5 הערות על עבודה

לאבא

[1] למה אנחנו עובדים? התשובה הברורה מאליה תאמרו – להתפרנס, זהו כורח המציאות. תשובה טריוויאלית אחרת היא להרוויח כסף. לדעתי אלו שתי תשובות חלקיות. מדע הסוציולוגיה, שהתהווה במקביל לשינויים שחלו בחברה כתוצאה מן החיים המודרניים, ניסה להסביר היבטים שונים של שינויים אלו. והסוציולוג מקס וובר ניסה להבין היכן מצויים שורשיה של השיטה הקפיטליסטית, מה גרם לצמיחתה, מה גורם לאנשים להפיק מלאי יותר מהביקוש, להמשיך לעבוד גם כשאין צורך. וגם וובר לא הסתפק ברצון להתעשר. וובר טען שהקפיטליזם היה יכול לצמוח דווקא במערב, כיוון שהוא היה מושפע מאוד מהדת הפרוטסטנטית והקלוויניזם. הדת הפרוטסטנטית תופשת את עבודת היומיום כעיסוק קדוש; זה הצו האלוהי. מצופה מהאדם להקדיש את עצמו לעבודה, ובכך הוא מקדש את האל. ההצלחה בעבודה היא סימן לחסדו של האל; הם הסימנים שהאל נותן לישועה בעולם הבא.

לדעתי זה קשקוש. כלומר, מבחינה לוגית זה מסתדר, או כמו שהמדריך שלי בקורס פסיכומטרי אומר – "זה נכון אלגברית", מהבחינה הזו שאפשר ליצור משוואה משני המושגים האלו, קפיטליזם וקלוויניזם; וובר זיהה שתי תופעות קיימות – ערש הקפיטליזם ושורשי הקלוויניזם, וטען שיש קשר לוגי ביניהם. ולכן אין לי דרך להפריך את הטענה של וובר. אבל לדעתי זה "לא עושה שכל" (יעני "Dosen't Make Sense"; ככה שמעתי שאנשים מדברים). זה פשוט לא הגיוני, בהגיון שמעבר ללוגיקה. זו גם תשובה לא מספקת, כמו שהתעשרות היא תשובה לא מספקת.

שלב לפני "הגשמה עצמית" – שכבודה במקומה מונח, אך מעטים האנשים שזכו לה, בין אם בשל כך שהיא לא נהירה לכולם ובין בשל "קשיים טכניים" בהשגתה – אני חושב שהסיבה העיקרית שאנשים עובדים היא בשל התחושה שהם עושים משהו שיש בו ערך, הם מרגישים מוּערכים על מה שהם עשו. הם מרגישים שיש להם תפקיד. זה אולי לא ה-תפקיד של חייהם, ואולי אנשים רבים יכולים לאייש את התפקיד במקומם, אבל זה תפקיד, שבלעדיהם היה נותר חלל. האדם הוא התפקיד.

[2] כשהייתי בכיתה ח' ניסיתי להתקבל ל"תיכון יוקרתי", ובראיון הקבלה המנהל שאל אותי: "ממה אתה מפחד?". ואני, שהייתי כולי חיינוּק מושתן שלא יודע מהחיים שלו, ונסעתי שעה וחצי בכדי להגיע ליום מיונים, עניתי שאני "מפחד מחיות גדולות". מאז קרו כמה דברים: לא התקבלתי לאותו תיכון (כנראה הם רוצים שם אנשים עשויים ללא חת), המשפט שאמרתי בראיון הפך לבדיחה משפחתית, וגם החלטתי לקחת את המשפט הזה באופן רציני, ומדי פעם כשאני יוצא עם בחורות והעניינים מתחילים להתחמם, אני שואל אותן את אותה שאלה: "ממה את מפחדת?".

וכשאני נשאל בחזרה, אני משיב [לפעמים; ב"ה לא חסרות לי פוביות] שאני פוחד מן הפנסיה, מן הימים שבהם לא אעבוד, מהימים שבהם לא יהיה לי ערך. כי לי זה נראה הנורא מכל בזיקנה. לכן אני לא מאמין לאנשים שמחכים לצאת לפנסיה, או אנשים צעירים שאומרים בצחוק "אני את שלי עשיתי. תן לי רק לצאת לפנסיה". כי פנסיה זה אולי נחמד ליום, יומיים, שנה שנתיים, אבל בסוף זה נמאס. בסוף חוסר-התוחלת מחלחלת.

