מהרהר על חתונה

חתונה היא הרבה מאוד דברים, שאיני ממעיט מערכם כלל ועיקר, אך היא גם אחד משלבי הסוקסציה המתקדמים ביותר בתהליך החניכה החברתית, אם לא הקליימקס עצמו (ניתן לומר שהולדת הילדים היא שלב הקליימקס, אך החתונה היא העוגן החברתי-משפטי של החברה המַטְרִים את הולדת הילדים). החתונה היא השלב בו החברה, כל חברה חפצת חיים, מסמנת וי מימין לו ואומרת בסיפוק: עוד זוג חברים בקהילה ממשיך את שרשרת הדורות, עוד זוג אנשים דואג להמשכיות הקהילה. לכן, ניתן לומר שהחתונה היא אירוע חברתי, היא אירוע שבו הקהילה חוגגת יותר מן הזוג המאושר. 

ואולי בשל כך, פורמט החתונה הינו קונבציונאלי, תבניתי, חד-גוני, נטול נגיעה אישית, כמו מושאל מהחברה, ואותי זה מצער מכיוון שהחתונה היא הרבה יותר מתהליך החניכה החברתי, והיא גם בסופו של דבר חגיגה אישית של שני אנשים שאוהבים זה את זה. מדהים אותי לגלות כל פעם מחדש כיצד החתן והכלה מאפשרים לקהילה ולהוריהם – שליחי הקהילה הקרובים אליהם – לקבוע להם כיצד חתונתם תתקיים, מאפשרים לקהילה לומר להם: לא רק שאתם מתחתנים ועליכם לשמוח, אנחנו נקבע לכם כיצד לשמוח. כלומר, החתונה אינה רק טקס הכניסה לחברה; החברה היא זו הקובעת לחתן ולכלה כיצד תראה החתונה. החתונה, לכן, היא השלמה כפולה של הליך החניכה החברתית – גם בעצם קיומה וגם בפורמט שלה; החתונה היא הפנמה מלאה של המבט החברתי.

הייתי בחודש האחרון בשתי חתונות, אחת של דתיים והשנייה של לא-דתיים, שהייתה למעשה החתונה החילונית הראשונה שלי (אבל איך שאל אותי לפני עשר שנים פלסטיני, רגע לפני שהוריד אותי מהטרמפ: "נו, היה נורא לתפוס טרמפ עם ערבי? תמיד יש פעם ראשונה"), ושתיהן לדעתי, מנקודת מבטי, התאפיינו בחוסר אינדיבידואליות. באחת החתונות אפילו נאמר לי, על רקע פיזוזי וכרכורי החתן, שחתן השמחה בכבודו ובעצמו שונא לרקוד, כלומר ביום המאושר ביותר בחייו (לכאורה), ביום הראשון של שארית חייו, הוא נאלץ לעשות דבר שאין הוא אוהב לעשות, נכפה עליו להעמיד פנים כל הערב. אם זו אינה כפייה של הפורמט החברתי על הפרט, איני יודע כפייה מה היא.

כששאלתי אנשים שונים בשתי החתונות על פורמט החתונה, נאמר לי שהמטרה של הפורמט היא לשמח חתן וכלה. עיקרון יפה. אני מסכים איתו לחלוטין. הדברים שאומר נכונים לשני המקרים, אך האבסורד גדול יותר בחתונות דתיות: לפי עיקרון זה, בכל חתונה של דתיים השמחה העצומה של החתן והכלה באה לידי ביטוי בדרך-כלל ב"שירים יהודיים". כלומר, אם נצייר סקאלה של ביטויי שמחה, ניתן לומר שאם החתן רוצה לשמוח הוא ישמע מוזיקה או יראה סרט, אם הכלה ממש רוצה לשמוח, היא תצא לבלות בפאב או במסעדה, אבל אם החתן והכלה ממש ממש – אבל ממש ממש ממש – רוצים לשמוח, הם ירקדו לצלילי מוזיקה יהודית. אהה. המוזיקה הזו אינה חלק מהפלייליסט הפנימי והיומיומי של רוב החתנים והכלות. הדבר דומה לאדם שכשהוא נוסע באוטו ביומיום הוא שומע גלגל"צ או רשת גימ"ל, אבל ביום שהוא ממש ממש רוצה לשמוח, הוא מעביר לרדיו קול-חי. ברור. אז לגבי אופן ביטויי השמחה, אני מטיל ספק, כלומר, אני לא בטוח שהפורמטים הנוכחיים מבטאים באופן הניכר ביותר את השמחה של החתן והכלה.

