חלום (מעובד)

התעוררתי לקראת שמונה בערב, כשהרכב שלנו סטה מן הכביש הראשי ונכנס לשביל עפר החוצה שורת פרדסים, כשראשי שמוּט על חגורת הבטיחות וריר מכסה את חולצתי. "איפה אנחנו?" שאלתי, ושאלתי נותרה תלויה ללא מענה בחלל הרכב. מבעד למראה הקדמית של הרכב ניבט אליי חיוך רחב. "אנחנו עוד מעט מגיעים, עוד כמה דקות", השיבה לי אימא. "אבל איפה אנחנו?", התעקשתי. "אני לא יודעת בדיוק. איפשהו באזור השרון". "לא נוסעים לאיקאה?" תמהתי. "אנחנו הולכים לעשות משהו הרבה יותר מעניין משופינג באיקאה", השיבה לי אימא.

אחרי נסיעה של שלוש דקות הבחנתי בשורת רכבים החונה בסמוך לקרחת יער המוארת בשרשרת של נורות. אימא החנתה את הרכב עם הפרונט לכיוון היציאה, ואני, אימא ואבא יצאנו מהרכב והתחלנו ללכת לכיוון האור, כשטרטור הגנראטור מלווה את הליכתנו, ורעש המולת-אדם מקדם את פנינו. עם כניסתי למתחם הבחנתי שהוריי פנו לכיוון אחר, הותירו אותי לבדי לעכל את אשר ראיתי.

שולחנות. הרבה שולחנות. עמוסים. אוכל. הרבה אוכל. פרגיות. כנפיים. סטייקים. המבורגרים. קבבים. צלעות. חומוס. חצילים במיונז. חצילים על האש. מטבוחה. ממרח כבד. חמוצים. פיתות. לחמניות. קולה. דיאט קולה. נסטי. בירה שחורה. קלסברג. פריגת אפרסקים. פריגת מנגו. מים מינרלים. סלט כרוב אדום. סלט ירקות. סלט בורגול. סלט כרוב אדום. אנטיפסטי. תירס חם. מראה האוכל היה מסחרר, אך קלט את עיני לכמה שניות בלבד, כיוון שמעל האוכל היו תלויים שלטים ענקיים שכמו נלקחו היישר מהקמפיין לשחרור גלעד שליט. רק עם השם שלי במקום שמו, והתמונה שלי תחת תמונתו". הייתי בשוֹק.

הבחנתי בחבר קרוב מעמיס על הצלחת החד-פעמית שלו פרגיות וכנפיים. כשהוא הבחין בבואי, הוא הניח את הצלחת על השולחן, ניגב את ידיו המשומנות בשולי מכנסיו והלך בצעדים מהירים לקראתי. "איזו הפקה הרימו בשבילך, הא?", טפח על כתפי, "כל זה", הוא החווה עם ידו לכיוון השולחנות, וסקר בתנועת חצי מעגל את המתחם – "רק בשבילך". בקושי הצלחתי להוציא מילה מפי. "מממ… מי, מי ארגן את כל האירוע?", שאלתי. "זו הייתה עבודת צוות מאומצת. עבדנו על זה, אני חושב, שלושה שבועות. אימא שלך הגתה את הרעיון, רוני היה אחראי לכל הלוגיסטיקה, תאורה, חשמל, ספסלים, שולחנות, הביא את הפויקה – מהפויקה הצמחוני, אגב, כבר טעמת? – ואת הסאג', אתה רואה את הסאג' שם בפינה, נכון? איתן הביא כמה חברים שלו מהעבודה לבשל ולהגיש את האוכל, בקיצור, אין פרט אחד שלא חשבו עליו. מה, לא הרגשת בדבר?"

לא הרגשתי בדבר בכל שלושת השבועות, ולא חשתי בדבר עכשיו. השארתי את חברי במקום שנועדנו, ולקחתי כמה צעדים אחורה להתבונן במתרחש. את השולחנות גדושי האוכל פקדו שורות-שורות של אנשים שהחלו להעמיס על צלחתם מכל-הבא-ליד. הבחנתי בחברים לעבודה, חברים לשעבר ללימודים, חברים מהישיבה, בני משפחה, מרצים – כולם עברו ליד השולחנות והעמיסו. מדי פעם ניגש אלי קרוב משפחה או חבר, שאל אותי מה שלומי או האם אני רוצה לאכול משהו, ולכולם עניתי את התשובה הקבועה שלי: "שורדים" ו"אני בדיאטה".

