מבחן בוזגלו

יש לי ידידה בשם תמי, שיוצאת כחודשיים עם בחור בשם עמי (השמות בדויים; השמות האמתיים שמורים במערכת), ומהון להון עמי ותמי השתעשעו ברעיון החתונה, ונדברו ביניהם היכן יגורו לאחר החתונה ומה יהיה שם משפחתם לאחר החתונה. עמי אמר לתמי שהוא רוצה לגור בסמוך לאמו, ובנוסף הוא לא הסכים אפילו להוסיף תג אחד על שם משפחתו, קל וחומר שלא לשנותו. דא עקא, שעמי הוא בן עדות-המזרח ושם משפחתו מעיד עליו ככזה באופן שאינו משתמע לשני פנים – עמי בוזגלו. ותמי, שגדלה בינות הצימעס והצ'ולענט, אינה מוכנה ששמה הפרטי יעמוד בצמוד לשם משפחה כמו בוזגלו. הצימעס והצ'ולענט לחי עולמים (סיפור אמיתי לחלוטין, אפילו לא ייפיתי אותו).

לעניות דעתי הרווקית, מדובר בשני ויכוחים ברמות שונות של חשיבות. שכן, בניגוד לשמי הפרטי, שהוא אני ואני הוא – שם המשפחה שלי הוא דבר שאיני מייחס לו ערך-רב, וגם אם אצא מנקודת הנחה ששם המשפחה שלי הינו משמעותי – לא ניתן להתעלם מכך ששם המשפחה של בת-זוגתי אף הוא משמעותי בעיניה, ומול הנראטיב של שם המשפחה שלי עומד הנראטיב של שם המשפחה של אשתי, כשתבוא, אם תבוא. ולכן לא הייתי מתעקש עליו כלל ועיקר. אולם, הדרישה של עמי לגור ליד אימו נראית לי דרישה מוגזמת, וארחיב על כך בהמשך. וכשהרהרתי במעשה של עמי ותמי, נזכרתי בסיפורה של דודתי, שלפי המסורת המתגלגלת במשפחתנו כבר עמדה על מפתנה של החופה, אך התעקשותה לגור ליד הוריה לאחר החתונה – הניסה את החתן ביחד עם הטוקסידו, ועדיין היא עומדת ברווקותה, עד עצם היום הזה.

הרהרתי בסיפור על עמי ותמי, והסיפור החזיר אותי לאותן אגדות בתלמוד המסופרות בתמציתיות, בשניים-שלושה משפטים, אך חופנות בתוכן קפלים וקפלי-קפלים של משמעויות ופערים, שרק דורשים ליישרם ולמלא אותם. כך לדוגמא, על אף שמדובר בשני דברים שונים שלכאורה הצטלבו להם ביחד, ניתן למצוא להם מכנה משותף, והוא ששני הדברים עליהם עמי מתעקש מעידים על קשר עמוק לבית הוריו, ואם נדייק שמירה על שם המשפחה מעידה על קשר לאביו, ובפרט שאביו של עמי נפטר, ואילו הרצון לגור ליד אמו מעיד על קשר חזק לאמו.

וכמובן שעל גבי זה ניתן לבנות קומה נוספת ולומר ששני אלו מסמלים את הקשר שיש בין כל ילד להוריו: בעוד הקשר בין ילד לאביו נעשה על-ידי הזדהות עם מטרה משותפת, על-ידי חינוך לאותם ערכים – כלומר באמצעות גורם מתווך, הקשר בין הילד לאימו נעשה במגע ממשי, בלתי-אמצעי, מהרגע שבו הוא יוצא מבטן אימו דרך כך שהאם מניקה אותו ועד לכך שהוא גדל בסביבה הביתית, המזוהה עם האם. וגם במקרה של עמי, הקשר לאביו הינו קשר סימבולי, הן משום שאביו נפטר, והן משום שזהו קשר המתקיים באמצעות גורם מתווך ומטרה משותפת, והיא נשיאת שם המשפחה, ואילו אימו מסמלת את הבית, והקשר לאימו הוא קשר-ממשי – הוא מעוניין לגור ממש ליד אמו.

אך כפי שציינתי, אולי שני הדברים שווים ברמת הסימבולית של הקשר לאביו ולאמו, אך ברמת המעשה מדובר בשתי דרישות שאינן באותו סדר-גודל כלל. לשם הבהרת העניין, אני מעוניין לקחת את ההתעקשות של עמי על מקום המגורים צעד אחד קדימה.

בהלכות קידושין דנים במקרי קיצון של חלוּת הקידושין כאשר האיש מציב לקידושין תנאי. העיקרון המנחה אומר שתנאי שניתן לקיים אותו – במידה ומקיימים את התנאי – הקידושין חלים, ובמידה ולא – הקידושין לא חלים. אולם אם התנאי הוא תנאי שלא ניתן לקיים אותו – כגון המַתְנֶה על דבר הכתוב בתורה, או שמבחינה מציאותית לא ניתן לקיים את התנאי – הקידושין לא חלים, התנאי מפקיע את הקידושין מעיקרם, אף אם לכאורה האישה יכולה לעמוד בתנאי.