יהיה נכון יותר לומר שהשמחה אינה של החתן והכלה, אלא של ההורים והקהילה; החתן והכלה הם רק מריונטות בתיאטרון הבובות הזה, הם רק שחקנים בהצגה – שחקנים ראשיים אמנם, אבל שחקנים בלבד. במילים אחרות, בפעם הבאה שייזדמן להם להגיד ברכה שישית או שביעית בשבע-ברכות, מוטב שתחתמו במילים "משמח הורי החתן עם הורי הכלה" . אתם יודעים, הדיוק חשוב, ובפרט כשזה נוגע לברכות.

אבל מה לגבי קדושה? כשהחתן והכלה דתיים ממש, השירים היהודיים נועדו להציג את החתונה כמשהו קדוש, כמשהו שהוא מעבר למציאות היומיומית, כך שגם אם ביומיום הם שומעים את שלמה ארצי, בחתונה שלהם הם רוצים לשמוע את "ארבע בבות". כי לשירים, ברוב המקרים, יש משמעות – ישירה, נלווית או מתפרשת – וכשזה מגיע ל"מוזיקה יהודית", המשמעות תופשת מקום נרחב (גם אם זה רק ניגונים, ללא מילים). עם זאת, הרשו לי להטיל ספק בכך שרוב האנשים הדתיים מאמינים למילות השירים שלצליליו הם רוקדים, או מכוונים ליבם לשמיים מתוך התחברות ללחנים. הם לא רוקדים לצלילי המילים, הם רוקדים לצלילי המוזיקה, כך שאין זה משנה אם אלו שירי עגבים שהולבשו בגדי קודש, או שירי עגבים ממש; העיקר המנגינה, העיקר לשמח חתן וכלה. ולוואי שאתבדה בנושא זה.

אני לא נגד קונבנציות חברתיות; הן יכולות להיות מועילות, וברוב המקרים הליכה נגד הקונבנציות היא בלתי-אפשרית. אולם אחד הדברים שלמדתי במסגרת לימודי המגדר, הוא שגם אם לא ניתן לצאת חוצץ נגד המציאות, עדיין ניתן לאתגר אותה, עדיין אפשר למתוח את הגבולות שלה, לדגדג את הקצוות. או כמו שאמר המשת"פ הפלסטיני, כשנשאל רגע לפני תלייתו במרכז עזה מדוע שיתף פעולה עם היהודים: "if you can't beat them, join them" (רק תדמיינו את זה במבטא ערבי). אני מוכן לשלם "כופר" מסוים לחברה, כל עוד הביטוי האינדיבידואלי תופש כר נרחב.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מהרהר על חתונה

  1. היטבת לתאר את החתונה כאירוע חברתי קהילתי שזה עיקר מהותו, ודווקא בגלל זה תמהתי על חוסר שביעות רצונך מהאופי הבלתי-אינדיבידואלי של האירוע. הרי זה בדיוק העניין. בתור מגדריסט ביקורתיסט הקביעה שהחתונה היא "הרבה יותר מתהליך החניכה החברתי, והיא גם בסופו של דבר חגיגה אישית של שני אנשים שאוהבים זה את זה", יש בה מן התמימות. אלא ההפך הוא הנכון: תהליך החניכה החברתי מתחיל הרבה לפני החתונה עצמה, ובמסגרתו כלולה גם התחושה או האשליה ששני בני הזוג בוחרים זה את זה מתוך אהבה רומנטית טהורה, ושאת אהבתם הפרטית – ולא את הערכים הקהילתיים שהוגשמו ואת קבלתם הסופית לחברת המבוגרים – הם חוגגים בערב זה. בקיצור, אם אתה מבין – ואתה מבין – את החתונה כאירוע שהוא קודם כל חברתי, אז מובן מאליו ובלתי אפשרי אחרת, שהוא ייערך במתכונת קבועה. אמנם, כדרכם של אירועים מסוג זה הוא יותיר מרחב מסוים להכרעות אישיות, שיעניק לזוגות את האשליה שהם מעצבים את הטקס לפי טעמם ורגשותיהם, אבל כפי שתיארת המרחב הזה הוא מצומצם.
    באשר לשירים היהודיים, כאן יש לי שתי הערות. ראשית, כל האמור על האופי החברתי של הטקס תקף גם כאן. להבדיל, כשאני עצוב על אדם שמת, אני לא נוהג לדבר בארמית ולא לצפור. אבל בטקסים מסוימים וחשובים הקדיש והצפירה משמשים להבעת צער על דאבדין ולא משתכחין. זו דוגמה טובה לדעתי כי התוכן הטקסטואלי של הקדיש אין לו דבר עם אבלות ומתים, וקל וחומר הצפירה, שאין לה כל תוכן משל עצמה. אבל מכיוון שאלה התקבעו כפי שהתקבעו, אזי כאשר אדם שומע אותם, מתעוררות בלבו באופן כן ואותנטי רגשות מסוימים, ואין בכך זיוף או צביעות או גיחוך, אף על פי שבביתו הפרטי הוא מביע צער באמצעים אחרים.

