חמש הערות על הספר "אדם ברוך תקשורת"

[1] נכנסתי חזק לקטע של אדם ברוך. במהלך תפילות יום הכיפורים השנה התחלתי לקרוא את ספרו "סדר יום" (כתר, 2000), ואחרי שסיימתי עם הפסיכומטרי, קניתי את הספר "אדם ברוך תקשורת" (דביר, 2010), אנתולוגיה של טקסטים שונים שכתב אדם ברוך במהלך כ-40 שנות כתיבה ועיתונאות, שהוציאו אחרי מותו שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב. אתמול סיימתי לקרוא את הספר, אולם עוד בטרם זאת, במהלך השבועיים שאני קורא את הספר, תרתי בחנויות ספרים אחר ספרים ישנים של אדם ברוך, וקניתי גם את "חיינו" (כתר, 2002) ואת "מה נשמע בבית" (דביר, 2004). אגב, למה אדם ברוך? מסיבות מובנות.

[2] בכמה קטעים בספר, אדם ברוך כותב שצילום הוא גורם מתעתע. בעוד אופני ביטוי ואמנות אחרים צנועים ומכירים ביכולתם להביא רק פיסת מציאות, רק זווית מסוימת של המציאות, הצילום מתיימר לשקף לך את "המציאות", את המציאות, את כל המציאות ורק את המציאות, הוא מתיימר להיות מבוי מפולש למציאות, לרפרר ממנו אל המציאות ומן המציאות אליו. אך כמובן שהצילום מביא לך מציאות חלקית בלבד. כך אדם ברוך כותב בעמ' 9: "אין בנמצא 'צילום אמיתי'. 'צילום ואמיתי' הם כמעט דבר והיפוכו… היכולת של צילום מעובד להתחזות כאמיתי הינה בלתי מוגבלת… הצילום נולד לא אמיתי". וכן, בהתייחסו לפרשת מוחמד א-דורה הוא כותב: "כי הצילום, כולל הצילום הטלוויזיוני, הינו לעולם אמצעי מתעתע, מוטה, חלקי…. הצילום הינו הנוכל הגדול ביותר של התרבות, הפוליטיקה, התיעוד" (עמ' 336).

והדברים נכונים גם לאנתולוגיה, ובפרט לזו המונחת לפנינו. אנתולוגיה זו מתיימרת לומר לנו "זהו האדם", "אדם ברוך תקשורת" מתיימר לומר מי הוא אדם ברוך לדור אשר לא ידע את אדם ברוך. והדור אכן לא מכיר את אדם ברוך. שתי דוגמאות מהימים האחרונים: כשקראתי את הספר הנ"ל במהלך העבודה, הסטודנטיות לתקשורת שעובדות איתי לא ידעו מי הוא אדם ברוך (אמרתי להן שהוא אבא של עידו), וכן כשנכנסתי לחנות ספרים בת"א (ולא "צומת" או "סטימצקי" הממוסחרות) ושאלתי את המוכרת האם יש להם ספרים שלו, היא ענתה לי: "אני תכף מתפנה אליך, בינתיים אתה יכול לחפש במדפי הפרוזה" (אדם ברוך אמנם כתב שני ספרי פרוזה בבסרותו, אך לא על כך תהילתו. זה כמו לחפש את דויד גרוסמן ב"עיון"). ואדם ברוך לא איתנו פחות משלוש שנים. אך עוד אחזור לכך בהמשך. נסתפק בזאת כעת. יש למה לחכות.

[3] מבטו הביקורתי של אדם ברוך חובק-כל, אין "טקסט" שאדם ברוך לא מנסה לקרוא אותו, אין סיטואציה שהוא נרתע מלפענח אותה. שני קטעים שנגעו לי אישית, הזכירו לי דברים שכתבתי בעבר, וחשתי כמי שכיוון לדעת גדולים ונתלה (רטרואקטיבית) באילנות גבוהים, ולא מהגג ומלהג שטויות מהרהורי לבי, As always. הקטע הראשון הזכיר לי את מה שכתבתי ברשומה "הבדל של מילה", ובו אדם ברוך מדבר על הכינוי "אחי". וכך הוא אומר: "ככל שהחיים אכזריים יותר, מנוכרים יותר, וככל שאיש מתרחק מאחיו, הישראליות נעשית חלולה יותר, שקרית יותר, זנותית יותר, מופרכת יותר – וכך התפתח כאן ללא גבול ה'אחי'… והוא נישא בפיהם של אנשים שאין להם דבר עם אח, עם אחווה, עם רעות. נישא לשווא, משחית, מתעה. עד שלעתים 'אחי' הוא מין סרק נתעב שכזה, אוטומטי, רירי, מכחיש עצמו כבר תוך הגייתו" (עמ' 13).

