על אונאת דברים

באחד המשחקים שאנחנו אוהבים לשחק במשפחתנו באירועים חברתיים (ימי הולדת וכו'), חתן או כלת השמחה נשאלים ערב האירוע שאלות על פרטים שונים הנוגעים לאופיים או חייהם, ובמהלך החגיגה כל המשתתפים נדרשים לנחש את התשובה לשאלה, תוך שניתנות להם ארבע אפשרויות, ועליהם להמר (בז'יטונים, כסף, צ'יריוס או עדשים) על התשובה הנכונה לדעתם. וכך המנצח, זה שבתום המשחק צבר הכי הרבה ז'יטונים, הוא זה שמכיר-לכאורה את בעל או בעלת השמחה באופן הטוב ביותר. שאלה לדוגמא יכולה להיות "אילו ניתנה לו האפשרות, איזו חיה אודי היה בוחר להיות?", ארבע האפשרויות היו: דולפין, אריה, נמלה או סוס, והתשובה הנכונה היא: נמלה. וכששיחקנו את המשחק בשבת חתן של אחד מחבריי, שאלתי אותו "מהי ההלכה שאתה הכי מתקשה לקיימה?" (בני"שים, בכל זאת).

נזכרתי במשחק הזה בעקבות קריאה בספריו של אדם ברוך, "סדר יום" (כתר, 2000) ו"חיינו" (כתר, 2002), כיוון שאדם ברוך חוזר כמה פעמים על זרועותיו הארוכות של המושג ההלכתי "אונאה" (אפשר גם בה"א: הונאה), ואילו אם אני הייתי נשאל מהי ההלכה שהכי קשה לי ליישמה, אני חושב שבטוֹפּ-טֶן של ההלכות, אם לא בפיינל-פור, היה מתברג האיסור על האונאה. לדעתי רבים אינם מודעים לגרורות של איסור זה, ולא אחת נכשלים בכך כ"מסיחים לפי תומם" – והביטוי הזה רלוונטי מתמיד לסוג האונאה שאני מכוון אליו, אונאת דברים.

ביטוי אחד של אונאה הוא אונאת ממון, לדוגמא שהתגרן בשוק מוכר לך בשבעה זוזים דבר השווה שישה זוזים. אולם ישנו סוג שני של אונאה, והוא אונאת דברים. המשנה (בבא מציעא פרק ד', משנה י') מציגה שני מקרים לאונאת דברים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים: (1) לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח; (2) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". כלומר, אסור לשאול מוכר כמה עולה פריט מסוים אם אינך מתכוון לקנותו, ואסור להזכיר לבעל תשובה או גר את עברם. ויש כמובן מקרים נוספים, שאינם מתבטאים דווקא בדברים (בדיבור) כי אם בהתנהגות, והם בכלל אונאת דברים (אביא לכך דוגמאות בהמשך).

אדם ברוך מסביר שאונאת בעל-תשובה או גר היא חמורה כיוון שאלו קיבלו על עצמם עול מצוות ובכך הקהילה קיבלה אותם לחיקה, וכאשר מזכירים להם את עברם, יש כאן הפרה של "החוזה" שלהם עם הקהילה שמרחיקה אותם מעליה ("סדר יום", עמ' 31; כל הדוגמאות שאביא מאדם ברוך לקוחות מספר זה); ואילו כאשר אתה שואל על מחיר של מוצר כשאין לך כוונה לקנותו, אתה גורם למוכר להיכנס לכוננות נפשית לקראת מכירה, מפתח אצלו ציפיות, וסופך להשיב את פני המוכר ריקם (עמ' 33, 45-46).

