עלילות הדתי בעיר הגדולה

במסגרת אחד הקורסים המרתקים שלקחתי בלימודי המגדר, "יחסי מגדר במרחב הישראלי" של פרופ' טובי פנסטר, למדנו על ההתפתחות שחלה בחקר הגיאוגרפיה. אם בעבר שלטה התפישה המדעית האבסולוטית, שהתייחסה אך ורק למרחב הגיאוגרפי הפיזי, למרחב כפי שאנחנו רואים אותו במפות שונות, למפות ככלי המחקר – מבלי להביא בחשבון את בני האדם כסובייקטים במרחב, כיום נוכחת יותר בחקר הגיאוגרפיה התפישה היחסית, שלא מדברת רק על המרחב הפיזי, אלא גם על המרחב המופשט, היחסי. חוקרי תפישה זו אומרים שהמרחב אינו רק ממד של קיום חומרי, אלא ממד של יחסים חברתיים, והם אלו שמעניקים משמעות למרחב.

לדוגמא, אחת הנפקא-מינות בין התפישות תהיה ביחס למושגים מרחב פרטי-מרחב ציבורי. אם התפישה הישנה תסתפק רק בהגדרת הפרטי והציבורי כמושגים גיאוגרפיים-פיזיים, חומריים, ממשיים – נניח, הבית הוא מרחב פרטי ואילו השוּק הוא מרחב ציבורי, התפישה החדשה תתמקד באדם, הסובייקט במרחב, ותשאל כיצד הוא משתמש במרחב הציבורי. יותר מזה, היא תשאל כיצד הסובייקט מגדיר מהו הפרטי ומהו הציבורי, או למעלה מכך – היא תערער על עצם החלוקה פרטי-ציבורי (בכל תרבות ההגדרה היא אחרת, בכל תקופה החלוקה היא שונה).

ממילא, ישנו הבדל באופן שבו גברים ונשים חווים את המרחב: ישנן נשים שיחושו את המרחב הפרטי כמרחב של העצמה, כמרחב בו הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן – להיפגש עם נשים אחרות, להתלבש כיצד שהן רוצות (בעיקר בחברות דתיות, אבל גם ב"חברה הכללית", כשהאישה חשה שהיא צריכה להיראות במיטבה כשהיא יוצאת מהבית וכו') – ואילו ישנן נשים שיחושו כלואות בביתן, שירגישו שהן עקודות למרחב הפרטי, לילדים-בישולים-כביסה וכו'. מו"ר, ד"ר בעז נוימן (אין קשר משפחתי, אבל בגלל שאני מעריץ אותו אני ממשיך לחפש), סיפר באחד משיעוריו בקורס על ההיסטוריה של המאה העשרים, על אחת מחברותיו שאמרה לו פעם שהוא, כגבר, לעולם לא ירגיש כיצד אישה חווה את המרחב הציבורי, את תחושת הפחד שלה במרחב הציבורי, כיצד היא בוחרת את מסלול ההליכה שלה בקפידה, באלו רחובות ללכת, באיזה מיקום ברחוב ללכת (במרכז הרחוב ולא בשוליו) וכיוצא בזה. כי גברים ונשים חווים את המרחב אחרת.

ואני מקדים את כל ההקדמה הארוכה הזו, כי נזכרתי בקורס הנ"ל כשניסיתי להסביר לידידה דתייה את התחושה של גבר דתי שמסתובב עם כיפה במרחב ציבורי לא-דתי, וידעתי שזה הסבר שמכחיש את עצמו תוך כדי הגייתו, שהוא חסר תכלית, כי בחורה דתיה (אפילו דוסית-על) לעולם לא תוכל להבין את התחושה של הליכה עם כיפה במרחב ציבורי לא-דתי, וגם כעת, כשאני אנסה להעביר את התחושה למי מכן שאינה גבר דתי (ואני אנסה), זה יהיה הסבר שמגשש על פני המציאות, אך אני מטיל ספק אם הוא יוכל להעביר את התחושות במלואן (כל מה שאומר מבוסס על החוויה האישית שלי, ועל אחריותי בלבד, אבל הדברים ינועו מגוף ראשון יחיד לגוף שלישי יחיד לגוף ראשון-שלישי רבים, על מנת להעניק לדברים יתר-תוקף, מסיבות מובנות).

