כמה הערות על "עספוּר"

[1] במסיבת אירוסין של בָּדוֹדָה שלי, לפני כחודש, מישהי אמרה לי: "בטח כולם אומרים לך שאתה דומה לקָצָר". (יש לכן/ם הזדמנות נוספת להציץ ולהחליט בעצמכן/ם). שאלתי אותה "דומה למי?", כי לא הבנתי על מי היא מדברת, ואז היא אמרה לי שזו דמות (אותה משחק גיא עמר) בסדרה "עספוּר", שבאותו זמן הכרתי אותה רק בשם, מבלי לדעת מי הן הדמויות המשחקות בה ובמה היא עוסקת. בעקבות השיחה הזו, עשיתי שני דברים (בעצם שלושה, אך השלישי נכשל בינתיים, אז נניח לו): שאלתי אנשים שונים מה הם אומרים, האם אני באמת דומה לו, והתחלתי (וסיימתי) לראות את העונה הראשונה של הסדרה. אגב, רוב האנשים אמרו לי ש"יש דמיון", וחלקם הגדול אף הוסיפו שזו הדמות שהם הכי אוהבים. לאחר שראיתי את הסדרה אני מסכים שיש דמיון מסוים (אם כי, אני הרבה יותר יפה…), אבל קצת התקשיתי להבין מדוע אנשים מחבבים אותו: ניוטון חמוד ממנו, איציק הרבה יותר חתיך, ומוטי הוא המלאך עם העיניים הכחולות והמנהיג של החבורה (ובדמויות אגע גם בהמשך).

[2] הייתי רוצה לחלק את הביקורת שלי על העונה הראשונה של הסדרה לשלושה חלקים. אני חושב שאחד הדברים שגרמו להצלחת הסדרה, הוא השפה החדשה שהסדרה יוצרת. הסדרה פותחת צֹהר לשפה חדשה שלא הכרנו (רשימה חלקית ניתן לראות ב"מילון אבן-עספור" באתר הרשמי, אבל זו רשימה חלקית ממש, והיא לא כוללת, לדוגמא, ביטוי כמו "חֶטָא" [חֵטְא]). הסדרה הביאה לעולם שורה של ביטויים ומטבעות לשון, שנשארים עם הצופה גם לאחר שהוא סיים לצפות בסדרה. אלו כמו מטבעות אמיתיות, עוברות מפה לאוזן כמו כסף עובר לסוחר.

דוגמא טובה דומה לתוכנית שמייצרת שפה, היא התוכנית "ארץ נהדרת", שהביאה לעולם ביטויים כמו: "עם כל הכבוד, ויש כבוד" ו"ככה יצא" של חלי גונזלס;  "בסדר" ו"אין עבודה, אין שפה, קשה" של לובה הקופאית; "אני פונה ללב שלך" של פילוס; "דבר חלש" של חיזקי המדריך, ועוד ועוד. ברור שהביטויים הם חלק מהדמויות שיוצרי "ארץ נהדרת" יצרו, אך הביטויים האלו נשארים עם הצופים גם כשהעונה מסתיימת, גם לאחר שהדמויות נשכחות, גם בסיטואציות שונות לחלוטין. להבדיל, השפה העברית כוללת הרבה מאוד ביטויים ומושגים השאובים מעולם החקלאות ("דברים שאדם דש בעקבו"; נדוש), ועולם המקדש (לכהן במשרה, עיתון מוסף שבת), על אף שהמקדש והחקלאות אינם חלק מחיינו, ואלו מוכיחים כמה החקלאות והמקדש היו משמעותיים לעם היהודי לדורותיו. כמובן שאין מה להשוות בין שני אלו לסדרות כמו "עספוֹּר" ו"ארץ נהדרת", וקרוב לוודאי שהביטויים ששתי אלו יצרו לא ישרדו הרבה זמן, אך עדיין מדובר ביצירת תת-שפה חדשה. אני חושב שאחד הפרמטרים החשובים בהם כל סדרה נמדדת, הוא היכולת ליצור שפה, עולם סמנטי שלם, שלא היה גלוי לצופה עד כה. ובכך "עספוּר" הצליחה בגדול.

[3] מעבר לשפה, העלילה של הסדרה בנויה לתלפיות, מן המסד עד הטפחות. רוב הפרקים מסתיימים באיזו צומת הכרעה, בנקודה בה אנחנו נשארים במתח ומחכים בציפייה לראות מה יקרה בפרק הבא. יש הרבה מאוד טוויסטים והתפתחויות לא-צפויות. ולמרות כל זאת, ועל-אף שקווי העלילה נטווים באומנות, מעבר לעלילה (ומבלי להתייחס לעולם הסמנטי), אני חשתי ריקנות מסוימת מהחומרים האנושיים מהם מורכבת הסדרה. אחרי שמנפים את העלילה, בסוף נשארים עם דמויות סטריאוטיפיות ואוסף קלישאות. אני קורא עכשיו את הרלן קובן באנגלית (בשביל הפסיכומטרי), שגם הוא ספר מתח מצוין, אך אם היו מערימים זו על גבי זו את אוסף הקלישאות המצויות בין דפיו, ניתן היה לבנות מחדש את מגדלי התאומים. אחרי שמנפים את השפה החדשה מ"עספוּר", בסוף נשארים עם הרלן קובן.

אסביר למה אני מתכוון. הסדרה "עספוּר" היא כמו טקסט, וכמו כל טקסט, היא צריכה להיות משמעותית עבורי, עבור הצופה. טקסט שאינו משמעותי בעיניי, לא מעניין אותי. כשאני אומר משמעותית, אני מתכוון לכך שאני אוכל ללמוד מהסדרה משהו, על עצמי, על העולם, על יחסים בין בני אדם, משהו שלא ראיתי במקומות אחרים מהם אני שואב משמעות. לכל הפחות, שהסדרה תאתגר את מה שאני יודע על עולם המציאות, תאתגר את הז'אנר שלתוכו נוצרה. והחומרים האנושיים מהם מורכבת הסדרה הם פשטניים ותבניתיים.