את אונאת דברים יש להבין על רקע רגישותה של ההלכה לנפש האדם ולניואנסים של החיים, ובעיקר על רקע היות ההלכה רגישה לדיבור, להיות הדיבור בונה עולם ומחריב עולם. ולכן היא מקדשת מצד אחד את הדיבור (ברכות, טקסים) ומצד שני מקפידה על רכילות, לשון הרע, הוצאת שם רע וכו'. החיים והמוות ביד הלשון נשמע אולי מליצתי ומנופח מדי, אך בין לבין, בין החיים למוות, הדיבור יכול לגרום למנעד רחב של רגשות ותגובות. מכיוון שאת עוצמת הפגיעה של דיבור או התנהגות הנחשבים כ"אונאת דברים" לא ניתן לכמת, מכיוון שלעולם לא ניתן להעריך את עומק הפגיעה הנפשית, על אונאת דברים קשה מאוד לכפר, בעוד שמאונאת ממון קל להיפרע, כיוון שאת הממון ניתן להחזיר עם פיצוי או בלי.  ובכלל, ההלכה משתדלת, כשהדבר אפשרי, לסגור את הסיפור במשפט, לחתור להכרעה משפטית, על מנת לא להשאיר עכבות למיניהן, וכשהדבר לא אפשרי בבית דין של מטה, בחוקים האנושיים, הוא נידון בבית דין של מעלה, ולכן על אונאת דברים אדם נפרע מן השמיים. כך גם ניתן להבין את האימרה של רב: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (בבא מציעא, נ"ט ע"א), ובסמוך עליה את האמרה "ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו". כיוון שהאישה מוחלשת חברתית, וי"א: מוחלשת הלכתית, בצר לה היא פונה לשמיים.

אולם אם המקרים שהמשנה מציגה הינם "כייסות נפשית או רגשית קלה לכאורה", כפי שמציין אדם ברוך (עמ' 45), וגם מקרים שבנקל ניתן לזהותם ולהימנע מהם, ישנם מקרים שהם "פציעת גזע הנפש" (שם), וכאן נכנסות סיטואציות שונות בהן אונאת דברים מתבטאת ברגישות התנהגותית, ולאו דווקא בדיבור. הדוגמא שמביא אדם ברוך היא זו: "שכבת עם אשתך כשבדעתך היה לגרשה – זו מהחמורות שבאונאות דברים" (עמ' 46). 

שדה חברתי בו האדם מוּעד להיכשל באונאת דברים, אולי השדה החברתי שאני הכי נכשל בו באונאת דברים, הוא בדייטים עם בחורות, כיוון שזה מפגש בין שני אנשים שונים עם שני עולמות שונים, מפגש שהוא מאוד טעון רגשית, ואליו כל אחד מגיע עם ציפיות שונות ועם כוננות נפשית שונה. פעם יצאתי עם בחורה לדייט ראשון, ולאחר מכן התלבטתי אם להמשיך לדייט שני. התקשרתי לחבר בכדי להתייעץ אתו, ואשתו של אותו חבר אמרה לי שאם אני מתכוון לצאת לדייט שני רק בכדי לא להיות בחור-שזורק-אחרי-דייט-אחד – עדיף שאסגור את הסיפור עכשיו, אחרי דייט אחד. כי לדייט השני הבחורה מגיעה עם ציפיות ובכוננות נפשית, ואילו אתה רק חרד לשמך הטוב, שלא יחשבו שאתה זורק אחרי דייט אחד. אונאת דברים.

במקרה דומה נתקלתי לא מזמן. אחת מעמיתותיי לעבודה שאלה אותי כיצד חגגתי את יום ההולדת שלי, ולאחר שסיפרתי לה את התרחשות האירועים, היא אמרה לי שגם היא פעם חשבה להיפרד מהחבר שלה, אך מכיוון שזה היה כמה ימים לפני יום הולדתו, היא סחבה את הקשר עוד כמה ימים בכדי לחגוג לו יומולדת כמו שצריך, בכדי לא לפגום בחגיגות יום ההולדת שלו. כלומר בעצם, כל יום ההולדת הייתה "הפקה", הפקה ריקה מתוכן, אונאת דברים – החבר שלה היה על גג העולם שיש לו חברה כזו מקסימה וכו', והיא רק ליהקה את עצמה לתפקיד החברה המקסימה, אך בתוך תוכה "זה מזמן כבר מת", כדברי המשורר חיים רודנר. ובכלל, יום הולדת הוא יום המוּעד לאונאת דברים, כי בעל השמחה טעוּן ציפיות, שחלקן עתידות להתבדות.

 והמקום ינחם את כל פצועי הנפש מאונאת דברים עם שאר אבלי ציון וירושלים. 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s