5 הערות על תוכניות ריאליטי

[1] כשאלפרד ברנרד נובל הביא לעולם בשנת 1867 את הדינמיט, הוא הזכיר לאנושות את אחת התובנות שמלוות אותה מראשיתה: רוב הדברים בעולמנו הם רק "כלים", וככאלו הם יכולים להיות חיובים או שליליים; יש בידם לשמש למטרות חיוביות או שליליות – הכל תלוי בשימוש ובכוונות של האוחז בהם. דינמיט יכול לשמש לסכירת נהרות, והוא גם יכול לשמש לאמצעים צבאיים; סכין יכולה לקפד חיים, אך היא גם יכולה להצילם בניתוח. גם הליכה בדרך התורה אינה "ביטוח חיים"; "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות". והדברים כמובן נכונים לעולם המדיה והבידור: אינטרנט, וגם טלוויזיה, אינם שליליים מיסודם, הם אינם "רעים מנעוריהם". הם רק כלי בידך, היוצר – ברצותך תרחיב את השימוש או הבהייה בהם, וברצותך – תקצר.

וגם אם נצא מנקודת הנחה שישנה "תרבות גבוהה" וישנה "תרבות נמוכה" – אקסיומה שיש מקום לערער עליה – ותוכניות הריאליטי ("תוכניות מציאות") נחשבות ל"תרבות נמוכה" – תוכניות הריאליטי אינן דבר שלילי ביי-דפנישן. אך אולי בנקודה הזו יש מקום להגמיש את ההגדרה, ולומר שישנה סקאלה, עליה ניתן להציב את הכלים השונים, כשיש כלים שמוּעדים לשימוש חיובי, כלומר שניתן יותר בקלות לעשות בהם שימוש חיובי, ויש כלים שמוּעדים לשליליות. וכאלו הן תוכניות הריאליטי. שוב, לא כי הן בבחינת "רע אבסולוטי", אלא בשל כך שיותר קל בהן להידרדר לשליליות.

[2] תוכניות הריאליטי מכוונות למכנה האנושי הנמוך ביותר. בראש ובראשונה, בכל תוכניות הריאליטי, זו הנטייה האנושית למציצנות, המציצנות לחייהם של אנשים אחרים, ובפרט כשהם נמצאים בסיטואציות חברתיות שונות ולא פשוטות בכלל. אולם בכך תוכניות הריאליטי אינן מחדשות דבר. גם כשחנוך דאום וד"ר אילן רבינוביץ' (כמו חלוצת הז'אנר בישראל, ורדה רזיאל-ז'קונט), משוחחים עם מאזינים בעלי הפרעות נפשיות שונות בתוכנית "שעת נפש" – הם עונים על הנטייה האנושית למציצנות. הרי רבינוביץ' לא היה מקדיש שעה מזמנו על מנת לענות למאזינים שונים "אוף דה-רקורד". רבינוביץ' וגל"צ בונים על המאזינים השונים שיקשיבו למאזין עם ההפרעה הנפשית. זו דוגמא טובה כיצד ניתן לתעל נטייה אנושית "נחותה", לטובת מטרה חשובה יותר – עזרה למאזין עם הבעיה, ואולי אף עזרה למאזינים אחרים שבעקבות כך יתקשרו לתוכנית/ יפנו לטיפול מקיף.

אך תוכניות הריאליטי מכוונות גם לנטיות אנושיות נחותות אחרות. בתוכנית כמו "הישרדות", הלבוש המינימאלי של הנשים תורם לאחוזי הצפייה, אך מבחינה זו, "הישרדות" היא יוצאת דופן. מאפיין נוסף ברוב המוחלט של תוכניות המציאות, הוא הזלזול בזולת, ההתבזות והביזוי שהן גורמות למשתתפי התוכנית. אחת הדוגמאות הבולטות היא התוכנית "לרדת בגדול", במסגרתה מתמודדים אנשים עם בעיה של עודף משקל במין מחנה אימונים, והמנצח הוא זה שהפחית הכי הרבה ממשקלו. ועל אף שהתוכנית "לרדת בגדול" מבזה את משתתפיה – הן בעצם הפורמט של התוכנית, והן בסיטואציות המבזות בהן התוכנית מעמידה את המשתתפים – המטרה של התוכנית חיובית, כיוון שחלק מן המתמודדים מצהירים בעצמם שהם למעשה "נלחמים על החיים שלהם", מהבחינה הזו שאילולא התוכנית, הם היו מתים מעודף משקל, או מסיבוכים בריאותיים הכרוכים בכך. ולכן ניתן לומר שבתוכנית הזו "כולם מנצחים".

