ההלכה במשנתו של אדם ברוך

הדברים מוקדשים לעילוי נשמת אדם ברוך בן נחמה, ומלווים בתפילה לבורא עולם: ושבו בנות לגבולן

 

סיימתי היום (יום א') לקרוא בפעם השניה את ספרו של אדם ברוך "סדר יום" (אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים וגו'), ותובנות שקראתי בפעם הראשונה והיו עמומות – נעשו ברורות יותר, ורעיונות שהיו אמורפים תחילה – קיבלו צורה כעת. ובטרם אכנס בעולו של קורס פסיכומטרי מס. 2 ואשקֶע עצמי בחובותיו ותרגיליו, מצאתי לנכון לעשות סיכום קצר של תפישת ההלכה במשנתו של אדם ברוך. ודוק, למרות שהדברים של אדם ברוך הרשימו אותי ונתנו לי זווית ראיה אחרת על הסוגיות בהן הוא דן, אני מדגיש שאין זו דעתי האישית, אלא תפישת ההלכה לפי אדם ברוך (כפי שאני מבין אותה), ולחלק מהדברים שאדם ברוך אומר, אני אכן לא מסכים.

הרשומה תנוע בין דברים היפים לעבודה סמינריונית ("תפישת ההלכה בהגותו של אדם ברוך") לדברים היפים לעלון-שבת. כלומר, הדברים שאכתוב להלן יכולים לשמש הן כפורמט לעבודה סמינריונית (אם הרב בני לאו כתב דוקטורט על משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, ההלכה במשנתו של אדם ברוך יכולה לפרנס סמינריונית) – ואם לא עבודה סמינריונית אז לפחות טענה לעבודה סמינריונית (כשם שהבלוג אינו בכלל כתיבה שיש בה טעם, אלא טענה לכתיבה שיש בה טעם) – והן כפורמט לעלון שבת, מהבחינה הזו שאעשה כמעשה הרבנים הפובליציסטים הלוקחים את דברי התורה הנצחיים והרחבים מני-ים ומכווצים אותם לענייני דיומא קונקרטיים, מצמצמים אותם לכדי שופר להשמעת האידיאולוגיה שלהם, מגלגלים אותם לכדי אופנִים להסעת מרכבות דעותיהם הפוליטיות, מדהירים את הציבור להאמין שלדבריהם ממש התכוונה התורה. בשל כך, הדברים יהיו תחילה קצת כבדים כמשקל עבודה סמינריונית, ולקראת סופם יהיו קלילים כדפי עלוני-שבת. וכל הרוצה לעשות מהדברים עבודה סמינריונית או עלון שבת – יבוא וייטול, הרשות נתונה. אם כן, עבודה סמינריונית ועלון שבת במקום אחד? אין דברים כאלה. רק אצלנו, רק היום.

האדן הראשון בבנין משנתו של אדם ברוך, העיקרון הראשון והטריוויאלי-לכאורה כשאנו מדברים על הלכה, הוא היותה של ההלכה מתפרשת על כל תחומי החיים, ובמילותיו של אדם ברוך בהקדמה: "ההלכה מתוחה כשמיכה דקה ושקופה על פני כל תרבות החיים" [עמ' 16; כל הציטוטים ברשומה הם מ"סדר יום", כתר 2000, אא"כ אציין אחרת]. או במקום אחר, כשאדם ברוך מתייחס לנסיגתו של ישראל אייכלר מדיון במיסוד הזנות בתוכנית "פופוליטיקה": "ההלכה, מטבעה, מנהלת דיון פומבי בכל נושא שעל סדר היום האנושי. מבחינתה, אין נושא גבוה מדי או נמוך מדי… אין נושא פנוי ממנה" [עמ' 55]. 

הדברים אולי טריוויאליים, אך לי הדבר התחדש מכמה בחינות. מרתק להיווכח לרגישותה של ההלכה לדיבור מסוים, רגישות ניואנסית שגם אדם ירא שמיים ושומר מצוות לא בהכרח יהיה ער לה, כמו גם לרגישות ההלכה לסיטואציות מסוימות בהווי החיים היהודיים ולרצונה לבנות התנהגות תקנונית בכל סיטואציה. לסיטואציות מסוימות כיצד? כמו הלכות היאך נותנים צדקה לקבצני רחוב [עמ' 167-168, עמ' 204], או הלכות היאך נוהגים בבית האבל [עמ' 59-60, עמ' 279-280, עמ' 282]. לדיבור מסוים כיצד? כגון קביעתו של אדם ברוך שלחישה אינה מעידה על צניעות, כי אם "לפי ההלכה, לחישה זו הינה אלימות רוחנית ממש. הלחשן, המכריח את זולתו להאזין לו בדריכות רבה, מבקש ליצור באופן מלאכותי חשיבות לעצמו…" [עמ' 267], או במקום אחר, ביחס לאונאת דברים: "הדיבור בונה עולם ומרחיב עולם. ההלכה נפרשת במלוא עוצמתה מול הדיבור" [עמ' 303].

אולם עד כאן, כמדומני, מדובר רק בהצגת ההלכה במלוא עוזה ותפארתה, כלומר לשם כך נדרשת רק בקיאות עצומה בהלכה ואריזה מחדש של חומרים ידועים, כפי שאדם ברוך מציין שעושים בתקשורת עד זרא ["אדם ברוך תקשורת", דביר 2010, עמ' 296-297], ובדקוּת שפתו אדם ברוך אורז היטב את ההלכה לציבור הישראלי. אולם בעיקר מפליאה היא יכולתו של אדם ברוך לתרגם הלכות מן העבר לסיטואציות עכשוויות – כמו העתקת סיטואציה בשולחן-ערוך המדברת על מציאת כסף בחנות (בין הדלפק למוכר – שייך למוכר, על הדלפק ובין הדלפק ולחוץ – שייך למוצאם) – למציאת כסף במונית (מושב קדמי – שייך לנהג המונית, מושב אחורי – שייך למוצא; עמ' 39). אולם יותר מכך מדהימה היא יכולתו של אדם ברוך לגזור עקרונות הלכתיים ולהכילם על מקרים עכשוויים, במנותק מההקשר המקורי. דוגמא יפה לכך היא קביעתו שאם נכנסת למסעדה, זיהית מכר שלך והתיישבת לידו – אפילו אם המכר הזמין אותך לשבת לצדו – עברת על "הסגת גבול", כיוון שאותו מכר הזמין אותך משום נימוס ולא התכוון ממש שתבוא ותשב לידו, ובכך שישבת לצדו, הסגת את גבולו, פלשת לטריטוריה הפרטית שלו [עמ' 154].

ובהקשר זה הבנתי דבר נוסף בנוגע להלכה במשנתו של אדם ברוך: נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, לא המציא את "האקטיביזם השיפוטי" (אגב, דברים שאמר אהרן ברק משמשים את אדם ברוך להגדיר את משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף; עמ' 186 ועמ' 202). כמובן שאין הכוונה לחלוקה הדמוקרטית בין שלוש הרשויות ולהתערבות של הרשות השופטת בהחלטות שתי הרשויות האחרות, כי אם לפלישתה של ההלכה לכל תחומי החיים, למבטה הביקורתי של ההלכה בכל תחום בחיים. כלומר, לא ניתן לומר – כמו שלפעמים נשמע – שיש תחומים הלכתיים ויש תחומים שאינם הלכתיים. מבחינת ההלכה, לית אתר פנוי ממנה. ויש כאן בכדי לרבד בשכבה נוספת את המשפט: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". זה משפט שבא לצמצם את ההלכה לכדי ארבע אמות, לתחום הפרט, אלא שלמעשה, אליבא דאדם ברוך, ההלכה, שהיא גילום דבר ה', ממלאת כל עלמין וסובבת כל עלמין.

עיקרון נוסף שאדם ברוך מרבה להזכירו הוא היותה של ההלכה "אנושית". במהלך "סדר יום" הוא מרבה להביא את המשפט (בווריאציות שונות): "ההלכה נועדה לאדם ואין האדם נתין כבוש של ההלכה" [לדוגמא בעמ' 15]. בניסוח דומה הוא משתמש ביחס לפסיקתו של הרב משה פיינשטיין על כך שמותר לשכן ילדה עם פיגור שכלי במוסד שלא שומר כשרות, שבת וכו' [עמ' 82-83], וכך הוא גם אומר ביחס לדייג שהעלה בחכתו דגים שאינם כשרים ורשאי למכרם וליהנות מהכסף [עמ' 276-277]. כלומר, ההלכה חפצה בקהילה שפויה וריאליסטית. "ההלכה הינה סוכן של תקניות, ריאליות, שפיות, שגרה טובה" [עמ' 17]. ולכן ההלכה לא מבקשת משומריה להחמיר ולקבוע מזוזה בדירת נופש [עמ' 272], או קובעת "אל תהיה רגיל בנדרים" ו"כל הנודר, אף על פי שקיים נדרו, נקרא חוטא" (נדרים ע"ז ע"ב), וכותב אדם ברוך: "ההלכה חסה על האדם שלו אנרגיה נפשית ואנרגיה פיזית מסוימות, ואנרגיות אלו מוטב להן שתוקדשנה לחובותיו הרגילים… ההלכה מזמינה ריאליזם ולא התלהמות" [עמ' 318].

