5 הערות על עבודה

לאבא

[1] למה אנחנו עובדים? התשובה הברורה מאליה תאמרו – להתפרנס, זהו כורח המציאות. תשובה טריוויאלית אחרת היא להרוויח כסף. לדעתי אלו שתי תשובות חלקיות. מדע הסוציולוגיה, שהתהווה במקביל לשינויים שחלו בחברה כתוצאה מן החיים המודרניים, ניסה להסביר היבטים שונים של שינויים אלו. והסוציולוג מקס וובר ניסה להבין היכן מצויים שורשיה של השיטה הקפיטליסטית, מה גרם לצמיחתה, מה גורם לאנשים להפיק מלאי יותר מהביקוש, להמשיך לעבוד גם כשאין צורך. וגם וובר לא הסתפק ברצון להתעשר. וובר טען שהקפיטליזם היה יכול לצמוח דווקא במערב, כיוון שהוא היה מושפע מאוד מהדת הפרוטסטנטית והקלוויניזם. הדת הפרוטסטנטית תופשת את עבודת היומיום כעיסוק קדוש; זה הצו האלוהי. מצופה מהאדם להקדיש את עצמו לעבודה, ובכך הוא מקדש את האל. ההצלחה בעבודה היא סימן לחסדו של האל; הם הסימנים שהאל נותן לישועה בעולם הבא.

לדעתי זה קשקוש. כלומר, מבחינה לוגית זה מסתדר, או כמו שהמדריך שלי בקורס פסיכומטרי אומר – "זה נכון אלגברית", מהבחינה הזו שאפשר ליצור משוואה משני המושגים האלו, קפיטליזם וקלוויניזם; וובר זיהה שתי תופעות קיימות – ערש הקפיטליזם ושורשי הקלוויניזם, וטען שיש קשר לוגי ביניהם. ולכן אין לי דרך להפריך את הטענה של וובר. אבל לדעתי זה "לא עושה שכל" (יעני "Dosen't Make Sense"; ככה שמעתי שאנשים מדברים). זה פשוט לא הגיוני, בהגיון שמעבר ללוגיקה. זו גם תשובה לא מספקת, כמו שהתעשרות היא תשובה לא מספקת.

שלב לפני "הגשמה עצמית" – שכבודה במקומה מונח, אך מעטים האנשים שזכו לה, בין אם בשל כך שהיא לא נהירה לכולם ובין בשל "קשיים טכניים" בהשגתה – אני חושב שהסיבה העיקרית שאנשים עובדים היא בשל התחושה שהם עושים משהו שיש בו ערך, הם מרגישים מוּערכים על מה שהם עשו. הם מרגישים שיש להם תפקיד. זה אולי לא ה-תפקיד של חייהם, ואולי אנשים רבים יכולים לאייש את התפקיד במקומם, אבל זה תפקיד, שבלעדיהם היה נותר חלל. האדם הוא התפקיד.

[2] כשהייתי בכיתה ח' ניסיתי להתקבל ל"תיכון יוקרתי", ובראיון הקבלה המנהל שאל אותי: "ממה אתה מפחד?". ואני, שהייתי כולי חיינוּק מושתן שלא יודע מהחיים שלו, ונסעתי שעה וחצי בכדי להגיע ליום מיונים, עניתי שאני "מפחד מחיות גדולות". מאז קרו כמה דברים: לא התקבלתי לאותו תיכון (כנראה הם רוצים שם אנשים עשויים ללא חת), המשפט שאמרתי בראיון הפך לבדיחה משפחתית, וגם החלטתי לקחת את המשפט הזה באופן רציני, ומדי פעם כשאני יוצא עם בחורות והעניינים מתחילים להתחמם, אני שואל אותן את אותה שאלה: "ממה את מפחדת?".

וכשאני נשאל בחזרה, אני משיב [לפעמים; ב"ה לא חסרות לי פוביות] שאני פוחד מן הפנסיה, מן הימים שבהם לא אעבוד, מהימים שבהם לא יהיה לי ערך. כי לי זה נראה הנורא מכל בזיקנה. לכן אני לא מאמין לאנשים שמחכים לצאת לפנסיה, או אנשים צעירים שאומרים בצחוק "אני את שלי עשיתי. תן לי רק לצאת לפנסיה". כי פנסיה זה אולי נחמד ליום, יומיים, שנה שנתיים, אבל בסוף זה נמאס. בסוף חוסר-התוחלת מחלחלת.

[3] מזה זמן אני מחזיק בדעה שהעבודה היא המשפחה החדשה של זמננו. היא לא הדת החדשה, "דת העבודה", כיוון שאין לה את הפונקציות של דת (לפחות לא במטרתה הראשית), אבל היא כמו משפחה, או לפחות מהווה תחליף למשפחה לאנשים שחפצים בכך, והיא כן מתחרה עם המשפחה על הבכורה, עבור אנשים שראשם מצוי בשני העולמות. כשאני אומר "משפחה", אני לא מתכוון להיותה "בית-חם", או שהעובד מרגיש חלק מתוך משפחה אחת גדולה שנקראת מקום עבודתו ("משפחת סלקום?!") – אם כי, כמובן שיש כאלו אנשים; אני בעיקר מתכוון לכך שהעבודה היא עוגן, היא מקור להעצמה, ובעיקר – מקום להערכה. היא המקום שבו אדם מרגיש שהוא עושה דברים בעלי ערך. וטריוויאלי כמו שזה נשמע, במשפחה ביולוגית הסיכוי קטן יותר שהאדם יחוש כך מאשר במקום עבודתו.

[4] אבא שלי הוא וורקוהוליסט. המונח הזה, "וורקוהוליסט", משעשע אולי בקישור שלו למשפחת המְכוּרים (אלכוהוליסט, שוקוהוליסט), אך הוא גם חוטא בכך לאמת, כיוון שההתמכרות לשוקולד, ניקוטין וכיוצא בזה היא אולי בעלת פונקציה כלשהי, אך היא לא כמו ההתמכרות לעבודה, שהיא ההתמכרות לעשות משהו בעל-ערך. ואם אתם שואלים אותי, אבא שלי וורקוהוליסט לא בגלל – או לפחות לא רק בגלל – "כסף", "פרנסה" וכולי; הוא וורקוהוליסט מכיוון שזה המקום שבו הוא מרגיש הכי הרבה בעל-ערך.

כשהיינו יוצאים לחופשה משפחתית בנעורינו, היו עובדי המשרד של אבי משחרים לשיחה בפלאפון שלו – עוד בזמן שהפלאפון היה מוצר של מתי מעט – ולא פעם שמענו אותם אומרים: "משה, בלעדיך אנחנו אבודים". נראה לכם שמישהו פעם אמר לו משפט כזה בבית? כשהוא נמצא בבית הוא מונח כאבן שאין לה הופכין, ולדעתי לא בגלל שעמום, כי אם בשל כך שאין לו דברים בעלי ערך לעשות. בבית הוא נובל. ואולי המונח וורקוהוליסט מדייק בכך שהוא מצביע על התלוּת שבין ההוליסט לוורק, כמו בין האלכוהול ל-ליסט. תלות להערכה.

[5] לי, לעומת זאת, יצא השם של הבטלן המשפחתי, ולא משנה כמה אני אעבוד, ואפילו אם אני אמצא את מותי בנסיבות הקשורות בעבודה מאומצת [יתמוטט עליי מכרה פחם] – סטיגמה היא לא דבר שניתן לשנות בקלות (ובמקרה של המוות, בטח יגידו שזה אירוני – שהבטלן מצא את מותו בעבודה). אבל במהלך השנה האחרונה, גם לאחר שעזבתי את הלימודים ורק עבדתי, וגם כעת, כשאני עושה במקביל קורס פסיכומטרי שמפדבק לי תגובות שליליות על עצמי – העבודה הייתה המקום היחיד שבו חשתי שאני מביא תועלת, המקום בו אני מרגיש בעל-ערך.

