על רעידות אדמה

ביום רביעי שעבר, פורסמו באמצעי התקשורת השונים תוצאות סקר TGI. הסקר עצמו, אגב, כולל עשרות ומאות שאלות בנושאים שונים, אך נתון אחד הודגש בשל חשיבותו בעולם-הפנים תקשורתי (לא לחינם, לדוגמא, אתר "וואלה!" פירסם את הידיעה תחת "וואלה! ברנז'ה"), עד שהדבר כונה "רעידת אדמה בעולם העיתונות": אחוז החשיפה בימי חול לעיתון "ישראל היום" (35.2%) עולה על אחוז החשיפה ל"ידיעות אחרונות" (34.9%).

משעשע להיווכח, שלמרות שלנתון זה יש בעיקר השפעה על הברנז'ה התקשורתית – הוא מוצג באופן בולט כל-כך. וזה משעשע, כיוון שמי שבוחר להציג את הנתון זו כמובן התקשורת, כלומר לה זה חשוב ולכן היא מבליטה את זה. בעולם התקשורת זו "רעידת אדמה". הדבר דומה להצעת חוק של חברי כנסת להעלות את המשכורת שלהם. מכיוון שהצעת חוק להעלות את שכרם נוגעת להם אישית, אין סיבה שהם לא יצביעו בעדה (עובדה שמאוששת פעם אחר פעם).

חוקרי תקשורת שונים הצביעו על פגמים שונים שיש בסקר TGI. ד"ר חנן גולן הראה ב"גלובס" כיצד הסקר הזה מזייף מהותית, ופרופ' דן כספי כתב ב"עין השביעית" עוד בינואר, כאשר הסקר הקודם התפרסם (ואז "ישראל היום" התמקם במקום השני, אחרי "ידיעות"), שהשם TGI, הוא באנגלית ראשי תיבות ל"מדד קבוצת מטרה", וזה מלמד על מהות הסקר: איתור קהלי מטרה, ולא יותר מזה. הוא מסכם ואומר: "לפיכך משונה ותמוה שמייחסים לממצאי הסקר מה שמלכתחילה הוא אינו מסוגל למדוד – שיעור החשיפה למדיה".

אבל גם אם נאמין לתוצאות הסקר, נתייחס אליו כ"אורים ותומים" ועל כל מילה שלו נאמר "אמן ואמן", מה למעשה הסקר בודק? חשיפה. חיפשתי באינטרנט כיצד סקר TGI מגדיר חשיפה, ולא מצאתי. סביר להניח שהכוונה היא להתוודעות לעיתון, אולי לעיון בו. הוא לא בודק קריאה (מה אחוז אנשים שקוראים את "ישראל היום"), וכמובן לא בודק שביעות רצון או אפילו המילה הגסה הזו, נו איך קוראים לה… כן – איכות.

ולכן איני מבין מה הרבוּתא בכך שאחוז החשיפה ל"ישראל היום" הוא 35% – הוא מחולק בחינם בתחנות רכבת ואוטובוסים, באוניברסיטאות, בסוּפרים, ואפילו ניתן לעשות אליו מנוי בחינם עד הדלת – כל אלו מקרים שאני נתקלתי בהם אישית. צריך לומר להיפך – קשה שלא להיחשף ל"ישראל היום". אין זה שנוסע רכבת אחד אומר למשנהו: "בואנ'ה קראת את דן מרגלית היום? חזק!", ושכנו ממול אומר לו: "תביא, תביא לקרוא", וקורע לו את העיתון מהיד. תעשו ניסוי: תקחו אנשים ותשימו אותם ברכבת חצי שעה עם עיתון – מה, לא יקראו? וסודוקו לא יפתרו?

חשיפה ל"ישראל היום" היא כמו חשיפה לשמש – אם אתה יוצא החוצה קשה מאוד לחמוק מזה. אז למה ב"וואלה! ברנז'ה" לא יוצאים בכותרת ראשית: "רעידת אדמה: אחוז החשיפה לשמש מזנק ל-35%"? כי לשמש אין שטח פרסום, והנתון הזה חשוב בעיקר למפרסמים – יותר אנשים נחשפים, יותר אנשים רואים את המודעה שלי. ואם היה לשמש שטח פרסום – תהיו בטוחים שהמפרסמים השונים היו מנצלים את זה לפרסם את המודעות שלהם על השמש. זה בדיוק ההבדל בין חשיפה לבין קריאה בעיתון או שביעות רצון מהעיתון – למודעות פרסום ניתן לשים לב רק מחשיפה, לכתיבה עיתונאית טובה – לא בדיוק.