פרק ג' במסכת קידושין עוסק בהרחבה במקרים אלו. כך לדוגמא נראית משנה ו' בפרק זה: "האומר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עלייך לשלטון ואעשה עימך כפועל: דיבר עליה לשלטון ועשה עימה כפועל – הרי זו מקודשת, ואם לאו – אינה מקודשת; על מנת שירצה אבא: רצה האב – מקודשת, ואם לאו – אינה מקודשת. מת האב, הרי זו מקודשת; מת הבן, מלמדין את האב לומר איני רוצה". ועל בסיס זה אני רוצה להעמיד את הדרישה של עמי במבחן ההלכה ולשאול: מה היה קורה אם עמי היה אומר לתמי כך: הרי את מקודשת לי, על מנת שנגור ליד בית אמי לעולם. האם קידושיו חלים?

אז אמנם אין מקרה כזה בהלכות קידושין, אך מכיוון שמצב הגירושין הינו מצב הופכי למצב הנישואין, אף הלכות גיטין הן הצד ההופכי של הלכות הנישואין, ובמהלך מסכת גיטין התלמוד לומד מספר פעמים מהלכות גירושין להלכות קידושין בגזירה-שווה, מה כך בנישואין אף כך בגירושין, או בלשון התלמוד "מקיש הוויה (נישואין) ליציאה (גירושין)". ולכן, אני מעוניין להקיש מהלכות תנאי בגירושין להלכות תנאי בקידושין.

ובתוספתא גיטין פרק ה' הלכה י"ב, נאמר: "[האומר לאשתו] הרי זה גטך על-מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, [או האומר לאשתו: הרי זה גטך] על מנת שלא תשתי יין לעולם – אינו גט". כלומר, במקרה שהבעל מציב תנאי לאשתו: אני מוכן לתת לך גט בתנאי שלא תלכי לבית אביך לעולם – הגט לא חל, התנאי מפקיע את הגט מעיקרו. וזו דוגמא יפה לתנאי שיש בו קושי נפשי וגם קושי מעשי לקיים אותו, כי תיאורטית אותה אישה יכולה לא לשתות יין או לא לבקר את אביה לעולם, אך התוספתא מבינה שזה לא מציאותי במובן הריאליסטי של המילה, ולכן בלשון התלמוד אין כאן "כריתות" המתבקשת בגט, אין כאן ניתוק מוחלט בין האיש לאישה. וכמובן שבעצם הצבת התנאי לא לבקר בבית אביה יש יותר מקושי נפשי: כיוון שבית אביה מסמל את בית נעוריה, את המקום אליו היא תחזור לאחר הגירושין, וכיוון שהאיש מתנה את הגט בכך שהיא לא תחזור לשם – הוא למעשה גוזר עליה אות קין, הוא גוזר אותה להיות חסרת בית.

ומתוך הלכות תנאי בגיטין אני מבקש להקיש על תנאי בקידושין. במעשה הקידושין האיש עושה פעולה הפוכה  למעשה הגירושין – הוא מתנתק מבית אימו ובונה עם אשתו בית משלו. הקידושין הן בהכרח, ביי דפנישן, בבחינת "הגוזלים שלי עזבו את הקן". וכשהאיש מציב לאשתו תנאי לקידושין "על מנת שנגור ליד בית אמי לעולם" – הוא לא מבין את מהות הקידושין, שהן כריתות מסוימת מהחלב של אימא.

אז אמנם עמי לא הציב לתמי את זה כתנאי, לא כתנאי לקידושין ולא כתנאי בכלל, אבל אם עמי לא מבין שהקידושין בהגדרתם היא היפרדות מאימא שלו – יש לו בעיה. ואם הייתי ורדה רזיאל-ז'קונט – ואני לא – הייתי אומר לתמי: תזרקי אותו!

מחשבות על האירועים במזרח-התיכון

במשך כמעט כחודשיים, רובן ככולן של הכותרות הראשיות בעיתונים ושל מהדורות החדשות בטלוויזיה עוסקות בהרחבה בזעזועים שעוברים על המזרח התיכון, החל מההפגנה הראשונה בתוניסיה בסוף דצמבר, בואכה תחילתן של המהומות במצרים, ועד ימים אלו, עם ההפגנות בלוב ודיכויין באכזריות על-ידי שליט לוב (בדימוס?), מועמר קדאפי. וכמו בר רפאלי, שלאן שלא תפני היא נמצאת שם – רפאלי על שלט-חוצות של FOX בנתיבי איילון, ורפאלי ב"האח הגדול", ורפאלי על שומר-המסך שלך ורפאלי בחלומות שלך – כך גם בעניין הדיווחים על המהומות במזרח-התיכון, שלאן שלא תפני ידברו עליהם. וכבר מלאה הארץ בדיווחים אלו כמים לים מכסים.

