הבדל של מילה

כשאומרים לי: "אתה כבר בן שמונה!"

אני נהנה.

אבל יש אנשים שאני שונא.

כאלה ששואלים: "אתה רק בן שמונה?"

לאנשים כאלה אני לא עונה.

כי אם אומרים לי רק אני מרגיש עלוב

ואם אומרים לי כבר אני מרגיש חשוב.

אימא אומרת: "זה לא משנה.

העיקר שאתה באמת בן שמונה.

העיקר שגדלת ואתה עוד גדל".

היא לא מבינה מה ההבדל.

היא לא מבינה שבין כבר לרק

יש הבדל ענק.

(הבדל של מילה/ חגית בנזימן)

היום (יום ד') בבוקר, כשיצאתי מן הרכב בחנייה של הרכבת וצעדתי לעבר התחנה, אישה כבת 60 קראה לי מאחורה: "בחורצ'יק, שכחת לכבות את האורות". עכשיו, זה לא באמת ששכחתי לכבות את האורות; האורות באוטו שלי כבים ב-delay, גם לאחר שאני מכבה אותם ונועל את האוטו, כמו שרדיו ממשיך לפעול כמה שניות לאחר שמנתקים אותו מהחשמל. אבל אין לי עניין להתגאות בכך שלא שכחתי לכבות את האורות (עדיין לא ראיתי אחד שמתגאה ב-OCD שלו). אני רוצה לדבר על מילת הקריאה שלה לעברי, "בחורצ'יק".

אין ספק, יש כאן מקום להתלבטות. היא לא יודעת איך קוראים לי, ואני הייתי עם גבי אליה. היא הייתה צריכה להסב את תשומת ליבי איכשהו. מה עושים במקרה כזה? החלופות אינן טובות בהרבה, וחלקן אפילו גרועות יותר: גבר מתחת לגיל 30, יכול היה להשתמש ב"אחי", שזו הגרועה שבמילות הקריאה; אני לא אח שלך, אם תרצה ואם לא, אם אני ארצה ואם לא. זו מילה שבאה לקרב ("כולנו משפחה"), ויוצאת מרחקת. המקום היחיד שבו הפנייה "אחי" היא נסלחת הוא בצבא, אז בבקשה, אם אתה רוצה לקרוא לי "אחי", עלה ראשית על מדים, ורק אחר-כך קרא לי "אחי", ואם אינך לובש מדים – הימנע מכך. הפנייה כ"גבר" אף היא מילה שמאוסה עליי, ובפרט שבמקרה של הח"מ, זו הנחת יסוד שלא מובנת מאליה כלל (אפשר לקרוא לי "זכר", כמו ב"זכר, שכחת לכבות את האורות", "If it's make you the change").

רק אל תקראו לי "בחורצ'יק", כי בחורצ'יק זו מילה מקטינה, הייתי אומר אפילו מזלזלת, ובפרט כשהיא נאמרת מפי אישה כבת 60, כאז היא כמו אומרת "זה נוער זה? – זה בררה". אני הרי לא הייתי מהין לקרוא לה "סבתא'לה, שכחת לכבות את האורות" (או "סבתא, מדוע האורות של האוטו שלך דולקים? כדי שתוכלי לראות אותי יותר טוב?!"). אם המקרה היה הפוך, והיא הייתה שוכחת לכבות את האורות, הייתי פונה אליה "סליחה" (פעם, פעמיים), או קורא לה "גברתי". ועד כמה שזה מאולץ או נמלץ, הייתי מעדיף שיפנו אלי כ"אדוני" (אגב, בשיחותיי הרבות כמוקדן טלפוני, שמתי לב שהרבה ערבים, נוהגים לפנות אליי כ"אדוני", ולצערי לדעתי זה מעיד על תודעה עבדוּתית שיש לרבים מהם, כאילו היהודים הם "אדוני הארץ"). אל תקרא לי בחורצ'יק.