ובגלל שחשיפה היא שטחית, סביר להניח שאין חשש למיצג האימה המשתקף מהקמפיין הבוטה של "ידיעות אחרונות", כאילו "ישראל היום" מאיים על הדמוקרטיה ומדובר בפראבדה, או להבדיל באיזה עיתון בית-ספר לא מקצועי. כן, קרוב לוודאי שרוב הנחשפים ל"ישראל היום" לא שמים לב למסרים החתרניים ששלדון אדלסון מטפטף לקוראיו בין השיטין, ולא מבחינים שאם סופרים כל אות חמישית בעיתון מקבלים "ביבי נתניהו לראשות הממשלה".

מה שלמעשה סקר TGI גילה לנו – אתם יושבים? כי זה נתון מרעיש – הוא שהישראלים אוהבים דברים בחינם, אוהבים שנותנים להם דברים בחינם. הם לא אוהבים את "ישראל היום" בגלל מה שהוא – כמו שב"ישראל היום" מנסים לפמפם במסע פרסום שלהם – הם אוהבים אותו כי זה בחינם.

זו אם כן הכותרת הנכונה: "רעידת אדמה: 35% מהישראלים אוהבים דברים בחינם". רעידת אדמה? נו באמת.

אלה ממש עובדות?

אז בכל זאת מה אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?

הכל אוטוביוגרפי… כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי. הקורא הרע מבקש לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת". מה הסיפור שמאחורי הסיפור, מה הקטע, מי נגד מי…

מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי, והקורא הרכלן-מציצן?

במקרה הרע, מצוידים בזוג אזיקי פלסטיק, הם באים אלי לקחת ממני את המסר שלי, חי או מת. "שורה תחתונה" הם רוצים. את "מה רצה המשורר לומר" הם באו לקחת… ולפעמים הם מוותרים לך גם על הרעיונות וגם על הפרות הקדושות, ומוכנים להסתפק ב"סיפור שמאחורי הסיפור". את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם…

הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האישה שנפלה בידיו, וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצידה בקוצר-רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף – כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות – רק אז הוא מגיע סוף סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי.

לאן הוא הגיע? חזרה אל הסכמה הישנה, השחוקה, הבנלית, אל צרור הקלישאות היבשות שאותן, כמו כולם, הקורא הרע מכיר כבר מזמן ולכן נוח לו בהן ורק בהן: הלא הדמויות שבספר הן בטח בסך הכול הסופר עצמו, או שכניו, והסופר או שכניו, מתברר, הם לא מי יודע מה צדיקים, בסך הכל די נאלחים כמו כולנו. אחרי הקילוף עד העצם, תמיד מתברר ש"כולם אותו דבר". וזה בדיוק מה שהקורא הרע מחפש בשקיקה (ומוצא) בכל ספר.

יתר על כן: הקורא הרע, וכמוהו גם המראיין המתנשף, מתייחס תמיד באיזו עוינות חשדנית, באיזו איבה פוריטנית-צדקנית, אל היצירה, אל ההמצאה, אל ההערמה וההגזמה, אל משחקי החיזור, אל הדו-משמעי ואל המוזיקלי והמוזי, אל הדמיון עצמו…

מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב, אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא… כלומר, המרחב שהקורא הטוב יעדיף לחרוש אותו בעת קריאת ספרות יפה אינו השטח שבין הכתוב לבין המחבר אלא השטח שבין הכתוב לבינך… למתוח השוואה  (שתוצאותיה יישמרו בסוד) לא בין הדמות שבסיפור לבין שערוריות שונות מחיי הסופר, אלא בין הדמות שבסיפור לבין האני שלך, החשאי, המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק-עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו, לא הוריך, לא אהוביך, פן ינוסו מפניך בפלצות כמו שנמלטים מפני מפלצת…

ואתה, אל תשאל: מה, אלה ממש עובדות? זה מה שהולך אצל המחבר הזה? שאל את עצמך. על אודות עצמך. ואת התשובה תוכל לשמור לעצמך.

(מתוך "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז, עמ' 35-38)