דוגמאות? בבקשה: חבורה של ארבעה גברים, עם מנהיג ו"סגן" שחותר תחתיו (איציק), רוב הזמן באופן מודע, אבל גם באופן לא-מודע; שני חברים נוספים, קצר וניוטון, צמד-חמד כמו שמשון ויובב, שהסדרה דואגת שהדמויות שלהן ישארו פלקטיות ככל הניתן, וכמעט שלא קורה להם כלום (ניוטון פוגש את אורלי בשלב יחסית מאוחר, והקשר בין קצר למזל מתחיל ממש בשלהי העונה); במהלך הזמן ששיר נמצאת עם מוטי, היא האישה שגוזלת אותו מן הסביבה הגברית-הטבעית שלו, מן החברים שלו, כאילו אלו שני דברים סותרים; המזרחיים הם עניים ועוסקים בפשע, האשכנזים מפוצצים בכסף ומתקיימים מעבודה נורמטיבית; יש ביניהם מאבק כמו "בני האור בבני החושך"; אבא של מוטי כאבא-המזרחי הקלאסי, שיש לו כבוד, שקם כל בוקר לפרנס את המשפחה, שלא אכפת לו מה קורה במשפחה שלו; ומזה המאבק בין עמית לאבא שלו, יאיר, וההאשמות כאילו עמית גזל לאבא שלו את אימא שלו? כאילו הלו? האדיפליות פה כל-כך זועקת לשמיים, שאפילו פרויד מתגלגל בקברו. מתגלגל מצחוק, כמובן. כל אלו מראים שהמבנה של הסדרה תבניתי ולא מתאגר, לא את מה שאנחנו יודעים על סדרות טלוויזיה ולא את מה שאנחנו יודעים על חיינו שלנו.

[4] הסדרה היא טקסט לא שימושי במובן זה שאני לא יכול ללמוד ממנה, מבשרה, דבר על החיים שלי, אולם אני מצאתי בה שימוש אחר. סוציולוגים שונים דנו במשמעות הסטייה, כלומר החיים שמחוץ לנורמות החברתיות, ואנשי תיאוריית הפונקציונליזם, מצאו כמה פונקציות חברתיות לסטייה, ובראשן שהיא מאשרת נורמות וערכים תרבותיים (הנורמה נקבעת ביחס לשוליים, לסטייה); היא מבהירה את הגבולות המוסריים; והיא מגבירה את האחדות החברתית. כלומר, בשביל אנשים "נורמטיביים" (הייתי אומר כמוני, אבל אז אני מסתכן בהגדרתי "נורמטיבי"…), הסדרה היא כמו ראי, או יותר נכון כמו שיקוף-הפוך, הם צופים בסדרה ואומרים "זה לא אנחנו". ובשל כך, יש לסדרה גם פונקציות נלוות: כמו כל סדרה טובה היא מאפשרת אסקפיזם, וגיבורי הסדרה משמשים לנו בתפקיד אלתר-אגו, כאנשים שהיינו רוצים להיות, אך לא יכולים, מסיבות רבות (לדוגמא, כמו מבחינה מוסרית).

[5] פרק הסיום של הסדרה (ולמעשה גם זה שלפניו), הוא דוגמא לעלילה-העשויה-בקפידה של הסדרה. אולם בתוך הפרק מצוי מסר. במהלך חודש אוגוסט, "הוט" נקנסה בקנס כספי מכיוון ש"עספור" שודרה בשעה מוקדמת מהנדרש (ב-21.30 במקום ב-22.00), למרות שהיא מעודדת-לכאורה שימוש בסמים ויש בה סצנות בעלות אופי מיני. בתגובה, יוצרי "עספור" טענו בראיון, שהסדרה לא מנסה להיות חינוכית (אני מקדים ואומר שלא ראיתי את כל הראיון).

נשים שנייה בצד את המין והסמים. העונה הראשונה של הסדרה סובבת סביב החוב שיש למוטי על החווה, ועל הדרכים השונות בהן הוא וחבריו מנסים לעשות את הכסף. זה למעשה לב העונה. וכל הדרכים נכשלות, ואפילו הכסף שהם עשו מהלבנת הפרס של זוטא – הלך בהימורים באינטרנט, וכל התכשיטים שאיציק, קצר וניוטון גנבו – הוחזרו לבעליהם (ואפילו גרמו לשיר לעזוב את מוטי, כי למרות שהיא ידעה אחר-כך שהוא לא גנב, אחרי זה הם לא חזרו יותר). וגם עסקת הסמים שלהם, אותם סמים ש"המועצה לכבלים ולווין" קנסה את הסדרה בגללם, לא יצאה לפועל. בסופו של דבר, מוטי קיבל את הכסף לא בגלל שהוא סעד את צוף בהוספיס, אלא מכיוון שלאחר שצוף גילה את כוונותיו האמיתיות, מוטי, ללא קשר לכסף על החווה, הלך מיוזמתו להשכין שלום בין צוף לאחיו. כלומר, לא רק שהכסף נעשה באופן כשר, הוא גם נעשה בשל מעשה טוב, בשל "מצווה". האם אין מסר חינוכי מזה?! 

מודעות פרסומת

הקטנת האדם

אני נגד "הקטנת האדם". מהי הקטנת האדם? 

בשלהי "הקריירה האקדמית" שלי (ואני מקווה שעוד יהיה לי "רנסאנס אקדמי"), כתבתי רשומה ("רכילות כהחפצה"), ובה תיארתי את שיטות המחקר האיכותניות. שיטות מחקר אלו מבקשות להסתכל על נחקריהם כסובייקט, כלומר כבני אדם שפועלים בעולם ומקנים בעצמם משמעות לעולמם. זאת, בניגוד לשיטות המחקר הכמותניות, המסתכלות על הנחקרים כאובייקט – כמו שהכימאי מסתכל על יסודות כימיים. המחקר הכמותני מביט על מושא מחקרו כאובייקט, כחפץ, ובמקום לדבר עם מושא הדיבור – מדבר עליו, ושואב ממנו את היכולת לפרש את המציאות בעצמו, את היכולת להעניק למעשיו משמעות. כתבתי אז שאני אוהב מאוד את הרעיון שמאוחרי המחקר האיכותני, כיוון שהוא מעניק עוצמה גדולה לאדם.