ולא מיותר לשאול מה יום מיומיים, מדוע דיווחים על מדינות שבדרך כלל יופיעו בעמודים האחרונים בעיתונים ובתום מהדורות החדשות – פותחים את המהדורות ומקבלים כותרות ראשיות. אז נכון שמדובר באירועים דרמטיים כמו הפיכות שילטוניות – ובפרט שמדובר בסילוקם של משטרים דיקטטוריים, שמוכיחים למערב את צדקת דרכו הדמוקרטית – ועכשיו בלוב מדובר גם בהפגנות שהפכו למהומות-דמים, או אפקט הדומינו כתוצאה מהשתלשלות האירועים שיוצר תחושה של רעידת אדמה איזורית – אף הוא תורם לעניין. אך עדיין נדמה כי היקף הסיקור הוא מוגזם.

כי גם אם להתרחשויות יש משמעות עצומה במקומות התרחשותם, לי קשה להאמין שרוב הישראליות, שבכל הקשור ל"חדשות חוץ" בדרך-כלל מוּזנות ונהנות מידיעות פיקנטיות (האירוסין של הנסיך וויליאם) או מפלצתיות בקיצוניות (פרשת יוזף פריצל), באמת מתעניינות בידיעות האלו. לכן לעניות דעתי, אין זה אלא שהכניסו להן את "חדשות החוץ" לתוך הבית, הם השתכנעו שלא מדובר ב"חדשות חוץ", אלא ב"חדשות בית", בדברים שהן חשות שקשורים אליהן, שרלוונטיים לגבן, מסיבות שונות.

אדם ברוך מתאר בדברים שכתב ב-1973 (מובא בספר "אדם ברוך תקשורת", דביר 2010, עמ' 34-32), דמות של ישראלי בשם ירוחם בירנבאום שקורא את העיתון דרך המשקפיים הבאות: הוא ממיין את הידיעות לפי טוב ליהודים, רע ליהודים, או לא-משנה ליהודים. וכשהידיעות החשובות שהן טובות או רעות ליהודים מהוות את רוב העיתון – בירנבאום מרוצה מהעיתון, וכשהידיעות שלא משנות ליהודים מהוות את רוב העיתון – בירנבאום לא מבין למה הבריות קוראות כל-כך הרבה עיתונים. כלומר, מעבר לפרשנות הגלויה העוסקת בשאלה האם ההפיכות במזרח התיכון טובות או רעות ליהודים, הידיעות עצמן מועברות לקוראות ולצופות ככאלו ונקראות על-ידן ככאלו.

ועל התהליך שמתאר אדם ברוך, ניתן להסתכל בעיניים ביקורתיות, כפי שעושה בנדיקט אנדרסון בספרו "קהילות מדומיינות". אנדרסון טוען שכל קהילה שהיא יותר גדולה מהכפר המסורתי היא קהילה מדומיינת, היא מבוססת על תודעת "אנו" מדומיינת. אנשים מרגישים שהם שייכים לקולקטיביים עצומים; שיש להם זיקה להרבה מאוד אנשים שהם מעולם לא פגשו, שיכולים להיות שונים מהם מאוד. תודעת ה"אנו" לא מושתת על ניסיון חיים ממשי. ובהקשר זה, אנדרסון מוצא שיש לספרות ולעיתונות מקום מכריע בעיצוב הקהילה המדומיינת. הרומאן והעיתון מייצרים ממד זמן אופקי שמאפשר את הדימיוּן הזה. הספרות יוצרת תחושה של שותפות, של קולקטיב בעל ערכים משותפים. לדוגמא, אם נשמע על צעיר ישראלי שמת בטיול בתאילנד אנחנו לכאורה נחוש צער, אבל תייר אחר שמת באותן נסיבות – לא יאמר לנו דבר; ואם יקרה משהו ליהודי בברוקלין זה יסב את תשומת לבנו, אך אותו דבר שיקרה ל"יאנקי" אחר – לא יעניין אותנו – אף-על-פי שאת הצעיר מתאינלד או היהודי מברוקלין לא פגשנו מעולם וכנראה גם שלא נפגוש (ובפרט אם הוא מת). ואם נשוב לעניינינו, על בסיס שפה וערכים משותפים, התקשורת יוצרת תחושה של מרחב משותף, שהוא בעיקרו מדומיין.

