קצת נחת לאימא

הפקידה שישבה מאחורי אשנב הקופה ב"בנק לאומי" אולי חשדה בי, וכנראה זו הסיבה שפזלה לעברי, כשנכנסתי בבוקר לסניף לבוש גלבייה שקניתי בסינַי וכיפה לבנה מהרובע המוסלמי בירושלים, אך לאחר שעברתי בהצלחה את הבדיקה של השומר העייף בכניסה, היא שבה לטפל בלקוח שעמד מהצד השני של האשנב, ולכן חשבתי שלמרות שהחשד שלה מוצדק, היא חשדה בי מהסיבה הלא-נכונה.

התקדמתי למרכז הסניף, הוצאתי את המגאפון מתיק הגב שלי, הדלקתי אותו, וצעקתי לתוכו: "לקוחות 'בנק לאומי' שימו לב. נעים להכיר, אני אודי ואני הוא המשיח. כל השקועים בחובות – הסירו דאגה מליבכם. החל מיום ראשון לכל הכסף שלכם, אגרות החוב שלכם, קרנות הפנסיה שלכם – לכל אלו לא תהיינה משמעות. אני מציע לכל הלקוחות למשוך את כל כספם ולצאת לבלות בסוף השבוע". דבריי עוררו מהומה בבנק, וחלק מן הלקוחות שהמתינו לתורם צבאו על האשנבים בדרישה לקבל את כל כספם. "שיהיה לכם סופשבוע רגוע" צעקתי למגאפון וכיביתי אותו. אח, עם המגאפון הזה, חבל שאני לא מציל, הייתי עושה קצת נחת לאימא. החזרתי את המגאפון לתיקי, לקחתי את ידיה של אחת הגברות שהמתינה לתורה, התחלתי לרקוד איתה ולשיר: "משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי. משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי". החגיגה נגמרה יחסית מהר, כשהשומר הרופס בכניסה גרר אותי החוצה, ואני העמדתי פני שק תפוחי-אדומה שנגרר על-ידי מג"בניק בפיזור הפגנה לא-חוקית.

מסוחרר משהתרחש כעת בבנק, בטעות פגעתי בצאתי בגברת חשופת-כתפיים שדיברה בטלפון הנייד שלה. הוצאתי ש"י עגנון אחד מהכיס, נתתי לו לק קטן באחוריו, הדבקתי אותו למצחי, והתחלתי לפזז ולענטז לפני אותה גברת: "יפיופה, בואי אליי, תני לי נשיקה על השפתיים. יפיופה בואי נעוף הלי-לה ל-ש-מ-יים". אח, חבל שאני לא זמר מזרחי, הייתי עושה קצת נחת לאימא. תמכתי בידיי בלסתותיה מלמטה ונתתי לה נשיקה על השפתיים. "עכשיו תוכלי לספר לנכדים שלך שבקיץ 2010 המשיח נישק אותך צרפתית. חתיכת סיפור, הא?". חשופת הכתפיים הדפה אותי בשתי ידיה, מעדתי ונפלתי אחורה.

לאחר שקמתי, הוצאתי את המגאפון שוב והתחלתי ללכת ולשיר "משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי". העוברים ושבים התעלמו ממני. כנראה הם רגילים למשוגעים שצועקים ברחובות "משיח, משיח". אחרי כמה דקות של פיזוזים נעשיתי רעב (אני משיח, לא מלאך), ופניתי לשווארמייה של חזן להשקיט את רעבוני. קירבתי את המגאפון לפי וקראתי לעבר בעל השווארמייה שעמד מעבר לדלפק, כחצי מטר ממני, "חזן, יש מצב שאתה מסדר למשיח שווארמה בלאפה?"