[3] אולם אם בתוכנית כמו "לרדת בגדול" המטרה מקדשת את האמצעים, ואם לא מקדשת – אז לפחות מכשירה, ואם לא מכשירה – אז לפחות עושה את השימוש באמצעים ליותר נוח – בתוכנית כמו "מונית הכסף", שכל כולה מושתתת על ביזוי משתתפיה – אין למטרה כל הצדקה.

בטרם אסביר את כוונתי, ניתן לומר ש"מונית הכסף" כלל אינה תוכנית ריאליטי. על-פי ההגדרה הלקסיקאלית של וויקיפדיה, תוכנית ריאליטי היא "ז'אנר טלוויזיוני אשר אינו מתוסרט בדרך כלל ומתעד אירועים אמיתיים, בניגוד לדרמה בדיונית וכתובה…". כלומר, עד כה "מונית הכסף" עונה על ההגדרה. אולם בהמשך מובאים המאפיינים של סדרות המציאות, והדפוסים המובאים שם מזכירים את תוכניות הריאליטי שאנחנו מכירים: התמודדות מול הזולת שהוא היריב, שופטים, תאי ווידוי והצבעות וניפויים.

אז ניתן לומר ש"מונית הכסף" אינה תוכנית ריאליטי קלאסית, אך היא כן מורכבת משני יסודות המאפיינים את תוכניות הריאליטי, וכשרעיונות נמצאים בחלל התרבותי, אין זה מפתיע שהם מתפשטים לכיוונים שונים: היסוד הראשון הוא תיסרוט ובימוי מינימאלי, בשל היותה מתרחשת במציאות – עידו רוזנבלום נוסע במונית ואוסף עוברי-אורח שרוצים "לתפוס מונית". והיסוד השני הוא ביזוי המשתתפים.

"מונית הכסף" אינה שעשועון טריוויה קלאסי: השאלות בה הן שאלות יחסית קלות, ובהתאם, סכומי הכסף נמוכים, יחסית לסכומים בשעשועונים אחרים. רוזנבלום בונה על כך שיעלו על מוניתו עוברי-אורח עם השכלה כללית מועטה, אשר לא ידעו לענות על השאלות הפשוטות שהוא מציג להם, והצופים בבית יצפו, יצחקו ויהנו. רוזנבלום לא צריך לבזות את הנוסעים בעצמו (למרות שהוא שש לעשות זאת); הם מבזים מספיק את עצמם. כלומר, ביזוי המשתתפים הוא הדלק עליו נוסעת "מונית הכסף". לקחתם לרוזנבלום את הביזוי של המשתתפים – הורדתם את המונית שלו מהכביש. לקחתם לו את הרישיון לתוכנית. ביזוי המשתתפים הוא הדרייב של "מונית הכסף".