המהפך

בשבת האחרונה (שבת פרשת "וירא", 23.10), למדתי עם גיסי דרשה של ה"שפת אמת" משנת תרמ"ז על פרשת נֹח (זו לא טעות שלמדנו על פרשת "נח" בשבת פרשת "וירא", אבל זה סיפור ארוך), וחשבתי שיהיה זה מן הראוי לפרסם משהו מן הדברים שהעלינו בלימודנו, גם ובעיקר מכיוון שלדעתי הדברים נעימים לאוזן וערבים לחך, אך גם מכיוון שאני כל-כך נלהב מזה ש"למדתי תורה", שראיתי לנכון למסמך זאת ולתעד זאת ולפרסם את הדברים בפרהסיא. והתלהבות זו – למה? כי לדעתי זה מוכיח את הנקודה שהעליתי בפוסט "עם בפני עצמו", שגם אם אני מצוי במ"ט שערי טומאה, והפעם האחרונה ש"פתחתי ספר" הייתה… מזמן… – בחור ישיבה לשעבר, כמו גם מדרשיסטית לשעבר, תמיד יוכלו ותמיד ידעו לגשת ל"מקורות". וכדברי רבי מאיר – "בין כך ובין כך אתם קרוים בנ[לש]ים, שנאמר 'זרע מריעים בנים משחיתים". אם כן, כמה נקודות בנושא.

ה"שפת אמת" מנסה להבין מדוע דווקא נח זכה להינצל מכל דור המבול, מה הייתה המעלה שלו, תוך שהוא יוצא מתוך המימרא של חז"ל שנוח לא היה ראוי להינצל, אלא שמצא חן בעיני הקב"ה (ע"פ הפסוק: "ונח מצא חן" [בראשית ו, 8]). מציאת חן היא שהצילה אותו. מה היא אותה מציאת החן? מה נוח עשה בשביל למצוא חן? לפי ה"שפת אמת" – היה תמים, התהלך בתמימות, ובהמשך הוא מכנה זאת "השתוקקות". אלא שבעוד לפי חז"ל מדובר בסוג של פחיתוּת, ה"שפת אמת" מעצים את התמימוּת.

ואז ה"שפת אמת" מצטט את המימרא: "בקש הקב"ה לברא את העולם במידת הדין, וראה שאינו יכול להתקיים, ובראו במידת הרחמים" את המשפט הזה ניתן להבין כאילו לפני בריאת העולם הקב"ה התלבט כיצד לברוא את העולם, ובסוף החליט שראוי לבראו במידת הרחמים והדין ביחד. אולם אני מבין זאת אחרת – בבראשית א', הקב"ה ברא את העולם לפי מידת הדין, ברא עולם שמתקיים לפי מידת הדין, אך אז הוא ראה שהעולם לא יכול להתקיים כך, והראייה לכך היא "דור המבול". ולכן הוא מביא את המבול ובורא את העולם מחדש, רק הפעם מידת הדין ומידת הרחמים משמשות בעירבוביה.

כלומר, עצם ההכנסה של נוח, משפחתו וכל החיות לתיבה מסמנת את "המהפך" שעבר הקב"ה, את השינוי שעבר העולם. נח לא היה ראוי לפי שורת הדין. אבל בעולם החדש לא דנים את האדם רק לפי מידת הדין אלא גם לפי מידת הרחמים, לפי התמימות וההשתוקקות, ולכן מספיקה "מציאת החן" של נח על מנת להציל אותו ולהציל את העולם. אולם לדעתי חשוב להבין שבעולם החדש אין "מידת הדין" ו"מידת הרחמים" בתור "לכתחילה" ו"בדיעבד", כמו היינו אומרים שראוי היה לנהוג לפי עולם הדין, אך משאין הדבר אפשרי ננהג לפי מידת הרחמים; בעולם החדש הרחמים והדין כלולים ביחד, מתוך הבנה שהעולם הוא כולו "בדיעבדי". יותר נכון: הוא עולם "אנושי".

ה"שפת אמת" עושה השוואה בין נח למתנה לשבת. השבת היא בחינה, בחינה של רחמים, שקיימת גם בעולם, גם באדם וגם בזמן – השבת של ימי השבוע. אם בכל השבוע אנחנו חיים בעולם של טבע, של דין של "הכנסה – הוצאה = רווח" (הפסיכומטרי חזק ממני), בשבת יש ממד של רחמים, של חסד, והיא מאצילה מחסדה על כל ימי השבוע. אלא שלפי ה"שפת אמת", צריך להיות כלי מוכן לקבל השבת, כלומר צריך להשתוקק לקבל את החסד.

"ובאמת זה עבודת האדם – למצוא חן בעיניו יתברך, ואז ה' יתברך מסייע להולכים בתמים". וזה ההפרש שבין נוח לבין שאר דור המבול. שגם אם נוח לא היה צדיק גדול, הייתה לו השתוקקות ורצון, שזה הכלי לקבלת החסד, וזה מה שהציל אותו.

כולנו זקוקים לחסד

בארוחת שבת דיברו אצלנו במשפחה על ימי הולדת, כאשר אחי וגיסי טענו שיום ההולדת הוא סתם יום ואין שום סיבה לחגוג ימי הולדת. מכיוון שאף אחד לא שאל אותי מה אני חושב, אכתוב להלן את דעתי בנושא (שזה בעצם כל הקונספט של הבלוג על רגל אחת: אף אחד לא שואל אותי, ואני אומר בכל זאת מה אני חושב על נושאים שונים; אני מתחיל לאהוב את זה), מה גם שמתוקף תפקידי כאל"ף ימי הולדת במקום עבודתי, אני חש חובה להגן על המשרה שלי ולהצדיק אותה, על מנת שלא אחוש שאני עושה דברים חסרי-ערך ומקבל משכורת בחינם. להלן כמה מחשבות בנושא.

דבר ראשון, למה לא? ביושבינו על הספסלים האחורִיים של האקדמיה, הורגלנו לקריאה ביקורתית, פירוק של כל המובן מאליו, שחיטת פרות קדושות וכולי וכולי, קרי לשאול: "למה כן?", עד שלפעמים לא שואלים את השאלה הטריוויאלית יותר "למה לא?". או במילים אחרות, אני מבקש לטעון את טענת ה"לדידך" – גם לשיטתכם, הטוענים שיום הולדת הוא סתם יום, שלא קורה בו שום דבר (כלומר, קרה בו משהו לפני כך וכך שנים, אבל זה נגמר, יאללה, תעברו הלאה), שאין ליום הולדת שום "הצדקה" – למה לא לקחת יום בשנה – נניח, היום שבו נולדת – ולחגוג בו – בעיקר בשבילך, או/ ו בשביל הסובבים אותך. סתם לאכול עוגה, ללכת לספא, לשבור שגרה. 

זה נשמע אולי נורא אינפנטילי, אבל אני באמת מחזיק מכך. אחד הפרקים החזקים והמצחיקים ביותר ב"סיינפלד" ("The Frogger"), נותן הצצה לנוהל ימי ההולדת ואירועים מיוחדים במשרד של איליין. הפרק כמובן שוחט את המנהג הזה ושם אותו לקלס בכך שהוא מקצין אותו עד לכדי מסיבת "חזרה מיום מחלה". אבל כשאיליין מתלוננת על כל המנהג המטומטם הזה, אחד העובדים אומר: "I Think it's nice". כן, זה נחמד, ומבחינתי זה מספיק.

אבל גם אם לימי הולדת עצמם אין משמעות, ניתן להקנות להם משמעות. גם מוסד הנישואין יכול להישאר כשריד פרמיטיבי חסר פשר שמעגן את הנחיתות של האישה, והוא יכול להיות מוסד חשוב מאוד שאנחנו יכולים להקנות לו משמעות רלוונטית לימינו. וגם טקסט ספרותי (התנ"ך?) יכול להיות "ארכיאולוגיה" והוא יכול להיות "תיאולוגיה" ו"אידיאולוגיה" – אם רק נקנה לו משמעות. ואם לא נקנה לו משמעות, הוא ישאר חסר פשר, על כל "הקדושה" שלו.

