניסיוני הדל בישיבה על ספסלי האקדמיה אני יכול להעיד שאם לסטודנטים הייתה ביקורת על מה שאמר המרצה – הם אמרו אותה. ומנגנון השיעתוק לא עובד, כיוון שמאות ואלפי תלמידים עוברים בחוגים האלו, ועדיין ההשפעה של החוגים עליהם מזערית, גם על "מעצבי דעת הקהל" ההשפעה שלהם מזערית.

[2] במהלך שהותי באקדמיה, הבחנתי בשני מאפיינים של האקדמיה הפוסט-ציונית, ואולי שניהם קשורים זה בזה. המאפיין הראשון הוא הלקאה עצמית. בהרבה מן המאמרים שקראתי, ישנו ניסיון לצבוע בשחור את המציאות. לדוגמא, לקרוא לציונות קולוניאליזם. וכפי שנאמר לנו באחד השיעורים, רוב רובן של החברות בכדור הארץ הן קולוניאליסטיות: כמעט כל אמריקה, אוסטרליה וחלק גדול מרוסיה. כלומר, רוב חברות-העולם היום הן פוסט-קולוניאליסטיות. הכבילה הסמנטית בסד המילה "קולוניאליזם", מכתימה את כל אותן חברות ומציבה את הפשעים הגדולים של הקולוניאליזם ואת הציונים בסל אחד. כלומר, ניתן לתאר מעשה אחד בצבעים מאוזנים או נייטרלים, וניתן לתארו בצבעים שחורים, כמו להגיד שהוא קולוניאליזם, והאפשרות האחרונה מאפשרת לומר: אשמנו, בגדנו.

לצד תחושת האשמה של אנשים רבים באקדמיה, שאני אישית חושב שהיא כנה, ישנה תחושה של חוסר-אונים. כי את הנעשה אין להשיב – כלומר, אי אפשר לשנות את מה שאירע בעבר – וגם רוב העולם אינו חש את אותן רגשות-אשם, ואינו מבין את הצורך בהלקאה עצמית, ולכן אי אפשר לתקן את מה שעוות בעבר. רוב הציבור ממשיך הלאה. פעם אמר לי פרופ' אלגזי: "עובדים סוציאליים מתקנים את ההווה והיסטוריונים מתקנים את העבר", ולכן כל שנותר לאנשי האקדמיה שחשים שנעשה אי-צדק, הוא לתקן את העבר דרך כתיבה אקדמית. כלומר, גם אם השפעתם על המציאות היא מזערית, תמיד יש להם את הנתיב האקדמי לתקן את המציאות.

[3] בראיון שערך צור ארליך עם ד"ר חנן מוזס (כותב נייר העמדה של "המכון לאסטרטגיה ציונית"), גם כן ב"מקור ראשון", ניתן לראות הבדלים ברורים בין הדו"ח של "המכון לאסטרגיה ציונית", לבין זה של "אם תרצו". מוזס מכבד את התיאוריות אליהן הוא מתנגד, בניגוד לטון המתלהם של "אם תרצו". כך הוא אומר: "הם סטודנטים, ואנחנו מכון מיושב יותר, ולכן יש שוני בטון של הדו"חות. לנו גם חשוב יותר להפגין את המחויבות הכנה שלנו לחופש האקדמי".

ומוזס גם מסתייג מכך שהדו"ח של "אם תרצו" מכיל בתוכו מסקנות מעשיות, ואת ההסתייגות שלו ניתן להבין על רקע הפניה של ראשי "אם תרצו", רונן שובל וארז תדמור, לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון ל"רענן" את שורות המרצים במחלקה ל"פוליטיקה וממשל", אחרת הם יבקשו מהתורמים של האוניברסיטה לקמוץ את ידם. אם לא סבלנו די מהיובש בסמים במאי האחרון, ועכשיו מאישורו של "חוק היובש" באלכוהול, "אם תרצו" רוצים לייבש גם את התרומות לישראל.

אין שום הבדל למעשה בין "אם תרצו" לבין פרופ' ניב גורדון, ראש המחלקה, שבמאמר ללוס אנג'לס טיימס, קרא לחרם כלכלי על ישראל. מהבחינה הזו גורדון את שובל חותרים באותה סירה, חותרים באותה סירה ישירות לעבר ניגוחה והטבעתה. שובל חושב שהדעות של גורדון וחבריו הם סכנה קיומית לעם ישראל, ואני מאמין לו, וגורדון חושב שהכיבוש הוא סכנה קיומית למדינת ישראל, ואני מאמין לו, ושניהם גם יחד סוברים שכל האמצעים כשרים. אז אם "אם תרצו" מאמינים כמו מחתרות מסוימות שכל האמצעים כשרים, מה הפלא שגם גורדון רואה בחמאסניקים לוחמי חירות?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s