אחרי עשרים דקות של שיטוט במתחם, לקח אותי אחי למקום בו סודרו שורות-שורות של כיסאות פלסטיק, היו שם כ-200 כיסאות אני חושב, והושיב אותי לידו בשורה הראשונה. מולנו עמדה קתדרה ועליה דוכן, וצמוד אליו שולחן עם ארבעה כיסאות. על השולחן היו ארבעה בקבוקי חצי ליטר של מים מינרלים, ארבעה כוסות וארבעה שלטים עם שמות ארבעת הדוברים: פרופ' גדי אלגזי, ד"ר בעז נוימן, ד"ר מיכל ארבל וד"ר דרור בורשטיין. ארבעת המורים האהובים עליי, מורי-דרך. ארבעתם עלו לבמה ותפסו את מקומותיהם. אימא שלי סימנה לדרור, והוא ניגש לדוכן. למרות שהוא אינו הבכיר מבין הארבעה, אני חושב שהבחירה בו להנחות את האירוע הייתה נבונה. תמיד חשבתי שיש משהו רב-הוד בדרור, משהו מלא פאתוס. מילמלתי לעצמי: "זה לא יכול להיות… זה מטורף". "זה מטורף?!" מירפק אותי אחי, "זה מטורף?! מה שהולך להיות בהמשך הערב – זה, מטורף".

דרור פתח ואמר: "שלום לכל באי הכנס 'מצילים את יוסי'. כולנו מודעים למצב הקשה שבו יוסי מצוי". כל הדוברים הנהנו בראשם, בצער. "כולנו קוראים את הבלוג של יוסי, וכולנו רואים את הפנים הקשות הניבטות מתוך סיפוריו. אין סיפור אחד שהמוות לא מציץ משם, שהמוות לא אורב בפינה. די אם נזכיר את דמות המספר בסיפורו 'איך אני יכול לעזור לך?', או את המונולוג שנושא ג'רמי ווסט בסיפור 'כשלג'ני מלאו 27'. וכמובן, איך אפשר ללא שירו המצמרר 'שיר לחודש אלול': הֵם יָבוֹאוּ,/ הוֹ, הֵם יָבוֹאוּ/ (בַּסּוֹף הֲרֵי כֻּלָּם בָּאִים)/ יַעַמְדוּ בְּטוּר, אֶפְשָׁר גַּם/ בְּשׁוּרָה/ אֶחָד-אֶחָד יִפְּלוּ לְרַגְלָי/ יִבְכּוּ בְּכִי חֲרִישִׁי, וִיבַקְשׁוּ/ סְלִיחָה./ וַאֲנִי אֶשְׁכָּב/ מִבַּעַד לְמַצֵּבָתִי/ אֲשַׁלֵּב יָדָי מְאֲחוֹרֵי רֹאשִׁי/ אֲחַיֶךְ,/ וְאֶתְמוֹגֵג מְנַחַת.

"לא ניתן להישאר אדישים למקרא שורות אלו. אין ספק שיוסי זקוק לטיפול, זקוק לעזרה. כינסנו כאן היום את המרצים האהובים על יוסי בכדי שידברו על משברים נפשיים וטיפול במשברים נפשיים, כל אחד מהזווית של תחום מחקרו. הדובר הראשון של הערב הוא פרופ' גדי אלגזי, ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. אני מתכבד להזמין את פרופ' אלגזי, שידבר על 'התמודדות עם משברים נפשיים בימי הביניים'". מחיאות כפיים נשמעו מהקהל.

גדי דיבר באופן מרתק ומרחיב-אופקים, כמו תמיד, על התפקיד שמילאו הכמרים המוודים, שקרנם עלתה בימי הביניים, בהתמודדות עם משברים נפשיים. אחריו דיברה מיכל על משברים נפשיים המשתקפים מיצירותיהם של סופרים עבריים, כמו י"ח ברנר ("שכול וכישלון") וש"י עגנון ("סיפור פשוט"), ובעז דיבר על מסמכים שהתגלו לא מזמן, שהם עדות לטיפול הפסיכולוגי של היטלר, והראה שאפילו היטלר הגדול היה זקוק לטיפול פסיכולוגי (להבדיל, כמובן).