אולי המשמעות הברורה ביותר של יום הולדת היא "חשבון נפש", חשבון נפש שחתן וכלת יום ההולדת עורכים בינם לבין עצמם, ואין מתאים יותר מלעשות זאת ביום ההולדת, כיוון ש"זמן האפס" שבו אנחנו מתחילים לחיות הוא יום ההולדת שלנו. "חשבון נפש" לא חייב להיות (רק) חיטוט בפצעים, הוא יכול להיות רק זמן של עצירה, השהייה של החיים. זמן למחשבה על המקום שבו אני מצוי, האם התקדמתי בשנה האחרונה, האם הלכתי אחורה, האם היו לי יעדים לשנה האחרונה, מה הם היעדים שלי לשנה הבאה.

אני בכלל חסיד של ימי חשבון נפש, במיוחד בקצב החיים השוטף ושוצף שלנו. לדעתי, המועדים השונים הפזורים על פני לוח השנה יכולים להוות תזכורת לחשבונות נפש מקומיים: ביום השואה לערוך חשבון נפש מול זיכרון השואה או מול הדאגה לניצולי שואה, ו"ביום שחרור ירושלים" לדון במשמעות של "שחרור ירושלים" לימינו – למי היא משוחרת ולמי היא לא. גם שבוע הספר יכול להיות הפנינג וקניות מוזלות של "4 במאה", והוא יכול להיות חשבון נפש שלנו מול הספרים: האם לדעתנו קראנו מספיק ספרים השנה, האם קראנו "ספרות זולה" או שקראנו את הספרים של "הספריה החדשה", וכן הלאה. אם רק נרצה, גם לשבוע הספר ניתן להעניק משמעות.

אחת הטענות שעלתה אצלנו בארוחה, הייתה "מה עשית בשביל יום ההולדת? סיימת תואר? השתחררת מהצבא?". מאחורי הטענה הזו עומדת לדעתי הנחה בעייתית, והיא שתגמולים יכולים להיות רק על הישגים. זה נכון שתגמול הישגים הוא גורם חיובי, אך הוא הופך את העולם שלנו לעולם הישגי, תחרותי, מריטוקרטי – הוא שואף לחברה בה הפרטים מטפסים וצונחים בסולם ההיררכי על בסיס מצוינוּת.

וזה גם מתקשר לנקודה האחרונה שרציתי להעלות. יום ההולדת הוא אכן היום היחיד שלא עשינו כלום על מנת להגיע עליו, וככזה הוא יום שבו אנחנו מעלים על נס את ההבנה שהעולם שלנו מושתת על חסד, שבחיים שלנו אנחנו גם זקוקים לחסד, שהחסד הוא חלק מהחיים השוטפים שלנו. למעלה מזה: יום ההולדת הוא היום שבו אנחנו חוגגים את הפרדוקסאליות הזו, שלא עשינו דבר בכדי לזכות בחיים שלנו. ביום שבו נולדנו, ניתנו לנו החיים במתנה.

העולם האוטופי של קורס פסיכומטרי

אני עושה עכשיו קורס פסיכומטרי, ואני סובל מכל רגע. הסיבה העיקרית היא שב-90% מהזמן, עד כה, אנחנו לומדים ידע שקשור לחלק החשיבה הכמותית של הבחינה, ולפרקי החשיבה המילולית והאנגלית אנחנו מקדישים מעט מאוד זמן, וגם אז – בעיקר לטכניקות ואסטרטגיות של פיתרון תשובות. ההיגיון אומר שידע מתמטי ניתן להעביר הלאה, ולדעתי זהו החלק שרוב התלמידים הכי מתקשים בו, ואילו ההשלמה של אוצר המילים באנגלית ואוצר המילים בעברית, יכולה להיעשות רק באמצעות שינון מילים וקריאה באנגלית, כלומר – לא במסגרת השיעור הפרונטאלי.

ההתמודדות עם חלק החשיבה הכמותית מעמידה אותי במצב לא נעים, מכיוון שאני נאלץ ללמוד חומר שאיני אוהב לעסוק בו. אבל זה לא מסתכם רק בעשיית משהו שאיני אוהב לעשות; ההתמודדות גורמת לי לחוש פעם אחר פעם נחיתוּת, נחיתוּת מול תלמידי הכיתה ונחיתוּת מול "העולם" בכלל. אני גם לא אוהב לקלף קישואים, אבל זה לא גורם לי להרגיש נחיתוּת – אני עושה את זה על הצד הטוב ביותר – זה רק משאיר לי סימנים ירוקים על הידיים. הלימוד של חלק החשיבה הכמותית גורם לי לחוש לא בנוח במה שאני עושה והוא משכפל את הפנים המכוערות של חוסר ההבנה הכמותית שלי בכל פעם מחדש. הקורס הוא כמו ראי שמוכיח לי פעם אחר פעם כמה אני אידיוט.

אז נכון שבתחומי ידע אחרים אני שולט יותר, וזה לא אומר כלום עליי, על האישיות שלי, על ההערכה העצמית שלי יאדה, יאדה, יאדה – או בקיצור: "אוהבים אותך, אודי"; אבל למשך חמש שעות, פעמיים בשבוע – יותר מזה: במשך כל החודשיים האחרונים בהם הפסיכומטרי תופש את רוב הזמן שלי – אני נאלץ להתמודד עם האימפוטנטיות הכמותית שלי. וכל פעם שהמדריך מתחיל להסביר בכיתה על חוקי משולשים, אחוזים או אי שוויונות, הוא בעצם אומר לי בגל אחר עד כמה אני לא מבין כלום. שילוב של שני הגלים יישמע כך: "חוק פיתגורס אומר שאודי הוא אידיוט… ואם נבודד את הנעלם נראה שאודי לא מבין כלום". וזה לא אשמתו של המדריך, ממש לא, להיפך – המדריך עשר. באמת. הוא רק מציב מולי ראי בכל פעם שהוא מדבר.

ומשהגענו לכאן, הייתי רוצה לדבר קצת על המדריך, או יותר נכון על המעמד של המדריך מול התלמידים. לפני כחודש וחצי שאלתי חבר שלי, שהתחיל ללמד לראשונה, בחטיבת ביניים, מה לדעתו התכונה החשובה ביותר של המורה. אני חשבתי על ערכים כמו "מנהיגוּת" או "ילדותיוּת" (במובן זה שבכל מורה טוב חייב להיות טמון ילד), ואילו הוא השיב לי: "להראות לתלמידים מי הבוס", כלומר "סמכותיוּת". אין הכוונה כמובן למשחקי אגו וכיפופי ידיים, כי אם לומר שעל מנת לחנך, על מנת להעביר את החומר הלימודי, על המורה להראות סמכותיות. כי בלי להראות סמכותיות התלמיד לא ילמד כלום.

והסמכותיות אינה הכלי היחיד שיש בידי המורה על מנת לחנך, על מנת להעביר את החומר. וכאן אני גם מגיע למרצה באוניברסיטה. לרשות מחנך בתיכון או בבית ספר יסודי עומדות מגוון "סנקציות משמעתיות", כמו לתת עונשים (לכתוב מאה פעמים "לא אומרים המורה חמורה"), ללכת למנהל וכיוצא באלו, שאלו סנקציות שכמעט ואינן עומדות לידי המרצה (אם כי, הייתי נוכח בהרצאה של כ-200 איש שהמרצה העיפה שני תלמידים שדיברו). אך הן למרצה והן למחנך בתיכון עומדות "סנקציות לימודיות": בסופו של דבר המרצה והמורה הם אלו שנותנים את הציונים על העבודות ועל המבחנים, כך שאם התלמיד לא יקשיב ולא ילמד ולא יתרגל – המרצה יעניש אותו בציון. לא בגלל שהמרצה יעניש אותו באופן ישיר על חוסר ההשקעה, אלא בגלל שאם הוא לא ילמד הוא פשוט לא ידע מה המרצה רוצה ממנו בעבודה או במבחן.

