כמה הערות על "עספוּר"

[1] במסיבת אירוסין של בָּדוֹדָה שלי, לפני כחודש, מישהי אמרה לי: "בטח כולם אומרים לך שאתה דומה לקָצָר". (יש לכן/ם הזדמנות נוספת להציץ ולהחליט בעצמכן/ם). שאלתי אותה "דומה למי?", כי לא הבנתי על מי היא מדברת, ואז היא אמרה לי שזו דמות (אותה משחק גיא עמר) בסדרה "עספוּר", שבאותו זמן הכרתי אותה רק בשם, מבלי לדעת מי הן הדמויות המשחקות בה ובמה היא עוסקת. בעקבות השיחה הזו, עשיתי שני דברים (בעצם שלושה, אך השלישי נכשל בינתיים, אז נניח לו): שאלתי אנשים שונים מה הם אומרים, האם אני באמת דומה לו, והתחלתי (וסיימתי) לראות את העונה הראשונה של הסדרה. אגב, רוב האנשים אמרו לי ש"יש דמיון", וחלקם הגדול אף הוסיפו שזו הדמות שהם הכי אוהבים. לאחר שראיתי את הסדרה אני מסכים שיש דמיון מסוים (אם כי, אני הרבה יותר יפה…), אבל קצת התקשיתי להבין מדוע אנשים מחבבים אותו: ניוטון חמוד ממנו, איציק הרבה יותר חתיך, ומוטי הוא המלאך עם העיניים הכחולות והמנהיג של החבורה (ובדמויות אגע גם בהמשך).

[2] הייתי רוצה לחלק את הביקורת שלי על העונה הראשונה של הסדרה לשלושה חלקים. אני חושב שאחד הדברים שגרמו להצלחת הסדרה, הוא השפה החדשה שהסדרה יוצרת. הסדרה פותחת צֹהר לשפה חדשה שלא הכרנו (רשימה חלקית ניתן לראות ב"מילון אבן-עספור" באתר הרשמי, אבל זו רשימה חלקית ממש, והיא לא כוללת, לדוגמא, ביטוי כמו "חֶטָא" [חֵטְא]). הסדרה הביאה לעולם שורה של ביטויים ומטבעות לשון, שנשארים עם הצופה גם לאחר שהוא סיים לצפות בסדרה. אלו כמו מטבעות אמיתיות, עוברות מפה לאוזן כמו כסף עובר לסוחר.

דוגמא טובה דומה לתוכנית שמייצרת שפה, היא התוכנית "ארץ נהדרת", שהביאה לעולם ביטויים כמו: "עם כל הכבוד, ויש כבוד" ו"ככה יצא" של חלי גונזלס;  "בסדר" ו"אין עבודה, אין שפה, קשה" של לובה הקופאית; "אני פונה ללב שלך" של פילוס; "דבר חלש" של חיזקי המדריך, ועוד ועוד. ברור שהביטויים הם חלק מהדמויות שיוצרי "ארץ נהדרת" יצרו, אך הביטויים האלו נשארים עם הצופים גם כשהעונה מסתיימת, גם לאחר שהדמויות נשכחות, גם בסיטואציות שונות לחלוטין. להבדיל, השפה העברית כוללת הרבה מאוד ביטויים ומושגים השאובים מעולם החקלאות ("דברים שאדם דש בעקבו"; נדוש), ועולם המקדש (לכהן במשרה, עיתון מוסף שבת), על אף שהמקדש והחקלאות אינם חלק מחיינו, ואלו מוכיחים כמה החקלאות והמקדש היו משמעותיים לעם היהודי לדורותיו. כמובן שאין מה להשוות בין שני אלו לסדרות כמו "עספוֹּר" ו"ארץ נהדרת", וקרוב לוודאי שהביטויים ששתי אלו יצרו לא ישרדו הרבה זמן, אך עדיין מדובר ביצירת תת-שפה חדשה. אני חושב שאחד הפרמטרים החשובים בהם כל סדרה נמדדת, הוא היכולת ליצור שפה, עולם סמנטי שלם, שלא היה גלוי לצופה עד כה. ובכך "עספוּר" הצליחה בגדול.

[3] מעבר לשפה, העלילה של הסדרה בנויה לתלפיות, מן המסד עד הטפחות. רוב הפרקים מסתיימים באיזו צומת הכרעה, בנקודה בה אנחנו נשארים במתח ומחכים בציפייה לראות מה יקרה בפרק הבא. יש הרבה מאוד טוויסטים והתפתחויות לא-צפויות. ולמרות כל זאת, ועל-אף שקווי העלילה נטווים באומנות, מעבר לעלילה (ומבלי להתייחס לעולם הסמנטי), אני חשתי ריקנות מסוימת מהחומרים האנושיים מהם מורכבת הסדרה. אחרי שמנפים את העלילה, בסוף נשארים עם דמויות סטריאוטיפיות ואוסף קלישאות. אני קורא עכשיו את הרלן קובן באנגלית (בשביל הפסיכומטרי), שגם הוא ספר מתח מצוין, אך אם היו מערימים זו על גבי זו את אוסף הקלישאות המצויות בין דפיו, ניתן היה לבנות מחדש את מגדלי התאומים. אחרי שמנפים את השפה החדשה מ"עספוּר", בסוף נשארים עם הרלן קובן.