כשלמדתי את התיאוריה של אנדרסון (בשני קורסים שונים) חשתי שיש בה קצת פערים – למרות שלא קראתי את כל ספרו – אך לעניות דעתי יש גרעין של אמת במרחב המדומיין שהוא מתאר, ואני לא באמת חש איך האירועים האחרונים משפיעים על קיומי שלי, על קיומי הפרטי או על קיומי כישראלי או יהודי. וחס וחלילה, בתסריט הקיצוני ביותר, אם וכאשר האירועים יתגלגלו לכלל מלחמה איזורית, א-לה מלחמת העצמאות או ששת-הימים – אז נקבל צו 8, ונלחם, ונציל ישראל מיד צר, ואם צריך – שלא נדע, טפו-טפו-טפו – גם נרים תרומה למדינה בדמות גפה חסרה או אפילו נעזור במילוי השורות בבית העלמין. מה שתבקשי מאתנו, מכורה.

אך אל תשלו את עצמכן שאם תאזינו או תקראו את הפרשנויות הצבאיות תקבלו מושג כלשהו על מה הולך להיות. אדם ברוך כותב (שם, עמ' 276-277) שבמשך כל שנותיו במערכות העיתונים הוא לא זכר מתי פרשן או כתב צבאי "באמת ידע משהו ממשי על משהו ממשי, לפני שהמשהו הזה באמת קרה. ומה הם כן ידעו? הם ידעו על משהו אחרי שהמשהו הזה קרה בפועל. וכאן היה להם ויהיה להם יתרון גדול על אימא שלהם. איזה יתרון בדיוק? יתרון של שש עד 24 שעות". ולאחר שקראתי את הדברים אצל אדם ברוך באמת עקבתי קצת אחר הכתבים והפרשנים הצבאיים, ונוכחתי לדעת שאדם ברוך צודק. בקיצור, תחכו – חמסה-חמסה – לצו.

ובשל כך, היחס שלי לכל האירועים האחרונים נע בין אדישות גמורה לסולידריות מתונה, כיוון שגם אם אני אישית בעד הפלת כל המשטרים הדיקטטוריים או חושב שדמוקרטיה היא צורת השלטון שהיא בבחינת הרע במיעוטו וכו' – אני נמנע מלומר שכל מה שטוב ומתאים לי, נכון באופן גורף לכל המשטרים בעולם, ולעניות דעתי לכל הגישה של ארצות-הברית לאירועים במזרח-התיכון יש מעטה של קולוניאליזם-דק מלווה בצביעות-מה (זוכרים את ההתחנפות של אובמה בנאום קהיר ביוני 2009?)

ב"חזון הצמחונות והשלום", הראי"ה קוק מנסח את הכלל המוסרי "עניי עירך קודמים" (אני אישית זוכר את העיקרון משם, אך עד כמה שידיעתי משגת, עיקרון זה מקבל ביטוי רחב במשנתו). במאמר זה, הרב קוק כותב שאמנם השאיפה היא לעולם מתוקן שבו אכילת בשר אסורה וכל בני האדם יהיו צמחוניים, אך העולם עדיין לא הגיע לרמה מוסרית כזו: "כמה מגוחך הדבר, כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בעלי-חיים, כאלו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם אלהים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים, ולשפוך נחלי דמים… על כן אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה שאין להעמיס יותר מהערך של אפשרות הסבל של כח המוסר האנושי, כשהוא בחולשתו (ההדגשה שלי, א"נ; שם, עמ' י"ד). בהמשך הרב קוק אומר שהשוואה בין איסור אכילת אדם לאיסור אכילת חיות כשהעולם נמצא במדרגה מוסרית שאינה גבוהה דיה – עלולה לגרום לכך שאנשים יעשו גזירה-שווה בין דם האדם לדם החיה, ויחשבו שהריגת חיה או הצלתה שווה להריגת אדם או הצלתו, ואף חלילה יכולים לחשוב שדם החיה סמוּק יותר מדם-האדם.

אז כמובן שאין בכוונתי לומר שדמו של אזרח מצרי סמוּק פחות מדם של יהודי, ושדמם של אזרחי לוב מותר כמים, אלא שכיוון שהאנרגיה הנפשית של כל אדם היא מוגבלת, איני יכול לתת תשומת לב לאירועים שמתרחשים בארצות אחרות, בעוד בארצנו הקטנטונת ישנן די עוולות הדורשות תיקון, וכיוון שאנו גם חיים בדמוקרטיה, שמשמעותה היא שאני ואת אזרחיות ריבוניות שמחזיקות במושכות השלטון, לי ולך יש גם אחריות על הנעשה במדינתנו. ולכן, אין לנו אפשרות במסגרת "עניי עירך קודמים", להשיל מעלינו אחריות לנעשה בשטחי יהודה ושומרון, או להגיד שאנו פטורות מדאגה לפליטי חרב המִדפקים על שערי הארץ ולומר להם: Not In My Back Yard. אך בכל הנוגע לנעשה בארצות זרות, לי אישית לפחות, אין את היכולת הנפשית להיות קשוב למצוקתו של העם המצרי, הקשב הנפשי שלי מוגבל (בכל זאת, גבר). מצדי שהסרדינים בנילוס יגידו לעצמם שיותר הם לא יכולים לגור בצפיפות כמו סרדינים ויעשו מהפכה, או שכל הקישואים בלוב יתמרדו נגד היחס המפלה שנותנים לבטטות, ובראש המדינה יעמוד זוקיני.