אך על אף שמדובר בנושאים חופפים, אני רוצה להניח בצד את נושא "החפצת האדם", ולדבר על "הקטנת האדם". האדם הוא ייצור ריבוני, יש לו ריבונות להגדרה עצמית, ריבונות על עצמו כייצור אוטונומי, אחראי, עצמאי. זו היא הגדרה יותר "משפטית". המשפט, הסדר החברתי, מניח שהאדם הוא ייצור ריבוני, אחראי למעשיו, וריבונותו מקנה לו זכויות וחירויות, אך גם מכשירה אותו לשלם על פשעיו. למשפט אין כלים לטפל ב"אדם ללא אחריות", המשפט אינו יכול לשאת אדם כזה. ולכן קטין לא יכול להיענש כבגיר, כי הוא לא מבין את חומרת מעשיו. ולכן בית המשפט חייב להצמיד אפוטרופוס לכל קטין. (ולצד הקטין, בית המשפט אינו יכול לטפל באנשים נוספים הנמצאים בשולי החברה, כמו ב"חולה נפש". ולכן, לפני משפטי רצח ישנו אבחון פסיכיאטרי, הקובע האם האדם כשיר לעמוד לדין, האם היה מודע למעשיו בזמן הרצח וכולי, ואם לא – הוא מקבל טיפול שונה מאדם ריבוני. חולה נפש, אומר בית המשפט, אינו בתחום אחריותי). ולכן כל אמירה או מעשה הנוטלים מהאדם את האחריות שלו למעשיו (וקל וחומר אם נוטלים ממנו את חירויותיו וזכויותיו, אך אני רוצה להתמקד באחריות), מסווגים את האדם כקטין, כאדם שאינו יודע להבחין בין טוב ורע, אינו יכול לשאת באחריות למעשיו. הוא צריך אפוטרופסות. זו היא הקטנת האדם. 

ומכיוון שריבונות האדם הוא מושג משפטי, לא מפתיע שנמצא אותו בהלכה. באופן המובהק ביותר, לעניות דעתי, ישנה הדוגמא של השילוש הקדוש: חרש, שוטה וקטן (או בראשי תיבות ברוסית: חרש"ו), שההלכה פוטרת אותם מן המצוות, ולצערי הרב, לעתים לשילוש זה מצרפת ההלכה גם את האישה. לדעת ההלכה, לשלושת אלו, או לארבעת אלו, אין ריבונות מלאה על עצמם, אין להם עצמאות מוחלטת, אין להם אחריות למעשיהם, ומכיוון שכך הם פטורים מן המצוות. הפטור אינו מכיוון שהמוּדעות או הריבונות חסרה למעשה המצווה עצמו, אלא מכיוון שהחיוב במצוות גורר איתו אחריות, ובמידה וארבעת אלו לא יעמדו בחיוב – לא יהיה ניתן להעניש אותם, לא יהיה זה הוגן להעניש אותם; הם אינם ריבונים על עצמם. לצורך העניין, גם הגדרת ארבעת אלו, היא למעשה "הקטנת האדם", הפיכתם לקטינים. כי אדם שהוא ריבוני, יכול לקיים מצוות במשרה מלאה, ולא במשרה חלקית.

את נושא הריבונות ההלכתית פגשתי גם בספר "סדר יום" של אדם ברוך (כתר, 2000), אותו התחלתי לקרוא במהלך תפילות יום-הכיפורים, מה שהפך את (ייאוש) יום-כיפור להרבה יותר נוח (אמרתי לאחי שבעזרת הספר הזה "התפילות עברו מהר מאוד", ואבי תיקן אותי "התפילות עברו לידך", ואני חותם על דבריו; התפילות עברו לידי ואפילו נופפתי להן לשלום). הספר מביא מאות שאלות ותשובות שהתעוררו מתוך החיים הישראליים, או שהוצגו בפני אדם ברוך על ידי ישראלים, וכפי שאדם ברוך כותב "יותר משהם 'הלכות למעשה' הם תיאור תודעת ההלכה". וכחלק מתיאור אותה תודעה הלכתית, אדם ברוך שופך אור על עקרונות-העל ההלכתיים.

ואחד מעקרונות העל שהוא מרבה להזכירו הוא "ריבונות האדם". האדם כייצור אוטונומי וריבוני. דפדתי בספר לשם כתיבת הרשומה, ומצאתי שתי דוגמאות. כך הוא כותב על בנים שמפצירים באימם האלמנה לשאת בעל שני, בכדי לא לאכול את כספי העזבון: "… אך הבנים היטב הבינו שההלכה אומרת להם אמכם האלמנה הינה אדם ריבוני… ובכן, על פי ההלכה: הזכות למזונות מעיזבון הבעל כרוכה גם בזכות האלמנה להגדרה עצמית, ועל כן אילוץ האלמנה להינשא שנית, נוגד את זכותה לחירות אישית". או במקרה של בחורה חרדייה שנאנסה על ידי חבר של אביה, ועל מנת להשתיק את הפרשה אביה רצה לחתן אותה עם האנס, אדם ברוך כותב שלבחורה עומדת המילה האחרונה: "ועל כן ההלכה קבעה: הכל מדעת הנאנסת. כלומר, גיטה הנאנסת היא הקובעת. היא הריבון של עצמה…". ואלו רק דוגמאות אחדות.

ומכיוון שהאדם הוא ייצור עצמאי, ריבוני, אחראי על מעשיו, כל התייחסות לאדם כאחד שלא יודע מה טוב לו, אחד שצריך שידאגו לו, אחד שלא יכול לזכות בחירויות ולשאת בעונשים – הופכת אותו לקטין, שאין לו אחריות, ואינו יודע מה טוב לו, ואין לו לא מהזכויות ולא מהעונשים; והיא מקטינה את צלם האנוש של האדם.