הבחור מאחורי הדלפק נבהל והתעצבן מכך שתקעתי לו מגאפון בתוך האוזן, והשיב לי: "אהההה, המשיח. איפה היית עד עכשיו? אין בעיה, מנה למשיח – 100 שקל". "מה?" קראתי לעברו במגאפון, "מנת שווארמה מאה שקל?". "יש מבצע 'אחרית הימים'", המוכר אמר לי, "מנת שווארמה במאה שקל". "אבל עוד יומיים לכל הכסף הזה לא יהיה שום ערך, וו-הו, בנאדם, אתה לא רואה שהמשיח הגיע?", השבתי לו והצבעתי על עצמי, הפעם ללא המגאפון. "אז תבוא עוד יומיים. בינתיים, המחיר עלה – מנת שווארמה 200 שקל", אמר חזן, והחל לחתוך סלט.

המוכר הזה העלה את חמתי. המתנתי לרגע שהוא יסתובב, ואז עקפתי את הדלפק, לקחתי את הסכין לחיתוך השווארמה ותקעתי לו אותה ישר בלב. הכנסתי את ידי פנימה, קרעתי לו את הלב מכל החוטים שמחוברים אליו (זה לקח קצת זמן, אבל פחות זמן ממה שחשבתי, וזאת למרות שלא הייתה לי מצלמה כמו לכירורגים; אח, חבל שאני לא כירורג, הייתי עושה קצת נחת לאימא), ושיפדתי אותו על ראש הגריל המסתובב של השווארמה. ההמתנה שהלב יהיה מוכן מידיום-רר הייתה מעיקה, ובינתיים זימזמתי לי את שירו של ברי סחרוף: "לב צלוי הוא לב טעים". לאחר כעשר דקות הלב נראה לי מוכן, חתכתי אותו בסכין של השווארמה לתוך היעה, לקחתי לאפה, הוספתי חומוס-צ'יפס-סלט, והכנסתי את הלב לתוך הלאפה.

כשהרמתי את ראשי לאחר הביס הראשון, הבחנתי בשוטר ושוטרת שנכנסו לשווארמייה. "כן, מה אני יכול להציע לכם?", אמרתי, מנסה לסיים את הביס שלקחתי. "אתה המשיח?" פנה אליי השוטר. "או, סוף-סוף אני מקבל קצת הכרה. נעים מאוד", הושטתי לשוטר את ידי, "אני המשיח". "נעים מאוד", אזק אותי השוטר בתנועת-יד מהירה בזוג אזיקים שהיו מאחורי גבו, "אתה עצוּר".

השוטרת הכניסה אותי לניידת, ומשם נסענו כמה מאות מטרים לתחנת המשטרה. בתחנה הכניסו אותי השוטרים לתא מעצר עם עוד בחור צנום בעל שיער ארוך. עם כניסתי קידם אותי הבחור במאור-פנים. "נעים מאוד, אני ג'יזס", אמר לי הבחור, "כמו ג'יזל הדוגמנית, רק עם סמ"ך במקום למ"ד. זה שם ברזילאי. ומה שמך?". "אני אודי המשיח", השבתי לו. "מה, משיח מאלקטרוניקה-משיח ברחוב טלר?", ג'יזס שאל אותי. "בערך", גימגמתי. "המשיח", שאל אותי ג'יזס, "מדוע אתה כאן? מה חטאך, בני?". "אממ…תאוות בשרים", עניתי. "ואתה ג'יזס, במה חטאת?" שאלתי אותו. "אני", אמר לי ג'יזס, והצמיד את אוזנו לכתפו הימנית, "אני את חטאי כל העולם אני נושא". "אהה", הנהתי בהבנה. כל מי שיודע דבר וחצי בפסיכולוגיה חברתית, מבין שזה מקרה קלאסי של "fundamental attribution error", ניסיון להאשים את עצמך בגרימת דברים שלא בהכרח קשורים אליך.

אחרי ארוחת ערב שכללה נקניקיות ופירה, הגיע זמן לביקורים. אימו של ג'יזס הגיעה ראשונה, ועטפה אותו בחיבוק חונק, שלעומתה הוא נראה כמו תינוק. שתי דקות לפני סוף זמן הביקורים באה אימא שלי. היא נתנה לי סטירה מצלצלת ואמרה: "אידיוט! אתה יודע איך מה שעשית היום ייפגע לך בשידוך?"

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s