העולם האוטופי של קורס פסיכומטרי

אני עושה עכשיו קורס פסיכומטרי, ואני סובל מכל רגע. הסיבה העיקרית היא שב-90% מהזמן, עד כה, אנחנו לומדים ידע שקשור לחלק החשיבה הכמותית של הבחינה, ולפרקי החשיבה המילולית והאנגלית אנחנו מקדישים מעט מאוד זמן, וגם אז – בעיקר לטכניקות ואסטרטגיות של פיתרון תשובות. ההיגיון אומר שידע מתמטי ניתן להעביר הלאה, ולדעתי זהו החלק שרוב התלמידים הכי מתקשים בו, ואילו ההשלמה של אוצר המילים באנגלית ואוצר המילים בעברית, יכולה להיעשות רק באמצעות שינון מילים וקריאה באנגלית, כלומר – לא במסגרת השיעור הפרונטאלי.

ההתמודדות עם חלק החשיבה הכמותית מעמידה אותי במצב לא נעים, מכיוון שאני נאלץ ללמוד חומר שאיני אוהב לעסוק בו. אבל זה לא מסתכם רק בעשיית משהו שאיני אוהב לעשות; ההתמודדות גורמת לי לחוש פעם אחר פעם נחיתוּת, נחיתוּת מול תלמידי הכיתה ונחיתוּת מול "העולם" בכלל. אני גם לא אוהב לקלף קישואים, אבל זה לא גורם לי להרגיש נחיתוּת – אני עושה את זה על הצד הטוב ביותר – זה רק משאיר לי סימנים ירוקים על הידיים. הלימוד של חלק החשיבה הכמותית גורם לי לחוש לא בנוח במה שאני עושה והוא משכפל את הפנים המכוערות של חוסר ההבנה הכמותית שלי בכל פעם מחדש. הקורס הוא כמו ראי שמוכיח לי פעם אחר פעם כמה אני אידיוט.

אז נכון שבתחומי ידע אחרים אני שולט יותר, וזה לא אומר כלום עליי, על האישיות שלי, על ההערכה העצמית שלי יאדה, יאדה, יאדה – או בקיצור: "אוהבים אותך, אודי"; אבל למשך חמש שעות, פעמיים בשבוע – יותר מזה: במשך כל החודשיים האחרונים בהם הפסיכומטרי תופש את רוב הזמן שלי – אני נאלץ להתמודד עם האימפוטנטיות הכמותית שלי. וכל פעם שהמדריך מתחיל להסביר בכיתה על חוקי משולשים, אחוזים או אי שוויונות, הוא בעצם אומר לי בגל אחר עד כמה אני לא מבין כלום. שילוב של שני הגלים יישמע כך: "חוק פיתגורס אומר שאודי הוא אידיוט… ואם נבודד את הנעלם נראה שאודי לא מבין כלום". וזה לא אשמתו של המדריך, ממש לא, להיפך – המדריך עשר. באמת. הוא רק מציב מולי ראי בכל פעם שהוא מדבר.

ומשהגענו לכאן, הייתי רוצה לדבר קצת על המדריך, או יותר נכון על המעמד של המדריך מול התלמידים. לפני כחודש וחצי שאלתי חבר שלי, שהתחיל ללמד לראשונה, בחטיבת ביניים, מה לדעתו התכונה החשובה ביותר של המורה. אני חשבתי על ערכים כמו "מנהיגוּת" או "ילדותיוּת" (במובן זה שבכל מורה טוב חייב להיות טמון ילד), ואילו הוא השיב לי: "להראות לתלמידים מי הבוס", כלומר "סמכותיוּת". אין הכוונה כמובן למשחקי אגו וכיפופי ידיים, כי אם לומר שעל מנת לחנך, על מנת להעביר את החומר הלימודי, על המורה להראות סמכותיות. כי בלי להראות סמכותיות התלמיד לא ילמד כלום.