ועוד קצת על מדלשיסטיות

וכאילו על מנת להוכיח את הנקודה שהעליתי בפוסט הקודם, היום בצהריים (בין מוסף למנחה), התגלעה מחלוקת ביני ובין קרובת משפחה מדרגה ראשונה, שתבדל"א (מטעמים של צנעת הפרט, אני נזהר מלציין בבלוג שמות ותארים של קרובי משפחה וחברים), שלדעתי ממחישה את אשר טענתי.

לפני כחודש, נסב ביני ובין אותה קרובה ויכוח: האם כשבאים לשדך בין פלונית ואלמוני, יש לציין בפני אלמוני שפלונית היא אישה לא-רזה (לא רזה באנדרסטייטמנט; אני לא מדבר במושגים של דוגמניות אנורקטיות); בעוד אני טענתי שחובה על השדכן לציין זאת (אפילו אם האלמוני הגבר מתבייש לשאול על כך), קרובתי טענה שאין חובה לציין זאת: ייפגשו השניים, ויווכח בכך האלמוני בעצמו. ואילו היום בצהריים, קרובתי אמרה לי שהרב שלמה אבינר נשאל בשו"ת SMS בדיוק את אותה שאלה, ואילו הוא השיב שהתשובה שלילית, כלומר אין חובה על השדכן לציין בפני אלמוני שפלונית אינה רזה. וקרובתי כמובן רצתה לזקוף זאת לזכותה, כלומר להראות שהיא "צודקת" בדיון; אם הרב אבינר אמר כך, מי אנחנו שנחלוק עליו?! וברוח הימים: "מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו" וגו'.

ויותר משהתרגזתי על כך ש"נחלתי תבוסה" בוויכוח, התעצבנתי ונעצבתי אל לבי על "התנא דמסייע" שקרובתי הביאה (כי בוויכוח המקורי אין באמת יכולת להכריע). נעצבתי אל לבי כיוון שקרובתי סברה שהרב אבינר מייצג פה את "דעת ההלכה" או "דעת היהדות", בעוד שלעניות דעתי אין לשאלה הזו דבר וחצי דבר עם ההלכה או עם "היהדות". לרב אבינר אין שום יתרון עליי או על כל אדם בנוגע לשאלה זו, ואולי להיפך – בתור בחור שאין לו מספיק אצבעות למנות את מספר הבחורות שזרקו אותו (ידיים ורגליים; ולהזכירכם, יש לי יד של בן-אדם, ולא של צב-נינג'ה) – אני חושב שאני מבין דבר או שניים ב"הלכות דייטים", ולדעתי לא לגלות לבחור שהבחורה אינה-רזה זה פשוט לא-רגיש ולא-מתחשב (מה גם שהבחור המופתע יכול לחתוך מהדייט אחרי זמן קצר, וכבר היו מקרים מעולם, אפילו לאותה פלונית).

והתעצבנתי על הרב אבינר שענה על שאלה זו. הרב אבינר, מתוקף רבנותו, אינו אוטוריטה לתחום השאלה הזו, ולדעתי אם הוא היה ישר והגון הוא היה עונה "עד כאן תחום התמחותי" וששאלה זו אינה מתחום עניינו המובהק, ולכל הפחות היה משיב: "כיוון שזו אינה שאלה הלכתית או מחשבתית, אין לי יתרון על כל אדם בשאלה זו, אבל אני יכול להגיד לך את דעתי". בספרו "שו"ת התנתקות", הרב יובל שרלו עונה בכמה מקומות על שאלות מהתחום המדיני-ביטחוני בנוסח דומה לזה: "זו אינה שאלה הלכתית, ואין לי ידע ביטחוני-מדיני מיוחד, אבל אני יכול להגיד לך את דעתי". לדעתי גם זו רעה חולה, כיוון שזה גורם לטמטום-הלב והדעת של הציבור, שבנושאים כאלו נוהה אחר דעת-הרבנים ומתעצל מלחשוב בעצמו, וגם כיוון שרוֹם מעמדם של הרבנים מאפשר להם להגיד מה שהם רוצים בכל נושא שבעולם, שלא לדבר על הבמה התקשורתית שהם מקבלים, כך שההקדמה הזו כמעט-מיותרת. וככלל אני סבור שאם הרבנים ימעטו לעסוק בנושאים לא-להם, רווח והצלה יעמוד ליהודים.

ולדעתי הוויכוח ביני לבין קרובתי מוכיח את הטענה שלי, כיוון שבנלשים ומדלשיסטיות שהיו עומדים מול שאלה "הלכתית" כזו, היו עוצרים רגע ושופטים את השאלה בביקורתיות: האם זו בכלל שאלה הלכתית? האם לי אין את הכלים והידע לענות על השאלה הזו? האם לרב אבינר יש יתרון עליי בשאלה זו? ובחור או בחורה שלמדו בישיבה או במדרשה, היו יודעים שהתשובה היא חד-משמעית: לא.

עומד נבוך מול מכסה מנוע מורם

כתבתי בעבר ברשומה "עם בפני עצמו" על המצב המיוחד בו שרויים בחורי-ישיבה לשעבר, ובה טענתי שהבנלשים יכולים להסתדר רק עם מדלשיסטיות (הביטויים עדיין לא תפסו, אבל יום אחד זה עוד יקרה). למען האמת, בו-ביום הצטערתי על פרסום הרשומה, כיוון שאיני בטוח עד כמה היא נכונה לי כבחור ישיבה לשעבר, עד כמה מתאימות לי בנות-מדרשה. אך באותה רשומה הבעתי גם את דעתי על בנות שלא למדו במדרשה, ודעתי על בנות-דתיות שלא למדו במדרשה לא זזה ממקומה. ובמרוצת הזמן שעבר מאז פרסום הרשומה, חשבתי על דברים נוספים שיש לי להגיד בנושא.