ולהיות ההלכה שפויה וריאליסטית יש שתי השלכות נוספות, שאדם ברוך מזכירן בספרו. ההשלכה הראשונה היא עידוד חיי המסחר ומתן הלוואות, וכנגד זה זהירות בעניין מתנות. כך לדוגמא, אדם ברוך כותב על זוג מבוגרים שהרשו לזוג צעירים להשתמש בדירתם, ובגלל יחסם המחפיר של הצעירים, ביקשו המבוגרים לחזור בהם (ואדם ברוך מציין שמותר להם, לפי הרמב"ם, כי אומדים את דעת הנותן בשעת הנתינה): "ובכלל, ההלכה זהירה בעניין מתנות גם בגלל האספקט הקפריזי (הגחמתי) הצמוד ללא מעט מתנות, ומעדיפה יחסים מסחריים (מכירה, הלוואה) על פני מתנות. המסחר מבטיח חיים קהילתיים תקניים, ואילו המתנה מייצרת תלותיות, חנופה וטפילות" [עמ' 22-23]. ומצד שני, הוא מצטט מהמשנה שהקונה בדוכני הפירות הממוקמים בצדי הדרכים מקבל על עצמו שאחוז מסוים מהתוצרת יהיה פגום, אחרת "החיים המסחריים היו משתבשים" [עמ' 266-267]. וההשלכה הנוספת היא התערבותה של ההלכה בקביעת המחירים אך ורק בכל הנוגע למצרכי יסוד כגון יין או שמן, אך לא בנוגע למצרכים של מותרות כמו בשמים וסיגריות, כי ההלכה מתערבת רק בכל הנוגע לבסיסי [עמ' 31, עמ' 121]. ויש בכך בכדי לכוון את האדם לאורח החיים הרצוי על פי ההלכה – איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם.

ואולי בהקשר זה, כמה מילים על שלושה כללי-על הלכתיים שאדם ברוך מזכיר כמה פעמים: "כבוד הבריות" (לדוגמא, ישיבת שבעה על אדם שהתאבד משום "כבוד הבריות"; עמ' 24-25), "דרכי שלום" (לגבי יחס שווה ליהודים וללא-יהודים בכל הנוגע לעניים, חולים ומתים; עמ' 137-138), או "דינא דמלכותא דינא" (עמ' 314-316). ואגדתי את שלושת אלו יחד, מכיוון שלטענת אדם ברוך שלושתם כללי יסוד המייצגים חמלה, סולידריות, חיי-שלום אנושיים. "אין זו חמלה המסורה לנו להפעילה או להשהותה. זו חמלה כמשפט. המוסר ממילא מוטמע בדין היהודי" [עמ' 24]. ושלושתם אינם נסיבתיים או טקטיים, שנאמרו או נחקקו בזמנים מסוימים, בסיטואציה מסוימת, אלא השקפת עולם, והם כללים משפטיים ממש, המחייבים בכל זמן וסיטואציה, גם אם נראה לכאורה שהנסיבתי או הטקטי חלפו (אדם ברוך מביא דוגמא להלכות נסיבתיות; עמ' 315-316). כלומר, כללים אלו, כמו "דינא דמלכותא דינא" או "דרכי שלום", אינם נובעים מפחד מאומות העולם או כמכשיר הישרדותי, אלא כסוג של סולידריות עולמית הקיימת תמיד, גם כשאין חשש-לכאורה לסנקציות של אומות העולם או כשישראל יושב לבטח על אדמתו (ולדעתי, יש להבין זאת בצמוד להבנתו של אדם ברוך את ההלכה כחוששת מ"נזילות הכוח", וראי עמ' 181-182).

עד כאן לעניין העבודה הסמינריונית, ומכאן לחלק השני, הפופוליסטי והאקטואלי-לכאורה, וגם הוא כמובן נגזר ממשנתו ההלכתית של אדם ברוך. ישנן שתי "פרשיות" הנוכחות על סדר-יומה של החברה הישראלית, שלפי דעתי העיסוק התקשורתי בהן שגוי, או לפחות לוקה בחסר, וניתן לעסוק בהן גם מ"זווית יהודית", או לפחות להביע את דעתה של ההלכה בעניין כמשקיפה מן הצד, לפי משנתו של אדם ברוך. הפרשייה הראשונה היא פרשת יואב גלנט, והשניה היא כניסתה לחיינו של אראלה ממפעל הפיס. גלנט תחילה.

ובכן, לכל מי שאינו בקיא בפרשה, יואב גלנט אמור להתמנות לרמטכ"ל בחודש הבא, אך כעת נערכות בדיקות במשרד מבקר המדינה בחשד להשתלטות שלו על חלקות נוספות בישוב שלו, עמיקם, וזאת לאחר שוועדת טירקל למינויים קבעה שאין בכך פגם וכן קבע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין (ומומלץ לגגל, כי אני עושה עוול בתקציר האירועים). מקריאה נרחבת של הפובלציסטיקה בעיתונים אני למד שהרבה פרשנים סבורים שיש כאן הגזמה-רבתי בקריטריון "טוהר המידות" שמציבים למינוי רמטכ"ל, וכן אני מסיק שרווחת ההשערה שהמנוי יעבור, ולו בכדי למנוע "ביזיון של המערכת הצבאית", לעכב את מינוי הרמטכ"ל וכו'. וגם לעניות דעתי (ואני כמובן מוזן מהתקשורת; לא בדקתי את העובדות וכו'), יש כאן "סכסוך שכנים" שהתנפח מעבר למימדיו. ואגב, ההלכה מכירה בסכסוכי שכנים, ועוסקת בכך באופן נרחב, וגם בספרו של אדם ברוך יש לכך התייחסות מקיפה.

אולם האם יש הכרח שלמנהיג ציבור לא יהיה כל דופי? לאדם ברוך זווית אחרת לעניין. הוא מצטט את האימרה מהתלמוד: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (בבלי יומא כ"ב ע"ב), ומסביר: "הגמרא מעדיפה מנהיג שהתעפר ('צבר פגמים') בדרכי החיים. מדוע? כי הוא מאוים על ידי אפשרות הדחתו מכהונתו והחזרתו ל'דרך העפר'. ואיום זה יגרום לו להנהיג כראוי. ההתעפרות הינה ניסיון חיים וריאליזם רצויים למנהיג. ואילו זה שאין בו דופי (פגמים, לא פשעים), שאין לו מאחוריו קופה של שרצים, צף לו במנותק בחלל עולמו הפרטי, הנקי מעבר פגום, ואינו מאוים על ידי דבר" [עמ' 131-132]. וגם אם אולי אין זה ראוי להחיל כלל זה על מנהיג שמושחת מן המסד עד הטפחות ובכך אין לו מורא ממערכות החוק, נראה שהדברים כן רלוונטיים לעניין גלנט, שקוּפתו התלויה לו מאחוריו אינה מגה-קופה (מגה-בול, בעיר או באינטרנט), אלא קופת חנווני קמעונאי המוכר סחורתו לתושבי השכונה. 

ולעניין אראלה ממפעל הפיס. תקציר האירועים למי שלא מכיר (איך אפשר שלא להכיר?!): אראלה ממפעל הפיס היא האישה שמבשרת לאלו שיש להם מנוי למפעל הפיס בכל פעם שהם זוכים במשהו, ולאחרונה מפעל הפיס החל לשדר פרסומות בהן נשמעות השיחות של אראלה לאותם מאושרים, וכמובן את התגובות של הזוכים. וגם במקרה הזה, החשיפה והפרסום של אראלה חרגו מכל פרופורציה. אראלה זו זכתה גם לאייטם ב"ארץ נהדרת" (מופיע בתחילת פרק 3, באייטם הראשון), גם לכתבה בערוץ 2, ואפילו זכתה להיכנס למליאת הכנסת כאשר חבר הכנסת נחמן שי אמר בטקס השבעתם לממשלה של חמשת חברי מפלגת "עצמאות": "אריאלה (הטעות במקור; א"נ) ממפעל הפיס צלצלה הערב לחמשת פורשי העבודה והודיעה להם כי זכו בפיס". וסידרתי את הדברים לפי מידת הביזיון שיש בהזכרתה של אראלה (כנסת ישראל חשובה יותר מהחדשות שחשובות יותר מ"ארץ נהדרת"), ובקורלציה הפוכה – לפי מידת החשיפה שמפעל הפיס זכה לה.

ולפי אדם ברוך, חובה, ממש חובה, להודיע לציבור שיש בפרסומות אלו משום גזל, ואם לא גזל ממש אזי 1/60 מגזל, אונאת דברים, גניבת-דעת הבריות, כיוון שהשיחות האלו מסירות-חלקית את המסכה מפניהם של זוכי הפיס ומשדרות לציבור שזוכי הפיס אינם אגדה, אלא הם השכן במרפסת ממול, המוכרת בקניון, האישה שיושבת לידך ברכבת וצועקת לתוך הסלולרי שלה (מילא לדבר בנייד ברכבת, אבל למה לצעוק?). הפרסומות האלו אומרת לציבור: גם אתם יכולים, yes we can, אך למעשה כולנו יודעים שהסיכויים לזכייה אפסיים. no you can't. 