לאחרונה הופץ באינטרנט סרטון מהתוכנית המציג את המשתתפות בו בצורה בזויה ומעליבה, והוא שהעלה את חמתי (אשכרה "העלה את חמתי", ולא רק "הכעיס אותי"), והוא שהיה המניע לכתיבת הרשומה הזו, ובפרט לאחר שמדריך הפסיכומטרי שלי – מדריך ומחנך בישראל! – שלח לנו את הסרטון בהודעה השבועית שלו, במין "רגע של נחת" סטייל גיא זוהר ב"היום שהיה". ולסרטון הזה קדם סרטון נוסף שהופץ באוגוסט, שאף הוא מבזה את משתתפיו. בסרטון הראשון, שהופץ באוגוסט, המתמודדים לא יודעים לענות על השאלה באיזו שנה עברית התרחשו "מאורעות תרפ"ט". בסרטון השני, שהופץ בימים אלו, המתמודדות לא יודעות להשיב איזו רוח בשושנת הרוחות נמצאת בין צפון מזרח לדרום מזרח, ואחר-כך לא יודעות להשיב לאיזו מאה משתייכת שנת 1735. בסוף הסרטון, בטרם המשתתפות יורדות מן המונית, רוזנבלום דואג להבהיר להן: "בנות, אם היה לכן ספק אם האייטם הזה ישודר – כרגע הוכרע שהוא ישודר". ומכאן אנו למדים שני דברים: [א] יש אייטמים שלא משודרים; [ב] ההכרעה אם אייטם ישודר או לא, תלויה במידת ההתבזות של הנוסעים/ות. כמו שאומרת יוֹר קדימה (ואני מקווה שאני מצטט אותה במדויק): "נפלא. פשוט נפלא".

אז נכון שזה מצחיק, וגם אני צחקתי, אך עדיין אין זה נותן לגיטימציה לרוזנבלום לעשות זאת. כשהיינו בטירונות, היו שני חבר'ה שתמיד נהגו לצחוק על הפגמים והשוני של החיילים האחרים. כשאחד החברים שלי שאל אותם למה הם עושים זאת, הם השיבו לו: "מה, זה לא מצחיק אותך?". והוא השיב להם: "נכון, זה מצחיק. אבל הייתי מעדיף שמלכתחילה לא תצחקו על אנשים אחרים בכלל". אז נכון שזה מצחיק, אך לרוזנבלום אין שום הצדקה לשדר את זה.

ואין זה מדויק שהנוסעים הביאו את זה על עצמם, ומכאן ליסוד השני של התוכנית – היעדר התיסרוט והיותה מתרחשת במציאות. והמציאות כאן היא אכזרית במיוחד, כיוון שבכל תוכנית מציאות אחרת המתמודדים בוחרים לבוא לתוכנית, ואילו כאן הבחירה החופשית שלהם היא אפסית. רוזנבלום נוסע במוניתו, עוברי אורח עוצרים מונית, הדלת נפתחת, האורות נדלקים – "ברוכים הבאים למונית הכסף". ובאותה שניה שהנוסעים פותחים את הדלת ונכנסים למונית, רוזנבלום למעשה מצמיד להם אקדח לרקה ואומר להם: "רוצים לענות על כמה שאלות ולהרוויח כמה אלפי שקלים?" הרי כל אחד שיוצע לו לעשות אלפי שקלים ב-10 דקות יסכים לכך. נראה לכם שבאותה שניה שהדלת נפתחת מישהו חושב על האפשרות שאולי הוא יבזה את עצמו?! נו צ'אנס. ושני המרכיבים המשייכים את התוכנית לז'אנר הריאליטי – ביזוי המשתתפים והיותה מתרחשת במציאות אכזרית – הם אלו שהופכים אותה לגרועה שבתוכניות הריאליטי.

[4] דוגמא לתוכנית ריאליטי שעונה על כל המאפיינים של הז'אנר, ומצד שני מבזה את משתתפיה בצורה המינימאלית ביותר, היא התוכנית "מאסטר שף", במסגרתה מתחרים בשלנים חובבים, שאינם מבשלים באופן מקצועי, על התואר "המאסטר שף של ישראל". בתוכנית ישנם ארבעה שופטים: קולינארית אחת (מיכל אנסקי), ושלושה שפים: חיים כהן, רפי אדר (שפרש בינתיים) ואייל שני.