בסוף דבריו של בעז, הקריא דרור את שירה של יונה וולך, "החיים שיש לך": "הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ/ הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ/ הַבֵּט אָחוֹרָה/ בַּהֲבָנָה/ מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית/ הַבְּרִיאָה/ בְּרָא אֶת עַצְמְךָ/ זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר/ הַיָּחִיד/ שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא/ כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ/ גַּלֵּה אוֹתוֹ/ הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה/ הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ/ כְּעַל שִׁעוּר רַע/ עַל מַה שֶּׁהָיָה כְּעַל עֹנֶשׁ/ הַרְחָקָה/ עֲמִידָה בַּפִּנָּה/ נוֹקְאַאוּט בַּסִּבּוּב הָרִאשׁוֹן/ תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא/ כְּאֶחָד שֶׁחָלָה". דרור הוסיף כמה מילות סיכום והודה למרצים, וכל ארבעת הדוברים ירדו מהבימה. הקהל מחא כפיים ממושכות.

רוני וכמה מהחברים של איתן פינו את השולחן, הכיסאות והדוכן, ובמקומן הכניסו שתי כורסאות. רוני, המנחה שלנו לאירועים משפחתיים, נטל את המיקרופון ואמר: "יוסי, אנחנו יודעים כמה אתה חושש מטיפול, איך סבלת בעבר מפסיכולוגים שהתעפצו לך מול הפנים, וכולנו יודעים שעל מנת שהטיפול יהיה מוצלח, חובה שהמטופל ירכוש הערכה כלפי המטפל. לכן, סידרנו לך את הפסיכולוג מספר אחת בעולם, ד"ר זיגמונד פרויד!". הקהל נעמד על רגליו, ומחא כפיים למשך כמה דקות.

מתוך מעבה היער הגיח פרויד, עלה על הקתדרה, נטל את המיקרופון מרוני, שירד מהבמה, והתיישב באחת הכורסאות. "גוּטֶה נַחְט לכולם", אמר פרויד. "אָיְן גוּטֶס נוֹיֶס יַאר. הזמינו אותי היום לטיפול מיוחד בהֶר יוסי כהן, יוסי אתה כאן?" פרויד אימץ את עיניו על מנת לחפש אותי בקהל (למרות שאיני בטוח שהוא יודע כיצד אני נראה). אחי הרים אותי מכיסאי, וספק תמך בי ספק הוליך אותי אל עבר הבימה. הסתובבתי אחורה, לעבר הקהל, ולפתע כיסאות הפלסטיק הפכו למושבים באצטדיון רמת-גן, והקהל שמנה מאתיים איש הפך ל-45 אלף אוהדים שמריעים לעברי: "טיפול, טיפול". רגליי כשלו. אחי סייע לי לעלות לבמה והושיב אותי בכורסא שמול פרויד.

"אִיכְש בּיטֶה אוּם מינְרַל וֵאסַר, אִיכְש בּיטֶה אוּם מינְרַל וֵאסַר" אמרתי חצי מעולף. אחי הושיט לי מתחתית הבימה בקבוק מים מינרלים. "הַאלוֹ, הר יוסי. וי גֵהט אֵס אִהנֵן?". שאל אותי פרויד. "שורדים", השבתי. "דַארְף מַן הִיר רַאוכֵן?" שאל אותי פרויד, והוציא סיגר מכיס המקטורן שלו. "כן", השבתי. פרויד הצית את הסיגר והחל לעשן.

פרויד ביקש ממני שאספר על עצמי. לא השבתי לו. הוא ינק מן הסיגר מלוא ריאותיו. הוא התחיל לשאול אותי שאלות, על החברים שלי, על מקום העבודה שלי. פניי נשארו חתומות. הוא כעס. הוא ניסה לשאול אותי על הילדות שלי, על היחסים שלי עם ההורים. סירבתי לשתף פעולה. אחרי כעשרים דקות, שפרויד לא הצליח להוציא ממני מילה, הוא אמר בחוסר סיפוק "גוטן, גוטן".

פרויד הרים את ידו באוויר, וסימן סימון כלשהו למישהו מאחוריו. מאחורי הבמה הגיחו שני אנשים בלבוש לבן. כל אחד מהם נטל אותי מתחת לבית השחי שלי, וביחד הם גררו אותי מחוץ לבמה. פרויד אמר: "אל תדאג, הר יוסי, אחמד וסרגיי ייקחו אותך למקום שיטפלו בך, מקום בו יהיה לך רק טוב". כוחי להתנגד לא עמד לי, וכל שיכולי לעשות הוא רק לצעוק: "נָיייייין!!!".

ואז התעוררתי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s