אדם ברוך אמנם מביא דעות אחרות בהלכה שמלבינות את כספי ההימורים ומתירות לעשות מנוי למפעל הפיס, אך הוא בוחר לצטט את הרב עובדיה יוסף, כיוון שהוא ממשיך את שיטתו ההלכתית שניסיתי להראות לעיל, לפיה הימורים מכל סוג שהוא מאיימים על התקינות והשפיות של החברה האנושית – וזו מבלי להתייחס לדמות "המהמר הכפייתי", שההלכה מגדירה אותו "כאורגניזם ירוד, שלו מושגי שכר ועונש מעוותים. כאישיות מאנית-דיפרסית", ולכן סוברת שהוא פסול לעדות [עמ' 47] – כי אם לעצם "מיסוד ההימורים". כלומר, במקום לתת למפעל הפיס חשיפה כה גדולה, הטיפול התקשורתי היה אמור להיות ביקורתי יותר. 

וכך אומר אדם ברוך: "'חוזה הפיס', אם כן, מבחינת הלקוח הינו מופרכות טוטלית. ולפי ההלכה עלינו (כעקרון חיים כללי) להימנע מהמופרך. כי המופרך עושה אותנו לבני אדם מופרכים. קנית פיס? קלעת עצמך לתחום המופרך… כי אמנם פתיינות מסחרית (מתונה) מותרת לפי ההלכה, אך כשסיכויי הזכייה הינם אחד לחמישים מיליון, אין זו פתיינות אלא ממש גזל" [עמ' 68].

התפכחות

סְרָק, הוּא אָמַר לִי,

אִילָנֵי-סְרָק אַתָּה מְשַׁרְבֵּט. אֵין

סָפֵק שֶׁאַתָּה מוֹשֵׁל בְּעֵטְךָ וְהוּא אֵינוֹ

מוֹשֵׁל בְּךָ, אַךְ הֵיטֵב יָדַעְתָּ שְׁמִילוֹתֵיךָ הֵן עֵץ שֶׁאֵינוֹ

עוֹשֶׂה פְּרִי, שֶׁמִּשְׁפָּטֶיךָ הֵם מְלֶאכֶת-מְחַשֶּׁבֶת-מַעֲשֶׂה

אוֹנְנוּת. הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה.

וְאָז הִתְעוֹרַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לוֹ: מוֹדֶה אֲנִי.

ועוד קצת על יאיר לפיד

ולמי שהיה צריך הוכחה לדברים שכתבתי בפוסט "6 הערות על הספר 'הגיבורים שלי'", לכך שיאיר לפיד סובר שהוא מייצג את הישראלי הממוצע, שהוא יודע מי הוא הישראלי הממוצע, שהוא מנסה לייצר מן "ישראלי ממוצע", ושהוא מן ממוצע בעצמו של "גם וגם" – באים הדברים שלפיד כתב השבת ("7 ימים", 14.1), ומבהירים זאת בצורה הנהירה ביותר בטור שנקרא "גם וגם". זה בא לידי ביטוי גם בממוצעות נוסח לפיד, וגם בגוף שני רבים, ה"אנחנו" הכה יומרני שלו. ומכיוון שהדברים לא עלו לאינטרנט (בניגוד ל"הארץ", שם העיתון המקוון והעיתון הכתוב חד הם, הן ב"ידיעות אחרונות"  והן ב"מעריב" – ynet ו-nrg אלו שני אתרים שונים), סרקתי את הטור של לפיד והעליתי אותו לפוסט. פשוט "לגזור ולשמור":

לחזור הביתה בשלום

בשלושה שבועות האחרונים ראיתי את הבחורה שיושבת בכניסה למרכז השירות של סלקום ומחלקת תורים (יש לזה שם? נקרא לה סיגל. הולם לה סיגל), בתדירות גבוהה יותר מזאת שאב גרוש רואה את ילדיו לפי הסדרי-הראייה הנהוגים לאחר גירושין; במהלך שלושת השבועות האלו ביקרתי יותר פעמים בסלקום מאשר ביקרתי בבית-כנסת בשבתות. וסליחה על העברית – תעשו את המתמטיקה.

שתי מילים על המיקום של סניף סלקום ברחובות: הוא גאוני. בעבר הסניף היה ממוקם באיזור יחסית נידח בצפון העיר, ואחר-כך העבירו אותו לקניון, שהוא מקום הבילוי העיקרי של רחובות. אין מקום אחר לבלות בו בעיר. ולכן, את זמן ההמתנה לתור או לתיקון המכשיר יכול הלקוח לבלות בסיבוב בקניון, וזה win-win-loss situation, כי מצד אחד סלקום דואגת שללקוח לא משעמם (win) ומצד שני זה בעיקר עובד לטובת החנויות האחרות בקניון (win), ואני אישית גילחתי בעבר מדפים שלמים בזמן ההמתנה ב-Celio ובסטימצקי (loss). אם בדרך-כלל החנות צריכה לשלם דמי שכירות לבעל הקניון, לעניות דעתי במקרה הזה על החנויות לשלם לסלקום, כי לסלקום באים במיוחד, אף אחד לא עובר ליד וקופץ במקרה לראות את קולקציית חורף 2011 של סלקום, ואילו אם לקוח מגיע לסלקום ואגב כך הוא רואה שב-Fox יש מבצע "ארבע (טישרטים) במאה", הוא יסוב על עקביו ויכנס לחנות.

תוך כדי המתנה לתור שלי בסלקום, התבוננותי בערב-רב המשווע אף הוא שתורו יגיע, והתחוור לי, כדרכן של תובנות מסוג זה שאתה יודע אותן מראש אך הן מתאשררות כל פעם מחדש, כמה הרבה אפשר לקלוט מהתבוננות לא ארוכה בקיבוץ בני אדם, עד שהייתי מוכרח להעלות את המחשבות שלי על הכתב, ומכיוון שלא הבאתי את הפנקס שלי ועט, ביקשתי מאחד הנציגים נייר וכלי כתיבה. כך לדוגמא חשבתי שבכל קהל כזה, בכל סיטואציה כזו, תמיד יהיה לקוח שבא עם "אש בעיניים", בא במטרה "להפוך שולחנות". ועברתי בעיניי על פני הממתינים וניסיתי לחפש את אותו האיש, ואגב כך התחלתי לדמיין את עובדי הסניף מתרגלים "נוהל הופך שולחנות", ועוד אני מתסרט איך הבחור מתחיל לצעוק ואת השומר בכניסה נדרך כתוצאה מכך, החל אחד הלקוחות לצעוק על הנציג שישב מולו "חוצפן", וקרא לעבר האחמ"ש, ששמע את הצעקות ובא לראות על מה המהומה, "מי נתן לו להיות בשירות לקוחות. הוא צריך לעבוד ב…" (שזה האח החורג של: "מי נתן לך רישיון"), ובשלב הזה השומר המנומנם (סיגל מלמעלה די גנבה לו את העבודה), באמת הגיע למקום המהומה.

שלוש מילים על נותני-שירות חוצפנים: הם לא חוצפנים. אם לקוח מכנה אותך חוצפן, תהיה סמוך ובטוח שאתה לא חוצפן. בני האנוש מתחלקים לשני סוגים: אלו שחושבים שמגיע להם הכל (להלן: הופכי השולחנות), ואלו ששמחים על כל דבר שמגיע להם. במקרה שמעתי את הנציג והלקוח, והוא לא אמר לו שום דבר יוצא דופן או דיבר אליו באופן לא מנומס. פעם אחת במהלך עבודתי התקשר אליי מועמד שביקש להתעדכן במצב מועמדותו, וכשהקראתי לו את ציוני הבגרות-פסיכומטרי שלו, הוא אמר לי שציוני הבגרות שלו אחרים ממה שאני רואה כיוון שהוא שיפר בגרויות. אמרתי לו שאני לא רואה שהוא המציא מסמכים המעידים על שיפור, ואז הוא החל לצעוק עליי: "חוצפן. מי נתן לך לעבוד בשירות לקוחות" – בקיצור, הסנריו המוזכר לעיל. והאמינו לי, אמרתי לו את הדברים באותה נימה רגועה וידידותית בה דודו סיפר לגולו (עוד לפני שדודו סיפר סיפור "לילה טוב" לאבי ניר ושירה מרגלית).

התחלנו בסיגל ונסיים בליטל. אנשים חושבים שהנציג שיושב מולם, או הנציג שהם מדברים איתו בטלפון, הוא-הוא הגוף שאיתו הם באים במגע. הם חושבים שכאשר הם מדברים עם נציג סלקום הם מדברים עם מנכ"ל סלקום עמוס שפירא, שאם מתקשרים אליהם מ"ידיעות אחרונות" ומציעים להם לעשות מינוי, אז הם מדברים עם עורך העיתון, ולכן הם יכולים לשפוך את מר לבם על הידרדרות העיתון או השמאלניות שלו. ובמקרה שלי, אם הם מתקשרים לאוניברסיטה, הם לא אחת יגידו "למה אתם מחייבים אותי…", וגם אותו צעקני ממוקדם, שתי דקות לפני שהגיע תורו, אמר לאחמ"ש: "אתם פעם הייתם מספר אחת". זו תפישה קצת נאיבית. אני או ליטל מסלקום (הנציגה איתה דיברתי), יכולים לייצג את המקום בו אנו עובדים על הצד הטוב ביותר, אבל אנו לא קובעים את המדיניות או את הקו-הפוליטי של העיתון. אנו בסך הכל רוצים לגמור את החודש, בסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום.

כי בסוף היום נותני-שירות למיניהם פושטים את המדים ומשילים מעליהם את המקום אותו הם מייצגים. בסוף היום, גם "אראלה ממפעל הפיס", היא פשוט אראלה.

