הכיבוש דרך החור שבגרוש

לראיון של דליה קרפל עם שיר חבר ("כמה זה עולה לנו?", מוסף "הארץ", 7.1), צריך היה להוסיף הוראת שימוש: "את הכתבה הבאה יש לקרוא דרך החור של הגרוש". קרפל ראיינה את חבר לרגל הוצאת ספרו "הכלכלה המדינית של הכיבוש הישראלי", ספר המבוסס על עבודת המאסטר של חבר ועל עבודתו הנוכחית כחוקר של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית. כלומר הספר מציג למעשה "היבטים כלכליים של הכיבוש" (באופן תמוה הראיון לא עלה לאינטרנט – וכתבות וטורים אחרים מאותו מוסף כן – וניתן למצוא אותו רק בארכיון "הארץ", בתשלום).

מומלץ לקרוא את הראיון במלואו. כשראיתי לראשונה את הראיון חשבתי לעצמי: מה יום מיומיים? ברור שהשהות בשטחים הכבושים עולה כסף. אבל כדאי בכל זאת לקרוא את הראיון, כיוון שזה מרתק לראות איך כותרות גדולות מתפרטות לנתונים קטנים, וגם כיוון שחבר מציג נתונים מעניינים מהעבר שאני לא ידעתי (אני בסה"כ אחד מהילדים של חורף שנת 85'), כמו העובדה שעד האינתיפאדה הראשונה (1987) הכיבוש היה רווחי והנוכחות הביטחונית המאסיבית של ישראל בעקבות האינתיפאדה היא שהחלה לגרום להפסדים כלכליים. אולם ללא משקפיים אלו, משקפי החור שבגרוש, הכתבה של קרפל לא עומדת.

כנראה שקרפל לא הייתה בבני-עקיבא, כי לאורך כל הכתבה קרפל לא שואלת את חבר את השאלה האלמנטרית ביותר, שאלה שהציגו לכל אחד מאתנו בשלב מסוים בחייו בפעולות בני-עקיבא: כסף – זה אמצעי או מטרה? האם כסף זה הכל בחיים? ברור שהשהות בשטחים עולה כסף, אבל גם השבתת מוסדות המדינה בשבת או ביום הבחירות עולה כסף, וגם השקעה יתרה בחינוך, בפריפריה וכו' – אף היא עולה כסף, אבל מדינת ישראל החליטה שיש לה ערכים חשובים יותר מכסף, ולמען ערכים אלו היא מוכנה לצאת מופסדת. וכן, מדינת ישראל, כלומר אזרחי ישראל בהיות חברי-כנסת ישראל נציגי אזרחי המדינה לפי ההגדרה הפורמאלית של דמוקרטיה, החליטו שיש להם ערכים חשובים יותר מכסף: ביטחון, אידיאולוגיה וכו' ולכן תומכים בהמצאות המדינה בשטחים, והדבר עקבי מממשלות המערך בשנות ה-70', שעודדו את הקמת ההתנחלויות, ועד הממשלה הנוכחית והכנסת הנוכחית שבה יש רוב ל"גוש הימני". הצגת הכלכלה כחזות הכל – וכך זה מוצג בכתבה – גם חוטאת לאמת, וגם, לעניות דעתי, עושה עוול לכיבוש עצמו – בהיותה מכסה על הפרצופים והשמות והדיכוי של הכיבוש. זה מאוד מזכיר לי את טוריו של נחמיה שטרסלר (וראו את הפוסט "שלא יעבוד עליכם"), שבכל פרט בחיים מסתכל רק על נתון אחד: אז אנחנו מרוויחים מזה או מפסידים מזה? אין זה כי אם כיבוש השטרסלריזם חלקים אחרים במערכת "הארץ". אם כן רבותיי, הכיבוש (של שטרסלר) משחית.