הכיפה מסמנת אותך, הכיפה מזדקרת לעיניים כמו חפץ פאלי-דתי. לפני שאתה גבר, לפני שאתה אדם – אתה קודם כל דתי. פעם אפילו שמעתי מפי הרב בני לאו שמישהו בצבא קרא לו "כיפה", ולא האמנתי, עד שכמה ימים אחר-כך קרה לי אותו הדבר בתחנת אוטובוס. הרבה פעמים, התחושה שלי היא שהכיפה נוכחת, ושמעתי מספיק פעמים את המשפט: "אודי, תאטום שנייה את האוזניים…" (ולא יעזור, ידידיי, שמה שאני ראיתי-שמעתי-עשיתי ב-26 שנותיי, אתם לא תחוו גם בעוד 80 שנה…). לתחושתי הכיפה גם יוצרת חומות – ואם לא חומות אז מכשולים, או לפחות גורמת להשעייה, להשהייה, להשתהות, לסימני שאלה, בכל הנוגע לאינטגרציה חברתית (על כל גווניה). הכיפה בכך גם תורמת לסגרגציה. הדת בשירות המיון והסיווג, רק שהפעם היא בתפקיד המְסֻוֶּגֶת ולא המְסַוֶּגֶת (יהודי/ לא יהודי וכו').

למען הסר ספק, אני מאמין גדול בכיפה ובכיסוי ראש כביטוי ל"יראת שמיים". דתי, לא דתי, אלו הגדרות שקשה לי להיכנס אליהן – כי לא אני הוא שמגדיר אותן. כלומר, אני יכול לצעוק עד מחר שאני דתי – ולתפישתי הסובייקטיבית כאדם ריבוני אני אכן דתי – אך ההגדרה שלי קצת חלולה במשמעות הדתי בציבור הרחב, עד שלפעמים הקשר בין ההגדרה שלי להגדרה המקובלת יהיה מקרי בהחלט.

אבל אני כן קצת מסוכסך עם המשמעויות החברתיות של הכיפה. הכיפה, כיפת הברזל הזו, מכבידה עליי. You'll Never Walk Alone שרים אוהדי ליברפול לקבוצתם, וכשאני הולך בתל אביב ברח' שינקן (השיבוש במקור, כהצדעה למערכון הנפלא של "החמישיה"), אני אכן מרגיש שאני לא צועד לבד, אני מרגיש שלעולם לא אצעד לבד – אני נושא עמי את כל הציבור הדתי בהווה ואני סוכן של כל העם היהודי לדורותיו, ממשה (רבנו) עד משה (אבי מורי). איכה אשא לבדי, אמר משה על בני ישראל, ומה אומר אנוכי, שאני בקושי "חי הנושא את עצמו" (תלמוד בבלי, מסכת שבת). אין לי בעיה לשאת את התמיהה "אודי אוכל שרימפס?!"; יש לי בעיה לשאת את התמיהה "דתי אוכל שרימפס?!".  אני צריך לשמש דוגמא כ"דתי", ואני לא משקף את הציבור הדתי, אני מעוות את הדימוי של הדתיים. ואני לא רוצה להוציא שם רע על דתיים, אני חרד לדימוי של הציבור הדתי.

ובחורה דתיה לעולם לא תחוש זאת (ובפרט אם היא "ליברלית" שהולכת עם מכנסיים וכו'), היא יכולה להתחבא בנשיותה, להסתתר בחצאיותיה, במכנסיה. וכשהיא תיכנס למסעדה ללא תעודת כשרות, האוכל לא יתקע לה בגרון, אלא יחליק ישר למערכת העיכול (ואז יש בעיה שונה של יסורי מצפון – "כמה אכלתי" וכו', אבל זה כבר לפעם אחרת).

