הבור שלנו

כתבתי כבר בגלגול קודם, שהמפתח להבנת צרכיו ורגשותיו של האחר הוא העמדת עצמך במקומו; רק אם תציב את עצמך במקום בו ניצב האחר, תוכל לחוש את צרכיו-צרכיך, ולהיות קשוב לרגשי הזולת. היסוד של רגישות לזולת מתוך הצבתך במקומו, הינו גם האתוס המכונן של היהדות שביקשה להשריש את סיפור יציאת מצרים בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, ונתנה לכך ביטוי במצוות השונות המורות להתחשב בגר על בסיס היות בני-ישראל גרים במצרים בפרט, ובמצוות הרבות שהינן "זכר ליציאת מצרים", בכלל. למעשה, הלל הזקן תמצת את היסוד של התחשבות בזולת על בסיס העמדתך במקומו באימרה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". אני מבקש להרחיב את הדברים שכתבתי אז, ולהעמיד את יסוד ההתחשבות באחר על בסיס רחב יותר ו"מופשט" יותר.

הפונקציה העיקרית של המיתולוגיות הינה להציע הסבר על בסיס סיפורי לתופעות שונות ובלתי-מובנות בעולם. על בסיס המיתוס של עקב אכילס, המיתולוגיה היוונית ביקשה לומר, בין-השאר, שלכל אחד יש נקודת תורפה, וגם לאדם חזק מאוד כמו אכילס יש נקודת חולשה (אגב, אִם תטיס אֵם-אכילס הייתה מקפידה על הלכות טבילת כלים, כל המיתוס היה מתפקשש בגלל שהיא הייתה יודעת להשתמש ברשת לטבילת כלים, או מיומנת דיה בכדי להרפות לשנייה מהעקב של אכילס במים ולאחוז בו שנית במהירות). אני דווקא סובר שנקודת החולשה הזו נמצאת בעצם הגֹּמֶד (בלטינית: אוּלנה), העצם הארוכה הממוקמת בין עצם הזרוע לשורש כף היד, אולם זה לא באמת משנה אם מקור החולשה נמצא בעקב, בעצם הגומד או בפונטנלה, כל עוד האדם יכול להתחבר לאותו מקום. כל עוד האדם ניזון מאותו מקום.

לכל איש יש בור. לכל אחד יש חסר, חסך, יש תחום אחד בו הוא פגיע או מדוכא, יש סיטואציות מסוימות בהן הוא מרגיש נבוך, נחוּת או חסר-ישע. והחסך הזה הוא הנכס הגדול ביותר שיש לו לאדם, כיוון שההתחברות לעצם הגומד, לנקודת התורפה האישית שלנו, ההבנה שגם אנחנו פגיעים בסיטואציות אחרות, היא המאפשרת לנו להבין את הרגישות של הזולת, להיות רגישים לזולת וקשובים לצרכיו, דווקא בסיטואציות בהן אנו מרגישים אומניפוטנטיים, עוצמתיים. כי אנו יודעים שבסיטואציות אחרות אנחנו נחותים.

לכן, כשהיהדות ביקשה לצרוב בתת-מודע הלאומי את זיכרון יציאת מצרים, היא לא ביקשה רק שנחמול על הגרים, כי גרים היינו בארץ מצרים; היא ביקשה שנסב את תשומת לבנו לכל המדוכאים באשר הם, לא רק ל"מדוכאים-אבסולוטיים", כמו מהגרים בארץ זרה, אלא גם ל"מדוכאים סיטואציוניים", אנשים שפגיעים בסיטואציות מסוימות, בזמנים ספציפיים. בציווי לזכירת יציאת מצרים, היהדות ביקשה להראות לנו את הנזילות של הכוח, שכוח בסיטואציה מסוימת או בזמן מסוים יכול להפוך לחולשה בסיטואציות וזמנים אחרים. הבור שלנו הוא המאפשר לנו להכיל את הזולת על כל חולשותיו.

הבור שלנו הוא הנכס הגדול ביותר שלנו כיוון שמתוך הבור שלנו אנחנו יכולים להבין חסד, אנחנו יכולים להבין שאנו לא חזקים בכל הסיטואציות ובכל הזמנים, אנחנו יכולים להבין שאנו פגיעים וצריכים את עזרת הזולת. ומתוך הבור שלנו אנחנו גם יכולים לקבל את העובדה שכל קיומנו הוא בחסד. ואם תרצו, אנחנו גם יכולים לשאוב אמונה.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s