או בקיצור, ניתן לסכם את גישתי לכל האירועים האחרונים במזרח התיכון במשפט שאמר רט באטלר לסקרלט או'הרה בסוף הסרט "חלף עם הרוח": "Frankly my dear, I don't give a damn".

פסיכומטרי – סרט מלחמה

[1] בעקבות השתתפותי בקורס פסיכומטרי לפני כחודשיים, כתבתי בעבר ("העולם האוטופי של קורס פסיכומטרי") על המעמד של מדריך הקורס מול התלמידים, כאשר טענתי שהיותו של המדריך נטול-סנקציות – הן סנקציות משמעתיות והן סנקציות לימודיות – מעצים את כוחו אל מול התלמידים שלו, כיוון שהוא לא נדרש לסנקציות אלו על מנת לגרום לתלמידיו להקשיב לו בכיתה או לעשות שיעורי בית. התלמידים לומדים מרצונם החופשי ללמוד ולהצליח.

עתה, שאני משתתף בקורס פסיכומטרי נוסף (אפריל 11' כבוד!), אני מבין שהרשמים שלי נבעו, או בעיקר הועצמו, כתוצאה ממדריך הפסיכומטרי שהיה לי במועד הקודם. כלומר, דבריי הקודמים עדיין עומדים על תלם, אך אין לי ספק שהמדריך הקודם הוא שיצר את התחושה הזו. בטון הדיבור האיטי שלו, בנונשלנטיות שבה הוא דיבר, ואפילו בגובה שלו – הוא שידר את אותה סמכותיות שאינה נדרשת לסנקציות על מנת להוכיח את עצמה. סמכותיות-ממילא, שגרמה לתלמידים להקשיב ולהבין שהצלחתם תלויה ברצונם החופשי ובמידת השקעתם. אני אעמוד לצדך ואעזור לך, אם תרצה, אומר המדריך (והוא היה שם ועזר לנו, תמיד), אבל אני לא אדרבן אותך לכך.

גם המדריך בקורס הנוכחי, מעצם היותו מדריך פסיכומטרי, הינו בעל אותה סמכותיות-ממילא, אלא שהגישה שלו הרבה יותר נלהבת, ובשל כך הוא מסתייע בעזרים שונים על מנת למשוך את תשומת ליבנו, לגרום לנו להקשיב, על מנת להפוך את הייאוש ליותר נוח ואת השיעור לפחות משעמם – בעוד זה הקודם, למיטב זיכרוני, פשוט העביר את החומר As-is, מבלי שטיקים מיוחדים. ובמהלך החודש שאנחנו ביחד, חשבתי על כמה טקטיקות רטוריות שהמדריך שלי נוקט בהן (כפי שאתן רואות, ההקשבה לחומר הלימודי תופשת אצלי מקום משני).

[2] ניתן לגשת לבחינה הפסיכומטרית בשתי דרכים: הדרך הראשונה היא לנסות להבין למה עושים אותה: להסביר את הרקע ההיסטורי לבחינה (מבחן אחד לכל החוגים והמוסדות האקדמיים במקום מבחנים פנימיים וחוגיים), את הנחיצות של הבחינה, את יכולת הניבוי שלה לגבי הצלחת התלמיד בלימודים האקדמיים וכו'. הדרך השנייה אומרת שאין טעם לנסות להבין, אין שום הגיון שאנשים שרוצים להיות עובדים סוציאלים ואנשים שרוצים ללמוד חשבונאות יעשו את אותה בחינה, אין הגיון במבנה הבחינה, בדרישות הידע שלה וכו'. הגישה הזו אומרת אין ברירה – זה מה שיש ועם זה ננצח. או כמו שאמר לי המדריך הקודם: "אנחנו לא נמצאים פה כדי לשאול למה צריך את זה, אלא איך להתמודד עם זה". כמדומני שכל המדריכים מנווטים בין שתי הגישות האלו, אך המדריך הנוכחי מנגן בעיקר על הגישה השנייה.