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “עלילות הדתי בעיר הגדולה

  1. אודי יקירי
    כמו תמיד, נהניתי לקרוא את הרשימה מאוד- מעניקה לי מבט רענן על המציאות האפרורית משהו.
    אך כמו תמיד- מגיבים רק כשיש הסתייגות- התוכן נפלא, הסגנון- מרנין- רק דבר אחד קטן:
    הסוגריים- למה להשתמש בהם? הרי כולם קוראים את שבתוכם.. אני מבין שהדבר בא כדי ליצור היררכיה בין גוף הטקסט לבין הערות אגביות- אבל היות וההערות האגביות הם חלק מהכיף- אולי הגיע הזמן לחתור לשוויוניות יתר. בלי "נפרד אבל שווה"- רק ביום שבו תוכן הערות שוליים וגוף הטקסט יצעדו יחד על ליד נהר המיסיסיפי תבוא גאולה לעולם.
    מעריך, אוהב- ומודע לעובדה שאני רק אחד.

    • עמיחי ידידי,

      תודה רבה על התגובה! תמיד עדיפה עליי התגובה על האי-תגובה, אפילו אם מובלעת בה ביקורתיות, וכשהיא נאמרת מפיך על אחת כמה וכמה. על שכמותך אמר שלמה המלך: נאמנים פצעי אוהב.

      לעצם תגובתך: ראשית, אני אקח זאת לתשומת ליבי, ובכל פעם שארצה לנקוט בסוגריים, אבחן אם אכן יש בכך צורך. התגובה שלך דיז'ווה לי (מלשון: גרמה לדה-ז'ה-וו) את אחד המפגשים באחת מסדנאות הכתיבה, שהמנחה רדה באחד המשתתפים על שימוש-יתר בסוגריים (אמנם מדובר בפרוזה, אך העיקרון-המנחה נכון גם לנידון דנן).
      אני כן חושב שיש מקום להפרדה בין משפטים "חשובים יותר" למשפטים "חשובים פחות" – והמונחים הנ"ל במרכאות כי אין באמת חשוב יותר או פחות, יש משפטים שהם מגוף הנושא ויש משפטים שהם ספיחים, כולם היו בניי, ואפילו יש לי חיבה יתרה ל"קטנות" שבסוגריים; אך שוב המשפטים הממסוגרים אינם מגוף הנושא. נתן הדגים את זה יפה. אני חושב שהמוכנות הנפשית שונה כשאתה קורא משפט בסוגריים וכשאתה קורא משפט שלא בסוגריים, כמו שהמוכנות הנפשית היא שונה כשאתה קורא את אותו מאמר בספר, בעיתון או בבלוג. הסוגריים חיוניות לשם כך.

      אהבתי את ההגדרה שלך להיררכיה בין גוף הטקסט למשפטים הממוסגרים (ונקרעתי מצחוק למקרא המשפט: "רק ביום שבו תוכן הערות שוליים וגוף הטקסט יצעדו יחד על ליד נהר המיסיסיפי תבוא גאולה לעולם"). אמנם השופטים קרא, סוקולוב ושבח הוכיחו אתמול שכל בני האדם שווים בפני החוק, אך כשזה מגיע למשפטים – יש משפטים ששווים יותר ויש משפטים ששווים פחות.

      ושוב, תודה רבה על התגובה.

