אדם ללא בית

את הספר "מה נשמע בבית" של אדם ברוך (דביר, 2004), התחלתי לקרוא בו-ביום שסיימתי לקרוא את הספר "אדם ברוך תקשורת" (דביר, 2010), במוצאי יום ההולדת שלי, כשצלצול פעמוני יום ההולדת מדנדן באוזניי ושנה חדשה עומדת לפתחי, בפינה אפלולית ב"קפה ג'ו" במתחם "יד-חרוצים" בדרום תל אביב – מקום לא-סימפטי בשעות הערב, וזה באנדרסטייטמנט – על קפה הפוּך בכוס חד-פעמית. למה אני מספר לכם את כל זה? חכו, העלילה מתפתחת.

כי לכל האווירה הזו נוספה תעלומת "למהותו של הספר". אדם ברוך כותב פעמים אחדות לאורך הספר שהוא לא רוצה להכביד בפרטים כי "הרי באנו לבלות, ואנשים מתייגעים בזה" (לדוגמא בעמ' 276). ואילו לאורך קריאת הפרק הראשון על האלוף במיל' שמואל גונן (גורודיש), וגם בפרקים שלאחר מכן, התקשיתי לבלות וליהנות מקריאת הספר, כמו שאדם ברוך מצווה עליי, כי לא הצלחתי לרדת לעומקו של הספר, לא הבנתי מה אדם ברוך מנסה לומר לי, מה עניין גורודיש לדוד אבידן לבית האצ"ל ליוסי גנוסר. לא הצלחתי למשמע את הספר, להעניק לספר משמעות. עד שבערך באמצע הספר "נפל לי האסימון".

כל תהליך מישמוע הספר, הזכיר לי את תהליך העלאת האינטרפרטציה, כפי שלמדתי בקורס "מבוא לסיפורת" של מו"ר פרופ' מנחם פרי. אליבא דפרי (התורה שלו כמובן מורכבת יותר, ואני מקווה שאיני מעוות את דבריו), לכל סיפור יש תמה מרכזית, יש נושא שסביבו סובב כל הסיפור, וכל הפרטים בטקסט מחזקים את האינטרפרטציה. הם לא נמצאים שם "סתם". ותהליך העמדת האינטרפרטציה הוא תמיד חידתי, אינדוקטיבי, בהתחלה מגששים באפלה, עד שמצליחים לשזור את כל הפרטים לכדי בגד, לכדי שמלה לשבת.

אם אני מבין נכון, שם הספר, "מה נשמע בבית", לקוח מתוך עבודתו של אריה ארוך, "הבית האדום", מ-1960. קטונתי מלדבר על אומנות הציור, ואיני בטוח שאני מבין האם יש קשר בין ספרו של אדם ברוך לעבודתו של ארוך, אולם ההיפותזה שלי אומרת שהספר של אדם ברוך לא מדבר על הבית. הוא מדבר על גלוּת, הגירה, זרוּת, שולי הבית. על "מחוץ לגדר". אם בדרך כלל המסמן "בית" הוא מיטונימיה או מטאפורה למה שבתוך הבית (מיטונימיה) או למה שמסמל הבית (מטאפורה), בספר של אדם ברוך המסמן "בית" בא להצביע על הסובב את הבית מבחוץ, על מה שמחוץ לבית. ואם נקפוץ קצת מעל הפופיק, ניתן לומר שהלא-בית הוא מיקומו האקזיסטנציאליסטי של אדם ברוך. או במילים אחרות, אדם ברוך כותב על עצמו.

אני חייב לומר בכנות שלא כל הפרטים בספר מתיישרים לפי ההיפותזה שלי. מתוך חמישה-עשר פרקי הספר, כחצי עוסקים בנושא של גלות וזרות, ועוד ארבעה-חמישה עוסקים באדם ברוך בעקיפין, ומתוך כך בזרות. במקרה הטוב, יש בהיפותזה שלי חורים. במקרה הפחות טוב, אני אונס את הפרטים בכדי שישרתו את ההיפותזה. והדרך מהטוב לרע – קצרה, לפעמים בלתי נראית. אבל אין לי דרך אחרת, טובה יותר, להבין את הספר, אין לי איך למשמע את הטקסט. ולכן אני יכול רק להציע היפותזה, ויבוא הקורא ויחליט בעצמו.