[3] מזה זמן אני מחזיק בדעה שהעבודה היא המשפחה החדשה של זמננו. היא לא הדת החדשה, "דת העבודה", כיוון שאין לה את הפונקציות של דת (לפחות לא במטרתה הראשית), אבל היא כמו משפחה, או לפחות מהווה תחליף למשפחה לאנשים שחפצים בכך, והיא כן מתחרה עם המשפחה על הבכורה, עבור אנשים שראשם מצוי בשני העולמות. כשאני אומר "משפחה", אני לא מתכוון להיותה "בית-חם", או שהעובד מרגיש חלק מתוך משפחה אחת גדולה שנקראת מקום עבודתו ("משפחת סלקום?!") – אם כי, כמובן שיש כאלו אנשים; אני בעיקר מתכוון לכך שהעבודה היא עוגן, היא מקור להעצמה, ובעיקר – מקום להערכה. היא המקום שבו אדם מרגיש שהוא עושה דברים בעלי ערך. וטריוויאלי כמו שזה נשמע, במשפחה ביולוגית הסיכוי קטן יותר שהאדם יחוש כך מאשר במקום עבודתו.

[4] אבא שלי הוא וורקוהוליסט. המונח הזה, "וורקוהוליסט", משעשע אולי בקישור שלו למשפחת המְכוּרים (אלכוהוליסט, שוקוהוליסט), אך הוא גם חוטא בכך לאמת, כיוון שההתמכרות לשוקולד, ניקוטין וכיוצא בזה היא אולי בעלת פונקציה כלשהי, אך היא לא כמו ההתמכרות לעבודה, שהיא ההתמכרות לעשות משהו בעל-ערך. ואם אתם שואלים אותי, אבא שלי וורקוהוליסט לא בגלל – או לפחות לא רק בגלל – "כסף", "פרנסה" וכולי; הוא וורקוהוליסט מכיוון שזה המקום שבו הוא מרגיש הכי הרבה בעל-ערך.

כשהיינו יוצאים לחופשה משפחתית בנעורינו, היו עובדי המשרד של אבי משחרים לשיחה בפלאפון שלו – עוד בזמן שהפלאפון היה מוצר של מתי מעט – ולא פעם שמענו אותם אומרים: "משה, בלעדיך אנחנו אבודים". נראה לכם שמישהו פעם אמר לו משפט כזה בבית? כשהוא נמצא בבית הוא מונח כאבן שאין לה הופכין, ולדעתי לא בגלל שעמום, כי אם בשל כך שאין לו דברים בעלי ערך לעשות. בבית הוא נובל. ואולי המונח וורקוהוליסט מדייק בכך שהוא מצביע על התלוּת שבין ההוליסט לוורק, כמו בין האלכוהול ל-ליסט. תלות להערכה.

[5] לי, לעומת זאת, יצא השם של הבטלן המשפחתי, ולא משנה כמה אני אעבוד, ואפילו אם אני אמצא את מותי בנסיבות הקשורות בעבודה מאומצת [יתמוטט עליי מכרה פחם] – סטיגמה היא לא דבר שניתן לשנות בקלות (ובמקרה של המוות, בטח יגידו שזה אירוני – שהבטלן מצא את מותו בעבודה). אבל במהלך השנה האחרונה, גם לאחר שעזבתי את הלימודים ורק עבדתי, וגם כעת, כשאני עושה במקביל קורס פסיכומטרי שמפדבק לי תגובות שליליות על עצמי – העבודה הייתה המקום היחיד שבו חשתי שאני מביא תועלת, המקום בו אני מרגיש בעל-ערך.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “5 הערות על עבודה

  1. רגע, אז אם גם כתיבת בלוג מסבה לך את אותה תחושה- אולי אתה צריך להפסיק לעבוד ולעבור להיות בלוגר במשרה מלאה.
    שבת שלום

  2. מה שמעניין אותי הוא: למה תמיד כששואלים אדם מה חדש? מה שלומו? התשובה היא "אני עובד/ת ב…". למה וכיצד העבודה מגדירה את מי שאנחנו והיכן אנו נמצאים בחיינו לעומת עברנו או לעומת אחרים? למה כשאדם מובטל ישנה הרגשה של חוסר בזהות/הגדרה עצמית?

    חוצמזה – שמחה לשמוע שאתה מרגיש בעל תועלת בעבודה.זה לא מובן מאליו.
    שבת שלום אודי'לה!

    • היי יעלי.

      [1] תודה רבה על התגובה.

      [2] ניסיתי לענות על השאלה שלך – למה האדם מוגדר לפי עיסוקו, בפוסט "דילמת ההגדרות".

      [3] את לא מרגישה שאת מביאה תועלת בעבודה שלך? אני בטוח שיש נוסעים רבים באל-על שעשית להם את החיים יותר קלים רק מעצם היותך שם…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s