האופן שבו זה בא לידי ביטוי, הוא בהאנשת "המרכז הארצי לבחינות והערכה", כך שבמקום לומר "בבחינה הם רוצים שתדעו…", או "המרכז הארצי אוהב שאלות מסוג…", המדריך שלי משתמש בשם "גרשון". כלומר, מאחורי כל המערכת המופשטת שנקראת "המרכז הארצי", עומד בחור בשם גרשון, וגרשון הוא שטומן לנו מוקשים לאחר שעתיים וחצי של בחינה, כשהמזגן מטרטר לנו באוזן ומקפיא אותנו והבחורה לידינו בוכה על המבחן שהתפקשש לה (בדיעבד). גרשון מת על המוקשים האלו. ואני חושב שהשימוש בגרשון, יותר משנועד לצרכי נוחות, נועד בכדי ללכד אותנו כנגד גורם אחד, אדם אחד, אמנם ללא פנים אך לפחות עם שם (וכמובן שבשל כך השם הוא קצת ארכאי). הוא בכדי שנוכל למקד את השנאה שלנו לפסיכומטרי במישהו אחד, כמו פרצוף על לוח-חצים. הוא כמו הצורך שלנו לטפול את כל צרותינו על האקסית (לא האקסית שלי, חלילה, שהיא עשר בתור אקסית; האקסית כמושג תרבותי).

[3] אמצעי רטורי נוסף שהמדריך שלי נוקט בו, הוא שימוש אינפלציוני במושגים צבאיים. כך לדוגמה, כאשר הוא רוצה להגיד לנו שאנחנו צריכים לשדרג את רמת הידע שלנו באנגלית, או לשכלל את ההבנה המתמטית שלנו, הוא אומר לשפצ"ר (= שיפור צורה, מונח צבאי שמבטא פרפקציוניזם לוגיסטי); כאשר אנחנו פותרים תרגילים בכיתה, ואחד התלמידים פותר תרגיל בעצלתיים, הוא אמר לא-פעם "קדימה, יורים עליך", ובאחת הודעות-העידוד שהוא שלח לנו, הוא ציטט מבה"ד-1 את המשפט: "הפשרה של היום היא הנורמה של מחר". ויש כמובן דוגמאות נוספות.

הנוכחות של המונחים הצבאיים כל-כך מורגשת, עד שהייתי בטוח שהמדריך שלי היה קצין לפחות (ובפרט אחרי הציטוט מבה"ד-1), כי אם ניתן – ולא בטוח שניתן, וזה כמובן לא נכון באופן גורף – לשים את האצבע על הנקודה בה הופך החייל מאזרח שהתגייס מתוקף החוק לנתין הנאמן למערכת, אם ניתן להצביע על המקום בו הצבא מטביע את חותמו על החייל ומשאיר אצלו "רשימו" בל-ימחה –  זה הרגע שבו החייל הופך לקצין, הן מעצם המעבר בפס הייצור של בה"ד 1, והן מן העובדה הפשוטה שהקצין נדרש לחתום קבע מיוזמתו. אלא שהמדריך שלי היה בסה"כ חייל בגבעתי, וכדבריו, לא הסכים לתרום לצבא אפילו יום נוסף אחד. והוא גם השתחרר מהצבא לפני למעלה מ-10 שנים. אז מה הקטע?

ניתן לפטור זאת בהינף-יד מזלזל כשריטה אישית שיש למדריך שלי, או אפילו כאמצעי שנועד לשעשוע בלבד, אלא שלעניות דעתי מדובר בטקטיקה מכוונת. אחד המושגים שהמדריך שלי מרבה להשתמש בו הוא "עולם תוכן", כאמצעי לומר שעלינו לחשוב על השאלה דרך עולם תוכן אחד ולא דרך עולם תוכן אחר על מנת להנגיש לעצמנו את השאלה, כאומר אם תחשבו על השאלה דרך עולם-טרמינולוגי מסוים, יהיה לך קל יותר לפתור אותה. ולכן, אני חושש שהמיליטריזציה של הקורס היא מכוונת ומובנית. כי אם ניכנס לראש הצבאי – נצלח את המבחן יותר בקלות, לא נוותר לעצמנו ונגיד "יום שישי היום, אני רוצה חופש, אני רוצה לכתוב פוסט בבלוג שלי" – כי הפשרה של היום היא הנורמה של מחר, כי לגוף יש יכולת למידה מוטורית, הוא מטמיע את הפעולות הנדרשות עד שהן נעשות אינסטינקט, טבע שני, וכמו שאתה מתפעל מעצור שני בעיניים עצומות (הוצאת מחסנית, שקשוק כפול, הכנסת מחסנית, דריכה), כך אתה יודע כמה זה 11 בריבוע בעיניים עצומות (121; אבל זו חזקה פשוטה, ריבוע-פינטס).

ולעניות דעתי, ראיית הפסיכומטרי דרך עיניים צבאיות אף היא משרתת את המטרה הרואה בבחינה את האויב, כך שלא אחת, כשאני מתרפה בהכנת שיעורי-בית או מתנוון בפתירת-סימולציה, אני מדמיין לעצמי את המדריך שלי צועק לי באוזן: "ק-די-מה אודי, גרשון יו-רה ע-ליי-ך"; "אודי, אתה חושב שתוכל לקום ממצב שכיבה ולהסתער על גרשון בפחות משאלה לדקה, כשלא שיפצ"רת את פק"ל לוח הכפל שלך לאפוד?"; "זה הכי מהר שאתה יכול, אודי? לא-נר-אה-לי. אתה לא יכול להקיף את הפרק ב-25 דקות?! אתה לא יכול להגיע לעמוד בסוף הפרק ב-25 דקות?! אז עכשיו תעשה את זה ב-24 דקות. אני מאפס את הטיימר. זוז!"; "אודי, נתקלת! גרשון 100 מטר צפונית-מזרחית אליך. תיזהר ממוקש-אמצע-הדרך מאחורי המחפורת. אל גרשון בדילוגים! אודי מדללללללג". פסיכומטרי – סרט מלחמה.