ברשומה הקודמת כתבתי שבמהלך השהות במדרשה ובישיבה, התלמידות והתלמידים רוכשים את היכולת לשאול שאלות, לברר את מקומם בעולם הדתי בכלל, ולחקור שאלות ספציפיות בתוך עולם היהדות בפרט. כלומר, יותר משהישיבה מקנה ידע, היא מקנה ארגז כלים. לכן לשהות אינטנסיבית בישיבה ובמדרשה אין תחליף, גם אם הבחורה הולכת לשיעורים קבועים כל שני וחמישי (כמובן שכל הדברים נאמרים בהכללה גורפת, אך על מנת לומר אמירה כלשהי, אין ברירה אלא לעשות הכללות).

הייתי רוצה לחדד את הנקודה הזו. אני חושב שהכלי המרכזי, או אחד הכלים המרכזיים שהישיבה מקנה, הוא ביקורתיות, היכולת לשפוט ולהעריך טקסטים יהודיים/ דתיים, וכשאני אומר טקסטים אין הכוונה אך ורק לטקסטים כתובים, אלא גם לסיטואציות שהן חלק מהווי החיים היהודי. כשאני קורא טקסט-הלכתי או טקסט-מחשבתי, ואפילו כאשר אני מאזין לשיעור, יש לי את היכולת להתייחס לדברים בביקורתיות, אני יכול לשפוט את מה שקראתי וראיתי: האם ההלכה שקראתי היא חשובה או לא? הרי יש מצוות מדאורייתא ומצוות מדרבנן, ויש מסורות ויש מנהגים. ישנו איזה סולם כלשהו שבו מדורגות ההלכות. גם אם בשורה התחתונה אדם דתי יקיים את הכל, עדיין יש לו יכולת להעריך מה חשוב יותר ומה פחות, ויכולות להיות כך השלכות בסיטואציה בה יש התנגשות בין הלכות. וכשאני שומע שיעור, יש לי יכולת לשפוט כיצד מעביר השיעור מפרש את הטקסט עליו הוא מדבר: האם הוא מעוות אותו? אולי הוא בכלל לא הבין את הטקסט (לא ברמה של פרשנות שונה, ברמה של חוסר-הבנה)? ואיפה הדברים שבעל-השיעור אומר עומדים ביחס לדברים אחרים, שסותרים את דבריו, או שחשובים יותר או פחות מדבריו?

הדבר מזכיר לי מאוד דברים ששמעתי מפי מו"ר פרופ' גדי אלגזי באחד השיעורים בקורס "חברה, משטר ותרבות בימי הביניים". אלגזי אמר שכאשר ניגשים למסמך היסטורי, צריך קודם-כל לשאול מספר שאלות: מתי נכתב הטקסט ובאלו נסיבות? מי כתב את הטקסט? האמינות של הטקסט יכולה להשתנות על-פי זהות מחברו. מי קהל-היעד של הטקסט? דיווח על אותו אירוע, או העברה של אותו מסר, יכולים להשתנות לבלי-היכר על-פי קהל היעד של הטקסט. כלומר, ההיסטוריון מצויד בארגז כלים שאותו הוא נושא לעבודתו, ועל בסיס השאלות האלו והידע שלו – הוא יכול לנתח את הטקסט.

ולדעתי, כל אדם דתי, ולפיכך כל אישה דתיה, חייבים לשאת איתם ארגז כלים על מנת להבין את המקום שלהם בעולם היהדות, את הבחירות שהם עושים, את אורח החיים שבו הם בחרו. ולצערי הרב אני נתקל יותר ויותר באנשים, בעיקר בנשים, שאין להם את הגישה לכך, אין להם את היכולת להבדיל בין טפל לעיקר, בין וורט לדבר-תורה, בין "הלכה להלכה" ו"הלכה למעשה"  וכולי וכולי. הם כמו קורא-הדיוט של טקסט היסטורי, כמו שאני קורא טקסט היסטורי: אני מקבל כאמת מוחלטת כל דבר שכתוב בו, אני מקבל את זווית הראיה של הטקסט. מבחינתי כל טקסט הוא אותו טקסט. אינני מצפה מאנשים שיהיו היסטוריונים, אך אני מצפה מגבר ואישה דתיים שיהיה להם יכולת שיפוטית בנוגע לאורח החיים בו הם בחרו.

חשבתי על הדברים ביום שני, כאשר המוסכניק שלי החזיר לי את הפונטו לאחר שעבד עליו יום שלם והתקין לי מצבר חדש ואלטרנטור. שמח ומאושר, כחתן ביום חופתו, הוא הרים את מכסה המנוע ורצה להראות לי את העבודה היפה שהוא עשה היום. ואמרתי לו בכנות, צ'מע משה, אין לי את היכולת להעריך את העבודה שלך. והוא היה יכול להאכיל אותי סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה, ולספר לי עד מחר מה הוא עשה פה ואיך הוא תיקן שם, ואני הייתי בולע הכול בשקיקה, כי אין לי יכולת להעריך את הדברים שהוא יאמר לי. אני אפילו לא יכול לדעת אם אני צריך בכלל מצבר חדש ואלטרנטור. אני יכול לדעת האם הוא עשה לי מחיר טוב או לא (מה אתם אומרים, 1410 ש"ח על מצבר חדש ואלטרנטור?; אצלנו במשפחה הדעות חלוקות), כיוון שאני יכול לעשות סקר שוק. אבל לדעת בדיוק מה הוא תיקן והאם עבודה טובה – אין לי שום כלים לשפוט.

וכמו שאני עמדתי נבוך, כשמכסה המנוע של האוטו שלי מורם, מול הקישקע והקרביים של האוטו, כך עומדת בחורה שלא למדה במדרשה מול טקסט דתי.

