המהפך

בשבת האחרונה (שבת פרשת "וירא", 23.10), למדתי עם גיסי דרשה של ה"שפת אמת" משנת תרמ"ז על פרשת נֹח (זו לא טעות שלמדנו על פרשת "נח" בשבת פרשת "וירא", אבל זה סיפור ארוך), וחשבתי שיהיה זה מן הראוי לפרסם משהו מן הדברים שהעלינו בלימודנו, גם ובעיקר מכיוון שלדעתי הדברים נעימים לאוזן וערבים לחך, אך גם מכיוון שאני כל-כך נלהב מזה ש"למדתי תורה", שראיתי לנכון למסמך זאת ולתעד זאת ולפרסם את הדברים בפרהסיא. והתלהבות זו – למה? כי לדעתי זה מוכיח את הנקודה שהעליתי בפוסט "עם בפני עצמו", שגם אם אני מצוי במ"ט שערי טומאה, והפעם האחרונה ש"פתחתי ספר" הייתה… מזמן… – בחור ישיבה לשעבר, כמו גם מדרשיסטית לשעבר, תמיד יוכלו ותמיד ידעו לגשת ל"מקורות". וכדברי רבי מאיר – "בין כך ובין כך אתם קרוים בנ[לש]ים, שנאמר 'זרע מריעים בנים משחיתים". אם כן, כמה נקודות בנושא.

ה"שפת אמת" מנסה להבין מדוע דווקא נח זכה להינצל מכל דור המבול, מה הייתה המעלה שלו, תוך שהוא יוצא מתוך המימרא של חז"ל שנוח לא היה ראוי להינצל, אלא שמצא חן בעיני הקב"ה (ע"פ הפסוק: "ונח מצא חן" [בראשית ו, 8]). מציאת חן היא שהצילה אותו. מה היא אותה מציאת החן? מה נוח עשה בשביל למצוא חן? לפי ה"שפת אמת" – היה תמים, התהלך בתמימות, ובהמשך הוא מכנה זאת "השתוקקות". אלא שבעוד לפי חז"ל מדובר בסוג של פחיתוּת, ה"שפת אמת" מעצים את התמימוּת.

ואז ה"שפת אמת" מצטט את המימרא: "בקש הקב"ה לברא את העולם במידת הדין, וראה שאינו יכול להתקיים, ובראו במידת הרחמים" את המשפט הזה ניתן להבין כאילו לפני בריאת העולם הקב"ה התלבט כיצד לברוא את העולם, ובסוף החליט שראוי לבראו במידת הרחמים והדין ביחד. אולם אני מבין זאת אחרת – בבראשית א', הקב"ה ברא את העולם לפי מידת הדין, ברא עולם שמתקיים לפי מידת הדין, אך אז הוא ראה שהעולם לא יכול להתקיים כך, והראייה לכך היא "דור המבול". ולכן הוא מביא את המבול ובורא את העולם מחדש, רק הפעם מידת הדין ומידת הרחמים משמשות בעירבוביה.

כלומר, עצם ההכנסה של נוח, משפחתו וכל החיות לתיבה מסמנת את "המהפך" שעבר הקב"ה, את השינוי שעבר העולם. נח לא היה ראוי לפי שורת הדין. אבל בעולם החדש לא דנים את האדם רק לפי מידת הדין אלא גם לפי מידת הרחמים, לפי התמימות וההשתוקקות, ולכן מספיקה "מציאת החן" של נח על מנת להציל אותו ולהציל את העולם. אולם לדעתי חשוב להבין שבעולם החדש אין "מידת הדין" ו"מידת הרחמים" בתור "לכתחילה" ו"בדיעבד", כמו היינו אומרים שראוי היה לנהוג לפי עולם הדין, אך משאין הדבר אפשרי ננהג לפי מידת הרחמים; בעולם החדש הרחמים והדין כלולים ביחד, מתוך הבנה שהעולם הוא כולו "בדיעבדי". יותר נכון: הוא עולם "אנושי".

ה"שפת אמת" עושה השוואה בין נח למתנה לשבת. השבת היא בחינה, בחינה של רחמים, שקיימת גם בעולם, גם באדם וגם בזמן – השבת של ימי השבוע. אם בכל השבוע אנחנו חיים בעולם של טבע, של דין של "הכנסה – הוצאה = רווח" (הפסיכומטרי חזק ממני), בשבת יש ממד של רחמים, של חסד, והיא מאצילה מחסדה על כל ימי השבוע. אלא שלפי ה"שפת אמת", צריך להיות כלי מוכן לקבל השבת, כלומר צריך להשתוקק לקבל את החסד.

"ובאמת זה עבודת האדם – למצוא חן בעיניו יתברך, ואז ה' יתברך מסייע להולכים בתמים". וזה ההפרש שבין נוח לבין שאר דור המבול. שגם אם נוח לא היה צדיק גדול, הייתה לו השתוקקות ורצון, שזה הכלי לקבלת החסד, וזה מה שהציל אותו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s