בהתייחסו לספר של יאיר גרבוז, "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת – ציורים מספרים ביוגרפיה" (עם עובד, 2000), אדם ברוך כותב: "אבל 'כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת' של יאיר גרבוז אינו השתלטות נכלולית או אלימה על הזיכרון, אלא כינוס זיכרון פתוח, מארח… גרבוז, בניגוד לבן-אמוץ, לאבנרי או לשדה, אינו גורס השתלטות על הזיכרון. הוא מגיש הצעת-זיכרון: 'זה מה שקרה לי בשנות ה-70' וה-80', יש לי הרגשה שזה גם איכשהו קרה לכם, תחשבו על זה, ודרך אגב, למה שלא תעלו על הכתב את הזיכרון שלכם. יש מקום לזיכרון של כולם, והזיכרון הטוב ינצח'… המערה של גרבוז הנה מנהרה [כלומר מפולשת, כפי שאדם ברוך מבהיר לפני, א"נ]. הוא כותב, והקורא כמו מעבר לכתפו, מעיר" (עמ' 215-216). ובכן, אני מגיש הצעה להיפותזה, והקורא מוזמן להעיר, וההיפותזה הטובה ביותר תנצח. ולגישה הזו של אדם ברוך ביחס ל"סוכנות הזיכרון המפולשת", אתייחס גם בהמשך.

כאמור, ברוב מניינו-בניינו של הספר, אדם ברוך מתייחס למאפיינים שונים של הגלות. חטיבה ראשונה בספר (לפי חלוקה שלי), מתייחסת לגלות במשמעותה כחוץ-לארץ. בשני פרקים בספר, אדם ברוך מדבר על "גלות מרחבית", הוא מביא את סיפורם של אנשים שגלו מישראל. בפרק הראשון הוא מספר את סיפורו של(גורודיש), שבשל חלקו כאלוף פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים, הודח מתפקידו על ידי שר הביטחון דאז, משה דיין, וירד לאפריקה לעסוק בכריית יהלומים. בפרק 7 בספר, אדם ברוך מביא את סיפורו של מקסים גילן, שב-1969 גלה מרצונו לפריז בשביל לכונן שיח ישראלי-פלשתיני, ב-1993 חזר לישראל לניסיון קצר בן שבועיים, וב-2004 חזר שנית לישראל, לפי הספר, לתמיד.

בשני המקרים, של גורודיש ושל גילן, הגלות מועצמת, לטענת אדם ברוך. במקרה של גורודיש מעצימה את הגלות תחושת הנבגדות של גורודיש, שהפך בן-רגע מגיבור ישראל לשעיר לעזאזל, אך גם בשל הגלייתו של גורודיש מהצבא, שהיה כל עולמו, והגלייתו מלשון הצבא, שהייתה שפת-האם שלו. וכך כותב אדם ברוך: "אחת ההפתעות המרות של גורודיש, אחרי ההדחה, הייתה בתחום הלשון (השפה)… ואילו הלשון האזרחית, שהייתה זרה לו עד כה, לא נענתה לו כשנעשה אזרח, גם משום שבתודעתו נשאר איש צבא, והתנגד בכל מאודו להיותו אזרח. ואם הלשון היא האמצעי שבו אנחנו מקודדים רעיונות, חוויות, התנהגות פרטית ומחשבות, אזי גורודיש נעשה מחוסר שפה, או מגשש בין שפות. נעשה עילג שפה" (עמ' 35). במקרה של גילן, הגלות היא כפולה כיוון שאדם ברוך טוען לקשר בין היותו מהגר (גילן עלה לארץ בגיל 14), לבין הגלות שלו בפריז. אדם ברוך מוצא את "הילד המהגר" החבוי בגילן בעריכה הברוטאלית של השבועון "בול", "ברוטאליות של מהגר החוצב לו בבהילות מקום משלו בסביבה ובשפה החדשות לו" (עמ' 137), כמו גם בלשון השירה של גילן: "השירה של גילן עדיין מגששת על פני העברית" (עמ' 148).

מהגר נוסף שמופיע בספר הוא יוסי גנוסר, מי שהיה ראש האגף לסיכול, ריגול וחתרנות ("האגף היהודי") בזמן פרשת "קו 300", והואשם בהטייה ותיאום עדויות ב"וועדת זורע", שם ייצג את ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, וגם מי שבשנות ה-90' פעל בשמם של רבין, פרס וברק בתחום הקשר עם הרשות הפלשתינית. את "הילד המהגר" החבוי בגנוסר, אדם ברוך מוצא בניסיון של גנוסר להתחבר ל"חבר'ה הטובים", לחוג הרביני כמו גם ליעקב פרי או לאמנון ליפקין-שחק. וכך כותב אדם ברוך: "גנוסר היה אחר. לא בגלל שאנחנו הגדרנו אותו כך, אלא משום שמעצמו היה כך… המהגר הבין שיש רק חבר'ה טובים א'. אין חבר'ה טובים ב'. יש עלייה ב', יש קופה ב', אבל אין חברה טובים ב'… וכן יוסי יצא מהשב"כ, לאחר אוטובוס 300, לאחר הוועדה, לאחר החנינה, והוא מודח מחדש ובאחת לעמדת הנער המהגר המבקש להתערות" (עמ' 106-107).