    שנית, בד בבד עם היות החתונה אירוע חברתי, היא גם אירוע דתי. אנשים דתיים נוהגים באירועים דתיים באופן שונה ממנהגם באירועים שאינם נושאים אופי דתי, והם רגילים בכך ולא תוהים על כך. ואין צורך "להאמין" או "להתכוון" ספציפית למשמעותה של כל מילה בכל שיר, אלא כפי שאמרת, עצם הקונטקסט הדתי של המנגינות (גם אם מקורן בשירי עם רוסיים או כורדיים) ושל המילים, מעניק לאירוע אופי דתי, אם תרצה קדוש.

    תיארת חתן ששונא לרקוד והוא נאלץ לעשות זאת בחתונתו; זה נכון, גם החתן והכלה עצמם נאלצים לציית לכללי האירוע ולשחק את תפקידם. עם זאת, רוב האנשים כבר הפנימו את הכללים האלה במידה כה רבה, עד שהם נראים להם טבעיים לחלוטין והם אך משתוקקים ללבוש את המדים ולעלות על הבמה. וכמאמר השיר: "בואי לבשי כולך לבן, בואי אהיה לך לחתן… באצבעך לגעת, ורק לשים טבעת… אני רוצה לשבור את הכוס…" (למה לבך כמו קרח). שיר זה ורבים אחרים ("בקיץ הזה תלבשי לבן") מביעים את רגשות האהבה באמצעות הזכרת האלמנטים הטקסיים של החתונה. ואם תאמר לחתן או לכלה, דתיים או חילוניים: שמעו, הרב החליט שמכיוון שהוקמה מדינת ישראל שהיא ראשית צמיחת גאולתנו ולכן לא נשבור את הכוס כזכר לחורבן, קרוב לוודאי שהם לא יגידו – איך אפשר לא להזכיר את החורבן שהרי המקדש בחורבותיו?! – אלא משהו כמו: בחתונה שלי? לא לשבור את הכוס? זה חתונה או מה?!

    • היי אריאל.
      [1] תודה רבה על התגובה. לפרקים, היא שיעשעה אותי מאוד.
      [2] לדעתי החתונה היא אירוע רומנטי מאוד. אני לא מסכים שחתונה היא רק טקס חברתי בלי רומנטיקה כפי שהצגת זאת, ספק בציניות ספק ברצינות. ולכן לדעתי לחתן וכלה יכולה וצריכה להיות דריסת רגל משמעותית. ואני מקווה שבדידי יהווה עובדא.
      [3] אני מסכים שבלבו של אדם מתעוררים רגשות אותנטיים, כתוצאה מהתקבעות הטקסים במסורת. אתה צודק לחלוטין.
      [4] החתונה היא אכן אירוע דתי. אבל לדעתי רוב הציבור לא רואה את זה ככה. אז רוקדים כי יש מוזיקה לפי המסורת של החתונות. שוב, רוקדים לצלילי הקונבנציה.
      [5] הציות לנורמות באופן עיוור – בין אם הוא נעשה באופן מודע ובין אם נעשה באופן לא-מודע – לדעתי הוא שגוי, גם אם כמו שציינת, החתן והכלה רוצים בכך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s