7 הערות על "חיים בשאלה"

במוצאי שבת ראיתי את הפרק האחרון של הסדרה "עבודה ערבית 2" (אגב, לדעתי הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, שגם קורעת מצחוק וגם נוגעת בתכנים מהותיים ורגישים; מומלץ בחום). במהלך הפרסומות היה פרומו לסרט של טלי בן-עובדיה "חיים בשאלה", שישודר אחרי "עבודה ערבית", אז נשארתי לראות אותו. והסרט די עיצבן אותי, אז אמרתי לעצמי "למה שלא אכתוב עליו כמה הערות", למרות שקרוב לוודאי שרבים מכן/ם לא ראו אותו והסרט לא מוכר לרבים מכן/ם (אפילו לא ראיתי שהתייחסו אליו בביקורת הטלוויזיה בתקשורת ביום למחרת). הסרט מביא את סיפורם של ארבעה "חיים בשאלה": אורי לחמי (רועי מ"סרוגים"); מני פיליפ, זמר חרדי לשעבר, כבן 40; אבי דזימטרובסקי, חרדי לשעבר כבן 20+; ונעמה, שם בדוי לנערה חרדייה לשעבר שביקשה שלא להזדהות ושיטשטשו את פניה (את הסרט ניתן לראות כאן; פחות מחצי שעה).

[1] הסרט מאוד מבלבל ומאוד מבולבל. יש בלבול כללי בסרט בנוגע לאורח חייהם של ארבעת הדמויות; הוא לא עושה הבחנה בין אורי לחמי, שבא מבית דתי-לאומי, לבין שלושת האחרים, שבאים מרקע חרדי; הוא כמעט ולא פורש לנו את סיפורי חייהם של ארבעת גיבוריו, לא מציג את "הלפני" ו"האחרי", אלא מתרכז רק בעניין החזרה בשאלה. אני הייתי רוצה לדעת יותר על החיים של הדמויות לפני ואחרי, בכלל, לתת להן "תיאור מעובה".

[2] הסרט לא מחדש דבר, לא בהצגת "התופעה", לא בהסברת "התופעה", לא בעיתוי שבו נעשה, לא בדמויות שמשחקות בו. יש אותן קלישאות חבוטות כיצד ההורים החרדים מתייחסים לילד שלהם כאילו הוא מת וכיצד חזרה בשאלה של אח אחד תפגע בשידוך של אחיותיו (נעמה); החזרה בשאלה היא כמו "לידה מחדש" (אבי); המבט אחרי החילונים שהם "כל-כך חופשיים וטוב להם" (אורי); הפעם הראשונה שבה הם מחללים שבת ו"ההפתעה" שהם לא מתחשמלים ישר (מני ונעמה).

אני לא בא לזלזל בקלישאות, אני אפילו חובט-קלישאות בעצמי. למעלה מכך; כמה מחברותיי הטובות ביותר הן קלישאות. מה שהופך קלישאה לקלישאתית היא מידת האמת שיש בה. ואני גם לא בא לזלזל בדברים שהארבעה אומרים. כלומר, אני מאמין לדוברים שהם אומרים דברים אותנטיים (אם כי, ניתן לומר שהדוברים שואבים את המטאפורות והדימויים שלהם מדברים שהם שמעו וראו, והם לא אשכרה, באמת-באמת, מרגישים כך, ולכן קלישאות נוטות להיות משוכפלות וקלישאתיות כל-כך; אבל זה כבר דיון אחר); אני מאמין שהדברים אותנטיים, אני רק חושב שהם לא מחדשים דבר.

[3] הסרט לא מרגש במיוחד. לסרט אין שיאים. נכון, זה לא פרוזה או Fiction, ולא סרט מתח, זה סרט תעודה. אבל עדיין. תעודה-תעודה, אבל גם לתעודה אפשר לבנות נראטיב, כמו שגם לחיים שלנו אנחנו יכולים לייצר נראטיב. ופה ושם מציצות כל מיני הזדמנויות לייצר שיאים: מני היה כבר נשוי עם חמישה ילדים, וכאשר הוא חזר בשאלה הוא קיבל גט ו"צו הרחקה" מהילדים שלו. אני חושב שזה דבר נורא, אולי הדבר הכי נורא שאפשר לומר לבן-אדם. אני הייתי מתעכב על זה, מראה תמונות של הילדים שלו (בטח יש לו), שואל אותו מה התחושות שלו לגבי זה שהוא לא יכול לראות את הילדים שלו; אבי נוסע לירושלים, בפעם הראשונה מאז חזר בשאלה, וגם כאן אפשר לייצר שיאים: מפגש עם המשפחה שלו אולי היה בלתי-אפשרי, וגם גובל במלודרמטיות, אבל אולי ניתן היה להפגיש אותו עם חבר שלו, עם בית הכנסת שלו, עם הישיבה שלו.

רגע אחד שאותי ריגש הוא הרגע בו מני מציין שהוא עבר מהעולם החרדי לעולם החילוני כמו מ"איגרא רמא לתחתית של התחתית". אפשרות אחת שהוא עבר באמצע המשפט מארמית לעברית על מנת להסביר את הכוונה לאוזניים חילוניות שלא מבינות ארמית, אבל אז הייתי מצפה שהוא יסביר את הרישא של המשפט, והוא לא עושה זאת. ולכן להערכתי הוא התכוון להשלים את המשפט המקורי, "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", אבל הסוף ברח לו, הוא לא זכר את הסוף, אלא רק את המשמעות. והשכחה הזו של סוף המשפט ריגשה אותי.