  2. הי אודי (ועמיחי),

    כן בפניה שלי יש אמירה. כן לסוגריים! לא תמיד, לא בכל מחיר (למשל, הסוגריים של "עם הדימוי שלי אני כבר אסתדר מיותרות", לטעמי), אבל כן.
    הסוגריים עוצרות את רצף הקריאה ונקראות בקול שונה. עמיחי, קח לך את אחד המשפטים, לדוגמא: "ממשה (רבנו) עד משה (אבי מורי)" ונסה לקרוא אותם ללא הסוגריים. האם המשפט: ממשה רבנו ועד משה אבי מורי. נשמע-נקרא אותו דבר? תמהני. ואפילו תקשטו בפסיקים, זה לא יהיה זה. הסוגריים חיוניות.
    ולתוכן, אני מניח שאין זה מפתיע שאני מזדהה בהחלט עם התחושה שהכיפה יוצרת חומות ושהיא מעמידה את זהותך הדתית (או ליתר דיוק החברתית-דתית) לפני זהותך כאדם, ובכל זאת אני תוהה על התחושה הזו אצלי. אולי אין זה אלא שאני מתייחס ככה אל בני אדם, אולי אין זה אלא אני שמנכיח את התחושה הזו. יתכן שהאחר כלל לא מתייחס לכך. כמובן, יש את המצבים בהם יש התייחסות מפורשת אבל אולי בשאר המצבים אני זה שמייחס לזולת שמולי את מה שאני עצמי משליך על הכיפה. תמיהה.

    לגבי ההשוואה לנשים. אני בהחלט מבין את האמירה שדתיה ליברלית לא תבין זאת אבל מדוע לא תבין זאת אותה "דוסית-על" שמתהדרת למרחוק בחצאיותיה ושרווליה. אמנם אני מניח שהיא תתגאה במצב ותרצה לשאת את "עול" הציבור הדתי על גבה, אבל עקרונית המצב יכול להיות דומה. אשמח להבהרה.

    בתקווה לדיונים פוריים,
    נתן

    • נתן ידידי,

      תודה רבה על התגובה. כפי שנהוג בפי מו"ר הרב עובדיה יוסף – ברכות יחולו על ראשך (אבל אני לא מבטיח, אני רק מאחל).

      אני רואה שהאקטיביזם החברתי שאתה נוקט באורחך ורבעך מחלחל גם לתגובה שלך, ולא אתפלא (ואשמח להצטרף), אם גם תוביל מאבק שכותרתו "כן לסוגריים!". אני אהיה הראשון לחתום על העצומה שתפיץ. ואין בדברים הנ"ל משום לעג ח"ו כי אם רק הערכה וכבוד.

      לעצם תגובתך: כפי שהדגשתי, מדובר אכן רק בתחושות שלי, ואלו דברים שלא ניתן להוכיח אותם אמפירית, ואני גם בספק שאם נעשה משאל רציני – נקבל על כך תשובה ברורה. אני חושב שזה קיים, שהכיפה נוכחת (כשם שהמגדר נוכח וכו').

      והבהרה לגבי הדוסית-על: היא לא תבין זאת מהסיבה הפשוטה שהיא לא הולכת עם כיפה. כי לכיפה יש רק משמעות אחת – היא מסמנת את החובש אותה כדתי, ומכאן שהיא משליכה על איך שהציבור רואה את חובש-הכיפה, ואיך שחובש הכיפה רואה את עצמו במרחב הציבורי (כלומר, יש כאן שני דברים). ואילו בחורה דתיה, גם אם היא הולכת עם חולצת 3/4 או חולצת 9/10 וחצאית-מטאטא או מכנסי אלדין – עדיין אין עליה סימן שמזהה אותה ישירות כדתיה. אני מכיר בחורה חילוניה-אתאיסטית וכולי שלפני שבועיים ראיתי אותה לבושה כאחת האולפניסטיות. אולי הלבוש של בחורה דתיה מחשיד אותה כדתיה (וזה גם, רק למביני עניין וניואנסים), אבל מספיק שיש את הספק הזה, את ההשתהות הזו – דתיה או לא דתיה? – בשביל שהסביבה לא תסמן אותה אוטומטית ככזו. ולעניות דעתי, זה משליך גם על ההקלה או המחויבות שאותה בחורה תחוש בליבה פנימה, אפילו אם היא מצהירה בגלוי שהיא שליחה של העם היהודי לדורותיו.

