נישט אין שאבעס גערעט (לא מדברים על זה בשבת)

(בית הכנסת, חזרת הש"ץ של שחרית)
– "נישט אין שאבעס גערעט, שמעתי שאתה מוכר את הוולוו"
– "נישט אין שאבעס גערעט, נכון"
– "נישט אין שאבעס גערעט, כמה?"
– "נישט אין שאבעס גערעט, מאה אלף"
(קריאה בתורה שלישי)
– "נישט אין שאבעס גערעט, תשעים הולך?"
– "נישט אין שאבעס גערעט, לא בא בחשבון"
(הפטרה)
– "נישט אין שאבעס גערעט, מה לגבי תשעים וחמש?"
– "נישט אין שאבעס גערעט, זה כבר לא אקטואלי"

(בדיחה יהודית עממית)

א.

כשאימא שלי שאלה אותי למה לעזאזל אני רוצה ללמוד רוקחות, לאחר שראיתי שאפסו סיכויי להתקבל לבית הספר לרפואה, "ואם כבר רוקחות", היא הוסיפה, "למה להיות רוקח קהילתי ולא להשתלב בתעשיית התרופות?", היא לא המתינה שאענה לה, וישר הפטירה לחלל החדר: "נפלא. הבן שלי רוצה להיות קופאי. לא סתם קופאי, קופאי-על. בן גדלתי ורוממתי והוא רוצה להיות קופאי. ממש יגיע כפך כי תאכל". היא השתהתה כמה שניות, ואז המשיכה: "אדוני רוצה משהו ממבצעים?", היא פנתה אליי בחיקוי של מבטא רוסי והחוותה בידה אל עבר ארון התרופות שלנו במטבח. "יש לנו אתה לקנות שתי סטרפסילס, מקבלת בקבוק-חמה מתנה. רוצה?". לזכות אמי יאמר שבשנה ב' כעסה קצת שכך, לאחר שהכרתי את אישתי יונית במסדרונות המחלקה לרוקחות בעין-כרם. מבחינתה של אמא, אין דבר העומד בפני השידוך, ואם בשביל למצוא את אישתי הקב"ה קבע שאני אהיה קופאי-על, אז שיהיה.

בניגוד לדעת אימי, אני הגעתי למקצוע כי אני מאוד אוהב לתת שירות לאנשים. מבחינתי עזרה לאנשים הנזקקים לתרופות, בנוסף לאפשרות לעקוב אחר הליך החלמתם, זה שילוב מנצח. כי כשאני נותן ללקוח תרופה נגד טחורים, ואחרי חודש הוא בא ואומר לי, "שמע, עודד, התרופה שנתת לי – מחוללת נסים. כבר חצי שנה שאני בקושי יושב על התחת – אני אוכל בעמידה, רואה טלוויזיה בעמידה, קורא בעמידה, ופתאום אני יכול לשבת. זה תענוג. לפעמים אני חוזר הביתה מהעבודה, מניח את התיק בחדר השינה ורק מתיישב על הספה בסלון – בלי לפתוח טלוויזיה, בלי לקרוא עיתון. רק יושב. גן-עדן" – כשמישהו אומר לי כך, זה סיפוק עצום. סליחה, אני לא מכיר לקוחות שיבואו לקופאי בסוּפר השכונתי אחרי חודש ויאמרו לו: "בואנ'ה, משה, החמוצים שמכרת לי לפני שבוע – חוללו פלאים"; אני לא מכיר חנוונים שיגשו ללקוח ויגידו לו "נו, איך קרטון הביצים שנתתי לך – עזר או לא עזר נגד הבחילות? איך לא יעזור, זה 100% הצלחה. בדוּק".