כשאייל שני נשאל, בראיון משותף עם רפי אדר, איך הוא, שנחשב ל"משורר האוכל", משתתף בז'אנר הנחוּת של תוכניות הריאליטי, ב"כוכב נולד של עולם האוכל", הוא השיב: "אני רואה את זה גם בביקורות – שנאה כלפי ריאליטי. כתב שיכתוב טוב על ריאליטי, זה כאילו הוא כתב טוב על סובארו. אני למדתי שהיכולת הכי גדולה לשנות ולהשפיע היא להיות סוס טרויאני. לחדור לאזורי הליבה הכי רחבים ושם לפעול". כלומר, גם שני הבין שתוכניות הריאליטי הן רק כלי, כמו אבן ביד המסתת, והוא יכול לעצב את התוכנית לפי דמותו. וזה בא לידי ביטוי גם בביקורת של שני, ובכל פעם ששני מעביר ביקורת על אחד המשתתפים, הוא כמו אומר שירה. אני מוכן להביא את כל הידע והכישרון הקולינארי שלי (זה מסתכם בעיקר בחביתות), בכדי ששני יאמר לי שהוא לא מרגיש שאני מביא את האני הפנימי שלי לתוך החביתה. על [כגון] אייל שני, אמר שלמה המלך במשלי: "נאמנים פצעי אוהב [ונעתרות נשיקות שונא]".

[5] את שנאת הריאליטי ששני מדבר עליה, ניתן לראות גם בתוכנית "מעצר בית", בכיכובם של איל קיציס וטל פרידמן. בתוכנית, קיציס ופרידמן, בתפקיד עצמם, מקימים לונה-פארק על שמם, ובערב הפתיחה של הלונה-פארק, אליו מגיעים סלבריטאים רבים, מתרחשת תקלה טכנית ו-21 ידוענים נהרגים. את הזמן עד למשפט שלהם, קיציס ופרידמן מבלים ב"מעצר בית", בדירתו של קיציס. כלומר, התוכנית הופכת למעשה לתוכנית ריאליטי, בכך שיש מצלמות בכל הבית נוסח "האח הגדול", ומדי פעם יש גם וידויים של הצמד אל מול המצלמה. את הבוז שקיציס ופרידמן חשים לתרבות הסלבס, הם מפרטים גם בראיון שנערך עמם.

התוכנית לא מצחיקה. הרעיון של התוכנית מובן ומוצה אחרי פרק אחד, והוא אולי נכון ואמיתי, אבל אין זה מצדיק עשייה של סדרה שלמה על כך. ומכאן עצה לקוראי הבלוג הנאמנים הנמצאים במדינות האויב: אם אתם שובים חייל ישראלי, ואתם מעוניינים שהוא יתחיל לגלות סודות-מדינה – תושיבו אותו מול לוּפ של שידורי "מעצר בית". האמינו לי, אחרי שתי תוכניות הוא מתחיל לזמר כמו ציפור דרור.

אך מעבר לכך שהתוכנית לא מצחיקה, בשלב מסוים קיציס ופרידמן הופכים להיות הבדיחה עצמה. במקום להיות האנשים שצוחקים על התופעה, על "תרבות הסלבס", על הרצון להיות רק "סלבריטי" – הם הופכים להיות אותה תופעה שהם יוצאים נגדה. אף אחד לא היה צופה בתוכנית אילולא היו אלו קיציס ופרידמן. יתרה מזאת; אף עורך-תוכן שפוי לא היה נותן לשני חבר'ה עם הרעיון הזה להעלות את התוכנית, כי הוא היה יודע שזה לא יביא לו ולו פרומיל של רייטינג. כשהצופים בבית צופים בתוכנית, הם צופים בה רק בגלל הסלבס שבה, רק בגלל קיציס ופרידמן "המפורסמים". הם צופים במותג. אז אולי קיציס ופרידמן "עשו משהו", בניגוד לכוכבי הריאליטי שלא עשו כלום, לטענת הצמד. אבל התוכנית הזו לא מושתתת על הכישרון של קיציס ופרידמן, היא מושתתת על המותג "קיציס ופרידמן", וכשהצופים בבית צופים בתוכנית הם לא צופים בכישרון, הם צופים במותג. ולכן קיציס ופרידמן הם חלק מהתופעה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “5 הערות על תוכניות ריאליטי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s