החטיבה השנייה של הגלות המופיעה בספר מדברת על "גלות תודעתית", אנשים שזרים בתוך הישראליות, זרים לישראליות, לא מוּכרים מספיק במרחב בו הם יוצרים, בין אם הם חשים כך ובין אם אדם ברוך חש שלא קיבלו את ההכרה הראויה להם. במקרה של דוד אבידן, מדובר בחוסר הערכה שהוא חש מצד "המערכות הישראליות". כפי שאדם ברוך כותב, "אבידן טעה לחשוב שהנה עוד רגע, המערכות האלו יציבו אותו מעצמן על כן, נישא, בשל שירתו, בשל עצם ההצעה המודרניסטית שלו, בשל עצם השפה. אותו כשלעצמו, מעבר לכל וויכוח" (עמ' 47). או במקום אחר: "מודרניזם-לשמו אינו מקובל על בני המקום כראוי לתחזוקה קבועה. בני המקום (ת"א) מעוניינים בתמורה ממשית לתמיכתם המשוערת (והתמיד משתהה) במודרניסט. בני המקום, מבחינתם, לא ראו תמורה מאבידן… אבידן לא עשה נחת לאנשים. יהודה עמיחי עשה להם הרבה נחת" (עמ' 67). והבדידות והזרות שאבידן חש, באה לידי ביטוי באופן שבו אבידן מת, בודד, בדירתו בתל אביב: "אבידן לא חשב למות מוטל על גבו, מתנפח, פיו פעור. אבידן לא התפחם כבוקר לח, באחת. הוא נחלש ונחלש, התנוון והתנוון, גסס וגסס" (עמ' 45).

באופן ניכר פחות, אדם ברוך חש את הזרות גם ביחס לרפי לביא ויאיר גרבוז. על לביא אדם ברוך כותב: "זה די טרגי שלביא מחוץ לבנק השפה הישראלי הכללי" (עמ' 177), והוא מתקומם-לכאורה על כך שעוז אלמוג לא כלל את רפי לביא בספרו "הצבר – דיוקן" (עמ' 178). וביחס לגרבוז, אדם ברוך כותב: "ולפי שעה, גרבוז ודורו, ורוב האמנות הישראלית שקדמה להם, בכללותה, גורשו מההיסטוריה הישראלית הפורמלית והפורמלית-למחצה. לא התקבלו. נותרו כקישוטי קיר" (עמ' 217). וביחס לשלושתם, אדם ברוך כותב: "כוונתי, כאמור, להביא את האמנים לביא, גרבוז ואבידן באמצעות ספר זה ל"קבר ישראל", כלומר, לתודעה הכלל-ישראלית" (עמ' 184).

שאר הפרקים בספר מתייחסים בעקיפין לביוגרפיה האישית של אדם ברוך ומשפחתו: הספר פותח בהקדמה המתייחסת לאימו, ונחתם בפרק על אביו; יש בספר פרק על מוזיאון האצ"ל ביפו, שבכיבושה כלוחם אצ"ל נפל דודו, שמואל וכטפוגל; על מסעו לגליל בעקבות סבו, ב"מ רוזנבלום, ממייסדי "יסוד המעלה"; על עיר ילדותו, רמת גן, וגם על שכונת מגוריו בעת כתיבת הספר, שכונת נגה שביפו. אגב, יפו היא ללא ספק "מחוץ לגדר", היא המקום אליו גולים כל מי שלא מצא מקומו בעיר אחרת. כך כותב אדם ברוך: "קל להתקבל לשכונת נגה. אין מיון… המשת"פים [פלשתינאים ששיתפו פעולה עם ישראל, והמדינה שיכנה אותם ביפו, א"נ]הגיעו לנגה גם משום שלנגה אין כוח התנגדות. רוב האזורים, השכונות, השכנים, הוועדים בתל אביב היו הודפים את המשת"פים. נגה, ויפו בכלל, היא מעין פח לצרכים האלה" (עמ' 161). או במקום אחר: "שכונת נגה הנה תרגיל מתמשך בהדחה. העוני של המרכז מדיח אליה. העוני שלה מדיח ממנה. תושב שהתעשר מעט, עובר לחולון. חולוני שנפל, עובר לנגה" (עמ' 168).