אני ושותפיי הרוקחים בסניף "סופר-פארם" ב"בבית המאה" בתל אביב, פיתחנו בינינו מספר כללי אתיקה הנוגעים לפרטיות החולה, ואנו משתדלים ליישמם ולנהוג לאורם. במידת האפשר, כמובן. אם מגיע אלינו חולה עם מרשם רפואי, אנו לוקחים ממנו את המרשם בזריזות וחופנים אותו בכפות ידינו כמו היה קלף במשחק פוקר, על מנת שהכתוב בו לא יתגלה לשאר הממתינים בתור או לעוברים ושבים ליד הדלפק. ואם ישנן הוראות לנטילת התרופה, או רשימה של תופעות לוואי, אנו רוכנים מעט לעבר הלקוח, מסמנים בעינינו למספר הבא בתור שייקח שני צעדים אחורה, ולוחשים: "שלוש פעמים ביום, אחרי האוכל, שבוע ימים. עלול לגרום לעייפות או סחרחורות. אם יש בעיות יציאה או פריחה בעור – עליך לפנות לרופא המשפחה בדחיפות". בכל זאת, המחלות שלנו הן לא עניין של איש, ואף אחד לא צריך לדעת שלמרות שאני נראה שפוי ומתוחזק כלפי חוץ – אני לוקח שני ציפרלקס ביום.

אבל ככל שזה נוגע לתרופות ללא מרשם, אנחנו מרשים לעצמנו קצת להשתחרר, ובפרט כשאנו עושים תורנות שבת או תורנות לילה ואנחנו משועממים ומבואסים על המשמרת, ולא אחת אנו מוצאים עצמנו נותנים שירות בבחירת מוצרים כאחד הקופאים. לדוגמא, אם לקוחה תשאל אותי איפה נמצאים השמפואים, אני אוביל אותה למדפים הנכונים, ואוסיף "השמפואים לשיער דליל במדף התחתון ביותר". ואם היא תשאל האם יש לנו רצועות שעווה, אני אשיב לה "מותק, בדיוק בשביל המקרה שלך יש גם רצועות וגם קרם".

ב.

ביום ג' האחרון, כחצי שעה לפני חצות, נכנס לסניף בחור כבן 20, אשר על פי שרוכי נעליו המותרים ומכנסיו השמוטות מטה, חושפות את מחצית מתחתוניו האדומים – חשבתי לאחד הבחורים שיושבים בשעות הלילה מחוץ לבניין. אך הייתה לי תחושה שראיתי אותו בעבר. הבחור נראה קצת תועה בין המדפים, פניו נבוכות, מבטו מוסב מטה. הוא התקדם לעבר דלפק בית המרקחת, אך מכיוון שמבטו היה נטוע בקרקע, הוא לא הבחין בסלסלה מרושתת ממתכת ובה גלילים של נייר עטיפה, ופגיעתו בסלסלה זעזעה את מדפי גלולות הויטאמינים שהסלסלה הוצבה לידם. מבוהל מצעדיו, הוא התכופף והזדרז להשיב למקומן את כל הצנצנות שהפיל.

כשהלקוח עמו דיברתי באותו רגע סיים לשלם על התרופה שלו ("פעם אחת ביום", לחשתי לו, "למשך שבוע, עלול לגרום לשילשולים, מומלץ ליטול בקרבת בית שימוש"), הבחור התקרב לעבר הדלפק, רכן לעברי, הסיט את עיניו ימינה ושמאלה בכדי לוודא שאף אחד לא מתקרב, ולחש לי בשקט את המוצר שהוא מבקש. הזדרזתי להביא לו את החפיסה, תוך שאני מסביר לו את אופן לקיחת הגלולה. בסוף לא התאפקתי ואמרתי לו "אתה ממש מוכר לי מאיפשהו". "ברור", הוא השיב לי, "הפרצוף שלי מופיע על כל השטרות של עשרים שקלים חדשים", אמר, והעביר לי את כרטיס האשראי שלו. "תגיד, אתה לא מתפלל במקרה בבית כנסת 'מוריה' ברעננה?", שאלתי אותו, והגשתי לו את החשבונית לחתימה.

"תקשיב עודד. עודד, נכון?" הוא הצביע על התג שעל דש החלוק שלי, הרים מעט את קולו ואמר "על פי מה שקניתי, ולפי המראה החיצוני שלי, אני נראה לך כמו אחד שמתפלל בבית כנסת? מה גורם לך לחשוב שאני דתי?". "אין סיבה", השבתי לו בגמגום, נבוך מעט, "פשוט הפנים שלך ממש מוכרות לי". הוא לקח עט שהיה מונח על הדלפק, חתם על החשבונית ואמר לי: "תשמור את החשבונית לעצמך. יום אחד החתימה של מגיש התוכנית 'חמש עם רפי רשף' תהיה שווה הרבה". הוא העביר לי את החשבונית, ופנה לצאת מהסניף. כמה דקות לאחר שעזב התקדמתי לפתח הסניף, ומדלת החנות עקבתי אחר צעדיו המואצים. לאחר כ-300 מטרים הוא נכנס לאחד הבניינים ברחוב. כשתי דקות אחר כך ראיתי אור נדלק בקומה השלישית בבניין, אור שכעבור חצי דקה כבה.