והסמכותיות אינה הכלי היחיד שיש בידי המורה על מנת לחנך, על מנת להעביר את החומר. וכאן אני גם מגיע למרצה באוניברסיטה. לרשות מחנך בתיכון או בבית ספר יסודי עומדות מגוון "סנקציות משמעתיות", כמו לתת עונשים (לכתוב מאה פעמים "לא אומרים המורה חמורה"), ללכת למנהל וכיוצא באלו, שאלו סנקציות שכמעט ואינן עומדות לידי המרצה (אם כי, הייתי נוכח בהרצאה של כ-200 איש שהמרצה העיפה שני תלמידים שדיברו). אך הן למרצה והן למחנך בתיכון עומדות "סנקציות לימודיות": בסופו של דבר המרצה והמורה הם אלו שנותנים את הציונים על העבודות ועל המבחנים, כך שאם התלמיד לא יקשיב ולא ילמד ולא יתרגל – המרצה יעניש אותו בציון. לא בגלל שהמרצה יעניש אותו באופן ישיר על חוסר ההשקעה, אלא בגלל שאם הוא לא ילמד הוא פשוט לא ידע מה המרצה רוצה ממנו בעבודה או במבחן.

כל הסנקציות האלו אינן "המטרה". הן רק אמצעי בכדי שהתלמיד ילמד. הסנקציות הן רק אמצעי העזר של המורה או המרצה, ולכן ככל שהמורה מרובה באמצעי עזר – יש לו גם קביים, וגם משקפיים וגם מכשיר שמיעה – הוא "חלש" יותר, כי אם הוא היה מספיק "חזק", אם הוא היה יכול להעביר את השיעור, ללמד את החומר, בלי עונשים משמעתיים, ובלי שיעורי בית ובלי מבחנים – הוא לא היה זקוק לכל אלו. ולכן הוא זקוק לקביים.

וכל הסנקציות האלו שעומדות למורה ולמרצה – לא עומדות לימין המדריך בקורס פסיכומטרי. המדריך והקורס לא מכינים אותך למבחן שיהיה בסוף הקורס, במסגרת הקורס, הם מכינים אותך למבחן שיהיה במסגרת אחרת. מה שהופך את ההקשבה והלמידה בשיעור לתלויה ברצונו הבלעדי של התלמיד. המדריך עצמו לא יכול לעשות לך כלום אם תפריע בשיעור, לא תכין שיעורי בית או אם תקבל ציון נמוך בסימולציות, המדריך לא "מגיש" אותך למבחן הפסיכומטרי על בסיס ההשקעה שלך בכיתה, והוא גם לא נותן לך את הציון בסוף הקורס. תרצה – תלמד, לא תרצה – לא תלמד. לי, אומר המדריך, "לא אכפת" (במרכאות כפולות כמובן). אתה זה שניגש בסוף למבחן. היותו חסר סנקציות, הופך את המדריך לכאורה לחלש בהיותו חסר אמצעים לאכוף את דרישותיו, אלא שלמעשה מבין כל השלושה – המורה, המרצה והמדריך בקורס – המדריך הוא החזק מכולם. הוא לא צריך את הסנקציות האלו. וזה מה שהופך את השיעור בקורס פסיכומטרי לאוטופי על פני שיעור אוניברסיטאי או שיעור בתיכון – לומדים כי רוצים ללמוד ולהצליח.