כל הסנקציות האלו אינן "המטרה". הן רק אמצעי בכדי שהתלמיד ילמד. הסנקציות הן רק אמצעי העזר של המורה או המרצה, ולכן ככל שהמורה מרובה באמצעי עזר – יש לו גם קביים, וגם משקפיים וגם מכשיר שמיעה – הוא "חלש" יותר, כי אם הוא היה מספיק "חזק", אם הוא היה יכול להעביר את השיעור, ללמד את החומר, בלי עונשים משמעתיים, ובלי שיעורי בית ובלי מבחנים – הוא לא היה זקוק לכל אלו. ולכן הוא זקוק לקביים.

וכל הסנקציות האלו שעומדות למורה ולמרצה – לא עומדות לימין המדריך בקורס פסיכומטרי. המדריך והקורס לא מכינים אותך למבחן שיהיה בסוף הקורס, במסגרת הקורס, הם מכינים אותך למבחן שיהיה במסגרת אחרת. מה שהופך את ההקשבה והלמידה בשיעור לתלויה ברצונו הבלעדי של התלמיד. המדריך עצמו לא יכול לעשות לך כלום אם תפריע בשיעור, לא תכין שיעורי בית או אם תקבל ציון נמוך בסימולציות, המדריך לא "מגיש" אותך למבחן הפסיכומטרי על בסיס ההשקעה שלך בכיתה, והוא גם לא נותן לך את הציון בסוף הקורס. תרצה – תלמד, לא תרצה – לא תלמד. לי, אומר המדריך, "לא אכפת" (במרכאות כפולות כמובן). אתה זה שניגש בסוף למבחן. היותו חסר סנקציות, הופך את המדריך לכאורה לחלש בהיותו חסר אמצעים לאכוף את דרישותיו, אלא שלמעשה מבין כל השלושה – המורה, המרצה והמדריך בקורס – המדריך הוא החזק מכולם. הוא לא צריך את הסנקציות האלו. וזה מה שהופך את השיעור בקורס פסיכומטרי לאוטופי על פני שיעור אוניברסיטאי או שיעור בתיכון – לומדים כי רוצים ללמוד ולהצליח.

וזה דבר נוסף שהופך את כל הקושי שלי למורכב יותר. בסוף כל שיעור מתקיים מן "טקס" כזה, שבו המדריך רושם על הלוח את שיעורי הבית, ואז התלמידים נאנחים, מתלוננים ואפילו מנהלים מן משא ומתן עם המדריך. וזה תמיד משעשע אותי, כיוון שאף אחד לא כופה עליהם להכין שיעורי בית. ירצו – יעשו תרגיל אחד, חצי מכמות התרגילים או את כולם, לא ירצו – לא יעשו כלום. ירצו – יקראו עוד כמה עמודים באנגלית, לא ירצו – לא יקראו. וקרה שהמדריך נתן לי אקסטרה תרגול בשביל לעזור לי או שאמר לי שאני אגש אליו אם יש לי שאלות, אך מול "החופש" בכך "שלא יקרה דבר" אם לא אכין שיעורי-בית או לא אבין את התרגיל – המדריך לא יכול לעשות דבר, מה שמחזיר את כל האחריות אליי, והמשא העצום הזה עליי מנמיך את כתפיי.

עולמות מתנגשים: מדוע גיבורי סיינפלד לעולם לא יתבגרו

כתבתי את המאמר הזה לפני כשנה, והראיתי אותו לחברים ובני משפחה. לאחר שהעברתי אותו לעיונה של חברה הכנסתי בו שינויים קלים, ומצאתי לנכון לפרסמו.

א. הקדמה

סדרת הטלוויזיה "סיינפלד", ששודרה במשך תשע עונות מ-1989 עד 1998, מספרת על חיי היום-יום של ארבעה חברים בשנות השלושים לחייהם בעיר ניו-יורק: ג'רי סיינפלד, ג'ורג' קוסטנזה, קוזמו קרמר ואיליין בניס. ניתן לסכם את התֵמה של הסדרה בביטוי שנטבע בסדרה עצמה. בעונה הרביעית, כשג'רי וג'ורג' מקבלים קרדיט מרשת NBC לעשיית פיילוט לתוכנית על חייהם, במין מהלך ארס-פואטי, הם מתארים את התוכנית כ-Show about nothing – תוכנית שהיא על לא-כלום, ולמעשה מדברת על חיי היומיום, מדברת על הכל.

לדעתי, בהרבה מובנים גיבורי "סיינפלד" הם עדיין ילדים, מתבגרים, שלא משתלבים בתוך העולם הבורגני. בפרק "The Engagement" (עונה 7, פרק 111), גיבורי הסדרה אומרים זאת בעצמם. לאחר שג'ורג' נפרד ממישהי כיוון שהיא ניצחה אותו בשחמט וג'רי נפרד ממישהי כיוון שהיא השתיקה אותו במהלך צפייה בטלוויזיה, ג'רי וג'ורג' מנהלים את השיחה הבאה (ניתן לראות את כל מהלך האירועים כאן):

 Jerry: "Our lives. What kind of lives are these? We're like children. We're not men".

George: "No, we're not. We're not men".

כפי שאבקש להראות להלן, הילדותיות של גיבורי הסדרה באה לידי ביטוי במערכות היחסים והקמת המשפחה, בחיי העבודה, ובמאפיינים אחרים של הארבעה. בסוף המאמר, אעלה את השאלה המופיעה בכותרת המאמר – מדוע גיבורי הסדרה לא מתבגרים – ואשיב מדוע לדעתי הם לעולם לא יוכלו להתבגר.

ב. הילדתיות כאפיון הדמויות

בטרם אתייחס לחוסר הבגרות כפי שהוא בא לידי ביטוי במערכת-יחסים ארוכה ויציבה ובמקום עבודה קבוע – חיי הבגרות המאפיינים את העולם המודרני – אבקש להצביע על מאפיינים ילדותיים כלליים אצל גיבורי הסדרה. אצל ג'רי, הילדותיות באה לידי ביטוי בהערצה לגיבורי-על, ולסופרמן בפרט. ג'רי אף מסמם אישה בכדי לשחק באוסף הצעצועים הנדיר שלה, וג'ורג' ואיליין משתפים איתו פעולה ("The Merv Griffin Show"; עונה 9, פרק 162). בפרק "The Pool Guy" (עונה 7, פרק 118), ג'רי מסרב להנשים את "נער הבריכה" לאחר שהאחרון מאבד את ההכרה – על אף שהוא מודע לכך שהוא היה יכול למות – מכיוון שאינו רוצה לגעת בשפתיו.

אצל קרמר, לעומת זאת, הילדותיות באה לידי ביטוי בכך שהוא מרבה לשחק את חייהם של אנשים אחרים. הוא משחק את הבן הטוב של ההורים של ג'ורג' ושל ג'רי (בעוד רוב הסדרה הוא מסרב לדבר עם אימו, באבס); הוא משחק גמלאי בפרק "The Wizard" (עונה 9, פרק 171), וכבאי בפרק "The Secret Code" (עונה 7, פרק 117). דוגמא קיצונית לכך נמצאת בפרק "The Label Maker" (עונה 6, פרק 98), שם קרמר וניומן משחקים Risk, "המשחק שבו כובשים את העולם". כשקרמר מבקש מג'רי להשגיח על לוח המשחק בזמן שהם לא משחקים, הוא מסביר לו:

"Jerry, Newman and I are engaged in an epic struggle for world domination. It's winner take all. People cannot be trust".