השיר של חגית בנזימן שבראש הרשומה, מדגים יפה את הכמיהה של ילדים קטנים להיות כמה שיותר כמו המבוגרים, להיות כמה שיותר גדולים חרף גילם, גובהם וגודלם, וגם אני זוכר שהייתי מזייף למעלה מידה נעליים אחת או שתיים. המעניין הוא שבשלב מסוים הגלגל מתהפך, לפחות אצל חלק מן האנשים, והם מתחילים לזייף למטה, או "לעגל למטה", את מידות הבגדים או את הגיל. אחותי הרופאה למשל, דואגת לעמעם על גילה האמיתי, ולמיטב זיכרוני היא בת 20 כבר כמה שנים טובות.

רק שאצלי הבעיה – והבעיה אקוטית יותר כיוון שהיא משולבת עם ביטחון עצמי נמוך – חוזרת לילדות: אמנם אני לא מזייף בשום צורה ומידה, אך באופן תדיר אנשים חושבים שאני חמש שנים צעיר יותר, וכשאני מגולח בכלל חושבים שהרגע חגגתי בר-מצווה. ולכן הכינוי "בחורצ'יק", תופש אצלי משמעות אחרת (אם כי, לפעמים אני חושב שזה נחמד להיראות צעיר). אותה אישה אמנם לא יכולה לדעת את זה, אך לכן היא יכולה לבחור לפנות אלי במילת קריאה הניטראלית ביותר, "אדוני" או כמובן "סליחה".

ובשבילכם, אני כבר בן 25, לא רק. תודה.

מודעות פרסומת

מניפולציות תקשורתיות

[1] ביום שני שעבר (ה-8 לנובמבר), פורסם דו"ח העוני של "המוסד לביטוח לאומי" לשנת 2009, והדו"ח מצביע על עלייה בשיעור ממדי העוני בישראל. הדיווח בערוצי החדשות על פרסום הדו"ח היה שונה מכלי תקשורת אחד למשנהו: במהדורה של חדשות ערוץ 2 (בעיקרון אפשר לראות כאן, אבל לי משום-מה זה לא עבד), רק מפציצים בנתונים סטטיסטיים, וישר עוברים לסקוּפ של דפנה ליאל: ביום שבו מתפרסם הדו"ח הח"כים מצביעים על העלה בשכרם; הדיווח במהדורה של חדשות ערוץ 10 (אפשר לראות כאן, החל מדקה 11.40) היה מפורט יותר, כשהכתבת מביאה מדברי מנכ"לית "המוסד לביטוח לאומי", אסתר דומיניסיני, האומרת שלמרות "הממדים המדאיגים של העוני", רמת החיים הכללית עלתה, וגם העניים עניים פחות. אך בשתי המהדורות חסר נתון אחד (בדקתי גם ב"הארץ" המהוגן-לכאורה, וגם שם אין לכך זכר): לא נאמר מהו אותו עוני, או מהו אותו "קו העוני". ילדים יקרים, האם תוכלו לעזור לאודי למצוא את קו העוני?

אני חושב שזה אלמנטרי שלפני שאומרים לי שכך וכך אנשים מוגדרים "עניים", שיגידו לי מהו עני. הרי אם אני אחפש במילון בערך "עני" (או כמו שגרוסמן אומר: "עיין-ערך: עני"), זה לא יאמר לי דבר על העניים שהדו"ח מצביע עליהם. העניים של היום הם לא אותם עניים של לפני שנה ולא אותם עניים של לפני עשר שנים. "עניים" לפי הדו"ח הם לאו-דווקא קבצני רחוב או אנשים המשתרכים בתורים לחלוקת אוכל. האם עני לפי הביטוח הלאומי יכול להיות למעשה עשיר? תיאורטית – כן. 