וזה דבר נוסף שהופך את כל הקושי שלי למורכב יותר. בסוף כל שיעור מתקיים מן "טקס" כזה, שבו המדריך רושם על הלוח את שיעורי הבית, ואז התלמידים נאנחים, מתלוננים ואפילו מנהלים מן משא ומתן עם המדריך. וזה תמיד משעשע אותי, כיוון שאף אחד לא כופה עליהם להכין שיעורי בית. ירצו – יעשו תרגיל אחד, חצי מכמות התרגילים או את כולם, לא ירצו – לא יעשו כלום. ירצו – יקראו עוד כמה עמודים באנגלית, לא ירצו – לא יקראו. וקרה שהמדריך נתן לי אקסטרה תרגול בשביל לעזור לי או שאמר לי שאני אגש אליו אם יש לי שאלות, אך מול "החופש" בכך "שלא יקרה דבר" אם לא אכין שיעורי-בית או לא אבין את התרגיל – המדריך לא יכול לעשות דבר, מה שמחזיר את כל האחריות אליי, והמשא העצום הזה עליי מנמיך את כתפיי.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “העולם האוטופי של קורס פסיכומטרי

  1. אוי אודי, אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת על החלק הכמותי. אני הרגשתי בדיוק אותו דבר כשעשיתי קורס פסיכומטרי. ואגב, לא רק שהרגשתי מטומטמת כי לא הייתי טובה בזה, ומעבר להתמודדות הזאת עם עצמי ומול המדריך, הייתי גם כל הזמן בהשוואה מתמדת עם חבריי לקורס, "כמה אתה הוצאת בסימולציה בפרק הכמותי?" ו"כמה שאלות את הצלחת לפתור בככה וככה דקות" וכל זה רק העצים את תחושת הנחיתות והאומללות.
    אם זה ינחם אותך במשהו (למרות שאני מניחה שזה לא) אפילו אני הצלחתי לעבור בסופו של דבר את הקורס הסיוטי ואת הבחינה הגיהנומית, כולל הפרק הכמותי שלה, ואפילו להוציא ציון סביר שהספיק לי כדי ללכת ללמוד את מה שרציתי (אם כי אני יודעת שהדרישות שלך קצת יותר גבוהות משלי). או בקיצור, אם אני עברתי את זה בשלום גם אתה תעבור.

  2. "זה לא עונש, זו תוצאה"…
    אני חולקת על החלוקה שלך, ובעיקר על מיקומו של המרצה בתוך החלוקה הזו.
    אני חושבת שמדויק יותר לחלק בין התלמיד המתחנך והתלמיד הבוגר והאחראי.
    תלמיד בית הספר הוא קודם כל ילד, ולא נותנים לו את המנדט המלא להחליט אם הוא ילמד או לא. מכיוון שלא ניתן לכפות על מישהו ללמוד, משתמשים בסנקציות. וזה לא תמיד עוזר. המורה קיבל על עצמו לא רק להעביר את החומר, אלא גם "לחנך", ותיצוק איזה תוכן שתבחר לתוך המילה המאוסה הזו.
    משהגיע התלמיד היקר לבגרות, ובמידה שהצליח לצלוח את בחינות הבגרות, הוא נחשב בוגר ועצמאי, ומקבל את המנדט המלא להחליט אם ישקיע בלימודים וכמה. הוא יודע מה ההשלכות של המעשים שלו וחופשי לבחור מה לעשות.
    לאף אחד כבר לא אכפת אם תקשיב, אם תגיש תרגילים, אם תחזור על החומר בבית. אתה ילד גדול, כל הבאסה.
    וזה תקף גם למרצה באוניברסיטה וגם למדריך בפסיכומטרי.
    אגב – להוציא סטודנט מהשיעור זה לא סנקציה שתגרום לו ללמוד, זו תגובה אנושית לחוצפה.
    מכיר את המשפט: "זה לא עונש, זו תוצאה"?

    • אילה, תודה רבה רבה על התגובה. כל תגובה יקרה לי מאוד.