על אונאת דברים

באחד המשחקים שאנחנו אוהבים לשחק במשפחתנו באירועים חברתיים (ימי הולדת וכו'), חתן או כלת השמחה נשאלים ערב האירוע שאלות על פרטים שונים הנוגעים לאופיים או חייהם, ובמהלך החגיגה כל המשתתפים נדרשים לנחש את התשובה לשאלה, תוך שניתנות להם ארבע אפשרויות, ועליהם להמר (בז'יטונים, כסף, צ'יריוס או עדשים) על התשובה הנכונה לדעתם. וכך המנצח, זה שבתום המשחק צבר הכי הרבה ז'יטונים, הוא זה שמכיר-לכאורה את בעל או בעלת השמחה באופן הטוב ביותר. שאלה לדוגמא יכולה להיות "אילו ניתנה לו האפשרות, איזו חיה אודי היה בוחר להיות?", ארבע האפשרויות היו: דולפין, אריה, נמלה או סוס, והתשובה הנכונה היא: נמלה. וכששיחקנו את המשחק בשבת חתן של אחד מחבריי, שאלתי אותו "מהי ההלכה שאתה הכי מתקשה לקיימה?" (בני"שים, בכל זאת).

נזכרתי במשחק הזה בעקבות קריאה בספריו של אדם ברוך, "סדר יום" (כתר, 2000) ו"חיינו" (כתר, 2002), כיוון שאדם ברוך חוזר כמה פעמים על זרועותיו הארוכות של המושג ההלכתי "אונאה" (אפשר גם בה"א: הונאה), ואילו אם אני הייתי נשאל מהי ההלכה שהכי קשה לי ליישמה, אני חושב שבטוֹפּ-טֶן של ההלכות, אם לא בפיינל-פור, היה מתברג האיסור על האונאה. לדעתי רבים אינם מודעים לגרורות של איסור זה, ולא אחת נכשלים בכך כ"מסיחים לפי תומם" – והביטוי הזה רלוונטי מתמיד לסוג האונאה שאני מכוון אליו, אונאת דברים.

ביטוי אחד של אונאה הוא אונאת ממון, לדוגמא שהתגרן בשוק מוכר לך בשבעה זוזים דבר השווה שישה זוזים. אולם ישנו סוג שני של אונאה, והוא אונאת דברים. המשנה (בבא מציעא פרק ד', משנה י') מציגה שני מקרים לאונאת דברים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים: (1) לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח; (2) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". כלומר, אסור לשאול מוכר כמה עולה פריט מסוים אם אינך מתכוון לקנותו, ואסור להזכיר לבעל תשובה או גר את עברם. ויש כמובן מקרים נוספים, שאינם מתבטאים דווקא בדברים (בדיבור) כי אם בהתנהגות, והם בכלל אונאת דברים (אביא לכך דוגמאות בהמשך).

אדם ברוך מסביר שאונאת בעל-תשובה או גר היא חמורה כיוון שאלו קיבלו על עצמם עול מצוות ובכך הקהילה קיבלה אותם לחיקה, וכאשר מזכירים להם את עברם, יש כאן הפרה של "החוזה" שלהם עם הקהילה שמרחיקה אותם מעליה ("סדר יום", עמ' 31; כל הדוגמאות שאביא מאדם ברוך לקוחות מספר זה); ואילו כאשר אתה שואל על מחיר של מוצר כשאין לך כוונה לקנותו, אתה גורם למוכר להיכנס לכוננות נפשית לקראת מכירה, מפתח אצלו ציפיות, וסופך להשיב את פני המוכר ריקם (עמ' 33, 45-46).

את אונאת דברים יש להבין על רקע רגישותה של ההלכה לנפש האדם ולניואנסים של החיים, ובעיקר על רקע היות ההלכה רגישה לדיבור, להיות הדיבור בונה עולם ומחריב עולם. ולכן היא מקדשת מצד אחד את הדיבור (ברכות, טקסים) ומצד שני מקפידה על רכילות, לשון הרע, הוצאת שם רע וכו'. החיים והמוות ביד הלשון נשמע אולי מליצתי ומנופח מדי, אך בין לבין, בין החיים למוות, הדיבור יכול לגרום למנעד רחב של רגשות ותגובות. מכיוון שאת עוצמת הפגיעה של דיבור או התנהגות הנחשבים כ"אונאת דברים" לא ניתן לכמת, מכיוון שלעולם לא ניתן להעריך את עומק הפגיעה הנפשית, על אונאת דברים קשה מאוד לכפר, בעוד שמאונאת ממון קל להיפרע, כיוון שאת הממון ניתן להחזיר עם פיצוי או בלי.  ובכלל, ההלכה משתדלת, כשהדבר אפשרי, לסגור את הסיפור במשפט, לחתור להכרעה משפטית, על מנת לא להשאיר עכבות למיניהן, וכשהדבר לא אפשרי בבית דין של מטה, בחוקים האנושיים, הוא נידון בבית דין של מעלה, ולכן על אונאת דברים אדם נפרע מן השמיים. כך גם ניתן להבין את האימרה של רב: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (בבא מציעא, נ"ט ע"א), ובסמוך עליה את האמרה "ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו". כיוון שהאישה מוחלשת חברתית, וי"א: מוחלשת הלכתית, בצר לה היא פונה לשמיים.

אולם אם המקרים שהמשנה מציגה הינם "כייסות נפשית או רגשית קלה לכאורה", כפי שמציין אדם ברוך (עמ' 45), וגם מקרים שבנקל ניתן לזהותם ולהימנע מהם, ישנם מקרים שהם "פציעת גזע הנפש" (שם), וכאן נכנסות סיטואציות שונות בהן אונאת דברים מתבטאת ברגישות התנהגותית, ולאו דווקא בדיבור. הדוגמא שמביא אדם ברוך היא זו: "שכבת עם אשתך כשבדעתך היה לגרשה – זו מהחמורות שבאונאות דברים" (עמ' 46). 

שדה חברתי בו האדם מוּעד להיכשל באונאת דברים, אולי השדה החברתי שאני הכי נכשל בו באונאת דברים, הוא בדייטים עם בחורות, כיוון שזה מפגש בין שני אנשים שונים עם שני עולמות שונים, מפגש שהוא מאוד טעון רגשית, ואליו כל אחד מגיע עם ציפיות שונות ועם כוננות נפשית שונה. פעם יצאתי עם בחורה לדייט ראשון, ולאחר מכן התלבטתי אם להמשיך לדייט שני. התקשרתי לחבר בכדי להתייעץ אתו, ואשתו של אותו חבר אמרה לי שאם אני מתכוון לצאת לדייט שני רק בכדי לא להיות בחור-שזורק-אחרי-דייט-אחד – עדיף שאסגור את הסיפור עכשיו, אחרי דייט אחד. כי לדייט השני הבחורה מגיעה עם ציפיות ובכוננות נפשית, ואילו אתה רק חרד לשמך הטוב, שלא יחשבו שאתה זורק אחרי דייט אחד. אונאת דברים.

במקרה דומה נתקלתי לא מזמן. אחת מעמיתותיי לעבודה שאלה אותי כיצד חגגתי את יום ההולדת שלי, ולאחר שסיפרתי לה את התרחשות האירועים, היא אמרה לי שגם היא פעם חשבה להיפרד מהחבר שלה, אך מכיוון שזה היה כמה ימים לפני יום הולדתו, היא סחבה את הקשר עוד כמה ימים בכדי לחגוג לו יומולדת כמו שצריך, בכדי לא לפגום בחגיגות יום ההולדת שלו. כלומר בעצם, כל יום ההולדת הייתה "הפקה", הפקה ריקה מתוכן, אונאת דברים – החבר שלה היה על גג העולם שיש לו חברה כזו מקסימה וכו', והיא רק ליהקה את עצמה לתפקיד החברה המקסימה, אך בתוך תוכה "זה מזמן כבר מת", כדברי המשורר חיים רודנר. ובכלל, יום הולדת הוא יום המוּעד לאונאת דברים, כי בעל השמחה טעוּן ציפיות, שחלקן עתידות להתבדות.

 והמקום ינחם את כל פצועי הנפש מאונאת דברים עם שאר אבלי ציון וירושלים. 

הכיבוש דרך החור שבגרוש

לראיון של דליה קרפל עם שיר חבר ("כמה זה עולה לנו?", מוסף "הארץ", 7.1), צריך היה להוסיף הוראת שימוש: "את הכתבה הבאה יש לקרוא דרך החור של הגרוש". קרפל ראיינה את חבר לרגל הוצאת ספרו "הכלכלה המדינית של הכיבוש הישראלי", ספר המבוסס על עבודת המאסטר של חבר ועל עבודתו הנוכחית כחוקר של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית. כלומר הספר מציג למעשה "היבטים כלכליים של הכיבוש" (באופן תמוה הראיון לא עלה לאינטרנט – וכתבות וטורים אחרים מאותו מוסף כן – וניתן למצוא אותו רק בארכיון "הארץ", בתשלום).

מומלץ לקרוא את הראיון במלואו. כשראיתי לראשונה את הראיון חשבתי לעצמי: מה יום מיומיים? ברור שהשהות בשטחים הכבושים עולה כסף. אבל כדאי בכל זאת לקרוא את הראיון, כיוון שזה מרתק לראות איך כותרות גדולות מתפרטות לנתונים קטנים, וגם כיוון שחבר מציג נתונים מעניינים מהעבר שאני לא ידעתי (אני בסה"כ אחד מהילדים של חורף שנת 85'), כמו העובדה שעד האינתיפאדה הראשונה (1987) הכיבוש היה רווחי והנוכחות הביטחונית המאסיבית של ישראל בעקבות האינתיפאדה היא שהחלה לגרום להפסדים כלכליים. אולם ללא משקפיים אלו, משקפי החור שבגרוש, הכתבה של קרפל לא עומדת.