אז כמובן שניתן להיכנס לאתר של המוסד לביטוח לאומי, להוריד את הדו"ח המלא ולהסביר על הפרטים הקטנים ועל המושגים. אבל למה להיטפל למספרים הקטנים? למה שהעיתונאים יעשו את זה? נוח להם לעמעם את הציבור. הם רוצים לגרום לציבור להיכנס לחרדה. שמעתי את רענן שקד טוען שדווקא בגלל שערוץ 2 הוא ערוץ מסחרי, ואין לו מחויבות ערכית-ממלכתית כמו הערוץ הראשון – הוא נאחז בממלכתיות יותר חזק. ואת הממלכתיות החדשה הוא הגדיר כ"חרדה קיומית למדינה" – החרדה מהיעלמות המדינה שכולנו אוהבים. אנחנו מקבלים כל הזמן תחושה שהמנגנונים הולכים ונעלמים: אין משטרה, אין חינוך, אין כלום. זה ההיפך המוחלט מערוץ 1 שהיה גאה במדינה. אולי זה נכון בעיקר לערוץ 2 – ולכן הדיווח של ערוץ 2 הינו הלקוי ביותר – אך אין ספק שזהו סימפטום שסובלים ממנו כל כלי התקשורת.

והסטטיסטיקה היא כלי נוח לעשות עמו מניפולציות זולות. אולי אני קטנוני קצת בעניין הזה, כי הרי אין זה שכלי התקשורת דיווחו על א' שהוא ב', או על דבר שקר שהוא אמת – אך הסטטיסטיקה היא כלי נוח לשחק איתו, להעלות את סף הגירוי של בני האדם, לזעזע אותם עוד יותר. בעיקר בכל הנוגע לבני האדם, ברוב במקרים הסטטיסטיקה היא "מדע השקר". כמו שאומר מדריך הפסיכומטרי שלי, אם נשים רגל אחת במים קרים ורגל אחת במים רותחים – סטטיסטית נעים לנו (ואפשר להמשיך עם זה הלאה).

בסופו של דבר, כשבאים לדבר על בני אדם – השימוש בסטטיסטיקה עושה עמם עוון. כתבתי בעבר (בפוסט "רכילות כהחפצה"), שהשימוש בסטטיסטיקה בכל הנוגע לבני-אדם, נובע מהרצון של הדיסציפלינות המדעיות במדעי הרוח והחברה להידמות לאביהם-מולידן במדעים המדויקים, במדעים הריאליים. הסטטיסטיקה חוטאת לאמת בכל הנוגע לבני אדם. עצם הניסיון להעביר אמות-מידה מחקריות שעוסקות בכימיה ופיזיקה למחקר שעוסק בבני אדם, מתחום אחד לתחום אחר – נידון לכישלון מראש. כמו שאמרתי בשבת לאחותי שהתעקשה להכניס מלון לסלט פירות: מלון לעולם לא יהיה טעים כיוון שהוא סובל מתסביך נחיתות אל מול האבטיח. כל חייו הוא מנסה לחקות את האבטיח, אבל הוא לעולם לא יהיה אבטיח. הוא תמיד יעמוד בצילו של האבטיח, ולכן הוא תמיד יהיה לא-טעים. ועד שהמלון לא יפתח זהות עצמית חדשה, מנותקת מהאבטיח, עד שהוא לא ירצח במהלך אדיפלי את האבטיח, הוא לעולם לא יהיה טעים. המלון כמשל.

[2] ביום חמישי התרחשה תאונת המטוס במכתש-רמון, וביום שישי דווח בכלי התקשורת על שמות ההרוגים וקצת פרטים ביוגרפיים. אחד הנתונים שתמיד מופיעים באירועים כאלו (תאונות ופיגועים בעיקר), הוא ציון העובדה שהנפטר חגג יומולדת שלשום או יציין Anniversary בעוד שבועיים. וגם איטקיס, כך צויין, אמור היה להתחתן עם חברתו לחיים בעוד ארבעה חודשים. אין ספק שזה יוצר תחושה של גורל אכזרי עוד יותר, אבל אם חושבים על זה, הסיכויים שבאירועים כאלו (ובפרט כשהם המוניים) לאחד הנפטרים יקרה משהו כזה – הוא די קטן. כי תמיד יש ימי הולדת וימי נישואין, ותמיד אדם אוטוטו מתחיל ב…, ורק הרגע סיים את… איך אמר מופסה לסימבה? "It's the circle of life".