הקטע השני הזכיר לי דברים שכתבתי על חרם היכל התרבות באריאל, שם טענתי שהבעת הדעה של האמנים בעניין אינה אומץ גדול, כי הם מרופדים בסביבה טבעית שחושבת כמוהם. וכך כותב אדם ברוך: "מאמרים ליברליים התוקפים את הממסד, את השחיתות, את השיטה הפוליטית – אינם נכתבים מתוך אומץ מיוחד… היום זו נורמת כתיבה מקובלת, בלתי מפתיעה, אופנתית במקצת ועייפה… מאמרים שאינם טעונים באומץ, בעיקר משום שהם באים ושבים מתוך ואל אותה סביבה טבעית מוגנת מאוד, הומוגנית מאוד, סביבה רעיונית וחברתית המכתיבה סוג מסוים קשיח של 'התנהגות', של דעות ומאמרים, ומחמשת אותם באהדה, בסיפור ובאישור מתמידים… התמליל של האמן הממורמר המאיים 'לעזוב את הארץ' הוא הדוגמא הירודה ל'אומץ' ולקריקטורה של 'אמיץ הלב'. הוא לא היה משחרר את איומו, אם הנמענים היו עונים לו: בבקשה, לך תידפק" (עמ' 67-69).

[4] אדם ברוך מתגלה בספר כאדם רב-פנים, ולא אחת אומר גם דבר והיפוכו. בעניין זה, מרתק יחסו לאמצעי התקשורת. מצד אחד הוא רואה עצמו לא אחת ככלב השמירה של התקשורת, כשומר החומות של התקשורת, ומצפה מכל עמיתיו העיתונאים שינהגו כמוהו. כך הוא אומר שבתוכנית המאה שלו, דן שילון "ניסה להוציא להורג" את "חדשות", בכך שלעג לאחת מכותרות מוסף הספורט של העיתון, ועל מוטי קירשנבאום וירון לונדון שהשתתפו בתוכנית, הוא אומר שבכך ששתקו – הצטרפו לרצח האופי של "חדשות" (עמ' 205). וכשהרב עובדיה יוסף אמר לניצן חן "צא בחוץ" במסיבת העיתונאים של אריה דרעי, הוא ציפה שכל העיתונאים יצאו בגלל הפגיעה בחופש התקשורת, וזאת למרות יחסו האוהד-עד-מעריץ של אדם ברוך להרב עובדיה יוסף (עמ' 299).

מאידך, אדם ברוך לא חוסך שבטו מלבקר את התקשורת, ואת הטלוויזיה בפרט. הוא יוצא נגד המנהג התקשורתי לעשות "בית דין שדה" לחשודים (עמ' 213; אך מתנגד להצעת חוק לאסור פרסום שמו של חשוד עד להגשת כתב אישום נגדו; עמ' 370), ומבקר בחריפות את הכתבים הצבאיים והמשטרתיים המאפשרים לזרועות השלטון להפעיל אותם כמו בובות על חוט, וטוען שהם עובדים עם "מקראות ישראל", כלומר מקריאים את הטקסטים שנכתבו עבורם על ידי המערכת (עמ' 283). מעניין במיוחד יחסו של אדם ברוך לטלוויזיה: הוא מרבה לתקוף את ערוץ 2, יוצא נגד הצגת החדשות כבידור (לדוגמא בעמ' 351), ואפילו שמח לאידו של הערוץ כשעומדת עליו סכנת סגירה (עמ' 383), אולם הוא מכיר במציאות "הדיעבדית" לפיה הטלוויזיה מייצרת חברות בקהילה הישראלית הווירטואלית והיא בבחינת צורך נפשי של האדם, ולפיכך מבחינה הלכתית טוען שאין להחרים טלוויזיה לאדם השרוי בחובות, כשאר דברים שהם בכלל הגדרת נפש (עמ' 348). די, הגזמנו. עד כאן.

[5] מושא קנאתי והאלטר-אגו שלי (ועמיתי למרחב הבלוגוספירה), עמיחי חסון, כתב לפני כחודש במוסף "שבת" של "מקור ראשון" רשימה יפה על הספר. אולם לעניות דעתי חסון הסתנוור מהעצים ולא ראה את היער, לא ראה את התמונה הכוללת. בתחילת דבריו חסון מצטט מסרטו של רון מיברג על אדם ברוך, "מות האדמו"ר", ובהערת אגב מקדים ואומר: "סרטו המפוספס מעט של רון מיברג". לדעתי, הפספוס שחסון מתאר, אך סותם ולא מפרש על מהותו, נובע מהצללת צלמו היהודי של אדם ברוך בסרט.