[4] אמצעי רטורי נוסף שהמדריך שלי מרבה להשתמש בו הוא עיגון דבריו במחקרים אקדמיים, בעיקר מתחום הפסיכולוגיה. כלומר, הוא לא יגיד "אני ממליץ לכם לעשות ככה וככה", אלא הוא יאמר "מחקרים אקדמיים מראים שמי שעושה ככה וככה…". לדוגמה, היו כמה תלמידים שחשבו לעבור לקורס ערב, אז הוא אמר לנו שמחקרים מראים שככל שלומדים במצב המדמה באופן המדויק ביותר את הבחינה, כך סיכויי ההצלחה גבוהים יותר. במחקר לקחו קבוצה של אנשים ונתנו להם ללמוד חומר מסוים מתחת למים, ולאחר מכן, כשהנחקרים התבקשו לענות על שאלות על החומר שלמדו, מצאו שהם עונים על יותר שאלות כאשר הם נשאלים כשהם מתחת למים מאשר כשהם נשאלים מעל המים. כך שאם אנחנו נלמד בבוקר, יהיה לנו קל יותר בבחינה, שאף היא נערכת בבוקר. וזו רק דוגמה אחת, ואני יכול לחשוב על עוד כמה דוגמאות שהמדריך שלי נתן.

אז יכול להיות שכל המחקרים שהוא נתן הם אמת, אך מכיוון שהוא לא מצטט לנו עבודה מחקרית ממש עם רפרנסים מדיוקים, לעולם לא נוכל לדעת, מה גם שלעולם לא נוכל לדעת אם אין מחקרים שמראים אחרת, או לא נוכל לבחון האם הניסוי/ מחקר עומד בקריטריונים מדעיים וכו'. אולם תמיד חשדתי שגם אם כל דבריו אמת, אין ספק שבפתיחת משפט במילים "מחקרים אקדמיים מראים…" יש סוג של מניפולציה, כי ברגע שאמרת את שלוש מילות הקסם האלו, מיד גרמת להסבת תשומת הלב אלייך, לריכוז יתר, יותר מאשר אם תאמרי את אותו משפט ללא ההקדמה.

כי אם אני אומר "אני ממליץ לכן לקרוא את הבלוג כל בוקר, first thing in the morning, זה יגרום לכן להתחיל את היום על רגל ימין" – אתן תתייחסו לדבריי בספקנות, אפילו בזלזול (אין הנחתום וגו'). אבל אם אני אגיד לכן "מחקרים מראים שנשים שקראו את הבלוג שלי בכל בוקר האריכו ימים יותר מנשים שלא קראו", או "שמחקרים מראים שקוראות הבלוג מדווחות על רמת אושר גבוהה יותר מהממוצע העולמי ותחושת מלאות וסיפוק עצמי" – אתן תרוצו לקרוא את הבלוג.

גם כי אלך

גַּם כִּי אֵלֵךְ, בְּאֲשֶׁר אֵלֵךְ

יִהְיֶה מִי שֶׁיְּמַלֵּא אֶת מְקוֹמִי,

מִי שֶׁיִּתְיַשֵּׁב עַל כִּסְאִי,

מִי שְיָאַבִיךְ עַל הֶחָלָל שֶׁאוֹתִיר –

יִהְיֶה אֲשֶׁר יִּהְיֶה.

אֲבָל מִי יַגִּיד עָלַי קַדִּישׁ,

וְאָנֹכִי עֲרִירִי?

כרטיס מועדון?

בכל פעם שאני מגיע לקופה בסוּפר-מרקט, והקופאית שואלת אותי אם יש לי כרטיס מועדון, אני נותן לה חיוך, את החיוך חרוש-הקמטים שלי, ומשיב לה בנונשלנטיות "לא". ואולי זה המקום לפרט על המהות והמשמעות של חיוכים: יש חיוכים שיש להם קשר קורלטבי ישיר לרגשותיך (כלומר חיוך משמעותו שמחה), יש חיוכים עם קשר קורלטיבי הופכי (ולא בנקל ניתן לזהותם כפי שחושבים), יש חיוכים שאין מה לומר, או חיוכים-מצאת-מקום-חרפתי (לדוגמא, כשהמ"מ שלי תפס אותי עולה על טרמפ, נתתי לו אחד כזה), ויש חיוכים שיש מה לומר אבל אסור, או לא-רצוי. וכזה הוא החיוך שאני שולח לעבר הקופאית ששואלת אותי אם יש לי כרטיס מועדון, אך נאמן לגישתי שרוב נותני השירות רק רוצים לגמור את החודש ולחזור הביתה בשלום, איני מוצא לנכון להמטיר עליה את משנתי הסדורה, ולהסביר לה מדוע אין לי, ולעולם לא יהיה לי, כרטיס מועדון. ויש בעניין "צוויי דיניי", כלומר שני עניינים שונים.