הן בנוגע לדו"ח העוני והן בנוגע להרוגי תאונות ופיגועים יכולה אולי להישמע מדבריי איזו נימה צינית, אך הציניות היא דווקא מצד התקשורת. הנקודה שאני מנסה להראות היא שכמו בנושא של דו"ח העוני, התקשורת תמיד תנסה להעצים את הזוועה, "לחגוג את הטרגדיה". כי גם בנושא של הרוגי תאונות ופיגועים, שהוא טרגי מספיק, התקשורת תגיד לנו שהנפטר עמד ל… או בדיוק סיים את… – כי היא מנסה להעלות את סף הגירוי, להכניס לנו עוד קטנה שתהפך לנו את הקרביים. לא הזדעזעתם מספיק? חכו לדיווח הבא.

5 הערות על תוכניות ריאליטי

[1] כשאלפרד ברנרד נובל הביא לעולם בשנת 1867 את הדינמיט, הוא הזכיר לאנושות את אחת התובנות שמלוות אותה מראשיתה: רוב הדברים בעולמנו הם רק "כלים", וככאלו הם יכולים להיות חיובים או שליליים; יש בידם לשמש למטרות חיוביות או שליליות – הכל תלוי בשימוש ובכוונות של האוחז בהם. דינמיט יכול לשמש לסכירת נהרות, והוא גם יכול לשמש לאמצעים צבאיים; סכין יכולה לקפד חיים, אך היא גם יכולה להצילם בניתוח. גם הליכה בדרך התורה אינה "ביטוח חיים"; "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות". והדברים כמובן נכונים לעולם המדיה והבידור: אינטרנט, וגם טלוויזיה, אינם שליליים מיסודם, הם אינם "רעים מנעוריהם". הם רק כלי בידך, היוצר – ברצותך תרחיב את השימוש או הבהייה בהם, וברצותך – תקצר.

וגם אם נצא מנקודת הנחה שישנה "תרבות גבוהה" וישנה "תרבות נמוכה" – אקסיומה שיש מקום לערער עליה – ותוכניות הריאליטי ("תוכניות מציאות") נחשבות ל"תרבות נמוכה" – תוכניות הריאליטי אינן דבר שלילי ביי-דפנישן. אך אולי בנקודה הזו יש מקום להגמיש את ההגדרה, ולומר שישנה סקאלה, עליה ניתן להציב את הכלים השונים, כשיש כלים שמוּעדים לשימוש חיובי, כלומר שניתן יותר בקלות לעשות בהם שימוש חיובי, ויש כלים שמוּעדים לשליליות. וכאלו הן תוכניות הריאליטי. שוב, לא כי הן בבחינת "רע אבסולוטי", אלא בשל כך שיותר קל בהן להידרדר לשליליות.

[2] תוכניות הריאליטי מכוונות למכנה האנושי הנמוך ביותר. בראש ובראשונה, בכל תוכניות הריאליטי, זו הנטייה האנושית למציצנות, המציצנות לחייהם של אנשים אחרים, ובפרט כשהם נמצאים בסיטואציות חברתיות שונות ולא פשוטות בכלל. אולם בכך תוכניות הריאליטי אינן מחדשות דבר. גם כשחנוך דאום וד"ר אילן רבינוביץ' (כמו חלוצת הז'אנר בישראל, ורדה רזיאל-ז'קונט), משוחחים עם מאזינים בעלי הפרעות נפשיות שונות בתוכנית "שעת נפש" – הם עונים על הנטייה האנושית למציצנות. הרי רבינוביץ' לא היה מקדיש שעה מזמנו על מנת לענות למאזינים שונים "אוף דה-רקורד". רבינוביץ' וגל"צ בונים על המאזינים השונים שיקשיבו למאזין עם ההפרעה הנפשית. זו דוגמא טובה כיצד ניתן לתעל נטייה אנושית "נחותה", לטובת מטרה חשובה יותר – עזרה למאזין עם הבעיה, ואולי אף עזרה למאזינים אחרים שבעקבות כך יתקשרו לתוכנית/ יפנו לטיפול מקיף.

