כמה הערות על חרם היכל התרבות באריאל

ביום רביעי שעבר (25 לאוגוסט), פורסמה ידיעה על פתיחתו בנובמבר של היכל התרבות באריאל, ובעקבות כך יום למחרת פורסמה הידיעה שהרעישה את הארץ, על מכתב שכתבו 36 שחקנים, בימאים ותסריטאים להנהלת המוסדות שלהם, ובו הם מבקשים לא להופיע בהיכל התרבות באריאל. מאז הספיקו כמה אמנים לחזור בהם מן המכתב, כמה אמנים החליטו לצאת נגדו, המרצים באוניברסיטאות הצטרפו לחרם, וככלל הנושא לא מפסיק לייצר כותרות. עוד לא יבשה הדיו על הידיעה של אמש וכבר נוספה לה ידיעה חדשה היום.

[1] זהו חרם מעניין. ראשית כול, כלל לא בטוח שכל מי שמשתתף בחרם – אכן מעוניין בכך, ואכן משתתף בו מסיבות מצפוניות, מוסריות, אידיאולוגיות וכולי. יכול מאוד להיות שהחרם נכפה עליו בעל-כורחו. קרן פלס כתבה בטור שלה ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שהיא מפחדת להגיד שהיא נגד החרם בגלל שזה מאוד לא מקובל במילייה שלה, והיא מתארת מפגש עם עוד כמה יוצרים כמוה שמפחדים להגיד זאת, ואפילו אחד שחתם על עצומה זו או אחרת בניגוד לדעתו.

מחד זה מראה על אווירה של "השתקה" שקיימת גם בברנז'ה התל-אביבית, וזה מראה שהשתקה אינה קיימת אך ורק מצד "השלטונות" כלפי "האזרחים" והיא לא חייבת להיות מלווה בסנקציות מפורשות. מאידך, זה מראה שרוב האומנים עושים את מה שמצפים מהם, כלומר גם אם הם אכן מאמינים בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם בחרם, הם נמצאים בחממה טובה מאוד. זה חרם של נוֹחוּת. גם לשיטתם הם לא גיבורים גדולים והם לא מגלים אומץ רב כשהם מוותרים על "פרנסה". האומץ יהיה לצאת נגד החרם. כי אפילו אם רוב תושבי ישראל יחשבו שהם טועים, עדיין בתוך הסביבה הטבעית שלהם תמיד יהיה מי שיחבק אותם ויתמוך בהם.

[2] איזה חרם זה? זהו חרם של הרמת קול-זעקה, של הוצאת קיטור, של הבעת עמדה. וזה חידוש, כי חרם אמור להיות אפקטיבי, ואילו החרם הזה, אם הוא ייצור אפקט מסוים, זה יהיה אך ורק אנטגוניזם כלפיו. בעולם הפרה-מודרני, כשהכריזו על מישהו חרם, המשמעות הייתה בידוד מוחלט, כיוון שהקהילה של המוחרם הייתה כל העולם שלו. עדות לכך ניתן למצוא בחרם שערכו התנאים על ר' אליעזר, שלא הסכים לקבל את דעת הרוב בסוגיית "תנורו של עכנאי" (בבא מציעא דף נ"ט עמוד ב). חכמים מבקשים לשלוח מישהו מתאים שיודיע לו על קיומו של החרם, ולכן שולחים את ר' עקיבא. "מה עשה ר' עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמר לו ר' אליעזר: עקיבא מה יום מיומיים? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך. אף הוא קרע את בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות…". יש כאן אווירה ברורה של מוות. ר' עקיבא יודע ש"זה הסוף" של ר' אליעזר ומתעטף שחורים, ור' אליעזר יודע שמבחינתו זה נגמר ומתאבל על עצמו. וזו כמובן אינה הסיטואציה במקרה שלנו, כיוון שהאמנים מתל אביב גם ככה לא חלק מאותה קהילה של תושבי אריאל – אני חושב ששני הצדדים יסכימו שהם לא רוצים להיות חלק מאותה קהילה משותפת – ותושב אריאל ואיתי טיראן ממילא לא אכלו מאותו המסטינג – מהסיבה הפשוטה שטיראן לא שירת בצבא.

אז כמובן שחרם-קהילתי זה לא, אבל זה גם לא חרם שיכול ליצור שינוי. כשמדינות שונות בעולם מחליטות להחרים מוצרים מהתנחלויות או אפילו מכל שטחי מדינת ישראל, או שמרצים בעולם קוראים לחרם אקדמי על ישראל – לחרמות אלו יכולה להיות משמעות אדירה. כי אותם מחרימים סבורים שמה שלא הלך במוח – יילך בכוח, ומה שלא הלך באלגנטיות ובהסברה 43 שנים – יילך באמצעות ייבוש הכיס וחיי הרוח. והמחרימים מאמינים שכשיותר ויותר אנשים יבינו שזה "לא משתלם" כלכלית ואקדמית להמשיך בכיבוש, הם יחשבו אולי לסגת מהשטחים, ואולי גם, מי יודע, ראשי המדינה יראו את תוצאות החרם על ייצוא מוצרים מישראל ויראו שאוניברסיטאות המדינה מוחרמות בעולם – וכשמדובר בעולם האקדמיה, הקשר בין מרצים ברחבי העולם הוא מן אושיות המחקר (ולכן יש תקופה של פוסט-דוקטורט) – אולי אז הם ישקלו שנית את כדאיות הכיבוש. הרי גם פרופ' ניב גורדון, שקרא בלוס אנג'לס טיימס לחרם אקדמי על ישראל, לא באמת רוצה שייבשו לו את המשכורת, ולא מעוניין לראות את הפרצוף המאוכזב של אשתו, חודש אחר חודש, לאחר שהוא אומר לה שגם החודש אין משכורת כי יש חרם אקדמי על ישראל, וצריך להצטמצם ולעבור מיוֹפְּלֶה ללבֶּן; הוא רוצה שישראל תיסוג מהשטחים ושהוא יוכל להביא הביתה צ'ק שמן. ולחזור ליוֹפְּלֶה.