חלילה לנו מלצייר את מיברג כפספסן. חזקה על מיברג, שיש לו יד ורגל בתחום, שניגש לעבודתו בחרדת-קודש. המילה פספוס מתאימה לנהג ששכח לעלות על המחלף או לאדם שהשתין בטעות על הקרש ולא בתוך האסלה. זה לא מיברג הבמאי. עבודתו של מיברג היא מלאכת מחשבת. מיברג הבמאי בכוונה-תחילה ביקש להמעיט את אדם ברוך היהודי, אדם ברוך איש ההלכה, ולכן בסרטו הוא מדגיש מאוד את הפן העיתונאי-מבקר-אספן-אומנות, ומבליע את אדם ברוך היהודי. מיברג רוצה שנזכור את אדם ברוך העיתונאי והמבקר ולא את אדם ברוך איש ההלכה. הנה, לדוגמא, תוכלו לראות בפתיח של הסרט, כיצד מיברג רואה את אדם ברוך, כאשר הוא יורה עלינו את התארים שהוא מייחס לאדם ברוך: עיתונאי, מבקר, סופר. זהו? ככה בלבד היית מגדיר את אדם ברוך? לא שכחת משהו? כנראה שלא, אליבא דמיברג.

ולא הייתי נזקק לזה לולא חשתי שזו המגמה גם בספר המונח לפתחנו. חסון מציין ברשימתו על הספר "לא נפקדה מ'תקשורת' רוחה של ההלכה". לדעתי חסון טועה. אמנם מובאים בספר כמה שאלות ותשובות בהלכה שאדם ברוך אסף וכתב במהלך השנים, אך אלו מעטים, ניתן למנותם על יד אחת, נער קטון יספור אותם. אלו לא מתקבצים לכלל אמירה על אדם ברוך. איש שיקרא את אחד מספרי-ההלכה של אדם ברוך ("סדר יום", "בתום לב" ו"חיינו") ואת "תקשורת", מבלי לדעת שאדם ברוך כתב את שניהם, לא יבחין ששני אלו נאמרו בדיבור אחד. שני אנשים שונים לחלוטין נגלים לנו משני הספרים. 

אגב, ישנה גם המגמה ההפוכה – לחשוף את הפן היהודי של גיבורי-תרבות ישראלים אחרי מותם, לחלוב כל טיפה של יהדות מאנשים שנקרעו בין שני העולמות, אנשים שרקדו על שתי החתונות, היהודית והישראלית. אם תרצו, אדם ברוך ומאיר אריאל הם סימפטומים לאותה תופעה, תרצו – אלו שתי תופעות שונות. אז כמובן שצריך להיזהר מן המגמה ההפוכה. אדם ברוך לא היה רק אדם ברוך של "סדר יום", בוודאי לא כל חייו. אגב, אדם ברוך חוטא אף הוא בכך, כשהוא כותב בהקדמה ל"סדר יום": "בשנות ה-60', כנער שיצא מהישיבה ונכנס מיד לאוניברסיטה העברית, האמנתי כי אם נדבר כאן 'תרבות הלכה' ו'תרבות ישראלית' יחד, אף נצעד יחד אל אופק יהודי-ישראלי תרבותי משותף, שלכאורה זוהר עבורנו מאז ומעולם. עברו ארבעים שנה, ולא". בהקדמה זו אדם ברוך יוצר רצף היסטורי לכאורה מימי המדרשייה ועד ל"סדר יום", ולא היא. אדם ברוך קצת משפץ את הביוגרפיה הפרטית שלו, כי הוא המעיט בעיסוק הפומבי ביהדות לאורך השנים. אולם אין ספק שבעשור האחרון של חייו אדם ברוך הרבה לעסוק בכך יותר ויותר, ולעניות דעתי ככזה אדם ברוך היה רוצה שיזכרו אותו.

בהתייחסו לכתבה ב"מעריב" על ההיסטוריה של "גלובס", כתבה שהשמיטה את העורך לשעבר מתי גולן, אדם ברוך יוצא נגד "תופעת המחיקון", מחיקה של אישיות מסוימת מן התודעה הציבורית. אדם ברוך כותב: "אין חיים אנושיים בלי זיכרון, בלי אשראי זיכרון" (עמ' 207-208). חסון מציין את עורכי הספר ואת מיברג כ"סוכני הזיכרון" של ברוך, מונח שאדם ברוך הירבה להשתמש בו. "סוכן זיכרון", כותב חסון, הוא "אישיות מרכזית השומרת את המת בתודעה התרבותית-תקשורתית ואינה נותנת לו להיעלם אל תהום הנשייה של הזיכרון הציבורי… רצה הגורל והנה סוכני הזיכרון של ברוך הקימו את האנדרטאות שלהם באותו זמן".