כנראה שקרפל לא הייתה בבני-עקיבא, כי לאורך כל הכתבה קרפל לא שואלת את חבר את השאלה האלמנטרית ביותר, שאלה שהציגו לכל אחד מאתנו בשלב מסוים בחייו בפעולות בני-עקיבא: כסף – זה אמצעי או מטרה? האם כסף זה הכל בחיים? ברור שהשהות בשטחים עולה כסף, אבל גם השבתת מוסדות המדינה בשבת או ביום הבחירות עולה כסף, וגם השקעה יתרה בחינוך, בפריפריה וכו' – אף היא עולה כסף, אבל מדינת ישראל החליטה שיש לה ערכים חשובים יותר מכסף, ולמען ערכים אלו היא מוכנה לצאת מופסדת. וכן, מדינת ישראל, כלומר אזרחי ישראל בהיות חברי-כנסת ישראל נציגי אזרחי המדינה לפי ההגדרה הפורמאלית של דמוקרטיה, החליטו שיש להם ערכים חשובים יותר מכסף: ביטחון, אידיאולוגיה וכו' ולכן תומכים בהמצאות המדינה בשטחים, והדבר עקבי מממשלות המערך בשנות ה-70', שעודדו את הקמת ההתנחלויות, ועד הממשלה הנוכחית והכנסת הנוכחית שבה יש רוב ל"גוש הימני". הצגת הכלכלה כחזות הכל – וכך זה מוצג בכתבה – גם חוטאת לאמת, וגם, לעניות דעתי, עושה עוול לכיבוש עצמו – בהיותה מכסה על הפרצופים והשמות והדיכוי של הכיבוש. זה מאוד מזכיר לי את טוריו של נחמיה שטרסלר (וראו את הפוסט "שלא יעבוד עליכם"), שבכל פרט בחיים מסתכל רק על נתון אחד: אז אנחנו מרוויחים מזה או מפסידים מזה? אין זה כי אם כיבוש השטרסלריזם חלקים אחרים במערכת "הארץ". אם כן רבותיי, הכיבוש (של שטרסלר) משחית.

כתבתי כבר בעבר ("נאום לראש ממשלה") שלעיתון "הארץ", ולמוסף "הארץ" בפרט, יש מגמה מסתמנת והולכת של טפטוף פרדגימת המדינה הדו-לאומית, על חשבון פרדיגמת "שתי מדינות", וגם הראיון הנוכחי עם חבר הוא עוד חוליה בשרשרת כתבות שהן חלק ממגמה זו. הדבר ניכר מכמה פרטים המזדקרים בכתבה. כך למשל, קרפל לא מספרת לנו מאומה על חייו הפרטיים של חבר, פרט להשכלתו האקדמית ולעיסוקו הנוכחי, שהם הרלוונטיים ביותר לגוף הכתבה. אולם לביוגרפיה יש משמעות עצומה. לדוגמא, לא מוצג שיש לחבר רקורד כפעיל חברתי, ולכן כאשר הוא מציע להעביר את הכסף מההתנחלויות לעיירות הפיתוח, יש לזה משמעות שונה אם חבר פעיל חברתי – שירוחם בשבילו היא לא רק דמות בשיר של שלום חנוך אלא עיירת פיתוח שהיא בבת-עינו – או שהוא לא, כלומר שהוא לא יצא את גבולות מדינת תל אביב, והכוונה היא רחוק יותר מהסביח של עובד בגבעתיים. ויש גם משמעות לכל מקום "באמצע", בין עובד לירוחם, שחבר ממוקם בו. וגם קרפל יודעת שיש משמעות לביוגרפיה, כי האדם הוא תבנית נוף וכו', ולכן כבר בפתיחת הכתבה הפרט הביוגרפי היחיד הלא-רלוונטי-לכאורה שמסופר על חבר, הוא הצגתו כבנו של פרופ' חנן חבר, פעיל בולט בשדה הפוסט-ציוני.

הדבר ניכר גם מאקורד הסיום של הכתבה, וכל מי שמבין מעט בנרטולוגיה ואפילו כל מי שרק קורא סיפורים, יודע שלאופן הפתיחה ואופן הסיום של סיפורים יש השפעה ניכרת. אז קרפל פתחה בזה שחבר ג'וניור הוא בנו של חבר האב, והיא חותמת בשאלה "איזה פתרון מדיני עדיף מבחינה כלכלית?". אז מה חבר הבן עונה? ניחשתם נכון, "מדינה אחת". ואפשר היה להבין את זה גם מכך שחבר חיבר את ספרו באנגלית, כפונה למדינות העולם, כיוון שנכון לעכשיו הפיתרון של "שתי מדינות" היא הפרדגימה השולטת בעולם.

ובגלל שהכתבה חותרת למסקנה אחת – באופן שכל חי"רניק שחונך על חתירה למגע יכול רק לקנא בה – והמסקנה היא "מדינת כל אזרחיה", קרפל לא מקשה על חבר כאשר הוא מציג את ההיבטים הכלכליים של פינוי כל המתנחלים מיהודה ושומרון. בתור כלכלן, חבר יודע ידוֹע היטב שהציבור הרחב טובע במספרים ושניתן בקלות לעשות מניפולציות במספרים. חבר טוען שפינוי כל המתנחלים יעלה 500 מיליארד שקל, וכנראה הכוונה לפינוי כל המתנחלים עד לאחרון שבהם (כנראה, כי חבר לא מפרט). ומה עם השארת "גושי ההתנחלויות"? ומה עם פיתרון מדיני שמשאיר את ההתנחלויות על כנן בתוך מדינה פלסטינית? (שני רעיונות שמסתובבים בשיח הפוליטי, הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי). קרפל לא מקשה, כי מבחינתה המטרה היא אחת, והיא מפגינה דבקות במטרה כמו לוחמת קרקל וותיקה – מדינת כל אזרחיה. וזו, אגב, שוב דוגמא כיצד יש לקרוא את הכתבה דרך החור של הגרוש, כי אם מדינת ישראל סבורה שיש לצאת מהשטחים, והיא רואה לנכון לפצות את כל המתנחלים שיתפנו – העלות הכלכלית אינה חלק מהמשוואה, ולא יכולה להיות חלק מהמשוואה.

אבל גם חבר יודע שהפיתרון של מדינת כל אזרחיה הוא לא אפשרי, ולכן הוא דבר ראשון מדגיש שהפיתרון הוא מדינה אחת "בתנאי שתהיה דמוקרטית", וכל בר בי רב מבין שאם המדינה תהיה דמוקרטית היא לא תהיה יהודית בשום צורה. אך יותר מזה, היא גם כנראה לא תהיה דמוקרטית, לפחות במובן לא-שוויונית, ולכן גם חבר חותם שזו "תהיה המדינה הכי לא שוויונית בעולם: יהיו בה מחנות פליטים בעזה ומצד שני הרצליה פיתוח".

אז עם מה נשארנו ביד? עם הרצון של חלקים נכבדים בשמאל לשחרר קיטור. ויש אומרים: לקטר.

נישט אין שאבעס גערעט (לא מדברים על זה בשבת)

(בית הכנסת, חזרת הש"ץ של שחרית)
– "נישט אין שאבעס גערעט, שמעתי שאתה מוכר את הוולוו"
– "נישט אין שאבעס גערעט, נכון"
– "נישט אין שאבעס גערעט, כמה?"
– "נישט אין שאבעס גערעט, מאה אלף"
(קריאה בתורה שלישי)
– "נישט אין שאבעס גערעט, תשעים הולך?"
– "נישט אין שאבעס גערעט, לא בא בחשבון"
(הפטרה)
– "נישט אין שאבעס גערעט, מה לגבי תשעים וחמש?"
– "נישט אין שאבעס גערעט, זה כבר לא אקטואלי"

(בדיחה יהודית עממית)

א.

כשאימא שלי שאלה אותי למה לעזאזל אני רוצה ללמוד רוקחות, לאחר שראיתי שאפסו סיכויי להתקבל לבית הספר לרפואה, "ואם כבר רוקחות", היא הוסיפה, "למה להיות רוקח קהילתי ולא להשתלב בתעשיית התרופות?", היא לא המתינה שאענה לה, וישר הפטירה לחלל החדר: "נפלא. הבן שלי רוצה להיות קופאי. לא סתם קופאי, קופאי-על. בן גדלתי ורוממתי והוא רוצה להיות קופאי. ממש יגיע כפך כי תאכל". היא השתהתה כמה שניות, ואז המשיכה: "אדוני רוצה משהו ממבצעים?", היא פנתה אליי בחיקוי של מבטא רוסי והחוותה בידה אל עבר ארון התרופות שלנו במטבח. "יש לנו אתה לקנות שתי סטרפסילס, מקבלת בקבוק-חמה מתנה. רוצה?". לזכות אמי יאמר שבשנה ב' כעסה קצת שכך, לאחר שהכרתי את אישתי יונית במסדרונות המחלקה לרוקחות בעין-כרם. מבחינתה של אמא, אין דבר העומד בפני השידוך, ואם בשביל למצוא את אישתי הקב"ה קבע שאני אהיה קופאי-על, אז שיהיה.

