6 הערות על הספר "הגיבורים שלי"

[1] במהלך ארבע השבתות האחרונות, קראתי את הספר "הגיבורים שלי – ארבע הרצאות תנ"כיות" של יאיר לפיד (ידיעות ספרים, 2008). הספר מצטרף לספרים נוספים שכתבו על התנ"ך ידועים בציבור שאינם דתיים – אך התנ"ך מונח אורח-קבע על השידה ליד מיטתם – וביניהם ניתן למנות את "תנ"ך עכשיו" (שוקן, 1985) ו"ראשית" (עם עובד, 2008) של מאיר שלו, ואת "דבש אריות" של דויד גרוסמן (ידיעות אחרונות, 2006). ואם שכחתי מישהו, איתי תלון תלונתי.

באופן כללי, לא התרשמתי מהניתוחים ומהפרשנויות של סיפורי התנ"ך בספרים האלו (מה שלא הפריע לי לרוץ לקנות את הספרים של שלו וגרוסמן, ואף לקרוא את "ראשית" בזמן שהחזן בבית כנסייתנו מסלסל "מי יחיה ומי ימות. מי בקצו ומי לא בקצו…"). אני אישית לא הרגשתי שהשלושה הנ"ל מספקים זווית חדשה, "קריאה מרעננת" של סיפורי התנ"ך. לא חשתי שְהִנה, "אור חדש על ציון". או כמו ששואל ועונה לעצמו אחד הגלצניקים בפרומואים לתוכנית "בילוי היום": "האם ספרים אלו יותירו את חותמם על תולדות האומה? מסופקני".

אני מתקשה להניח את האצבע על הסיבה מדוע שלושת אלו לא מספקים את אותו "אור חדש". בהקדמה לספרו לפיד מתייחס לגישה שלו לתנ"ך כאדם חילוני, וטוען שיש לו יתרון על האדם הדתי ש"קורא את הסיפור התנ"כי כשהוא נמצא בכבלים של הטקסטים המאוחרים יותר. הוא אינו מסוגל", ממשיך לפיד, "אסור לו, להשתחרר מהאזיקים האלה… אסור לו לומר לעצמו 'אז התלמוד טועה', או אפילו להרהר [ההדגשה שלי, א"נ] על כך שחכמי התלמוד הגמישו קצת את הסיפור למטרותיהם הפנימיות" (עמ' 14-15). אז או שלפיד משווה מול עיניו דתיים מסוג מסוים מאוד, או שלפיד בכוונה יוצר-מדמיין את הדתי שהוא אנטיתזה אליו עצמו, את הניגוד המוחלט שלו. תנוח דעתך, מר לפיד, ישנם הרבה מאוד דתיים אורתודוקסים ש"מרשים לעצמם" להרהר על פרשנות אחרת מזו של חכמי התלמוד. או כמאמר הפסוק: הרהורים מותרים, ולשדך הבנות.

יכול להיות – ואני מאוד מסופק אם זה נכון – שלאנשים שאינם דתיים יש אפילו מגרעה בקריאת התנ"ך, מכיוון שהם חסרים את האינטימיות שיש לדתיים עם התנ"ך, או שמא את חוסר היכולת לראות את התנ"ך מבעד לעיניו של כותביו, בין אם הסיפורים נכתבו ב"אצבע אלוהים", ובין אם הם נכתבו (ונערכו) על ידי אנשים בשר ודם, אך עם מגמות ברורות. ניתן לומר שהפנמתי כה עמוק את המבט האורתודוקסי עד שזה מדבר מגרוני, אפילו אם אנסה להתכחש אליו ("איך אסביר להם שזה לא אני?/ זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים/ תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה/ הילד הרע" – לאה גולדברג). והמבט הזה לא מאפשר לי לקרוא פרשנויות של קוראים שאינם דתיים. בטח יש בזה מן האמת, אולם אני חושב שזה לא כל האמת. במהלך הקורס "מבוא לסיפורת" של מו"ר פרופ' מנחם פרי (חילוני וכו'), ניתחנו ע"פ שיטתו הפרשנית את סיפור דוד ובת שבע (אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המרתק שלו ושל פרופ' שטרנברג בעניין, "המלך במבט אירוני") ואת סיפור אירוסי רבקה, ואני זוכר שיצאתי נפעם מהשיעורים שעסקו בסיפורים אלו, ובסוף השיעור שעסק באירוסי רבקה אף היו עיני רכות, כעיני לאה.