בהמשך הפרק, כשהוא חושש שניומן רוצה לשנות את לוח המשחק, קרמר אומר לג'רי:

"You sit there and you watch while Newman takes over the world. But he'd be a horrible leader. And you know who's gonna suffer? The little people. You and George"

ג. המרד בחיי המשפחה

כפי שהראיתי בהקדמה, גיבורי הסדרה ממציאים סיבות שטותיות לסיום מערכות יחסים, ולכן אין מה לדבר על הקמת משפחה, וזו תמיד מוצגת כנלעגת. בפרק אחד, גיבורי הסדרה הולכים לראות את התינוק החדש שנולד לחבריהם הגרים בפרבר ניו-יורקי, ואת התינוק הם מתארים כדבר המכוער ביותר שהם ראו מעולם ("The Hamptons"; עונה 5, פרק 85); בפרק אחר, איליין מצהירה שהיא לא רוצה ילדים; קרמר עובר עיקור וג'רי כמעט ועושה זאת בכדי להרשים את אותה בחורה, פאם, בחורה אחרת שגם לא רוצה ילדים ("The Soul Mate"; עונה 8, פרק 136).

לעניות דעתי, בנוגע למערכות יחסים והקמת משפחה, יש לחלק בין קרמר לשאר בני החבורה. אם אצל ג'רי, ג'ורג' ואיליין, המחשבה להקים משפחה נמצאת בתת-מודע ומדי פעם עולה למוּדעות, אצל קרמר מדובר בהתנגדות מודעת לחיי הבורגנות, במרד. הוא המתנגד הגדול לחיי משפחה. בפרק "The Pool Guy", קרמר אומר באחת ההזדמנויות על ג'ורג', המאורס באותו זמן לסוזן: "There's nothing more pathetic than a grown man who's afraid of a woman".

בפרק "The Engagement", כשג'רי מספר לקרמר כיצד הוא וג'ורג' הגיעו למסקנה שהם ילדים, קרמר אומר לו:

"What are you thinking about, Jerry? Marriage? Family?… They're prisons. Man-made prisons. You're doing time. You get up in the morning, she's there; You go to sleep at night, she's there. It's like you gotta ask permission to use the bathroom. 'Is it all right if I use the bathroom now?'… And you can forget about watching TV while you're eating. You know why? Because it's dinnertime. And you know what you during dinner? You talk about your day".

ד. המרד בחיי עבודה

מערכות יחסים שלא מובילות לשום-מקום הם רק גורם אחד שמצביע על חוסר הבגרות של גיבורי הסדרה. גורם נוסף הוא אי-יכולתם להחזיק בעבודה. למעט עבודות מזדמנות, קרמר לא עובד לאורך כל הסדרה, ג'ורג' ואיליין מחליפים מספר עבודות במהלך הסדרה, וגם ג'רי, שמתפרנס מהיותו קומיקאי, אומר כמה פעמים במהלך הסדרה שהוא מעולם לא עבד בעבודה רגילה. לדוגמא, בפרק "The stranded" (עונה 3, פרק 27), לג'ורג' יש בעיות עם אישה מהמשרד שלו איתה הוא יוצא, ובכדי להסביר זאת לג'רי הוא שואל אותו: "Have you ever dated a woman that worked in your office?". בתגובה, ג'רי עונה לו: "I never had a job". אצל ג'רי אמנם קשה לדבר על כישלון, אך ברור שהוא לא משתלב בחברה הבורגנית.

ה. אולי רק לנסות? ג'ורג' כמקרה מבחן

לאורך כל הסדרה, אין דמות אחת שמצליחה להחזיק במערכת-יחסים יציבה או בעבודה קבועה. אולם דווקא הדמות המגלמת בתוכה את שיא הכישלון, ג'ורג', היא הכי קרובה לכך. בעוד ג'רי ואיליין מצליחים לשרוד כילדים בעולם הבורגני בהצלחה, וקרמר כאמור לא ממש מנסה, ג'ורג', הצלע הרביעית בחבורה, נכשל הכי הרבה. למרות זאת, ולמרות כל הסיכויים, ג'ורג' מקבל שני כרטיסי כניסה לעולם המבוגרים, אחד לחיי העבודה ואחד לחיי המשפחה. שניהם מתרחשים לאחר שהוא עושה מהפך בחיים שלו שהוא תוצאה של מחשבה רבה.

את העבודה ב"ניו-יורק יאנקיס", העבודה בה הוא מחזיק הכי הרבה זמן (כל עונות 6-8), ג'ורג' מקבל לאחר שהוא מחליט לפעול הפוך מהאינסטינקט שלו – כלומר בניגוד לפעולה רגשית, אינטואיטיבית, כמו ילד, הוא מבצע פעולה שכלית, כמו מבוגר ("The Opposite"; עונה 5, פרק 86). את כרטיס הכניסה לחיי המשפחה הוא מקבל לאחר השיחה עם ג'רי בפרק "The Engagement", כשהוא מחליט לנטוש את דרך הדייטים והפרידות השטותיות, ולהציע לסוזן נישואין. הוא מאורס לסוזן במשך עונה שלמה (עונה 7), צעד שאף-אחד בסדרה לא עשה (כפי שאראה בהמשך גם ג'רי התארס, אך האירוסין שלו החזיקו מעמד פרק אחד).

אלא שג'ורג' לא שורד בעולם המבוגרים. מן העבודה ב"ניו-יורק יאנקיס" הוא מפוטר לאחר שהוא מנסה להתחיל עם מדריכת תיירים ונקלע למסכת שקרים. אך פיטוריו אינם באשמתו, כי אם הודות לבוס המשוגע שלו, ג'ורג' סטיינברנר ("The Muffin Tops"; עונה 8, פרק 155). כלומר, הפיטורין הם בעקיפין באשמתו, אך לא במישרין. למעלה מכך – אפילו כשהוא מנסה להתפטר, הוא לא מצליח ("The Millennium"; עונה 8, פרק 154). גם אירוסיו לסוזן מסתיימים שלא באשמתו הישירה, כי אם העקיפה. נישואיו לא יוצאים לפועל כיוון שסוזן מתה מדבק רעיל שהיה על מעטפות החתונה שג'ורג' בחר ("The Invitations"; עונה 7, פרק 134). גם כאן, האשמה של ג'ורג' נובעת מהרגליו הישנים, מקמצנותו, אך שלא באופן מודע. וגם כאן, כמו בפיטוריו מהעבודה, ג'ורג' מנסה לצאת מהנישואין בכל דרך אפשרית, אך סופו שמלאכתו נעשית על-ידי אחרים.

ו. איליין כתמונת הראי של ג'ורג'

בהקשר זה איליין דומה מאוד לג'ורג', היא תמונת הראי של ג'ורג', והיא מושוות אליו ומעומתת איתו כמה פעמים בסדרה. כמו שג'ורג' מנסה להתפטר מ"היאנקיס" ובסוף מפוטר על משהו שהוא לא עשה, גם איליין שוקלת להתפטר כעוזרת אישית למר ג'סטין פיט, אבל בסוף הוא מפטר אותה בגלל שהוא חושד שהיא ניסתה להרעיל אותו ("The Diplomat's Club"; עונה 6, פרק 108). כמו ג'ורג', שנאשם שהרג את סוזן, אף היא נאשמת על לא עוול בכפה.

בפרק "The Opposite", כאשר ג'ורג' פועל בניגוד לאינסטינקטים שלו, זוכה בעבודה, באישה, ועובר מדירת הוריו לדירה משלו, איליין עושה את המסלול ההפוך: החבר שלה נפרד ממנה, היא נזרקת מדירתה ו"פנדנט הוצאה לאור", החברה בה היא עובדת, פושטת רגל; בעוד ג'ורג' עולה מעלה-מעלה, היא יורדת מטה-מטה. באותו פרק ג'רי אומר לאיליין:

 "Elaine, don't get too down. Everything will even out. See, I have two friends. You were up, he was down. Now he's up, you're down. See how It all even out?"

לאחר ש"פנדנט הוצאה לאור" מתפרקת, איליין אומרת לקרמר וג'רי:

 Elaine: "Do you know what's going on here? Can't you see what's happened? I've become George".