כתבתי כבר בעבר ("נאום לראש ממשלה") שלעיתון "הארץ", ולמוסף "הארץ" בפרט, יש מגמה מסתמנת והולכת של טפטוף פרדגימת המדינה הדו-לאומית, על חשבון פרדיגמת "שתי מדינות", וגם הראיון הנוכחי עם חבר הוא עוד חוליה בשרשרת כתבות שהן חלק ממגמה זו. הדבר ניכר מכמה פרטים המזדקרים בכתבה. כך למשל, קרפל לא מספרת לנו מאומה על חייו הפרטיים של חבר, פרט להשכלתו האקדמית ולעיסוקו הנוכחי, שהם הרלוונטיים ביותר לגוף הכתבה. אולם לביוגרפיה יש משמעות עצומה. לדוגמא, לא מוצג שיש לחבר רקורד כפעיל חברתי, ולכן כאשר הוא מציע להעביר את הכסף מההתנחלויות לעיירות הפיתוח, יש לזה משמעות שונה אם חבר פעיל חברתי – שירוחם בשבילו היא לא רק דמות בשיר של שלום חנוך אלא עיירת פיתוח שהיא בבת-עינו – או שהוא לא, כלומר שהוא לא יצא את גבולות מדינת תל אביב, והכוונה היא רחוק יותר מהסביח של עובד בגבעתיים. ויש גם משמעות לכל מקום "באמצע", בין עובד לירוחם, שחבר ממוקם בו. וגם קרפל יודעת שיש משמעות לביוגרפיה, כי האדם הוא תבנית נוף וכו', ולכן כבר בפתיחת הכתבה הפרט הביוגרפי היחיד הלא-רלוונטי-לכאורה שמסופר על חבר, הוא הצגתו כבנו של פרופ' חנן חבר, פעיל בולט בשדה הפוסט-ציוני.

הדבר ניכר גם מאקורד הסיום של הכתבה, וכל מי שמבין מעט בנרטולוגיה ואפילו כל מי שרק קורא סיפורים, יודע שלאופן הפתיחה ואופן הסיום של סיפורים יש השפעה ניכרת. אז קרפל פתחה בזה שחבר ג'וניור הוא בנו של חבר האב, והיא חותמת בשאלה "איזה פתרון מדיני עדיף מבחינה כלכלית?". אז מה חבר הבן עונה? ניחשתם נכון, "מדינה אחת". ואפשר היה להבין את זה גם מכך שחבר חיבר את ספרו באנגלית, כפונה למדינות העולם, כיוון שנכון לעכשיו הפיתרון של "שתי מדינות" היא הפרדגימה השולטת בעולם.

ובגלל שהכתבה חותרת למסקנה אחת – באופן שכל חי"רניק שחונך על חתירה למגע יכול רק לקנא בה – והמסקנה היא "מדינת כל אזרחיה", קרפל לא מקשה על חבר כאשר הוא מציג את ההיבטים הכלכליים של פינוי כל המתנחלים מיהודה ושומרון. בתור כלכלן, חבר יודע ידוֹע היטב שהציבור הרחב טובע במספרים ושניתן בקלות לעשות מניפולציות במספרים. חבר טוען שפינוי כל המתנחלים יעלה 500 מיליארד שקל, וכנראה הכוונה לפינוי כל המתנחלים עד לאחרון שבהם (כנראה, כי חבר לא מפרט). ומה עם השארת "גושי ההתנחלויות"? ומה עם פיתרון מדיני שמשאיר את ההתנחלויות על כנן בתוך מדינה פלסטינית? (שני רעיונות שמסתובבים בשיח הפוליטי, הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי). קרפל לא מקשה, כי מבחינתה המטרה היא אחת, והיא מפגינה דבקות במטרה כמו לוחמת קרקל וותיקה – מדינת כל אזרחיה. וזו, אגב, שוב דוגמא כיצד יש לקרוא את הכתבה דרך החור של הגרוש, כי אם מדינת ישראל סבורה שיש לצאת מהשטחים, והיא רואה לנכון לפצות את כל המתנחלים שיתפנו – העלות הכלכלית אינה חלק מהמשוואה, ולא יכולה להיות חלק מהמשוואה.

אבל גם חבר יודע שהפיתרון של מדינת כל אזרחיה הוא לא אפשרי, ולכן הוא דבר ראשון מדגיש שהפיתרון הוא מדינה אחת "בתנאי שתהיה דמוקרטית", וכל בר בי רב מבין שאם המדינה תהיה דמוקרטית היא לא תהיה יהודית בשום צורה. אך יותר מזה, היא גם כנראה לא תהיה דמוקרטית, לפחות במובן לא-שוויונית, ולכן גם חבר חותם שזו "תהיה המדינה הכי לא שוויונית בעולם: יהיו בה מחנות פליטים בעזה ומצד שני הרצליה פיתוח".

אז עם מה נשארנו ביד? עם הרצון של חלקים נכבדים בשמאל לשחרר קיטור. ויש אומרים: לקטר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s