אסביר למה אני מתכוון. הסדרה "עספוּר" היא כמו טקסט, וכמו כל טקסט, היא צריכה להיות משמעותית עבורי, עבור הצופה. טקסט שאינו משמעותי בעיניי, לא מעניין אותי. כשאני אומר משמעותית, אני מתכוון לכך שאני אוכל ללמוד מהסדרה משהו, על עצמי, על העולם, על יחסים בין בני אדם, משהו שלא ראיתי במקומות אחרים מהם אני שואב משמעות. לכל הפחות, שהסדרה תאתגר את מה שאני יודע על עולם המציאות, תאתגר את הז'אנר שלתוכו נוצרה. והחומרים האנושיים מהם מורכבת הסדרה הם פשטניים ותבניתיים.

דוגמאות? בבקשה: חבורה של ארבעה גברים, עם מנהיג ו"סגן" שחותר תחתיו (איציק), רוב הזמן באופן מודע, אבל גם באופן לא-מודע; שני חברים נוספים, קצר וניוטון, צמד-חמד כמו שמשון ויובב, שהסדרה דואגת שהדמויות שלהן ישארו פלקטיות ככל הניתן, וכמעט שלא קורה להם כלום (ניוטון פוגש את אורלי בשלב יחסית מאוחר, והקשר בין קצר למזל מתחיל ממש בשלהי העונה); במהלך הזמן ששיר נמצאת עם מוטי, היא האישה שגוזלת אותו מן הסביבה הגברית-הטבעית שלו, מן החברים שלו, כאילו אלו שני דברים סותרים; המזרחיים הם עניים ועוסקים בפשע, האשכנזים מפוצצים בכסף ומתקיימים מעבודה נורמטיבית; יש ביניהם מאבק כמו "בני האור בבני החושך"; אבא של מוטי כאבא-המזרחי הקלאסי, שיש לו כבוד, שקם כל בוקר לפרנס את המשפחה, שלא אכפת לו מה קורה במשפחה שלו; ומזה המאבק בין עמית לאבא שלו, יאיר, וההאשמות כאילו עמית גזל לאבא שלו את אימא שלו? כאילו הלו? האדיפליות פה כל-כך זועקת לשמיים, שאפילו פרויד מתגלגל בקברו. מתגלגל מצחוק, כמובן. כל אלו מראים שהמבנה של הסדרה תבניתי ולא מתאגר, לא את מה שאנחנו יודעים על סדרות טלוויזיה ולא את מה שאנחנו יודעים על חיינו שלנו.

[4] הסדרה היא טקסט לא שימושי במובן זה שאני לא יכול ללמוד ממנה, מבשרה, דבר על החיים שלי, אולם אני מצאתי בה שימוש אחר. סוציולוגים שונים דנו במשמעות הסטייה, כלומר החיים שמחוץ לנורמות החברתיות, ואנשי תיאוריית הפונקציונליזם, מצאו כמה פונקציות חברתיות לסטייה, ובראשן שהיא מאשרת נורמות וערכים תרבותיים (הנורמה נקבעת ביחס לשוליים, לסטייה); היא מבהירה את הגבולות המוסריים; והיא מגבירה את האחדות החברתית. כלומר, בשביל אנשים "נורמטיביים" (הייתי אומר כמוני, אבל אז אני מסתכן בהגדרתי "נורמטיבי"…), הסדרה היא כמו ראי, או יותר נכון כמו שיקוף-הפוך, הם צופים בסדרה ואומרים "זה לא אנחנו". ובשל כך, יש לסדרה גם פונקציות נלוות: כמו כל סדרה טובה היא מאפשרת אסקפיזם, וגיבורי הסדרה משמשים לנו בתפקיד אלתר-אגו, כאנשים שהיינו רוצים להיות, אך לא יכולים, מסיבות רבות (לדוגמא, כמו מבחינה מוסרית).

[5] פרק הסיום של הסדרה (ולמעשה גם זה שלפניו), הוא דוגמא לעלילה-העשויה-בקפידה של הסדרה. אולם בתוך הפרק מצוי מסר. במהלך חודש אוגוסט, "הוט" נקנסה בקנס כספי מכיוון ש"עספור" שודרה בשעה מוקדמת מהנדרש (ב-21.30 במקום ב-22.00), למרות שהיא מעודדת-לכאורה שימוש בסמים ויש בה סצנות בעלות אופי מיני. בתגובה, יוצרי "עספור" טענו בראיון, שהסדרה לא מנסה להיות חינוכית (אני מקדים ואומר שלא ראיתי את כל הראיון).

נשים שנייה בצד את המין והסמים. העונה הראשונה של הסדרה סובבת סביב החוב שיש למוטי על החווה, ועל הדרכים השונות בהן הוא וחבריו מנסים לעשות את הכסף. זה למעשה לב העונה. וכל הדרכים נכשלות, ואפילו הכסף שהם עשו מהלבנת הפרס של זוטא – הלך בהימורים באינטרנט, וכל התכשיטים שאיציק, קצר וניוטון גנבו – הוחזרו לבעליהם (ואפילו גרמו לשיר לעזוב את מוטי, כי למרות שהיא ידעה אחר-כך שהוא לא גנב, אחרי זה הם לא חזרו יותר). וגם עסקת הסמים שלהם, אותם סמים ש"המועצה לכבלים ולווין" קנסה את הסדרה בגללם, לא יצאה לפועל. בסופו של דבר, מוטי קיבל את הכסף לא בגלל שהוא סעד את צוף בהוספיס, אלא מכיוון שלאחר שצוף גילה את כוונותיו האמיתיות, מוטי, ללא קשר לכסף על החווה, הלך מיוזמתו להשכין שלום בין צוף לאחיו. כלומר, לא רק שהכסף נעשה באופן כשר, הוא גם נעשה בשל מעשה טוב, בשל "מצווה". האם אין מסר חינוכי מזה?! 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s