      ושוב, תודה רבה על התגובה.

  3. אודי שלום. דווקא בתור בחורה דתייה, אולי אי-שם בין 'ליברלית' (חצאית- יש) ל'דוסית על' (לא…), אני יכולה לספור על כף ידי את מספר הפעמים בהן לא חשבו שאני דתייה כשרואים אותי. גם החצאית שלי זועקת למרחקים, ואפילו השרוולים, שממש אינם עד המרפק אפילו- זועקים את דתיותי לאנשים.

    בעצם מסתבר שנגעת בנקודה די רגישה, משום שאם יש משהו שמרגיז אותי זה אנשים שמקטלגים אותי כדתייה באופן אוטומטי במרחב הציבורי, ולזה נלווים כמובן תיוגים על השקפותיי הפוליטיות, החברתיות, הדתיות וכו'. דבר שאיננו נכון ובטח שאיננו מדויק, ומלא בסטריאוטיפים.

    את הנחמה היחידה אני מקווה שלמצוא דווקא אצל חבריי, הגברים הדתיים, חובשי הכיפה, שיבינו אותי, אולם אצלך אני לא מוצאת אותה ובכך אתה מגביר אצלי תסכול רב- שנים, ומי יבין אותי….? על אחת כמה וכמה כאשר יגיע הרגע בו אצטרך לשים על ראשי כיסוי (אני עוד בדיונים ומלחמות עם עצמי- אך זה כבר נושא אחר), ואז בכלל דתיותי תזעק למרחקים ואשוב להיות בעיניי הסביבה- אחת מעדר.

    הדבר האחרון שאני רוצה להגיד זה שלמרות שעד עכשיו היה נשמע שאני מתלוננת על התיוג הזה, בעצם הפרדוקס הוא, שנכון שאני שונאת שמתייגים אותי כדתייה, אבל כאשר אני מדמיינת סיטואציה בה אני הולכת ברחוב עם מכנסיים ושרוולים קצרים (מאוד) בקיץ, ואין סיכוי לקלוט שאני דתייה- מתסכל אותי לא פחות, כאילו אני נלחמת עם עצמי "מה מבין המאפיינים שלי הייתי רוצה להדגיש, ומה כל מאפיין אומר לסביבה".

    זהו.
    אחלה בלוג, אגב.

    • היי חן,
      תודה רבה על התגובה ועל המחמאות ועל ששיתפת אותי (ואת הקוראים) בחוויותייך.

      כלובשת חצאית, אולי יותר קל לסביבה להבחין בדתיותך, אולם אני סבור שמספיק הפקפוק הקטן שיש לציבור בדבר עובדה זו – וכפי שציינתי ראיתי חילונית מוצהרת שמתלבשת כאחרונת האולפניסטיות – על מנת להעניק לך את החופש הנדרש; לפחות זהו שבריר החופש שאליו אני מייחל, ולעולם לא אשיג, כיוון שלכיפה יש משמעות אחת בלבד והיא מעידה כאלף עדים על חובשה. בכל מקרה, כשכתבתי על "המבט הציבורי", הכוונה היא לאו דווקא לכל האנשים שרואים אותך – וגם את אלו את כמובן לא יכולה למנות על כף אחת, כי אמנם מעטים האנשים שלא זיהו שאת דתייה, אך יש הרבה יותר שלא זיהו ולא אמרו לך – אלא לתחושה שלך כשאת מסתובבת במרחב הציבורי, תחושה שמפנימה את כל אותם המבטים שמופנים או לא מופנים כלפייך.

      אני מזדהה עם התסכול שהעלית בפסקה האחרונה. בהתלבטות הזו, לרוב אני משתדל להיות נאמן לעצמי ואמונתי, אם כי לא תמיד אני מצליח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s