על תרגום התנ"ך

מנחם בן, כתב בטורו "קו המשווה", נגד פרוייקט תרגום התנ"ך לעברית בת-ימינו, פרוייקט של מורה בגמלאות בשם אברהם אהוביה (תציצו ברזומה שלו, ובכלל באתר שלו). נשמע לכם מוכר? אהוביה הוציא את התנ"ך המתורגם ב-14 חוברות בהוצאה פרטית ("רם") כבר לפני למעלה משנתיים, וכבר אז העניין פורסם ונידון בהרחבה, אלא שעתה הוצאת "ידיעות ספרים" החליטה לקחת חסוּת על התרגום, ולהוציאו בהוצאה מחודשת תחת כנפיה.

בן כאמור מתנגד לפרוייקט, אולם לפי דבריו, התנגדותו אינה לעצם מעשה התרגום, אלא לכך שהתרגום של אהוביה הוא שגוי לדעתו. ובמקום התרגום של אהוביה, הוא מציע תרגום משלו. לדוגמא, את הפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", אהוביה תירגם ל"בתחילת הבריאה, כשברא אלוהים את העולם…". ועל כך לבן יש הערות והגהות: "אנחנו רואים ש'המתרגם' כלל אינו מפרש את מה שצריך לפרש: הוא למשל לא מפרש כלל את הפועל הייחודי 'לברוא' (שפירושו ליצור יש מאין) אלא רק חוזר עליו בצורה אחרת: 'בתחילת הבריאה'. הוא אינו מפרש את המילה הייחודית 'בראשית', שפירושה 'לפני הכל', אלא רק 'מתרגם' אותה בדרך פשטנית: 'בתחילה'…". כלומר, הבעיה אינה במעשה התרגום, אלא בכך שאהוביה נותן פרשנות שאינה נראית לבן, מאריך כשצריך לקצר, ומקצר כשצריך להאריך. 

אלא שבן נופל בפח שגם אהוביה נופל בו – בעצם מעשה התרגום. והניסיון לתרגם את המילה "בראשית", רק ממחיש את הבעיה באופן האקוטי ביותר. כי בראשית זה לא רק "לפני הכל", ואם אני אתחיל להגיד מה המשמעויות הנוספות של המילה, אני אפול באותו פח. הבעיה בתרגום התנ"ך אינה רק בכך שאהוביה מציע פרשנות שאינה נכונה לשפת התנ"ך; הבעיה היא שאהוביה מציע תרגום בכלל. בן לא היה צריך להסביר מדוע הפרשנות של אהוביה שגויה, הוא היה צריך לומר שעצם מעשה התרגום הוא פסול. נקודה.

כל תרגום הוא פרשנות. התנ"ך הוא טקסט שנתון לעשרות ומאות פרשנויות, ויש שבעים פנים לתורה, וכל תרגום מצמצם את התנ"ך לפרשנות אחת. אפשר גם לומר שבן מציע פרשנות משלו על מנת להראות בהפוך על הפוך על חוסר התוחלת בתרגום של אהוביה, אולם איני סבור שבן מתוחכם עד כדי כך.

על האווילות שבתרגום התנ"ך, הצביע כבר התלמוד הבבלי, כשהוא מספר על מלאכת תרגום התורה ליוונית (מגילה ט ע"א): "דתניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים. ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת, וכתבו לו 'אלהים ברא בראשית', 'אעשה אדם בצלם ובדמות'…  וכתבו לו 'את צעירת הרגלים', ולא כתבו לו 'את הארנבת', מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה". הזקנים שתרגמו את התורה, תרגמו אותה כך שלא ישתמעו ממנה דברי כפירה, שלדעתי זה מעשה אווילי כשלעצמו, ש"כופים" על התורה את הפרשנות ההלכתית. והאווילות מגיעה לשיאה, בהימנעות מהזכרת הארנבת, שלפי דעתי זו ממש בדיחה, הקצנה של מקרה המעיד על חוסר התוחלת שבתרגום.

ועוד מילה על "ידיעות ספרים". בשנתיים האחרונות ההוצאה החלה בהליך קנוניזציה מקיף של כל אוצרות התרבות של העם היהודי. זה החל בסדרת "עם הספר – ארון הספרים היהודי", שהתיימרה להביא ספרים ממורשת העם היהודי החל בתנ"ך וכלה בש"י עגנון, עבר בסדרת "עם הספר – פרוזה ישראלית", המביאה 20 ספרי פרוזה מקום המדינה ועד ימינו, ועכשיו זה תרגום התנ"ך של אהוביה. מו"ר פרופ' מנחם פרי כבר התייחס בהרחבה לסדרת "עם הספר – פרוזה ישראלית", ואין לי מה לחדש בעניין. רק אוסיף שהפרוייקט של תרגום התנ"ך הוא בבחינת "סופו מעיד על תחילתו", והוא עוד אבן-דרך ברידודה של התרבות העברית.

חלום (מעובד)

התעוררתי לקראת שמונה בערב, כשהרכב שלנו סטה מן הכביש הראשי ונכנס לשביל עפר החוצה שורת פרדסים, כשראשי שמוּט על חגורת הבטיחות וריר מכסה את חולצתי. "איפה אנחנו?" שאלתי, ושאלתי נותרה תלויה ללא מענה בחלל הרכב. מבעד למראה הקדמית של הרכב ניבט אליי חיוך רחב. "אנחנו עוד מעט מגיעים, עוד כמה דקות", השיבה לי אימא. "אבל איפה אנחנו?", התעקשתי. "אני לא יודעת בדיוק. איפשהו באזור השרון". "לא נוסעים לאיקאה?" תמהתי. "אנחנו הולכים לעשות משהו הרבה יותר מעניין משופינג באיקאה", השיבה לי אימא.

אחרי נסיעה של שלוש דקות הבחנתי בשורת רכבים החונה בסמוך לקרחת יער המוארת בשרשרת של נורות. אימא החנתה את הרכב עם הפרונט לכיוון היציאה, ואני, אימא ואבא יצאנו מהרכב והתחלנו ללכת לכיוון האור, כשטרטור הגנראטור מלווה את הליכתנו, ורעש המולת-אדם מקדם את פנינו. עם כניסתי למתחם הבחנתי שהוריי פנו לכיוון אחר, הותירו אותי לבדי לעכל את אשר ראיתי.