אביעד, צרור ושוב, כמו גם מיברג, עובדים מתוך תודעה של "סוכני זיכרון" (אגב, גם אני וחסון, או כל אחד אחר, "סוכני זיכרון", השאלה רק אם אנו מועלים בתפקידנו או מבצעים אותו נאמנה). אין זה הגורל שכיוון שמיברג ועורכי הספר הקימו את האנדרטאות שלהם באותו זמן; לעניות דעתי מדובר במאבק מודע שלהם על זיכרון דמותו הציבורית של אדם ברוך. מודעים לגודל החשיבות של "סוכנות הזיכרון", הם מושכים לכיוון "אדם ברוך התקשורתי" על-חשבון "אדם ברוך היהודי-הלכתי". אין זה ששני אלו לא יכולים לדור בכפיפה אחת. הם יכולים. אך אביעד, צרור, שוב ומיברג החליטו שלא.

חסון כותב שהנ"ל "משהים את דמותו של אדם ברוך בינינו", אולם לעניות דעתי יותר משהם מגלים טפח – הם מכסים טפחיים. כפי שאדם ברוך כותב בהקשר אחר על תופעה הנפוצה בתקשורת, הארת הזרקור על דבר אחד, מסיטה את תשומת הלב מדבר אחר (עמ' 278). עורכי הספר ומיברג אכן הקימו אנדרטאות על קברו של אדם ברוך, אבל על המצבה הם כתבו "אדם ברוך – עיתונאי". ביום שבו הם הקימו מצבה על אדם ברוך העיתונאי, הם קברו את אדם ברוך איש ההלכה.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “חמש הערות על הספר "אדם ברוך תקשורת"

  1. שלום, תודה על הדברים. אמנם נכתבו לפני כארבע וחצי שנים אך רק היום התגלגלתי לכאן ומצאתי בהם טעם רב.
    ברשותך אעיר שבמקביל לעבודה על הספר "אדם ברוך תקשורת" ערכנו והעלינו לאוויר גם את האתר "אדם ברוך שישי", שמאגד את כל הכתיבה הנוגעת להלכה לשו"ת ולמקורות היהודיים שפרסם אדם במדורו "שישי" במעריב, ממחצית 2002 ועד למדורו האחרון בפברואר 2008. את מדורו "שישי" החל אדם ברוך לפרסם ב-1997, וההלכות שהופיעו בו עד למחצית 2002 יצאו לאור בטרילוגיית ספריו "סדר יום", "בתום לב", ו"חיינו".
    אולי מאז כתיבת חמש הערות אלו שלך אתה כבר מכיר את האתר. זה הלינק שלו: http://www.adambaruch.co.il/
    בברכה, מורן שוב

    • מורן שלום, תודה על הדברים. יצא לי להיחשף לאתר מאז (וכמובן קראתי את "כל כתבי" אדם ברוך, חלקם אף מספר פעמים). אגב, כתבתי על אדם ברוך דברים נוספים באתר שאולי תמצאי בהם טעם

  2. תודה רבה. הבוקר קראתי אחדים בהנאה גלויה.
    מחר בשעה 20:00 יתקיים בבית אבי חי בירושלים, ערב שיוקדש לאדם ברוך. ינחה עמיתך עמיחי חסון. ישתתפו: עמליה רוזנבלום, משה רון ואנוכי.
    מכיוון, שעפ"י כותרתו, הערב יוקדש לשלל הזהויות של אדם ברוך, בחרתי להקריא טקסטים של אדם שבהם הוא מחליף זהויות או משחק דמות כפולה. הנה אחד למשל:
    "מעמדת-הצלף הגבוהה שלי אני רואה עכשיו את גשר-הדוברות והוא שקט עכשיו ותמים עכשיו, וכתיבת היומן קלה עלי ואולי אף מרגיעה, ואם הטלוויזיה המצרית תמצא אותו היא אולי תמכור אותו לטלוויזיה האמריקאית ובכוחות משותפים יפיקו סרט. הייתי רוצה שר' נחמן ישחק את דמותי בסרט" [מתוך פלשת-יוזמות משוחח עם גולדה מאיר, מלחמת יום הכיפורים 73', אדם ברוך קשר עין, 16.3.83]
    שבוע טוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s