אך תוכניות הריאליטי מכוונות גם לנטיות אנושיות נחותות אחרות. בתוכנית כמו "הישרדות", הלבוש המינימאלי של הנשים תורם לאחוזי הצפייה, אך מבחינה זו, "הישרדות" היא יוצאת דופן. מאפיין נוסף ברוב המוחלט של תוכניות המציאות, הוא הזלזול בזולת, ההתבזות והביזוי שהן גורמות למשתתפי התוכנית. אחת הדוגמאות הבולטות היא התוכנית "לרדת בגדול", במסגרתה מתמודדים אנשים עם בעיה של עודף משקל במין מחנה אימונים, והמנצח הוא זה שהפחית הכי הרבה ממשקלו. ועל אף שהתוכנית "לרדת בגדול" מבזה את משתתפיה – הן בעצם הפורמט של התוכנית, והן בסיטואציות המבזות בהן התוכנית מעמידה את המשתתפים – המטרה של התוכנית חיובית, כיוון שחלק מן המתמודדים מצהירים בעצמם שהם למעשה "נלחמים על החיים שלהם", מהבחינה הזו שאילולא התוכנית, הם היו מתים מעודף משקל, או מסיבוכים בריאותיים הכרוכים בכך. ולכן ניתן לומר שבתוכנית הזו "כולם מנצחים".

[3] אולם אם בתוכנית כמו "לרדת בגדול" המטרה מקדשת את האמצעים, ואם לא מקדשת – אז לפחות מכשירה, ואם לא מכשירה – אז לפחות עושה את השימוש באמצעים ליותר נוח – בתוכנית כמו "מונית הכסף", שכל כולה מושתתת על ביזוי משתתפיה – אין למטרה כל הצדקה.

בטרם אסביר את כוונתי, ניתן לומר ש"מונית הכסף" כלל אינה תוכנית ריאליטי. על-פי ההגדרה הלקסיקאלית של וויקיפדיה, תוכנית ריאליטי היא "ז'אנר טלוויזיוני אשר אינו מתוסרט בדרך כלל ומתעד אירועים אמיתיים, בניגוד לדרמה בדיונית וכתובה…". כלומר, עד כה "מונית הכסף" עונה על ההגדרה. אולם בהמשך מובאים המאפיינים של סדרות המציאות, והדפוסים המובאים שם מזכירים את תוכניות הריאליטי שאנחנו מכירים: התמודדות מול הזולת שהוא היריב, שופטים, תאי ווידוי והצבעות וניפויים.

אז ניתן לומר ש"מונית הכסף" אינה תוכנית ריאליטי קלאסית, אך היא כן מורכבת משני יסודות המאפיינים את תוכניות הריאליטי, וכשרעיונות נמצאים בחלל התרבותי, אין זה מפתיע שהם מתפשטים לכיוונים שונים: היסוד הראשון הוא תיסרוט ובימוי מינימאלי, בשל היותה מתרחשת במציאות – עידו רוזנבלום נוסע במונית ואוסף עוברי-אורח שרוצים "לתפוס מונית". והיסוד השני הוא ביזוי המשתתפים.

"מונית הכסף" אינה שעשועון טריוויה קלאסי: השאלות בה הן שאלות יחסית קלות, ובהתאם, סכומי הכסף נמוכים, יחסית לסכומים בשעשועונים אחרים. רוזנבלום בונה על כך שיעלו על מוניתו עוברי-אורח עם השכלה כללית מועטה, אשר לא ידעו לענות על השאלות הפשוטות שהוא מציג להם, והצופים בבית יצפו, יצחקו ויהנו. רוזנבלום לא צריך לבזות את הנוסעים בעצמו (למרות שהוא שש לעשות זאת); הם מבזים מספיק את עצמם. כלומר, ביזוי המשתתפים הוא הדלק עליו נוסעת "מונית הכסף". לקחתם לרוזנבלום את הביזוי של המשתתפים – הורדתם את המונית שלו מהכביש. לקחתם לו את הרישיון לתוכנית. ביזוי המשתתפים הוא הדרייב של "מונית הכסף".