שולחנות. הרבה שולחנות. עמוסים. אוכל. הרבה אוכל. פרגיות. כנפיים. סטייקים. המבורגרים. קבבים. צלעות. חומוס. חצילים במיונז. חצילים על האש. מטבוחה. ממרח כבד. חמוצים. פיתות. לחמניות. קולה. דיאט קולה. נסטי. בירה שחורה. קלסברג. פריגת אפרסקים. פריגת מנגו. מים מינרלים. סלט כרוב אדום. סלט ירקות. סלט בורגול. סלט כרוב אדום. אנטיפסטי. תירס חם. מראה האוכל היה מסחרר, אך קלט את עיני לכמה שניות בלבד, כיוון שמעל האוכל היו תלויים שלטים ענקיים שכמו נלקחו היישר מהקמפיין לשחרור גלעד שליט. רק עם השם שלי במקום שמו, והתמונה שלי תחת תמונתו". הייתי בשוֹק.

הבחנתי בחבר קרוב מעמיס על הצלחת החד-פעמית שלו פרגיות וכנפיים. כשהוא הבחין בבואי, הוא הניח את הצלחת על השולחן, ניגב את ידיו המשומנות בשולי מכנסיו והלך בצעדים מהירים לקראתי. "איזו הפקה הרימו בשבילך, הא?", טפח על כתפי, "כל זה", הוא החווה עם ידו לכיוון השולחנות, וסקר בתנועת חצי מעגל את המתחם – "רק בשבילך". בקושי הצלחתי להוציא מילה מפי. "מממ… מי, מי ארגן את כל האירוע?", שאלתי. "זו הייתה עבודת צוות מאומצת. עבדנו על זה, אני חושב, שלושה שבועות. אימא שלך הגתה את הרעיון, רוני היה אחראי לכל הלוגיסטיקה, תאורה, חשמל, ספסלים, שולחנות, הביא את הפויקה – מהפויקה הצמחוני, אגב, כבר טעמת? – ואת הסאג', אתה רואה את הסאג' שם בפינה, נכון? איתן הביא כמה חברים שלו מהעבודה לבשל ולהגיש את האוכל, בקיצור, אין פרט אחד שלא חשבו עליו. מה, לא הרגשת בדבר?"

לא הרגשתי בדבר בכל שלושת השבועות, ולא חשתי בדבר עכשיו. השארתי את חברי במקום שנועדנו, ולקחתי כמה צעדים אחורה להתבונן במתרחש. את השולחנות גדושי האוכל פקדו שורות-שורות של אנשים שהחלו להעמיס על צלחתם מכל-הבא-ליד. הבחנתי בחברים לעבודה, חברים לשעבר ללימודים, חברים מהישיבה, בני משפחה, מרצים – כולם עברו ליד השולחנות והעמיסו. מדי פעם ניגש אלי קרוב משפחה או חבר, שאל אותי מה שלומי או האם אני רוצה לאכול משהו, ולכולם עניתי את התשובה הקבועה שלי: "שורדים" ו"אני בדיאטה".

אחרי עשרים דקות של שיטוט במתחם, לקח אותי אחי למקום בו סודרו שורות-שורות של כיסאות פלסטיק, היו שם כ-200 כיסאות אני חושב, והושיב אותי לידו בשורה הראשונה. מולנו עמדה קתדרה ועליה דוכן, וצמוד אליו שולחן עם ארבעה כיסאות. על השולחן היו ארבעה בקבוקי חצי ליטר של מים מינרלים, ארבעה כוסות וארבעה שלטים עם שמות ארבעת הדוברים: פרופ' גדי אלגזי, ד"ר בעז נוימן, ד"ר מיכל ארבל וד"ר דרור בורשטיין. ארבעת המורים האהובים עליי, מורי-דרך. ארבעתם עלו לבמה ותפסו את מקומותיהם. אימא שלי סימנה לדרור, והוא ניגש לדוכן. למרות שהוא אינו הבכיר מבין הארבעה, אני חושב שהבחירה בו להנחות את האירוע הייתה נבונה. תמיד חשבתי שיש משהו רב-הוד בדרור, משהו מלא פאתוס. מילמלתי לעצמי: "זה לא יכול להיות… זה מטורף". "זה מטורף?!" מירפק אותי אחי, "זה מטורף?! מה שהולך להיות בהמשך הערב – זה, מטורף".

דרור פתח ואמר: "שלום לכל באי הכנס 'מצילים את יוסי'. כולנו מודעים למצב הקשה שבו יוסי מצוי". כל הדוברים הנהנו בראשם, בצער. "כולנו קוראים את הבלוג של יוסי, וכולנו רואים את הפנים הקשות הניבטות מתוך סיפוריו. אין סיפור אחד שהמוות לא מציץ משם, שהמוות לא אורב בפינה. די אם נזכיר את דמות המספר בסיפורו 'איך אני יכול לעזור לך?', או את המונולוג שנושא ג'רמי ווסט בסיפור 'כשלג'ני מלאו 27'. וכמובן, איך אפשר ללא שירו המצמרר 'שיר לחודש אלול': הֵם יָבוֹאוּ,/ הוֹ, הֵם יָבוֹאוּ/ (בַּסּוֹף הֲרֵי כֻּלָּם בָּאִים)/ יַעַמְדוּ בְּטוּר, אֶפְשָׁר גַּם/ בְּשׁוּרָה/ אֶחָד-אֶחָד יִפְּלוּ לְרַגְלָי/ יִבְכּוּ בְּכִי חֲרִישִׁי, וִיבַקְשׁוּ/ סְלִיחָה./ וַאֲנִי אֶשְׁכָּב/ מִבַּעַד לְמַצֵּבָתִי/ אֲשַׁלֵּב יָדָי מְאֲחוֹרֵי רֹאשִׁי/ אֲחַיֶךְ,/ וְאֶתְמוֹגֵג מְנַחַת.