Jerry: "Don't say that".

Elaine: "It's true. I'm George. I'm George".

וכמו שלג'ורג' ניתנת האפשרות לעבור לעולם המבוגרים, גם לאיליין ניתנת ההזדמנות הזו. הדבר קורה לאחר שאיליין מכירה את קווין, בעקבות התנגדותה ללדת ילדים, והוא מכיר לה את השכן שלו, פלדמן, והחבר שלו, ג'ין; שלושתם הם ההפכים הגמורים לג'רי, קרמר וג'ורג' ("The Bizarro Jerry"; עונה 8, פרק 137). אלא שגם כאן המעבר של איליין שורד פרק אחד, והיא לא מצליחה להשתלב בעולם המבוגרים.

ז. ומה עם ג'רי?

גם ג'רי זוכה לטעום מעולם הנישואין, פעמיים, אלא שאצלו, שלא כמו אצל ג'ורג' ואיליין, הכל מוצג כמשחק. בפעם הראשונה, ג'רי מקבל הנחה במכבסה, והאישה איתה הוא יוצא באותה עת מבקשת הנחה, בתור אשתו ("The Wife"; עונה 5, פרק 81). כדי להראות כמה חיי המשפחה אינם אופציונאליים, הם מוצגים כהצגה. שוב, כרטיס כניסה לפרק אחד. הפעם השנייה היא לאחר שבחורה בשם ג'ני מצילה את חייו, הם מתאהבים ומחליטים להתארס ("The Invitations").

גם כאן כרטיס הכניסה הוא לפרק אחד בלבד. הכניסה של ג'רי לעולם המבוגרים, שנעשתה בפעם הראשונה כהצגה, נעשתה בפעם השנייה תחת ההשפעה הישירה של החוויה שהוא עבר: זו תופעה פסיכולוגית מוכרת שבו הנזקק מתאהב בגיבור שמציל אותו; רק מכיוון שג'ני הצילה אותו ממוות, הוא היה מסוגל להתאהב בה ולהתארס איתה. אולם מעבר לכך, אני חושב שיש לראות את האירוסין של ג'רי כפארודיה, בטח בסדרה כה צינית כמו סיינפלד: ג'רי כמעט נדרס, ג'ני מצילה אותו ממוות, הוא מתאהב בה, ובסוף שניהם מכריזים שהם שונאים אחד את השני, ולכן מחליטים שלא להתחתן; זה לא כרטיס היציאה שמקבלים ג'ורג' ואיליין, שמלווה בטון צורם. כמו בנוגע לעבודה של ג'רי, גם כאן אין תחושת כישלון, אך ברור שג'רי לא משתלב בעולם זה.

ח. ומה עם כולם יחד?

ניסיתי להראות שכל אחד מבני החבורה שחפץ בכך (ג'ורג', איליין וג'רי, לא כולל קרמר, שלא רוצה בכך) קיבל כרטיס כניסה לעולם המבוגרים ונכשל בכך, כל אחד בנפרד. אך יש לזכור שהסדרה עצמה דנה, ליטראלית, את כל הארבעה לכישלון. הם אולי מצליחים לשרוד לאורך כל הסדרה, אך בפרק האחרון הם נכשלים. בפרק זה, כל החבורה עדה לשוד בעיירה במסצ'וסטס ולמעשה עוברת על חוק חדש בשם "חוק השומרוני הטוב", המטיל אחריות על עוברי אורח לעזור לאדם בשעת סכנה.

אלא שהמשפט מרחיק מעבר למקרה הספציפי הזה, ודמויות שונות מכל תשע עונות הסדרה מעידות על האופי האנוכי של בני החבורה, עד שהשופט קובע שעליהם לשבת שנה בכלא. תחת הכלא המכונה "חיי המשפחה", כפי שקרמר כינה אותם בפרק "The Engagement", הם נכנסים לכלא אמיתי, גם הוא Man-made prison.

אלא שמכלול העדויות מצביע על כך שהאשמה היא לא בהם. בין העדים ישנו הפקיסטאני בובו בהאט, שג'רי ניסה לעזור לו בכנות, אך גרם לו לסגור את המסעדה שלו ("The Café"; עונה 3, פרק 24) ולמרות כוונותיו הטובות, הוא נשלח באשמת ג'רי חזרה לפקיסטאן ("The Visa"; עונה 4, פרק 55. ניתן לראות את השתלשלות האירועים כאן); או מרלה פני, "הבתולה", שמעידה על התחרות שקיימו הארבעה ("The Contest"; עונה 4, פרק 51), תחרות שאני איני רואה בה שום נזק לחברה ובטח שלא מעידה על אנוכיות.

כשלונו של ג'ורג' להשתלב בחברה בגלל סיבות שאינן תלויות בו, כמו שליחת כל החבורה לכלא בגלל דברים שהם לא עשו – מצביעים על-כך שהבעייה היא מעבר ליכולת הבחירה שלהם. אם ג'ורג' אכן היה נפרד מסוזן – ניתן היה לומר שהוא אחראי לכישלון השתלבותו בחברה; אלא שבסוף אירוסיו עם סוזן אינם נובעים מיכולת הבחירה שלו, מה שמראה שהבעיה היא עמוקה יותר. אותו דבר במשפט; ניתן היה לבנות "קייס" סביב מעשים אנכיים שבני החבורה עשו בזדון, והיו כאלו, חלקם אף מוצגים במשפט; אם העדויות במשפט היו נבדקות ונמצאות נכונות, ניתן היה לומר שהם שלחו את עצמם לכלא; אלא שחלק מהדברים אינם נכונים בעליל – כמו שאיליין נתקלה בכוונה בסידרה הולנד בסאונה ("The Implant"; עונה 4, פרק 59), או שהיא ניסתה להרעיל את מר פיט ("The Diplomat's Club"); או שג'ורג' סטיינברנר טוען שהוא פיטר את ג'ורג' בגלל שהוא קומוניסט – טענה שברור לכולם שהיא לא נכונה ("The Muffin Tops"; עונה 8, פרק 155). כל אלו מראים שהבעייה היא רצינית הרבה יותר ובלתי-תלויה בבני החבורה. כמה שהם לא ינסו, יכולתם להשתלב בחברת המבוגרים אינה נתונה לשיקול דעתם.

ט. אז מה מונע מבני החבורה להתבגר?

כיוון שג'ורג' הוא הבחור שנכשל הכי הרבה בעולם המבוגרים, אני חושב שניתן לראות בו מקרה מייצג, אם כי הקיצוני ביותר, של כל החבורה, ומכישלונו ניתן ללמוד על כישלון השאר. בפרק "The Pool Guy", איליין מחפשת שותף ללכת עמו לתערוכת אופנה של בגדים היסטוריים ב"מטרופוליטן". ג'רי מציע שתתקשר לסוזן ואיליין מאמצת את הרעיון ויוצאת מהדירה. ואז קרמר מספר לג'רי על תיאורית "התנגשות העולמות":

"That's gonna be trouble… This world here, this is George's sanctuary. If Susan comes into contact with this world, his worlds collide".

בהמשך הפרק, לאחר שסוזן ואיליין מבלות ביחד, ג'ורג' מרחיב בפני ג'רי על תיאוריה זו:

 George: "You have no idea of the magnitude of this thing. If she is allowed to infiltrate this world, than George Costanza, as you know him, ceases to exist. You see, right now, I have relationship George, but there is also independent George. That's the George you know, the George you grew up with. Movie George, coffee-shop George, liar George, bawdy George".

Jerry: "I love that George".

George: "Me too. And he's dying, Jerry. If relationship George walks through this door, he will kill independent George. A George, divided against itself, cannot stand".