בניגוד לדעת אימי, אני הגעתי למקצוע כי אני מאוד אוהב לתת שירות לאנשים. מבחינתי עזרה לאנשים הנזקקים לתרופות, בנוסף לאפשרות לעקוב אחר הליך החלמתם, זה שילוב מנצח. כי כשאני נותן ללקוח תרופה נגד טחורים, ואחרי חודש הוא בא ואומר לי, "שמע, עודד, התרופה שנתת לי – מחוללת נסים. כבר חצי שנה שאני בקושי יושב על התחת – אני אוכל בעמידה, רואה טלוויזיה בעמידה, קורא בעמידה, ופתאום אני יכול לשבת. זה תענוג. לפעמים אני חוזר הביתה מהעבודה, מניח את התיק בחדר השינה ורק מתיישב על הספה בסלון – בלי לפתוח טלוויזיה, בלי לקרוא עיתון. רק יושב. גן-עדן" – כשמישהו אומר לי כך, זה סיפוק עצום. סליחה, אני לא מכיר לקוחות שיבואו לקופאי בסוּפר השכונתי אחרי חודש ויאמרו לו: "בואנ'ה, משה, החמוצים שמכרת לי לפני שבוע – חוללו פלאים"; אני לא מכיר חנוונים שיגשו ללקוח ויגידו לו "נו, איך קרטון הביצים שנתתי לך – עזר או לא עזר נגד הבחילות? איך לא יעזור, זה 100% הצלחה. בדוּק".

אני ושותפיי הרוקחים בסניף "סופר-פארם" ב"בבית המאה" בתל אביב, פיתחנו בינינו מספר כללי אתיקה הנוגעים לפרטיות החולה, ואנו משתדלים ליישמם ולנהוג לאורם. במידת האפשר, כמובן. אם מגיע אלינו חולה עם מרשם רפואי, אנו לוקחים ממנו את המרשם בזריזות וחופנים אותו בכפות ידינו כמו היה קלף במשחק פוקר, על מנת שהכתוב בו לא יתגלה לשאר הממתינים בתור או לעוברים ושבים ליד הדלפק. ואם ישנן הוראות לנטילת התרופה, או רשימה של תופעות לוואי, אנו רוכנים מעט לעבר הלקוח, מסמנים בעינינו למספר הבא בתור שייקח שני צעדים אחורה, ולוחשים: "שלוש פעמים ביום, אחרי האוכל, שבוע ימים. עלול לגרום לעייפות או סחרחורות. אם יש בעיות יציאה או פריחה בעור – עליך לפנות לרופא המשפחה בדחיפות". בכל זאת, המחלות שלנו הן לא עניין של איש, ואף אחד לא צריך לדעת שלמרות שאני נראה שפוי ומתוחזק כלפי חוץ – אני לוקח שני ציפרלקס ביום.

אבל ככל שזה נוגע לתרופות ללא מרשם, אנחנו מרשים לעצמנו קצת להשתחרר, ובפרט כשאנו עושים תורנות שבת או תורנות לילה ואנחנו משועממים ומבואסים על המשמרת, ולא אחת אנו מוצאים עצמנו נותנים שירות בבחירת מוצרים כאחד הקופאים. לדוגמא, אם לקוחה תשאל אותי איפה נמצאים השמפואים, אני אוביל אותה למדפים הנכונים, ואוסיף "השמפואים לשיער דליל במדף התחתון ביותר". ואם היא תשאל האם יש לנו רצועות שעווה, אני אשיב לה "מותק, בדיוק בשביל המקרה שלך יש גם רצועות וגם קרם".

ב.

ביום ג' האחרון, כחצי שעה לפני חצות, נכנס לסניף בחור כבן 20, אשר על פי שרוכי נעליו המותרים ומכנסיו השמוטות מטה, חושפות את מחצית מתחתוניו האדומים – חשבתי לאחד הבחורים שיושבים בשעות הלילה מחוץ לבניין. אך הייתה לי תחושה שראיתי אותו בעבר. הבחור נראה קצת תועה בין המדפים, פניו נבוכות, מבטו מוסב מטה. הוא התקדם לעבר דלפק בית המרקחת, אך מכיוון שמבטו היה נטוע בקרקע, הוא לא הבחין בסלסלה מרושתת ממתכת ובה גלילים של נייר עטיפה, ופגיעתו בסלסלה זעזעה את מדפי גלולות הויטאמינים שהסלסלה הוצבה לידם. מבוהל מצעדיו, הוא התכופף והזדרז להשיב למקומן את כל הצנצנות שהפיל.

כשהלקוח עמו דיברתי באותו רגע סיים לשלם על התרופה שלו ("פעם אחת ביום", לחשתי לו, "למשך שבוע, עלול לגרום לשילשולים, מומלץ ליטול בקרבת בית שימוש"), הבחור התקרב לעבר הדלפק, רכן לעברי, הסיט את עיניו ימינה ושמאלה בכדי לוודא שאף אחד לא מתקרב, ולחש לי בשקט את המוצר שהוא מבקש. הזדרזתי להביא לו את החפיסה, תוך שאני מסביר לו את אופן לקיחת הגלולה. בסוף לא התאפקתי ואמרתי לו "אתה ממש מוכר לי מאיפשהו". "ברור", הוא השיב לי, "הפרצוף שלי מופיע על כל השטרות של עשרים שקלים חדשים", אמר, והעביר לי את כרטיס האשראי שלו. "תגיד, אתה לא מתפלל במקרה בבית כנסת 'מוריה' ברעננה?", שאלתי אותו, והגשתי לו את החשבונית לחתימה.

"תקשיב עודד. עודד, נכון?" הוא הצביע על התג שעל דש החלוק שלי, הרים מעט את קולו ואמר "על פי מה שקניתי, ולפי המראה החיצוני שלי, אני נראה לך כמו אחד שמתפלל בבית כנסת? מה גורם לך לחשוב שאני דתי?". "אין סיבה", השבתי לו בגמגום, נבוך מעט, "פשוט הפנים שלך ממש מוכרות לי". הוא לקח עט שהיה מונח על הדלפק, חתם על החשבונית ואמר לי: "תשמור את החשבונית לעצמך. יום אחד החתימה של מגיש התוכנית 'חמש עם רפי רשף' תהיה שווה הרבה". הוא העביר לי את החשבונית, ופנה לצאת מהסניף. כמה דקות לאחר שעזב התקדמתי לפתח הסניף, ומדלת החנות עקבתי אחר צעדיו המואצים. לאחר כ-300 מטרים הוא נכנס לאחד הבניינים ברחוב. כשתי דקות אחר כך ראיתי אור נדלק בקומה השלישית בבניין, אור שכעבור חצי דקה כבה.

ג.

הגשם אמנם התמהמה השנה, אך מזג האוויר החורפי גורם באופן קבוע לעלייה משמעותית במספר החולים, ואיתה מגיעה עלייה ברכישת תרופות. אבל החורף הוא רק זמני, הוא סטוץ, אי אפשר לבנות על קשר-ארוך טווח עם לקוחות-עונתיים. ואני מחפש קשר רציני. החלק המשמעותי בשבילי הוא לא הקלגרון והאדוויל, אלא הייעוץ והמעקב אחרי החולה: שלוש פעמים ביום; לא לנהוג אחרי; נו, גברת כהן, מרגישים הקלה?; בטח שקרבוסילן לא עזר, קרבוסילן זה למתחילים, בחייך, מגיע לך הרבה יותר מזה; תופעת לוואי נפוצה: זיעה קרה במפרקים; יפה, אני רואה שהפחיתו לך את המינון מר ברזילי, האם זו בשורה חיובית? כן, בוודאי, בהחלט.

בעיצומו של החורף, בשבוע שלפני תום השנה האזרחית, אנחנו עושים בסניף ספירת מלאי של כמות התרופות, ספירה שתמיד דורשת עבודה בשעות נוספות. ולכן כשיונית הודיעה לי שהשבת, פרשת "וארא", בתום השבוע האחרון של השנה האזרחית, אנחנו נוסעים להוריה ולכן פטורים מהכנות לשבת – הדבר גרם לי להקלה. בשעה שלוש יונית אספה אותי מפתח הסניף, ומשם נסענו להוריה. "איך היה היום בעבודה?" יונית שאלה אותי. "עמוּס", השבתי. "גם עבדנו מול לקוחות וגם סיימנו את ספירת המלאי. עוזרים במשהו הכדורים שהבאתי לך מבית המרקחת?" "אתה יודע", היא השיבה לי, "ההשפעה היא רק כעבור כמה ימים. בינתיים, צרבות, בחילות, הקאות. ראית שכל הלילה הייתי צמודה לשירותים. בסדר, זה רק שישה שבועות".

הגענו לבית הוריה של יונית כמה דקות לפני כניסת השבת, ועד שהספקנו להתארגן, אביה ואחיה של יונית כבר הלכו לבית הכנסת. כחצי שעה אחר-כך הלכתי לבית הכנסת אחר, בקרבת מקום, והתיישבתי בירכתיו. כשקהל המתפללים נעמד והסתובב ב"בואי בשלום עטרת בעלה", הבחנתי בו, בבחור בלבוש המרושל שביקר אצלנו בסניף, הבחור שחשבתי שמתפלל כאן. אז כן, הוא מתפלל ב"מוריה". ידעתי.

