החידה שבפרסומת

בחלק החשיבה המילולית במבחן הפסיכומטרי, ישנה תת-קטגוריה של שאלות הנקראות "שאלות שקרנים". שאלת שקרנים יכולה להיראות כך: "בעיר תל-אביב גרים או דוברי-אמת או שקרנים. שני תושבים, מיכל ואודי, ניהלו את השיחה הבאה: מיכל אומרת 'אודי שקרן'. אודי משיב 'אני שקרן'. אם ידוע בוודאות שרק אחד מהם דובר-אמת, מה הכרחי?"

אז ככה: אם מיכל דוברת-אמת, אז אודי אכן שקרן, אבל אם אודי שקרן, אז זה אומר שאודי דובר-אמת, כיוון שאודי מצהיר על עצמו שהוא שקרן, ואם הוא משקר הוא למעשה דובר אמת. וזה לא אפשרי, כיוון שרק אחד מהם דובר-אמת. ואם מיכל משקרת, אז זה אומר שאודי דובר-אמת, אבל אם אודי דובר אמת, אז אודי מצהיר על עצמו שהוא שקרן, ואז אודי שקרן, כלומר הוא לא דובר-אמת. בקיצור, התשובה לשאלה הנוכחית היא: המצב הנתון אינו יכול להתקיים.

נחמד, נכון? אין ספק ש"שאלות שקרנים" יכולות להיות מאתגרות כשאתה יושב בחדר משלך, כשדיוקנו של שמעון פרס, נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, ניבט אליך מתוך פוסטר מזכרת שצורף לעיתון "מעריב", והפפסי-מקס זורם כמים. אבל כשאתה יושב על כיסא סטודנט במשך שלוש שעות ועשרים דקות, כשכל עתידך המקצועי וביטחונך העצמי נתון על כף המאזניים, ובכיסא לפניך יושבת בחורה מדהימה שקשה מאוד להוריד ממנה את העיניים (וזה רק מהגב!) – זה קצת פחות כיף. תנסו אתם לפתור שאלת שקרנים בכאלו תנאים. אתם יודעים מה, אני אפילו מוכן להוריד לכם את הבחורה מהמשוואה. נראה אתכם עכשיו.

נזכרתי בשאלת השקרנים כשראיתי בשלטי חוצות את הפרסומת הנוכחית של מכון הפסיכומטרי של "יואל גבע". הפרסומת אומרת כך (בווריאציות שונות): "אל תאמין לפרסומות. תשאל את החברים שלך" (אפשר לראות סרטון של הפרסומת כאן). אדם שמתלבט באיזה מכון לעשות קורס פסיכומטרי, יכול לקרוא את הפרסומת "כפשוטה": לא מאמין לפרסומות, אני הולך לבקש המלצה למכון פסיכומטרי מהחברים שלי.

אבל רגע, הסלוגן "אל תאמין לפרסומות. תשאל את החברים שלך" הוא חלק מפרסומת, כלומר לפנינו עומדת בעצם שאלת שקרנים: אם להאמין למה שב"יואל גבע" אומרים לי, אני לא צריך להאמין לפרסומות אלא לשאול חברים שלי. אבל אם אני לא צריך להאמין לפרסומות, אני גם לא יכול להאמין ל"יואל גבע", כי הפרסומת של "יואל גבע" היא האומרת לי לא להאמין לפרסומות. בקיצור, התשובה לפרסומת של "יואל גבע" היא: המצב הנתון אינו יכול להתקיים. אז מה לעשות: להאמין לפרסומות? לשאול את החברים שלי? המצב הנתון אינו יכול להתקיים.

אז אפשר לומר שהקופירייטרים של "יואל גבע" לא חשבו על התחכום הזה, והם באמת רק רצו שתשאל את החברים שלך, כיוון שהם מקור המידע האמין ביותר. אבל בגלל ש"יואל גבע" הוא מכון פסיכומטרי, כלומר אנשים שעושים את הכסף שלהם בגלל חידות הגיון וחידות שקרנים כגון אלו, סביר יותר להניח שהם חשבו על התחכום הזה. ואז עומדות לפנינו שתי אפשרויות – או שהם מתכתבים עם המכונים המקבילים, שגם הם כמובן ערים לחידת שקרנים המצויה בפרסומת; אפשרות זו היא שכיחה מאוד בעולם התקשורת, ובקריאה מעמיקה של עיתונים או האזנה ביקורתית לאמצעי תקשורת, ניתן להבחין בתכתובות פנימיות בין אמצעי התקשורת (רק שהצריכה של אמצעי התקשורת בדרך כלל נעשית באופן שטחי). אפשרות שנייה היא שב"יואל גבע" מתכתבים עם עצמם, כלומר מספרים לעצמם בדיחה פנימית, שזו אפשרות לא פחות הגיונית; אני תמיד אומר שהנמען העיקרי של הבדיחות שלי הוא אני, ואני מסתפק בכך ש"אותי זה מצחיק".

אז בין אם ב"יואל גבע" לא שמו לב לחידה שבפרסומת, ובין אם החידה הייתה בכוונת מתכוון – תוך התכתבות עם עצמם או עם המכונים האחרים – האפקט נוצר: גירוי לעין, השתהות, הוראה לפעולה: לך תתקשר!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s