כלומר, בכדי שג'ורג' יעבור לעולם המבוגרים, בכדי שג'ורג' יוכל להיות במערכת יחסים ויוכל להתארס, הוא לא משנה את אופיו, הוא לא יכול לשנות את אופיו, כמו שאחרי הפרק "The Opposite", הוא לא ממשיך לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלו, אלא חוזר לסורו, למרות שהוא מכריז שהפעולה הלא-אינסטינקטיבית היא הדת החדשה שלו. ג'ורג' חייב להחזיק בזהות כפולה: ג'ורג' של מערכות היחסים וג'ורג' השקרן. אלא ששתי הזהויות לא יכולות לדור בכפיפה אחת. אמנם איליין בעצתו של ג'רי מביאה את העולמות לידי התנגשות, אך במוקדם או במאוחר ההתנגשות הייתה מתרחשת. אם ג'ורג' היה מתחתן עם סוזן, ג'ורג' של מערכות היחסים היה הורג את ג'ורג' השקרן; אולם, כיוון שידו של האחרון הייתה על העליונה, ג'ורג' קוסטנזה, כפי שאנחנו וג'רי הכרנו אותו, המשיך להתקיים, ואילו ג'ורג' של מערכות היחסים נפח את נשמתו.

י. סיכום

כפי שציינתי מקודם, ג'ורג' הוא רק דוגמא קיצונית לכל החבורה, אך הוא מייצג נאמן שלה. בעולם המציאות שהסדרה בונה, אין מקום למבוגרים. גם אם גיבורי הסדרה היו רוצים מאוד להתבגר, הם לא היו יכולים – כי אז הם היו הורגים את ג'רי, קרמר, איליין וג'ורג' של הסדרה, את בני החבורה שאנחנו מכירים. חוקי המציאות של "סיינפלד" לעולם לא יתנו לגיבורי הסדרה להתבגר. לפי חוקיה הפנימיים של הסדרה, התבגרות היא כמו שבני אדם יעופו לפי חוקי המציאות; זה פשוט לא ייתכן. חבורת סיינפלד יכולה לקפוץ מהצוק ולנסות לעוף, אולם הדבר היה הורג את ה-Independent Seinfeld's.

7 הערות על "חיים בשאלה"

במוצאי שבת ראיתי את הפרק האחרון של הסדרה "עבודה ערבית 2" (אגב, לדעתי הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, שגם קורעת מצחוק וגם נוגעת בתכנים מהותיים ורגישים; מומלץ בחום). במהלך הפרסומות היה פרומו לסרט של טלי בן-עובדיה "חיים בשאלה", שישודר אחרי "עבודה ערבית", אז נשארתי לראות אותו. והסרט די עיצבן אותי, אז אמרתי לעצמי "למה שלא אכתוב עליו כמה הערות", למרות שקרוב לוודאי שרבים מכן/ם לא ראו אותו והסרט לא מוכר לרבים מכן/ם (אפילו לא ראיתי שהתייחסו אליו בביקורת הטלוויזיה בתקשורת ביום למחרת). הסרט מביא את סיפורם של ארבעה "חיים בשאלה": אורי לחמי (רועי מ"סרוגים"); מני פיליפ, זמר חרדי לשעבר, כבן 40; אבי דזימטרובסקי, חרדי לשעבר כבן 20+; ונעמה, שם בדוי לנערה חרדייה לשעבר שביקשה שלא להזדהות ושיטשטשו את פניה (את הסרט ניתן לראות כאן; פחות מחצי שעה).

[1] הסרט מאוד מבלבל ומאוד מבולבל. יש בלבול כללי בסרט בנוגע לאורח חייהם של ארבעת הדמויות; הוא לא עושה הבחנה בין אורי לחמי, שבא מבית דתי-לאומי, לבין שלושת האחרים, שבאים מרקע חרדי; הוא כמעט ולא פורש לנו את סיפורי חייהם של ארבעת גיבוריו, לא מציג את "הלפני" ו"האחרי", אלא מתרכז רק בעניין החזרה בשאלה. אני הייתי רוצה לדעת יותר על החיים של הדמויות לפני ואחרי, בכלל, לתת להן "תיאור מעובה".

[2] הסרט לא מחדש דבר, לא בהצגת "התופעה", לא בהסברת "התופעה", לא בעיתוי שבו נעשה, לא בדמויות שמשחקות בו. יש אותן קלישאות חבוטות כיצד ההורים החרדים מתייחסים לילד שלהם כאילו הוא מת וכיצד חזרה בשאלה של אח אחד תפגע בשידוך של אחיותיו (נעמה); החזרה בשאלה היא כמו "לידה מחדש" (אבי); המבט אחרי החילונים שהם "כל-כך חופשיים וטוב להם" (אורי); הפעם הראשונה שבה הם מחללים שבת ו"ההפתעה" שהם לא מתחשמלים ישר (מני ונעמה).

אני לא בא לזלזל בקלישאות, אני אפילו חובט-קלישאות בעצמי. למעלה מכך; כמה מחברותיי הטובות ביותר הן קלישאות. מה שהופך קלישאה לקלישאתית היא מידת האמת שיש בה. ואני גם לא בא לזלזל בדברים שהארבעה אומרים. כלומר, אני מאמין לדוברים שהם אומרים דברים אותנטיים (אם כי, ניתן לומר שהדוברים שואבים את המטאפורות והדימויים שלהם מדברים שהם שמעו וראו, והם לא אשכרה, באמת-באמת, מרגישים כך, ולכן קלישאות נוטות להיות משוכפלות וקלישאתיות כל-כך; אבל זה כבר דיון אחר); אני מאמין שהדברים אותנטיים, אני רק חושב שהם לא מחדשים דבר.

[3] הסרט לא מרגש במיוחד. לסרט אין שיאים. נכון, זה לא פרוזה או Fiction, ולא סרט מתח, זה סרט תעודה. אבל עדיין. תעודה-תעודה, אבל גם לתעודה אפשר לבנות נראטיב, כמו שגם לחיים שלנו אנחנו יכולים לייצר נראטיב. ופה ושם מציצות כל מיני הזדמנויות לייצר שיאים: מני היה כבר נשוי עם חמישה ילדים, וכאשר הוא חזר בשאלה הוא קיבל גט ו"צו הרחקה" מהילדים שלו. אני חושב שזה דבר נורא, אולי הדבר הכי נורא שאפשר לומר לבן-אדם. אני הייתי מתעכב על זה, מראה תמונות של הילדים שלו (בטח יש לו), שואל אותו מה התחושות שלו לגבי זה שהוא לא יכול לראות את הילדים שלו; אבי נוסע לירושלים, בפעם הראשונה מאז חזר בשאלה, וגם כאן אפשר לייצר שיאים: מפגש עם המשפחה שלו אולי היה בלתי-אפשרי, וגם גובל במלודרמטיות, אבל אולי ניתן היה להפגיש אותו עם חבר שלו, עם בית הכנסת שלו, עם הישיבה שלו.

רגע אחד שאותי ריגש הוא הרגע בו מני מציין שהוא עבר מהעולם החרדי לעולם החילוני כמו מ"איגרא רמא לתחתית של התחתית". אפשרות אחת שהוא עבר באמצע המשפט מארמית לעברית על מנת להסביר את הכוונה לאוזניים חילוניות שלא מבינות ארמית, אבל אז הייתי מצפה שהוא יסביר את הרישא של המשפט, והוא לא עושה זאת. ולכן להערכתי הוא התכוון להשלים את המשפט המקורי, "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", אבל הסוף ברח לו, הוא לא זכר את הסוף, אלא רק את המשמעות. והשכחה הזו של סוף המשפט ריגשה אותי.

[4] יש בסרט גם רגעים שאני אמרתי שחבל שלא התעכבו עליהם, חבל שלא הרחיבו בהם. לדוגמא, מצויין שם שאורי משחק דתי ב"סרוגים", ואפילו זמן לא רב אחרי שחזר בשאלה. אני הייתי מתעכב על זה, שואל מה זה עשה לו לחזור לעולם הדתי, האם דווקא קרץ לו לשחק דתי וכולי; בן-עובדיה אומרת בסרט משפט כמו "גם החילונים לא ממהרים לקבל את החוזרים בשאלה", וזה מתחיל להריח כמו החברה החרדית שלא ממהרת לקבל את החוזרים בתשובה, אבל בן-עובדיה לא מרחיבה ולא מסבירה ולא מנמקת.