אז היכן הבעיה? מקובלני מפרופ' פרי שכשאני בא לנתח סיפור (כפי שעושים שלו, גרוסמן ולפיד) אני מנסה למצות את הטקסט באופן שיהיה הכי משמעותי בשבילי, באופן שיגרום לי הכי הרבה הנאה מהטקסט. אני לא מחפש את "הקריאה הנכונה", אני מחפש את "הקריאה המהנה". ולעניות דעתי, הבעיה העיקרית של הסופרים הנ"ל היא שהם פשוט לא יודעים לקרוא סיפורים, הם לא יודעים לנתח סיפורים. ומכאן קריאה לחברים גרוסמן, לפיד ושלו: לא צריך להיות בולמוסנים, בבחינת "אכול מזה ומזה וגם מזה אל תנח ידך" (ביאליק), לא חייבים לכתוב גם פרוזה, גם כתיבה עיתונאית, גם פרשנות על התנ"ך וכו'. שכל אחד יתרכז בתחום בו הוא מצטיין, ובא לציון גואל.

[2] ראשו ורובו של יאיר לפיד מצוי בכתיבה עיתונאית, כלומר כתיבה שהיא לשעתה ולא כתיבה לדורות, ואילו בחיבור הספר ניכר שלפיד לא הפנים שהכתיבה שלו בספר היא לדורות, הוא לא הפנים שמחר לא יעטפו עם דפי הספר שלו דגים, כשם שעושים עם "שבעה ימים". הספר מבוסס על ארבע הרצאות שלפיד נשא, ולפי התחושה שלי ההרצאות לא נערכו כלל, לפיד פשוט העתיק את הטקסט של ההרצאות, As-is, לספר. בתחילת הספר גם לא מופיע שיש עורך לספר (יש רק את דב איכנולד כעורך אחראי ואת עינת אֹפק כעורכת לשונית). וכך, כל השטיקים והדאחקות שלפיד הכניס במהלך ההרצאות, נותרו בספר, ואין לי ספק שעורך היה משמיט אותם באופן אוטומטי, כשם שיהודי מברך "מודה אני" אוטומטית עם הישמע השעון המעורר שלו.

הדוגמאות הן רבות מספור, אז אני אביא ממש לקט קטן (ולא הבאתי בחשבון דוגמאות שמְקדמות את העלילה של לפיד, אלא רק את הקטנות): על תרח המקראי לפיד אומר "רק שתרח הוא תרח. הוא בן 205. שזה כמעט בגיל של שמעון פרס" (עמ' 23); על ברסלב: "ר' נתן, שהוא התלמיד הכי מובהק של ר' נחמן מברסלב, שזה הרוקנ'רול של היהדות…" (עמ' 24); על הציווי השני בעשרת הדיברות לפיד כותב: "תחשבו על הפתיחה של עשרת הדיברות… ומיד 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', כי אני אפילו לא מסכים שתחזיק 'פלייבוי' בבית (עמ' 25); על רבקה: "'קצתי בחיי…', היא אומרת, 'אם לקח יעקב אישה מבנות חת… למה לי חיים', שזו כנראה הולדת האומה הפולנית (עמ' 58); ונסיים בדבריו על נאום משה בספר דברים: "תחשבו, זה משה, האיש שלא רצה לדבר. זה כאילו ביבי יחליט לשתוק" (עמ' 81). אפשר להתווכח על נחיצותן של הקטנות האלו במהלך ההרצאה, אך אני חושב שלית מאן דפליג שהן מיותרות בספר.

[3] בקריאת הספר (ושוב, יכול להיות שזה הפנמת המבט הדתי וכו'), חשתי שיש מגמה שאני מכנה אותה "הורדת האלים מהאולימפוס", כלומר גם כמובן הורדת א-לוהים עצמו, אך בעיקר הנמכת גיבורי התנ"ך במה שאני חש כמגמתיות. אני לא מדבר על ההבנה שגיבורי התנ"ך הם בשר ודם, שהם עושים טעויות וכו', אלא בהפיכתם לגרועים שבמין האנושי. חשוב לי להדגיש שבשלב זה לא מדובר בעיוות הכתובים, אלא בבחירה פרשנית לקרוא את גיבורי התנ"ך ככאלו, מגמה שמשתלבת יפה עם פסיכולוגיזם הולך וגובר של גיבורי התנ"ך ועם נטייה לקחת את הצד של האנדרדוג (במקרה של לפיד: עשו ולא יעקב, שאול ולא שמואל). הדוגמאות הן רבות אבל הן בחירה פרשנית של לפיד, שגם אם לא מנומקות ומודגמות דיין – אין לי כיצד לשלול אותן. רק אומר שאני אישית אוהב את הגיבורים שלי אנושיים, אבל על האולימפוס, בגיבורי התנ"ך כמו גם בגיבורי המיתולוגיה היוונית. הניחו לאודיסיאוס, אברהם אבינו ומשה רבנו להישאר על האולימפוס, וליהנות יחד מסעודת שור הבר והלוויתן.