      לעצם העניין: אני אישית לא טיפוס של חלוקות, אני יותר אוהב לדבר בסקאלות, או בצירים. וגם על הציר שהצבתי, לא באתי לקבוע שא' הוא כך ו-ב' הוא כך, כי אם להאיר נקודה מסויימת ב-א' מול ב'. אני העמדתי על ציר את השיעור בבי"ס, הקורס באוניברסיטה והקורס פסיכומטרי, וטענתי שמידת חופש הבחירה של התלמיד בקורס פסיכומטרי הינה המירבית ביותר. וגם לשיטתך, אם להתייחס למושגים שלך: בתוך קורס הפסיכומטרי, התלמיד הוא האחראי ביותר, הבוגר ביותר. כי אם באוניברסיטה לא יהיה חובה לקרוא מאמרים או חובה לגשת לבחינה – התלמידים לא היו ניגשים. ובקורס פסיכומטרי אין חובה לכך במסגרת הקורס – ועדיין התלמידים עושים זאת. באוניברסיטה המרצה או הקורס נותן לך מטלות ואתה מבצע, אתה לא "תגדיל ראש" מעבר למה שהמרצה אמר, ובקורס פסיכומטרי תמיד אפשר ללמוד וללמוד. זו לא חלוקה של אופוזיציות בינאריות – הרי התלמיד בקורס פסיכומטרי לא לומד "לשמה", ואולי בסוף גם הוא יענש במבחן, במסגרת אחרת; אלא שזה מרחיק את העונש שלו ממסגרת הקורס, ושומט אותו מידי המדריך, מה ששוב מגדיל את האחריות של התלמיד. זו הצבה על סקאלה, וגם האוטופיה שטענתי לה בכותרת, אינה אוטופית.

      אני לא בטוח שהבנתי למה הכוונה במשפט "זה לא עונש, זו תוצאה". להגיד שלכל דבר יש סיבה? בקורלציה של אחד לאחד?
      המונח "סנקציה" בא להאיר את הצד של המורה/ מדריך/ מרצה, שאולי לתלמיד הוא "תוצאה". בכוונה בחרתי במונח זה בכדי לעשות "הזרה" של המושגים הקיימים, כלומר להסתכל עליהם מכיוון אחר.

  3. היי אודי,
    אני כרגע עומדת שבועיים לפני המבחן הפסיכומטרי..וכ"כ נוגע לי מה שאמרת על החלק הכמותי..אני מרגישה אותו דבר..כאלה רגשי נחיתות.
    לא העליתי בדעתי שבכלל יש עוד אנשים שלא מסתדרים עם החלק הכמותי כי גם אצלי בקורס כולם כל כך מנסים להצליח בזה..והם באמת מצליחים..חוץ ממני..{אז אפשר להגיד- צרת רבים- חצי נחמה..}
    תדע שאתה לא לבד 🙂
    אהבתי את מה שרשמת זה כ"כ נכון..על המורה על התלמיד ועל הקורס..פשוט אין מילים לתאר את זה אחרת..
    עם כל הקושי והתסכול צריך לזכור שהוא לא משקף כלום עלינו ולנסות לבוא בגישה חיובית..
    נוי

    • היי נוי,
      תודה רבה ששיתפת אותי ואת קוראי הבלוג.
      אם קראת גם את הרשומה הנוספת שכתבתי על הפסיכומטרי ("פסיכומטרי – סרט מלחמה"), תוכלי לראות שניגשתי פעמיים למבחן. למרות שסבלתי מכל רגע, מהניסיון שלי בפסיכומטרי אין "תקרת זכוכית", ובסופו של דבר תוכלי להשיג את הציון שאת צריכה.
      שיהיה לך בהצלחה!
      אודי

  4. הבחינה הפסיכומטרית היא הסמל לצורה שבה החינוך שלנו עובד בישראל, קחו לדוגמא אנשים בעלי הפרעות קשב וריכוז הפתרון של מרכז הפסיכומטרי היא להעניק הארכת זמן, זה בכלל לא התייחסות ישירה לבעיה שיש לתלמיד, יותר מזה המבחן הזה בכלל לא מייצג דבר, כאילו שמישהו זוכר את השטויות מהמבחן הזה !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s