[5] במקום שבו יש תעודה, אני הייתי מצפה לריכוּך והגמשה של הסטריאוטיפים, של "המציאות המדומיינת", ואילו התחושה שלי היא שהסרט לא עושה הרבה מאמץ לשם כך. ישנה הצגה של העולם הדתי כעולם חשוּך: אצל אורי לחמי ישנו מצג-שווא כאילו העולם הדתי לא איפשר לו להתרכז בנגינה על פסנתר וללמוד משחק (והוא בא מבית דתי-לאומי!); ישנה סצנה שבה רואים את לחמי בחזרות להצגה עם דני שטג, שחקן שחזר בתשובה. שטג לא מדבר שם הרבה, אבל כמובן שיראו דווקא משפט מטומטם שבו הוא אומר "בתורה כתוב שאם חם לך בראש מותר להוריד את הכיפה". ואני מקווה שאני לא צריך להסביר מדוע המשפט הזה מטומטם מתחילתו ועד סופו.

[6] אז למה אני צופה בזה? למה הציבור בכלל צופה בזה? בפרק "The pitch" ב"סיינפלד" (עונה 4, פרק 43), ראשי NBC מזמינים את ג'רי וג'ורג' להפיק סדרת טלוויזיה על החיים שלהם. כאשר בפגישה ג'ורג' מציע לעשות "תוכנית על שום דבר", המנכ"ל שואל אותו: "אז למה שאני אצפה בזה?", וג'ורג' עונה לו: "בגלל שזה משודר בטלוויזיה". יש בזה תשובה חלקית לשאלה למה אנחנו צופים בחלק מהתכנים המשודרים בטלוויזיה, וזו גם הסיבה הראשונית שאני צפיתי בסרט הזה, כפי שציינתי בהתחלה. אבל אני חושב שבמקרה של הסרט הזה, ישנן סיבות נוספות.

הסיבה הראשונה היא שזה סרט תעודה על בני-אדם, ובני אדם הם יצורים מעניינים. כל אדם הוא עולם ומלואו, לכל איש יש סיפור, וזה תמיד מעניין לשמוע סיפורים של אנשים. אני חושב שזה מאוד מומחש במדור הפופולארי "מצב משפחתי" של רלי ואבנר אברהמי ב"מוסף הארץ", הסוקר משפחות שונות ברחבי הארץ, סתם משפחות. אבל במקרה הנ"ל, יש כמובן סיבה נוספת וזו מציצנות אנתרופולוגית: ככל שהאדם יותר זר, יותר אחֶר, נעשה יותר מעניין להביט אליו, להסתכל עליו (מה אתה ממלמל שם?). ובמיוחד החרדים, שהם גרים מעבר לכביש, "זרים בתוכנו". חרדים זה דבר מוֹכֶר. 

ומכיוון שכל מבט אנתרופולוגי הוא, ברוב המקרים, מבט מתנשא, בסרט הנ"ל המבט המתנשא משרת מטרה נוספת, והיא שהסרט אומר, במאית הסרט אומרת, שאלו לא סתם אנשים שהגיעו מעולם אחר, אלו אנשים שעברו לעולם שלנו, ויש בזה בכדי לחזק את הביטחון העצמי של הבמאית ו"שולחיה" (בן-עובדיה הרי יוצרת מתוך חברה מסוימת) בצדקת דרכם – עוד ארבעה חיילים ערקו לשורותינו.

[7] דרכם של גילויים נאותים לבוא בפתח הדברים, אולם מכיוון שגילוי נאות זה קשור להערה הקודמת, אני חותם עמו את הדברים. אם כן, גילוי נאות: הח"מ הוא, נכון לכתיבת שורות אלו, דתי (אני אישית מעדיף "חובב מסורת", וברגעים של יומרה "ירא שמיים", כי אני לא בטוח עד כמה המסמן "דתי", מגדיר את המסומן, כלומר את הח"מ, אולם מכיוון שהביטוי המקובל בציבור הוא "דתי", נדבק בו לצורך הנוחות. באותו אופן, ספק רב אם המסמן "חרדי" אכן משקף את היות החרדי "חרד לדבר ה'", או כמו שגבי גזית היה אומר – ואם הוא לא אמר, אז ראוי לו שיאמר – "חרד לקצבה שלו", אך גם כאן, זהו הביטוי המקובל בחברה). וכשם שהסרט מחזק את ביטחונה של הבמאית כחילונייה, הוא גם מאיים עליי כשהוא מציג אנשים שחצו את הגדר. ואין לי ספק שגם כתיבת הביקורת הזו באה מתוך תחושת איום מסוימת.

not that there's anything wrong with that

– "אודי, אפשר לשאול אותך שאלה כנה?", שאלה אותי חברה ללימודים.

– "בטח", אמרתי.

– "אתה בארון?"

– (צוחק דקות ארוכות). "לא. למה?"

– "בחייך, אתה לומד מגדר וספרות, על מי אתה עובד?!"

 

נזכרתי בשיחה הזו, שהתנהלה בשנה שעברה, במהלך שבוע שעבר, כאשר חבר שלי ניסה "להוציא" ממני שאני הומו, ואף הדגיש בפניי "לא שיש בעיה עם זה". אותו חבר סובר שאני הומו בגלל שאני לובש שעון עם רצועה אדומה, ובגלל ששבוע שעבר הערתי לו על הלבוש שלו והצעתי לו שנעשה קניות ביחד ונרענן את ארון הבגדים שלו (או לכל הפחות שיסתכל במראה לפני שהוא יוצא מהבית). וחשבתי שאם אותו חבר קרא את הפוסט הקודם, בו התייחסתי להומוסקסואלים ולהומוסקסואלים דתיים בפרט, הוא בטח אמר לעצמו: "אין ספק, הוא הומו". אם שטיח מריח כמו שטיח, מתנהג כמו שטיח ועושה קולות של שטיח, הוא… ניחשתם נכון, שטיח, ולא יעזור לו אם הוא ינסה להסוות את עצמו ולהתנהג כמו כורסא, הוא לעולם יישאר שטיח.

וכל העניין הזכיר לי את אחד הפרקים המצחיקים והחזקים ב"סיינפלד" ("The Outing", עונה 4, פרק 57). בפרק, ג'רי אמור להתראיין לכתבת של עיתון האוניברסיטה של ה-NYU, ובזמן שהוא מחכה לכתבת שתבוא לבית הקפה, איליין מבחינה שהבחורה בתא לידם מקשיבה לשיחה שלהם ומשכנעת את ג'ורג' וג'רי להעמיד פני הומואים, מבלי לדעת שאותה בחורה היא הכתבת. בסוף ג'רי וג'ורג' עולים על זה, ומנסים לשכנע אותה שהם לא הומואים, וישר מוסיפים: "not that there's anything wrong with that". והמשפט הזה הופך למנטרה של כל הפרק, ובכל פעם שמישהו אומר לג'ורג' או ג'רי שהוא מופתע מכך, הוא מוסיף: "not that there's anything wrong with that".

מעבר לכך שזה פרק קורע מצחוק, התמה המרכזית שלו היא כמובן לשים ללעג את כל התקינות הפוליטית על-ידי הקצנה והגחכה שלה. אבל הפרק גם ממחיש כיצד סטיגמה שדבקה באדם אינה ניתנת להורדה בקלות, ובטח אותו חבר חושב לעצמו עכשיו, לאחר שהקדשתי לזה פוסט שלם: "אין ספק, הוא הומו".

את החלק המרכזי של הפרק ניתן לראות כאן. את השזירה של המשפט not that there's anything wrong with that, לאורך כל הפרק, ניתן לראות כאן.

ולאותו חבר אני אומר: התשובה היא חד משמעית "לא". "not that there's anything wrong with that".