[4] ישנם מקומות בספר שלפיד סומך על בורותם של שומעיו וקוראיו בתנ"ך, ו/ או שהוא מכסה מהם מידע חיוני באופן שמעוות את הכתוב (ראוי לציין שגרוסמן הוא היחיד מבין השלושה שבתחילת ספרו מביא בשלמותם את הפרקים הנוגעים לספרו). כך לדוגמא לפיד אומר שבכל הנוגע למילה "מצחק" בטקס הגמילה של יצחק (בראשית כ"א) – "אין שום מקום אחר שבו ל'מצחק' יש משמעות נוספת מלבד – מצחק… הכוונה היא לגמרי לעושה צחוק. בעיני הפשט מנצח. ישמעאל המצחק הוא בסך הכל ילד שמשחק מתחת לשולחן במסיבה" (עמ' 37).

ובכן חיפוש זריז במאגרי תנ"ך באינטרנט של המילה מצחק, היה שולח את לפיד לבראשית כ"ו, 8. בפרק זה, לאחר שיצחק מצהיר בפני אבימלך שרבקה אחותו היא, נאמר: "ויהי כי ארכו לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ויקרא אבימלך ליצחק…". תרשו לי להניח שיצחק לא סיפר בדיחה ורבקה נקרעה מצחוק. בוודאי שבמקרה של רבקה ויצחק יש למילה קונוטציה מינית, אחרת אבימלך לא היה מתפלא על השקר של יצחק – כי בדיחות אפשר לספר גם לאחיות (אני מספר לאחיות שלי כל הזמן בדיחות. אבל בסוף רק אני צוחק) – ויחסים מיניים לא שייכים במקרה הזה (אפילו אבימלך חושב כך). ו"גילוי עריות" הוא אחד הפירושים של חז"ל למילה מצחק (משנה סוטה ו, ג). אז אולי ישמעאל הוא הילד המשחק מתחת לשולחן, כמו שלפיד קובע, השאלה היא באיזה צעצוע הוא משחק.

הפעם השנייה נוגעת לפרק האחרון בספר שמתייחס לשאול המלך וליחסיו העכורים עם שמואל הנביא. התמה המרכזית של לפיד בפרק היא ששמואל שנא את שאול מיומו הראשון בגלל שהוא נישל אותו ממעמדו האבסולוטי כמנהיג העם, ולכן ניסה להכשיל אותו בכל דרך אפשרית ולתקוע מקל בגלגלי מרכבות המלוכה שלו, ושאול הוא בסה"כ בחור טוב צנוע, שעשה את עבודתו כמו שצריך, בהתאם לנסיבות. אז זה מכריח את לפיד לחצות את חיי שאול ברגע שבו הוא מתבשר על קטיעת שושלת המלוכה של משפחתו, כלומר עד אז הוא בחור נחמד ומאותו רגע הוא "מטורף" (הגדרה של לפיד, עמ' 123), מה שגורם לרצח כוהני נוב, ליחסו לדוד וכו'. ולפי התמה של לפיד, כמובן ששמואל שמח שא-לוהים מצטער על המלכת שאול – "הוא מחכה לרגע הזה כבר שנים. הוא כל כך נלהב" (עמ' 121).

האמנם?! הנעלמה מעיני לפיד התגובה של שמואל בעקבות הפיטורים של שושלת-שאול: "ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה" (ש"א ט"ו, 11)? אז אולי התנ"ך של לפיד קצת ישן (התנ"ך שקיבל מאבא טומי?), ובמקום של הפסוק הזה הדף התרפט, אבל מה עם הפסוק שחותם את הפרק ועם הפסוק שפותח את הפרק הבא: "ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו, כי התאבל שמואל אל שאול, וה' נחם כי המליך את שאול על ישראל. ויאמר ה' אל שמואל, עד מתי אתה מתאבל אל שאול, ואני מאסתיו, ממלך על ישראל" (ש"א ט"ו, 35 – ט"ז, 1). גם פסוקים אלו נעלמו מלפיד? ממילא אם הוא היה מנסה להסביר את הפסוקים במהלך פרשני, אבל לפיד פשוט מתעלם מהם.

[5] עריכה מינימאלית הייתה מונעת כמה טעויות בסיסיות בספר, כמו לומר על יעקב רועה הצאן "יודע חקלאי פיקח" (עמ' 65), אבל היא בעיקר הייתה מונעת טעות אחת פטאלית. ובכן מסתבר שמר לפיד לא יודע מהו נזיר יהודי. כך הוא כותב על שמואל: "'מורה לא יעלה על ראשו', זה לא רק שהוא לא יסתפר, אלא לפי חלק גדול מהפירושים, זה אומר שהוא יחיה חיי נזירות. לא יסתפר, לא יישא אישה, לא יקיים יחסי מין [ההדגשה שלי, א"נ], לא ייטמא למת…" (עמ' 100). ולפיד חוזר על כך גם בעמ' הבא.