"לא ניתן להישאר אדישים למקרא שורות אלו. אין ספק שיוסי זקוק לטיפול, זקוק לעזרה. כינסנו כאן היום את המרצים האהובים על יוסי בכדי שידברו על משברים נפשיים וטיפול במשברים נפשיים, כל אחד מהזווית של תחום מחקרו. הדובר הראשון של הערב הוא פרופ' גדי אלגזי, ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. אני מתכבד להזמין את פרופ' אלגזי, שידבר על 'התמודדות עם משברים נפשיים בימי הביניים'". מחיאות כפיים נשמעו מהקהל.

גדי דיבר באופן מרתק ומרחיב-אופקים, כמו תמיד, על התפקיד שמילאו הכמרים המוודים, שקרנם עלתה בימי הביניים, בהתמודדות עם משברים נפשיים. אחריו דיברה מיכל על משברים נפשיים המשתקפים מיצירותיהם של סופרים עבריים, כמו י"ח ברנר ("שכול וכישלון") וש"י עגנון ("סיפור פשוט"), ובעז דיבר על מסמכים שהתגלו לא מזמן, שהם עדות לטיפול הפסיכולוגי של היטלר, והראה שאפילו היטלר הגדול היה זקוק לטיפול פסיכולוגי (להבדיל, כמובן).

בסוף דבריו של בעז, הקריא דרור את שירה של יונה וולך, "החיים שיש לך": "הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ/ הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ/ הַבֵּט אָחוֹרָה/ בַּהֲבָנָה/ מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית/ הַבְּרִיאָה/ בְּרָא אֶת עַצְמְךָ/ זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר/ הַיָּחִיד/ שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא/ כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ/ גַּלֵּה אוֹתוֹ/ הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה/ הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ/ כְּעַל שִׁעוּר רַע/ עַל מַה שֶּׁהָיָה כְּעַל עֹנֶשׁ/ הַרְחָקָה/ עֲמִידָה בַּפִּנָּה/ נוֹקְאַאוּט בַּסִּבּוּב הָרִאשׁוֹן/ תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא/ כְּאֶחָד שֶׁחָלָה". דרור הוסיף כמה מילות סיכום והודה למרצים, וכל ארבעת הדוברים ירדו מהבימה. הקהל מחא כפיים ממושכות.

רוני וכמה מהחברים של איתן פינו את השולחן, הכיסאות והדוכן, ובמקומן הכניסו שתי כורסאות. רוני, המנחה שלנו לאירועים משפחתיים, נטל את המיקרופון ואמר: "יוסי, אנחנו יודעים כמה אתה חושש מטיפול, איך סבלת בעבר מפסיכולוגים שהתעפצו לך מול הפנים, וכולנו יודעים שעל מנת שהטיפול יהיה מוצלח, חובה שהמטופל ירכוש הערכה כלפי המטפל. לכן, סידרנו לך את הפסיכולוג מספר אחת בעולם, ד"ר זיגמונד פרויד!". הקהל נעמד על רגליו, ומחא כפיים למשך כמה דקות.

מתוך מעבה היער הגיח פרויד, עלה על הקתדרה, נטל את המיקרופון מרוני, שירד מהבמה, והתיישב באחת הכורסאות. "גוּטֶה נַחְט לכולם", אמר פרויד. "אָיְן גוּטֶס נוֹיֶס יַאר. הזמינו אותי היום לטיפול מיוחד בהֶר יוסי כהן, יוסי אתה כאן?" פרויד אימץ את עיניו על מנת לחפש אותי בקהל (למרות שאיני בטוח שהוא יודע כיצד אני נראה). אחי הרים אותי מכיסאי, וספק תמך בי ספק הוליך אותי אל עבר הבימה. הסתובבתי אחורה, לעבר הקהל, ולפתע כיסאות הפלסטיק הפכו למושבים באצטדיון רמת-גן, והקהל שמנה מאתיים איש הפך ל-45 אלף אוהדים שמריעים לעברי: "טיפול, טיפול". רגליי כשלו. אחי סייע לי לעלות לבמה והושיב אותי בכורסא שמול פרויד.

"אִיכְש בּיטֶה אוּם מינְרַל וֵאסַר, אִיכְש בּיטֶה אוּם מינְרַל וֵאסַר" אמרתי חצי מעולף. אחי הושיט לי מתחתית הבימה בקבוק מים מינרלים. "הַאלוֹ, הר יוסי. וי גֵהט אֵס אִהנֵן?". שאל אותי פרויד. "שורדים", השבתי. "דַארְף מַן הִיר רַאוכֵן?" שאל אותי פרויד, והוציא סיגר מכיס המקטורן שלו. "כן", השבתי. פרויד הצית את הסיגר והחל לעשן.

פרויד ביקש ממני שאספר על עצמי. לא השבתי לו. הוא ינק מן הסיגר מלוא ריאותיו. הוא התחיל לשאול אותי שאלות, על החברים שלי, על מקום העבודה שלי. פניי נשארו חתומות. הוא כעס. הוא ניסה לשאול אותי על הילדות שלי, על היחסים שלי עם ההורים. סירבתי לשתף פעולה. אחרי כעשרים דקות, שפרויד לא הצליח להוציא ממני מילה, הוא אמר בחוסר סיפוק "גוטן, גוטן".

פרויד הרים את ידו באוויר, וסימן סימון כלשהו למישהו מאחוריו. מאחורי הבמה הגיחו שני אנשים בלבוש לבן. כל אחד מהם נטל אותי מתחת לבית השחי שלי, וביחד הם גררו אותי מחוץ לבמה. פרויד אמר: "אל תדאג, הר יוסי, אחמד וסרגיי ייקחו אותך למקום שיטפלו בך, מקום בו יהיה לך רק טוב". כוחי להתנגד לא עמד לי, וכל שיכולי לעשות הוא רק לצעוק: "נָיייייין!!!".

ואז התעוררתי.