"מה נשמע בבית" הוא הצעה לספר זיכרון שביקש להותיר אחריו אדם ברוך. על כל הספר ישנו מעטה-דק של לפני-המוות. כך, לדוגמא, כותב אדם ברוך: "אבא מת, ואני צריך להתאמן לקראת מותי: להתחיל להיפרד מהדומם ומהצומח, ולאחר מכן מהחי" (עמ' 116) או כמה עמודים אחר-כך: "הילדות רחוקה, המוות קרוב. אמן. נכון להתאמן לקראת המוות" (עמ' 122). בכמה מקומות בספר אדם ברוך מתייחס לאנשים שבחייהם ניסו להכתיב את האופן שבו יזכרו אותם. על אבידן הוא אומר: "מעולם לא חשבתי שאבידן מדבר אתי. חשבתי שהוא מריץ טקסטים על כמעט כל מטרה מזדמנת. חשבתי שהוא מתאמץ להפוך את שומעיו לסוכנים שלו" (עמ' 47). כך הוא אומר גם על בן-אמוץ, שניסה לעצב במאמץ עצום את הדימוי שלו, ניסה להכתיב לתרבות ולאמנות כיצד לזכור אותו, ובמסיבת-המוות שערך לפני מותו "ציווה" על כל המוזמנים להפוך לסוכני זיכרון שלו (עמ' 57). כך הוא גם טוען ביחס לפנחס שדה, אורי אבנרי או יוסף זריצקי. אדם ברוך אמנם סולד מאותם אמנים שמנסים להשתלט על הזיכרון, אך הוא לא פוסל הצעת-זיכרון נוסח יאיר גרבוז, כפי שציינתי למעלה.

אז גם כאן אדם ברוך מגיש לנו הצעת זיכרון, גם לכל האנשים אותם הוא מזכיר, אבל בעיקר לעצמו, דרך אותם אנשים, המהגרים, הגולים, הזרים, האנשים שנקברו מחוץ לגדר וגם חיו מחוץ לגדר. וזהו מקומם של הפרקים המתייחסים לביוגרפיה הסובבת את אדם ברוך. הן בביוגרפיה המתייחסת לעיר ילדותו, הוריו או שכונתו, והן בפרקים המדברים על הגלות – אדם ברוך למעשה מדבר על עצמו. אדם ברוך מכליל את עצמו בתוך אותם מהגרים, כי כך הוא חי. כי את אדם ברוך לא ניתן להכליל בשום קבוצה בחברה הישראלית, ואני לא בטוח שהוא רצה להיכלל בקבוצה כלשהי. די אם נביט באורח חייו: הוא חי ביפו, שהיא ה"מחוץ לגדר" של תל אביב, הוא חובש כובע, שמסמן אותו כ"אחר", כגלותי, כשייך למקום אחר, לזמנים אחרים. אדם ברוך גם אומר את זה מספר פעמים בספר. כך לדוגמא בפרק ביקורו בגליל: "הגענו (מצד אמי ומצד אבי כאחד) לארץ ישראל מעיירה ששמה מזריטש, פולין. אנחנו עדיין ממזריטש. מעולם לא תקענו כף ל"ישראלי החדש", או ל"יהודי החדש" שהפנו גבם לגולה. היינו בגלות כשהיינו בארץ ישראל" (עמ' 213). אגב, בסוף ימיו, כפי שמתאר רון מיברג בסרטו "מות האדמו"ר", הוא חש את היחס הזה גם מצד התקשורת, ומה שנותר מאדם ברוך העורך ("ידיעות", "מעריב", "גלובס" וכולי), הוא מדורו "שישי", שהוגלה לעמוד האחורי של מוסף השבת של "מעריב", הערת שוליים של העיתון. וכאמור, זו רק ההיפותזה שלי, והקורא מוזמן להעיר.

אז מה עושה אדם ללא בית? בהרבה מקומות הסמכות והתוקף של המצוות החברתיות נובעים מתוך הידמות לקב"ה ("מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון"). ובספרות התנאים, ישנו משפט יפה המתאר את הקב"ה במציאות הבתר-מקדשית: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". המונח ארבע-אמות יכול להתפרש כמסמן לצמצום, אבל הוא גם מסמן לבית, למרחב הפרטי. כלומר, כשלריבונו של עולם אין בית, הוא יוצר לעצמו בית, הוא חי בתוך המילים, בתוך המרחב של השפה, בתוך ההלכה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s