[4] יש בסרט גם רגעים שאני אמרתי שחבל שלא התעכבו עליהם, חבל שלא הרחיבו בהם. לדוגמא, מצויין שם שאורי משחק דתי ב"סרוגים", ואפילו זמן לא רב אחרי שחזר בשאלה. אני הייתי מתעכב על זה, שואל מה זה עשה לו לחזור לעולם הדתי, האם דווקא קרץ לו לשחק דתי וכולי; בן-עובדיה אומרת בסרט משפט כמו "גם החילונים לא ממהרים לקבל את החוזרים בשאלה", וזה מתחיל להריח כמו החברה החרדית שלא ממהרת לקבל את החוזרים בתשובה, אבל בן-עובדיה לא מרחיבה ולא מסבירה ולא מנמקת.

[5] במקום שבו יש תעודה, אני הייתי מצפה לריכוּך והגמשה של הסטריאוטיפים, של "המציאות המדומיינת", ואילו התחושה שלי היא שהסרט לא עושה הרבה מאמץ לשם כך. ישנה הצגה של העולם הדתי כעולם חשוּך: אצל אורי לחמי ישנו מצג-שווא כאילו העולם הדתי לא איפשר לו להתרכז בנגינה על פסנתר וללמוד משחק (והוא בא מבית דתי-לאומי!); ישנה סצנה שבה רואים את לחמי בחזרות להצגה עם דני שטג, שחקן שחזר בתשובה. שטג לא מדבר שם הרבה, אבל כמובן שיראו דווקא משפט מטומטם שבו הוא אומר "בתורה כתוב שאם חם לך בראש מותר להוריד את הכיפה". ואני מקווה שאני לא צריך להסביר מדוע המשפט הזה מטומטם מתחילתו ועד סופו.

[6] אז למה אני צופה בזה? למה הציבור בכלל צופה בזה? בפרק "The pitch" ב"סיינפלד" (עונה 4, פרק 43), ראשי NBC מזמינים את ג'רי וג'ורג' להפיק סדרת טלוויזיה על החיים שלהם. כאשר בפגישה ג'ורג' מציע לעשות "תוכנית על שום דבר", המנכ"ל שואל אותו: "אז למה שאני אצפה בזה?", וג'ורג' עונה לו: "בגלל שזה משודר בטלוויזיה". יש בזה תשובה חלקית לשאלה למה אנחנו צופים בחלק מהתכנים המשודרים בטלוויזיה, וזו גם הסיבה הראשונית שאני צפיתי בסרט הזה, כפי שציינתי בהתחלה. אבל אני חושב שבמקרה של הסרט הזה, ישנן סיבות נוספות.

הסיבה הראשונה היא שזה סרט תעודה על בני-אדם, ובני אדם הם יצורים מעניינים. כל אדם הוא עולם ומלואו, לכל איש יש סיפור, וזה תמיד מעניין לשמוע סיפורים של אנשים. אני חושב שזה מאוד מומחש במדור הפופולארי "מצב משפחתי" של רלי ואבנר אברהמי ב"מוסף הארץ", הסוקר משפחות שונות ברחבי הארץ, סתם משפחות. אבל במקרה הנ"ל, יש כמובן סיבה נוספת וזו מציצנות אנתרופולוגית: ככל שהאדם יותר זר, יותר אחֶר, נעשה יותר מעניין להביט אליו, להסתכל עליו (מה אתה ממלמל שם?). ובמיוחד החרדים, שהם גרים מעבר לכביש, "זרים בתוכנו". חרדים זה דבר מוֹכֶר. 

ומכיוון שכל מבט אנתרופולוגי הוא, ברוב המקרים, מבט מתנשא, בסרט הנ"ל המבט המתנשא משרת מטרה נוספת, והיא שהסרט אומר, במאית הסרט אומרת, שאלו לא סתם אנשים שהגיעו מעולם אחר, אלו אנשים שעברו לעולם שלנו, ויש בזה בכדי לחזק את הביטחון העצמי של הבמאית ו"שולחיה" (בן-עובדיה הרי יוצרת מתוך חברה מסוימת) בצדקת דרכם – עוד ארבעה חיילים ערקו לשורותינו.

[7] דרכם של גילויים נאותים לבוא בפתח הדברים, אולם מכיוון שגילוי נאות זה קשור להערה הקודמת, אני חותם עמו את הדברים. אם כן, גילוי נאות: הח"מ הוא, נכון לכתיבת שורות אלו, דתי (אני אישית מעדיף "חובב מסורת", וברגעים של יומרה "ירא שמיים", כי אני לא בטוח עד כמה המסמן "דתי", מגדיר את המסומן, כלומר את הח"מ, אולם מכיוון שהביטוי המקובל בציבור הוא "דתי", נדבק בו לצורך הנוחות. באותו אופן, ספק רב אם המסמן "חרדי" אכן משקף את היות החרדי "חרד לדבר ה'", או כמו שגבי גזית היה אומר – ואם הוא לא אמר, אז ראוי לו שיאמר – "חרד לקצבה שלו", אך גם כאן, זהו הביטוי המקובל בחברה). וכשם שהסרט מחזק את ביטחונה של הבמאית כחילונייה, הוא גם מאיים עליי כשהוא מציג אנשים שחצו את הגדר. ואין לי ספק שגם כתיבת הביקורת הזו באה מתוך תחושת איום מסוימת.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “7 הערות על "חיים בשאלה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s