בהתחלה לא האמנתי למה שעיני רואות. לנזיר יהודי אסור לקיים יחסי מין ולשאת אישה?! אמרתי לעצמי: יכול להיות ששיטוטיי המרובים ברחובות שינקן, אלנבי ואבן גבירול השכיחו ממני תורת אמי? הלכתי ובדקתי, גם בספרים וגם באינטרנט. ובכן, לא זו בלבד שגיגול מהיר אחד של המילה "נזיר" היה שולח את לפיד לוויקיפדיה, ושם יש חלוקה לשני ערכים – "נזיר (יהדות)", ו"נזיר (נצרות)", ובתוך הערך על הנזיר היהודי כתוב במפורש: "בניגוד לנזירויות במספר תרבויות אחרות, הנזיר ביהדות אינו מנוע מנישואים ומהקמת משפחה" – מדובר כאן בלאקונה עצומה בהבנת היהדות, שלא רואה ביחסי מין חטא, בעוד הנצרות כן רואה בהם חטא. וזה כ"כ פשוט – Just Google it. 

[6] אולי יותר מכל ישראלי אחר, יאיר לפיד משקף את החלום הישראלי, את האושר הישראלי, את הממוצע הישראלי. כלומר הוא לאו דווקא הגבר שכל אישה הייתה רוצה, ושכל גבר היה רוצה להיות כמוהו (או במקרה שלי: רוצה להתלבש עם ג'ינס וחולצה שחורה כמוהו) – אלא שהוא סוכן המכירות של החלום הישראלי לישראלי הממוצע. הוא זה שיודע מה הכי טוב בשביל הישראלי הממוצע, הוא זה שיודע מי הוא הישראלי הממוצע, ושתי המסגרות הקבועות שלו – הטור שלו ב"שבעה ימים" והגשת "אולפן שישי" בערוץ 2 – נוחתות לישראלי הממוצע במשבצת הנכונה. ערוץ 2 ו"ידיעות אחרונות" מתאימים ללפיד כמו כפפה, הם המרחב הטבעי של יאיר לפיד. 

אז מי הוא יאיר לפיד? לא מחבב חרדים (אבל כולנו יהודים ואסור שיהיה קרע בעם), חושב שצריך לסגת משטחי יהודה ושומרון (אבל רואה במתנחלים חלוצים, וגם הפלשתינאים "לא מפספסים שום הזדמנות לפספס הזדמנות"), ועוסק הרבה בחינוך (כולם מסכימים שהחינוך בקאנטים). ובעיקר בחור יפה. והספר הזה אולי משקף יותר מכל את "היאירלפידיות", את הממוצע כבינוניות, ומכיוון שיאיר לפיד הוא דמות כה מרכזית בחברה הישראלית, אוי לו לאותו הדור שיאיר לפיד הוא המורה שלו לתנ"ך. 

המחשבות האלו על יאיר לפיד עלו בעקבות דברים שקראתי בספר "אדם ברוך תקשורת" (דביר, 2010). אדם ברוך הוא אולי האנטיתזה המובהקת ליאיר לפיד. לא מצאתי בספר שום התייחסות ליאיר לפיד (לפחות לא למיטב זיכרוני ולא לפי מפתח השמות), אבל הקטע הראשון בספר מ-1972 – "האיש הממוצע, המאושר האומלל" (עמ' 19-23) – כמו נכתב על תופעת היאירלפידיות. בטקסט הזה, אדם ברוך מדבר על ניסיון הכזב של הישראלי להתמצע, להגיע לממוצע, מתוך התחושה ששם נמצא האושר (הניסיון של הרוב מלמד כך, רק בקצוות אנשים נחרכים באומללות), ואת תרומתה של הטלוויזיה לכך, שהישראלי הממוצע – כפי שהיא רואה אותו – הוא קהל היעד שלה, ששמה לה למטרה לשבות את האדם הממוצע, ובכך להציע לו אושר, לכאורה.

מכיוון שהקטע ארוך, וכבר נסחפתי לגמרי עם שטף המלל האינסופי, אביא רק את אחד המשפטים היפים בקטע: "ואם תמצא נחמה בכך, הרי שבעיני א-לוהים איננו ממוצעים, אם כי שנינו עבדי ה', משום שעבדי ה' אי אפשר להם להיות ממוצעים".

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “6 הערות על הספר "הגיבורים שלי"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s