לאחרונה הופץ באינטרנט סרטון מהתוכנית המציג את המשתתפות בו בצורה בזויה ומעליבה, והוא שהעלה את חמתי (אשכרה "העלה את חמתי", ולא רק "הכעיס אותי"), והוא שהיה המניע לכתיבת הרשומה הזו, ובפרט לאחר שמדריך הפסיכומטרי שלי – מדריך ומחנך בישראל! – שלח לנו את הסרטון בהודעה השבועית שלו, במין "רגע של נחת" סטייל גיא זוהר ב"היום שהיה". ולסרטון הזה קדם סרטון נוסף שהופץ באוגוסט, שאף הוא מבזה את משתתפיו. בסרטון הראשון, שהופץ באוגוסט, המתמודדים לא יודעים לענות על השאלה באיזו שנה עברית התרחשו "מאורעות תרפ"ט". בסרטון השני, שהופץ בימים אלו, המתמודדות לא יודעות להשיב איזו רוח בשושנת הרוחות נמצאת בין צפון מזרח לדרום מזרח, ואחר-כך לא יודעות להשיב לאיזו מאה משתייכת שנת 1735. בסוף הסרטון, בטרם המשתתפות יורדות מן המונית, רוזנבלום דואג להבהיר להן: "בנות, אם היה לכן ספק אם האייטם הזה ישודר – כרגע הוכרע שהוא ישודר". ומכאן אנו למדים שני דברים: [א] יש אייטמים שלא משודרים; [ב] ההכרעה אם אייטם ישודר או לא, תלויה במידת ההתבזות של הנוסעים/ות. כמו שאומרת יוֹר קדימה (ואני מקווה שאני מצטט אותה במדויק): "נפלא. פשוט נפלא".

אז נכון שזה מצחיק, וגם אני צחקתי, אך עדיין אין זה נותן לגיטימציה לרוזנבלום לעשות זאת. כשהיינו בטירונות, היו שני חבר'ה שתמיד נהגו לצחוק על הפגמים והשוני של החיילים האחרים. כשאחד החברים שלי שאל אותם למה הם עושים זאת, הם השיבו לו: "מה, זה לא מצחיק אותך?". והוא השיב להם: "נכון, זה מצחיק. אבל הייתי מעדיף שמלכתחילה לא תצחקו על אנשים אחרים בכלל". אז נכון שזה מצחיק, אך לרוזנבלום אין שום הצדקה לשדר את זה.

ואין זה מדויק שהנוסעים הביאו את זה על עצמם, ומכאן ליסוד השני של התוכנית – היעדר התיסרוט והיותה מתרחשת במציאות. והמציאות כאן היא אכזרית במיוחד, כיוון שבכל תוכנית מציאות אחרת המתמודדים בוחרים לבוא לתוכנית, ואילו כאן הבחירה החופשית שלהם היא אפסית. רוזנבלום נוסע במוניתו, עוברי אורח עוצרים מונית, הדלת נפתחת, האורות נדלקים – "ברוכים הבאים למונית הכסף". ובאותה שניה שהנוסעים פותחים את הדלת ונכנסים למונית, רוזנבלום למעשה מצמיד להם אקדח לרקה ואומר להם: "רוצים לענות על כמה שאלות ולהרוויח כמה אלפי שקלים?" הרי כל אחד שיוצע לו לעשות אלפי שקלים ב-10 דקות יסכים לכך. נראה לכם שבאותה שניה שהדלת נפתחת מישהו חושב על האפשרות שאולי הוא יבזה את עצמו?! נו צ'אנס. ושני המרכיבים המשייכים את התוכנית לז'אנר הריאליטי – ביזוי המשתתפים והיותה מתרחשת במציאות אכזרית – הם אלו שהופכים אותה לגרועה שבתוכניות הריאליטי.

[4] דוגמא לתוכנית ריאליטי שעונה על כל המאפיינים של הז'אנר, ומצד שני מבזה את משתתפיה בצורה המינימאלית ביותר, היא התוכנית "מאסטר שף", במסגרתה מתחרים בשלנים חובבים, שאינם מבשלים באופן מקצועי, על התואר "המאסטר שף של ישראל". בתוכנית ישנם ארבעה שופטים: קולינארית אחת (מיכל אנסקי), ושלושה שפים: חיים כהן, רפי אדר (שפרש בינתיים) ואייל שני.