לפני "אדון עולם" הוא פנה לצאת, וכשהוא הגיע למושבי, הוא חייך אליי חיוך רחב ואמר "שבת שלום". הושטתי לו יד ללחיצה ואמרתי: "נישט אין שאבעס גערעט, אבל לפחות זה עזר?". "נישט אין שאבעס גערעט", הוא השיב לי ולחץ את ידי, "אבל אני כבר לעולם לא אדע. אם אקבל הזמנה לברית עוד שמונה חודשים, תדע שנכשלת".

6 הערות על הספר "הגיבורים שלי"

[1] במהלך ארבע השבתות האחרונות, קראתי את הספר "הגיבורים שלי – ארבע הרצאות תנ"כיות" של יאיר לפיד (ידיעות ספרים, 2008). הספר מצטרף לספרים נוספים שכתבו על התנ"ך ידועים בציבור שאינם דתיים – אך התנ"ך מונח אורח-קבע על השידה ליד מיטתם – וביניהם ניתן למנות את "תנ"ך עכשיו" (שוקן, 1985) ו"ראשית" (עם עובד, 2008) של מאיר שלו, ואת "דבש אריות" של דויד גרוסמן (ידיעות אחרונות, 2006). ואם שכחתי מישהו, איתי תלון תלונתי.

באופן כללי, לא התרשמתי מהניתוחים ומהפרשנויות של סיפורי התנ"ך בספרים האלו (מה שלא הפריע לי לרוץ לקנות את הספרים של שלו וגרוסמן, ואף לקרוא את "ראשית" בזמן שהחזן בבית כנסייתנו מסלסל "מי יחיה ומי ימות. מי בקצו ומי לא בקצו…"). אני אישית לא הרגשתי שהשלושה הנ"ל מספקים זווית חדשה, "קריאה מרעננת" של סיפורי התנ"ך. לא חשתי שְהִנה, "אור חדש על ציון". או כמו ששואל ועונה לעצמו אחד הגלצניקים בפרומואים לתוכנית "בילוי היום": "האם ספרים אלו יותירו את חותמם על תולדות האומה? מסופקני".

אני מתקשה להניח את האצבע על הסיבה מדוע שלושת אלו לא מספקים את אותו "אור חדש". בהקדמה לספרו לפיד מתייחס לגישה שלו לתנ"ך כאדם חילוני, וטוען שיש לו יתרון על האדם הדתי ש"קורא את הסיפור התנ"כי כשהוא נמצא בכבלים של הטקסטים המאוחרים יותר. הוא אינו מסוגל", ממשיך לפיד, "אסור לו, להשתחרר מהאזיקים האלה… אסור לו לומר לעצמו 'אז התלמוד טועה', או אפילו להרהר [ההדגשה שלי, א"נ] על כך שחכמי התלמוד הגמישו קצת את הסיפור למטרותיהם הפנימיות" (עמ' 14-15). אז או שלפיד משווה מול עיניו דתיים מסוג מסוים מאוד, או שלפיד בכוונה יוצר-מדמיין את הדתי שהוא אנטיתזה אליו עצמו, את הניגוד המוחלט שלו. תנוח דעתך, מר לפיד, ישנם הרבה מאוד דתיים אורתודוקסים ש"מרשים לעצמם" להרהר על פרשנות אחרת מזו של חכמי התלמוד. או כמאמר הפסוק: הרהורים מותרים, ולשדך הבנות.

יכול להיות – ואני מאוד מסופק אם זה נכון – שלאנשים שאינם דתיים יש אפילו מגרעה בקריאת התנ"ך, מכיוון שהם חסרים את האינטימיות שיש לדתיים עם התנ"ך, או שמא את חוסר היכולת לראות את התנ"ך מבעד לעיניו של כותביו, בין אם הסיפורים נכתבו ב"אצבע אלוהים", ובין אם הם נכתבו (ונערכו) על ידי אנשים בשר ודם, אך עם מגמות ברורות. ניתן לומר שהפנמתי כה עמוק את המבט האורתודוקסי עד שזה מדבר מגרוני, אפילו אם אנסה להתכחש אליו ("איך אסביר להם שזה לא אני?/ זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים/ תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה/ הילד הרע" – לאה גולדברג). והמבט הזה לא מאפשר לי לקרוא פרשנויות של קוראים שאינם דתיים. בטח יש בזה מן האמת, אולם אני חושב שזה לא כל האמת. במהלך הקורס "מבוא לסיפורת" של מו"ר פרופ' מנחם פרי (חילוני וכו'), ניתחנו ע"פ שיטתו הפרשנית את סיפור דוד ובת שבע (אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המרתק שלו ושל פרופ' שטרנברג בעניין, "המלך במבט אירוני") ואת סיפור אירוסי רבקה, ואני זוכר שיצאתי נפעם מהשיעורים שעסקו בסיפורים אלו, ובסוף השיעור שעסק באירוסי רבקה אף היו עיני רכות, כעיני לאה.

אז היכן הבעיה? מקובלני מפרופ' פרי שכשאני בא לנתח סיפור (כפי שעושים שלו, גרוסמן ולפיד) אני מנסה למצות את הטקסט באופן שיהיה הכי משמעותי בשבילי, באופן שיגרום לי הכי הרבה הנאה מהטקסט. אני לא מחפש את "הקריאה הנכונה", אני מחפש את "הקריאה המהנה". ולעניות דעתי, הבעיה העיקרית של הסופרים הנ"ל היא שהם פשוט לא יודעים לקרוא סיפורים, הם לא יודעים לנתח סיפורים. ומכאן קריאה לחברים גרוסמן, לפיד ושלו: לא צריך להיות בולמוסנים, בבחינת "אכול מזה ומזה וגם מזה אל תנח ידך" (ביאליק), לא חייבים לכתוב גם פרוזה, גם כתיבה עיתונאית, גם פרשנות על התנ"ך וכו'. שכל אחד יתרכז בתחום בו הוא מצטיין, ובא לציון גואל.

[2] ראשו ורובו של יאיר לפיד מצוי בכתיבה עיתונאית, כלומר כתיבה שהיא לשעתה ולא כתיבה לדורות, ואילו בחיבור הספר ניכר שלפיד לא הפנים שהכתיבה שלו בספר היא לדורות, הוא לא הפנים שמחר לא יעטפו עם דפי הספר שלו דגים, כשם שעושים עם "שבעה ימים". הספר מבוסס על ארבע הרצאות שלפיד נשא, ולפי התחושה שלי ההרצאות לא נערכו כלל, לפיד פשוט העתיק את הטקסט של ההרצאות, As-is, לספר. בתחילת הספר גם לא מופיע שיש עורך לספר (יש רק את דב איכנולד כעורך אחראי ואת עינת אֹפק כעורכת לשונית). וכך, כל השטיקים והדאחקות שלפיד הכניס במהלך ההרצאות, נותרו בספר, ואין לי ספק שעורך היה משמיט אותם באופן אוטומטי, כשם שיהודי מברך "מודה אני" אוטומטית עם הישמע השעון המעורר שלו.

הדוגמאות הן רבות מספור, אז אני אביא ממש לקט קטן (ולא הבאתי בחשבון דוגמאות שמְקדמות את העלילה של לפיד, אלא רק את הקטנות): על תרח המקראי לפיד אומר "רק שתרח הוא תרח. הוא בן 205. שזה כמעט בגיל של שמעון פרס" (עמ' 23); על ברסלב: "ר' נתן, שהוא התלמיד הכי מובהק של ר' נחמן מברסלב, שזה הרוקנ'רול של היהדות…" (עמ' 24); על הציווי השני בעשרת הדיברות לפיד כותב: "תחשבו על הפתיחה של עשרת הדיברות… ומיד 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', כי אני אפילו לא מסכים שתחזיק 'פלייבוי' בבית (עמ' 25); על רבקה: "'קצתי בחיי…', היא אומרת, 'אם לקח יעקב אישה מבנות חת… למה לי חיים', שזו כנראה הולדת האומה הפולנית (עמ' 58); ונסיים בדבריו על נאום משה בספר דברים: "תחשבו, זה משה, האיש שלא רצה לדבר. זה כאילו ביבי יחליט לשתוק" (עמ' 81). אפשר להתווכח על נחיצותן של הקטנות האלו במהלך ההרצאה, אך אני חושב שלית מאן דפליג שהן מיותרות בספר.

[3] בקריאת הספר (ושוב, יכול להיות שזה הפנמת המבט הדתי וכו'), חשתי שיש מגמה שאני מכנה אותה "הורדת האלים מהאולימפוס", כלומר גם כמובן הורדת א-לוהים עצמו, אך בעיקר הנמכת גיבורי התנ"ך במה שאני חש כמגמתיות. אני לא מדבר על ההבנה שגיבורי התנ"ך הם בשר ודם, שהם עושים טעויות וכו', אלא בהפיכתם לגרועים שבמין האנושי. חשוב לי להדגיש שבשלב זה לא מדובר בעיוות הכתובים, אלא בבחירה פרשנית לקרוא את גיבורי התנ"ך ככאלו, מגמה שמשתלבת יפה עם פסיכולוגיזם הולך וגובר של גיבורי התנ"ך ועם נטייה לקחת את הצד של האנדרדוג (במקרה של לפיד: עשו ולא יעקב, שאול ולא שמואל). הדוגמאות הן רבות אבל הן בחירה פרשנית של לפיד, שגם אם לא מנומקות ומודגמות דיין – אין לי כיצד לשלול אותן. רק אומר שאני אישית אוהב את הגיבורים שלי אנושיים, אבל על האולימפוס, בגיבורי התנ"ך כמו גם בגיבורי המיתולוגיה היוונית. הניחו לאודיסיאוס, אברהם אבינו ומשה רבנו להישאר על האולימפוס, וליהנות יחד מסעודת שור הבר והלוויתן.