אבל זה כמובן לא המקרה בחרם על היכל התרבות באריאל, כי לדעתי בעקבות החרם אף לא אחד מתושבי אריאל יישקול לעזוב את המקום (למרות שהם "פרגמטים" ולא "משיחיסטיים"). במקרה הרע, במקום ללכת לראות הצגה בהיכל התרבות, הם יישבו בבית ממורמרים על כל האמנים האלו ויראו שידור חוזר של "Friends" (ולראות שידור חוזר של "Friends" זה רע), ובמקרה הטוב הם יסעו 25 דקות לתל אביב בכביש חוצה שומרון בשביל לראות הצגה. והחרם הזה גם כמובן לא יזיז שום דבר ב"חלונות הגבוהים" של ראשי המדינה.

זה חרם של מפונקוּת. ניתן אולי להבין, כשבוגר תיכון מסרב להתגייס לצה"ל בשל הכיבוש, או כשחייל מסרב לשרת בשטחים – הוא הרי מסרב לשתף פעולה עם "צבא הכיבוש". צה"ל מחזיק בשטחים הכבושים מכוח החוק (ולכן שר הביטחון הוא המפקד העליון בשטחים), וצה"ל גם מחזיק בשטחים דה-פקטו, כי לולא השהייה של צה"ל בשטחים, רוב המתנחלים היו בורחים משם. בנוסף, השירות בשטחים כרוך בלא-מעט אלימות ומעשים שאותו סרבן רואה אותם כלא-מוסריים כשלעצמם (מעבר לשהייה של ישראל שם). ובסיטואציות מסויימות, סירוב פקודה בצבא יכול להיות אפקטיבי, כי הצבא בנוי על פקודות. אבל כששחקן מסרב להופיע באריאל זה לא בגלל שיתוף פעולה עם השלטונות (באותה מידה ניתן לומר שכל מי שהוא אזרח ישראלי ומשלם מיסים משתף פעולה ותורם מכיסו למפעל ההתנחלויות), ולא בגלל שזה כרוך במעשים לא מוסריים.

[3] ענת גוב אמרה בדיון מיוחד בכנסת "בשבילי חציית הקו הירוק היא כמו חילול שבת בשביל דתיים". אני מניח שהיא התכוונה מבחינה אידיאולוגית, למרות ששמעתי גם אמן שאומר שהוא מפחד לעבור את הקו הירוק מבחינה ביטחונית. מעניין להעמיד את הטענה של גוב במבחן הבא: נניח שקרוב משפחה שלה, ואפילו, לא עלינו, אחד מצאצאיה, בשר מבשרה, יעבור לגור בשטחים (זה קורה במשפחות הכי טובות). האם היא תחרים גם אותם? האם גם אז היא לא תבוא לבקר את ילדיה ולראות את נכדיה? האם גם להם היא תגיד "אם אתם רוצים לראות אותי, תבואו לתל אביב?" אם כן, Like על האידיאולוגיה המוצקה, אבל Dislike עצום על החרפוּן הטוטאלי.

[4] מאיר שלו כתב השבת ב"ידיעות אחרונות": "החרם, אגב, אינו על המתנחלים אלא על מקומם. איש לא ימנע מאף אדם להיכנס להצגת תיאטרון". שלו צודק אולי בנוגע לחרם הזה, וצודק שאף אחד לא ימנע מהמתנחלים לראות הצגות בתל אביב. אולם הוא טועה במובן הזה, שהחרם הזה מגביר את תחושת הדה-לגיטמציה, הדה-הומינזציה והדמוניזיציה (סמן את התשובה הנכונה) של המתנחלים עצמם. רק במאי האחרון פורסם ב-nrg שמרצה באוניברסיטת תל אביב מנע את כניסתו של קובי צוקר, כתב תחנת "גלי ישראל" המשדרת מגבעת זאב (ומוגדרת כ"תחנת הרדיו האזורית של יהודה ושומרון") לכנס בנושא "אירועי הנכבה וזכות השיבה". ניתן אולי לומר שהמרצה מחרים את התחנה ולא את הכתב, אבל מכאן ועד החרמת אנשים, הדרך קצרה.

[5] ככלל אני סבור שחרמוֹת הם דבר רע, שרק יוצר שנאה ואנטגוניזם, ובעולם מודרני ולא-קהילתי כמו עולמנו, היעילות שלהם מוטלת בספק. איך תושבי אריאל יהיו פתוחים לחשיבה אחרת, אם תושבי תל אביב יגיבהו את החומה סביבם? להבדיל אלף אלפי הבדלות, ניתן להחרים את החרדים המסרבים להכניס לימודי מתמטיקה ואנגלית לבתי הספר שלהם, וניתן גם לנסות לשכנע אותם שלימודי ליבה יועילו להם בעתיד. אם שחקני התיאטראות היו נבונים, הם היו מגיעים לאריאל, אולי גם מעלים הצגה סאטירית על ישראל ב-2010, וקצת מאתגרים את הדעות של תושבי אריאל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s