כשאייל שני נשאל, בראיון משותף עם רפי אדר, איך הוא, שנחשב ל"משורר האוכל", משתתף בז'אנר הנחוּת של תוכניות הריאליטי, ב"כוכב נולד של עולם האוכל", הוא השיב: "אני רואה את זה גם בביקורות – שנאה כלפי ריאליטי. כתב שיכתוב טוב על ריאליטי, זה כאילו הוא כתב טוב על סובארו. אני למדתי שהיכולת הכי גדולה לשנות ולהשפיע היא להיות סוס טרויאני. לחדור לאזורי הליבה הכי רחבים ושם לפעול". כלומר, גם שני הבין שתוכניות הריאליטי הן רק כלי, כמו אבן ביד המסתת, והוא יכול לעצב את התוכנית לפי דמותו. וזה בא לידי ביטוי גם בביקורת של שני, ובכל פעם ששני מעביר ביקורת על אחד המשתתפים, הוא כמו אומר שירה. אני מוכן להביא את כל הידע והכישרון הקולינארי שלי (זה מסתכם בעיקר בחביתות), בכדי ששני יאמר לי שהוא לא מרגיש שאני מביא את האני הפנימי שלי לתוך החביתה. על [כגון] אייל שני, אמר שלמה המלך במשלי: "נאמנים פצעי אוהב [ונעתרות נשיקות שונא]".

[5] את שנאת הריאליטי ששני מדבר עליה, ניתן לראות גם בתוכנית "מעצר בית", בכיכובם של איל קיציס וטל פרידמן. בתוכנית, קיציס ופרידמן, בתפקיד עצמם, מקימים לונה-פארק על שמם, ובערב הפתיחה של הלונה-פארק, אליו מגיעים סלבריטאים רבים, מתרחשת תקלה טכנית ו-21 ידוענים נהרגים. את הזמן עד למשפט שלהם, קיציס ופרידמן מבלים ב"מעצר בית", בדירתו של קיציס. כלומר, התוכנית הופכת למעשה לתוכנית ריאליטי, בכך שיש מצלמות בכל הבית נוסח "האח הגדול", ומדי פעם יש גם וידויים של הצמד אל מול המצלמה. את הבוז שקיציס ופרידמן חשים לתרבות הסלבס, הם מפרטים גם בראיון שנערך עמם.

התוכנית לא מצחיקה. הרעיון של התוכנית מובן ומוצה אחרי פרק אחד, והוא אולי נכון ואמיתי, אבל אין זה מצדיק עשייה של סדרה שלמה על כך. ומכאן עצה לקוראי הבלוג הנאמנים הנמצאים במדינות האויב: אם אתם שובים חייל ישראלי, ואתם מעוניינים שהוא יתחיל לגלות סודות-מדינה – תושיבו אותו מול לוּפ של שידורי "מעצר בית". האמינו לי, אחרי שתי תוכניות הוא מתחיל לזמר כמו ציפור דרור.

אך מעבר לכך שהתוכנית לא מצחיקה, בשלב מסוים קיציס ופרידמן הופכים להיות הבדיחה עצמה. במקום להיות האנשים שצוחקים על התופעה, על "תרבות הסלבס", על הרצון להיות רק "סלבריטי" – הם הופכים להיות אותה תופעה שהם יוצאים נגדה. אף אחד לא היה צופה בתוכנית אילולא היו אלו קיציס ופרידמן. יתרה מזאת; אף עורך-תוכן שפוי לא היה נותן לשני חבר'ה עם הרעיון הזה להעלות את התוכנית, כי הוא היה יודע שזה לא יביא לו ולו פרומיל של רייטינג. כשהצופים בבית צופים בתוכנית, הם צופים בה רק בגלל הסלבס שבה, רק בגלל קיציס ופרידמן "המפורסמים". הם צופים במותג. אז אולי קיציס ופרידמן "עשו משהו", בניגוד לכוכבי הריאליטי שלא עשו כלום, לטענת הצמד. אבל התוכנית הזו לא מושתתת על הכישרון של קיציס ופרידמן, היא מושתתת על המותג "קיציס ופרידמן", וכשהצופים בבית צופים בתוכנית הם לא צופים בכישרון, הם צופים במותג. ולכן קיציס ופרידמן הם חלק מהתופעה.