[4] ישנם מקומות בספר שלפיד סומך על בורותם של שומעיו וקוראיו בתנ"ך, ו/ או שהוא מכסה מהם מידע חיוני באופן שמעוות את הכתוב (ראוי לציין שגרוסמן הוא היחיד מבין השלושה שבתחילת ספרו מביא בשלמותם את הפרקים הנוגעים לספרו). כך לדוגמא לפיד אומר שבכל הנוגע למילה "מצחק" בטקס הגמילה של יצחק (בראשית כ"א) – "אין שום מקום אחר שבו ל'מצחק' יש משמעות נוספת מלבד – מצחק… הכוונה היא לגמרי לעושה צחוק. בעיני הפשט מנצח. ישמעאל המצחק הוא בסך הכל ילד שמשחק מתחת לשולחן במסיבה" (עמ' 37).

ובכן חיפוש זריז במאגרי תנ"ך באינטרנט של המילה מצחק, היה שולח את לפיד לבראשית כ"ו, 8. בפרק זה, לאחר שיצחק מצהיר בפני אבימלך שרבקה אחותו היא, נאמר: "ויהי כי ארכו לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ויקרא אבימלך ליצחק…". תרשו לי להניח שיצחק לא סיפר בדיחה ורבקה נקרעה מצחוק. בוודאי שבמקרה של רבקה ויצחק יש למילה קונוטציה מינית, אחרת אבימלך לא היה מתפלא על השקר של יצחק – כי בדיחות אפשר לספר גם לאחיות (אני מספר לאחיות שלי כל הזמן בדיחות. אבל בסוף רק אני צוחק) – ויחסים מיניים לא שייכים במקרה הזה (אפילו אבימלך חושב כך). ו"גילוי עריות" הוא אחד הפירושים של חז"ל למילה מצחק (משנה סוטה ו, ג). אז אולי ישמעאל הוא הילד המשחק מתחת לשולחן, כמו שלפיד קובע, השאלה היא באיזה צעצוע הוא משחק.

הפעם השנייה נוגעת לפרק האחרון בספר שמתייחס לשאול המלך וליחסיו העכורים עם שמואל הנביא. התמה המרכזית של לפיד בפרק היא ששמואל שנא את שאול מיומו הראשון בגלל שהוא נישל אותו ממעמדו האבסולוטי כמנהיג העם, ולכן ניסה להכשיל אותו בכל דרך אפשרית ולתקוע מקל בגלגלי מרכבות המלוכה שלו, ושאול הוא בסה"כ בחור טוב צנוע, שעשה את עבודתו כמו שצריך, בהתאם לנסיבות. אז זה מכריח את לפיד לחצות את חיי שאול ברגע שבו הוא מתבשר על קטיעת שושלת המלוכה של משפחתו, כלומר עד אז הוא בחור נחמד ומאותו רגע הוא "מטורף" (הגדרה של לפיד, עמ' 123), מה שגורם לרצח כוהני נוב, ליחסו לדוד וכו'. ולפי התמה של לפיד, כמובן ששמואל שמח שא-לוהים מצטער על המלכת שאול – "הוא מחכה לרגע הזה כבר שנים. הוא כל כך נלהב" (עמ' 121).

האמנם?! הנעלמה מעיני לפיד התגובה של שמואל בעקבות הפיטורים של שושלת-שאול: "ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה" (ש"א ט"ו, 11)? אז אולי התנ"ך של לפיד קצת ישן (התנ"ך שקיבל מאבא טומי?), ובמקום של הפסוק הזה הדף התרפט, אבל מה עם הפסוק שחותם את הפרק ועם הפסוק שפותח את הפרק הבא: "ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו, כי התאבל שמואל אל שאול, וה' נחם כי המליך את שאול על ישראל. ויאמר ה' אל שמואל, עד מתי אתה מתאבל אל שאול, ואני מאסתיו, ממלך על ישראל" (ש"א ט"ו, 35 – ט"ז, 1). גם פסוקים אלו נעלמו מלפיד? ממילא אם הוא היה מנסה להסביר את הפסוקים במהלך פרשני, אבל לפיד פשוט מתעלם מהם.

[5] עריכה מינימאלית הייתה מונעת כמה טעויות בסיסיות בספר, כמו לומר על יעקב רועה הצאן "יודע חקלאי פיקח" (עמ' 65), אבל היא בעיקר הייתה מונעת טעות אחת פטאלית. ובכן מסתבר שמר לפיד לא יודע מהו נזיר יהודי. כך הוא כותב על שמואל: "'מורה לא יעלה על ראשו', זה לא רק שהוא לא יסתפר, אלא לפי חלק גדול מהפירושים, זה אומר שהוא יחיה חיי נזירות. לא יסתפר, לא יישא אישה, לא יקיים יחסי מין [ההדגשה שלי, א"נ], לא ייטמא למת…" (עמ' 100). ולפיד חוזר על כך גם בעמ' הבא.

בהתחלה לא האמנתי למה שעיני רואות. לנזיר יהודי אסור לקיים יחסי מין ולשאת אישה?! אמרתי לעצמי: יכול להיות ששיטוטיי המרובים ברחובות שינקן, אלנבי ואבן גבירול השכיחו ממני תורת אמי? הלכתי ובדקתי, גם בספרים וגם באינטרנט. ובכן, לא זו בלבד שגיגול מהיר אחד של המילה "נזיר" היה שולח את לפיד לוויקיפדיה, ושם יש חלוקה לשני ערכים – "נזיר (יהדות)", ו"נזיר (נצרות)", ובתוך הערך על הנזיר היהודי כתוב במפורש: "בניגוד לנזירויות במספר תרבויות אחרות, הנזיר ביהדות אינו מנוע מנישואים ומהקמת משפחה" – מדובר כאן בלאקונה עצומה בהבנת היהדות, שלא רואה ביחסי מין חטא, בעוד הנצרות כן רואה בהם חטא. וזה כ"כ פשוט – Just Google it. 

[6] אולי יותר מכל ישראלי אחר, יאיר לפיד משקף את החלום הישראלי, את האושר הישראלי, את הממוצע הישראלי. כלומר הוא לאו דווקא הגבר שכל אישה הייתה רוצה, ושכל גבר היה רוצה להיות כמוהו (או במקרה שלי: רוצה להתלבש עם ג'ינס וחולצה שחורה כמוהו) – אלא שהוא סוכן המכירות של החלום הישראלי לישראלי הממוצע. הוא זה שיודע מה הכי טוב בשביל הישראלי הממוצע, הוא זה שיודע מי הוא הישראלי הממוצע, ושתי המסגרות הקבועות שלו – הטור שלו ב"שבעה ימים" והגשת "אולפן שישי" בערוץ 2 – נוחתות לישראלי הממוצע במשבצת הנכונה. ערוץ 2 ו"ידיעות אחרונות" מתאימים ללפיד כמו כפפה, הם המרחב הטבעי של יאיר לפיד. 

אז מי הוא יאיר לפיד? לא מחבב חרדים (אבל כולנו יהודים ואסור שיהיה קרע בעם), חושב שצריך לסגת משטחי יהודה ושומרון (אבל רואה במתנחלים חלוצים, וגם הפלשתינאים "לא מפספסים שום הזדמנות לפספס הזדמנות"), ועוסק הרבה בחינוך (כולם מסכימים שהחינוך בקאנטים). ובעיקר בחור יפה. והספר הזה אולי משקף יותר מכל את "היאירלפידיות", את הממוצע כבינוניות, ומכיוון שיאיר לפיד הוא דמות כה מרכזית בחברה הישראלית, אוי לו לאותו הדור שיאיר לפיד הוא המורה שלו לתנ"ך. 

המחשבות האלו על יאיר לפיד עלו בעקבות דברים שקראתי בספר "אדם ברוך תקשורת" (דביר, 2010). אדם ברוך הוא אולי האנטיתזה המובהקת ליאיר לפיד. לא מצאתי בספר שום התייחסות ליאיר לפיד (לפחות לא למיטב זיכרוני ולא לפי מפתח השמות), אבל הקטע הראשון בספר מ-1972 – "האיש הממוצע, המאושר האומלל" (עמ' 19-23) – כמו נכתב על תופעת היאירלפידיות. בטקסט הזה, אדם ברוך מדבר על ניסיון הכזב של הישראלי להתמצע, להגיע לממוצע, מתוך התחושה ששם נמצא האושר (הניסיון של הרוב מלמד כך, רק בקצוות אנשים נחרכים באומללות), ואת תרומתה של הטלוויזיה לכך, שהישראלי הממוצע – כפי שהיא רואה אותו – הוא קהל היעד שלה, ששמה לה למטרה לשבות את האדם הממוצע, ובכך להציע לו אושר, לכאורה.

מכיוון שהקטע ארוך, וכבר נסחפתי לגמרי עם שטף המלל האינסופי, אביא רק את אחד המשפטים היפים בקטע: "ואם תמצא נחמה בכך, הרי שבעיני א-לוהים איננו ממוצעים, אם כי שנינו עבדי ה', משום שעבדי ה' אי אפשר להם להיות ממוצעים".