ג.

הגשם אמנם התמהמה השנה, אך מזג האוויר החורפי גורם באופן קבוע לעלייה משמעותית במספר החולים, ואיתה מגיעה עלייה ברכישת תרופות. אבל החורף הוא רק זמני, הוא סטוץ, אי אפשר לבנות על קשר-ארוך טווח עם לקוחות-עונתיים. ואני מחפש קשר רציני. החלק המשמעותי בשבילי הוא לא הקלגרון והאדוויל, אלא הייעוץ והמעקב אחרי החולה: שלוש פעמים ביום; לא לנהוג אחרי; נו, גברת כהן, מרגישים הקלה?; בטח שקרבוסילן לא עזר, קרבוסילן זה למתחילים, בחייך, מגיע לך הרבה יותר מזה; תופעת לוואי נפוצה: זיעה קרה במפרקים; יפה, אני רואה שהפחיתו לך את המינון מר ברזילי, האם זו בשורה חיובית? כן, בוודאי, בהחלט.

בעיצומו של החורף, בשבוע שלפני תום השנה האזרחית, אנחנו עושים בסניף ספירת מלאי של כמות התרופות, ספירה שתמיד דורשת עבודה בשעות נוספות. ולכן כשיונית הודיעה לי שהשבת, פרשת "וארא", בתום השבוע האחרון של השנה האזרחית, אנחנו נוסעים להוריה ולכן פטורים מהכנות לשבת – הדבר גרם לי להקלה. בשעה שלוש יונית אספה אותי מפתח הסניף, ומשם נסענו להוריה. "איך היה היום בעבודה?" יונית שאלה אותי. "עמוּס", השבתי. "גם עבדנו מול לקוחות וגם סיימנו את ספירת המלאי. עוזרים במשהו הכדורים שהבאתי לך מבית המרקחת?" "אתה יודע", היא השיבה לי, "ההשפעה היא רק כעבור כמה ימים. בינתיים, צרבות, בחילות, הקאות. ראית שכל הלילה הייתי צמודה לשירותים. בסדר, זה רק שישה שבועות".

הגענו לבית הוריה של יונית כמה דקות לפני כניסת השבת, ועד שהספקנו להתארגן, אביה ואחיה של יונית כבר הלכו לבית הכנסת. כחצי שעה אחר-כך הלכתי לבית הכנסת אחר, בקרבת מקום, והתיישבתי בירכתיו. כשקהל המתפללים נעמד והסתובב ב"בואי בשלום עטרת בעלה", הבחנתי בו, בבחור בלבוש המרושל שביקר אצלנו בסניף, הבחור שחשבתי שמתפלל כאן. אז כן, הוא מתפלל ב"מוריה". ידעתי.

לפני "אדון עולם" הוא פנה לצאת, וכשהוא הגיע למושבי, הוא חייך אליי חיוך רחב ואמר "שבת שלום". הושטתי לו יד ללחיצה ואמרתי: "נישט אין שאבעס גערעט, אבל לפחות זה עזר?". "נישט אין שאבעס גערעט", הוא השיב לי ולחץ את ידי, "אבל אני כבר לעולם לא אדע. אם אקבל הזמנה לברית עוד שמונה חודשים, תדע שנכשלת".

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “נישט אין שאבעס גערעט (לא מדברים על זה בשבת)

  1. באמת מעולה, מפתיע, מנוסח טוב. הרבה זמן לא קראתי אותך, נחמד לחזור.
    משעשע אותי מוטיב ה'שירות' בהרבה מהפוסטים, זה כאילו ממסגר את הסיפור אחרת מאשר אם הייתי קורא אותו סתם ככה.

    וגם, מה המצב?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s