(בהערת שוליים ארוכה אציין שפעם קולגה לעבודה סיפרה לי שחבר שלה נסע לחו"ל והיא נשארה לבד בדירה, אז שאלתי אותה אם זה לא מבאס אותה, והיא ציינה שלא, כי חבר שלה נוסע הרבה לחו"ל, ואז ממש עמד לי הלשון – ואם לא הייתי עוצר אותו, הוא פשוט היה מתגלגל החוצה – להגיד לה "אבל יש בעניין צוויי דיניי: להיות בלי החבר שלך ולשהות בדירה לבד", אבל ידעתי שאין בכך טעם, אז רק אמרתי משהו כמו "נכון, אבל יש עניין נוסף, לשהות בדירה כשלעצמו זה מבאס").

הדין הראשון הוא המועדוניוּת. מועדון-חברים, על פי ההגדרה היבשה, הוא ארגון של שני אנשים ויותר, להם מטרה או אינטרס משותף. אולם למעשה, בכל התקבצות של אנשים במקום מסוים ישנה אמירה בעצם ההתאגדות, וכפי שציינתי בעבר לא אחת, האמירה או המשמעות משתמעות, גם אם הן לא מכוונות או אפילו אם הן לא רצויות. אם אני גר בתל אביב יש לכך משמעות אחת, ואם אני גר בקיבוץ יש לכך משמעות אחרת. ועל מנת להיות חבר במועדון, אין חובה להתאסף במקום מסוים, כי המועדון יכול להיות וירטואלי, ויש אומרים מדומיין (וראי "קהילות מדומיינות" לבנדיקט אנדרסון). ובהקשר זה, אולי הדוגמא הטובה ביותר היא מנוי לעיתון, כשם שאם אני מנוי לעיתון "הארץ" יש בכך אמירה מסוימת.

אולם כמדומני שבעידן הצרכני של היום יש המעטה בערך המועדנוּת, ואולי אף חוסר-מודעות, כלומר אנשים סוברים שבסך-הכל יש כאן חילופי סחורות. הכל ביזנס. לדוגמא, אותו אדם המנוי ל"הארץ" יכול להעמיד פני-תם ולומר שהוא רק רוצה לקרוא "עיתון נקי" ולא צהוב. וכן, אנשים שעושים מנוי למועדון הלקוחות של שופרסל או למועדון של "you", המשותף ל"מגה" וגרורותיה ולתחנת-הדלק "דור-אלון" – כשכמובן עצם עשיית המנוי לא עולה להם גרוש – בסך הכל מעוניינים להשיג הנחה משמעותית ברכישת מוצרים, ואנחת-רווחה ממנהל הבנק שלהם, שעוקב בדאגה אחר העובר ושב, שבעיקר עובר לבלתי שוּב.

אלא שלעניות דעתי בעצם החברוּת במועדון לקוחות של סופר-מרקט יש אמירה משמעותית. כי מעבר לעניין ההשתייכות למועדון שהוא בעצם רשת סופר-מרקטים (בניגוד למועדון שאמור לייצג משהו אקסלוסיבי ואפילו אליטיסטי), שהוא משמעותי כשלעצמו – עצם ההצטרפות למועדונים אלו משמעותה הסכמה שבשתיקה לקפיטליזם ולכל הרעות החלות שהוא מביא עמו (ואין צורך שאני אתחיל להטיף), ולכן יש הבדל בין להיות מנוי לסופר-מרקט ולקנות שם באופן קבוע, לבין לבוא שבוע-אחר-שבוע ולקנות שם, כי באפשרות הראשונה קנייתך קבע, ואילו בשנייה – עראי.

והדין השני מתקשר לראשון והוא הכבילוּת המובנית שיש במנוי, כי כאמור, גם אם אין דמי מנוי וגם אם אני יכול להחזיק בעשרות כרטיסי-מועדון בו-זמנית ועדיין לא להשתמש באף-אחד מהם, יש בעצם המנוי השתתפות במניפולציה העסקית הזו, שדואגת שתחזור לקנות באותו מקום, וכאן כבר "טובת הלקוח" מתחילה להתמסמס, כי לא בהכרח קנייה נוספת, ובפרט קנייה נוספת באותו מקום – כדאית.

והדבר הזכיר לי את "מודל שימור הלקוחות" של המוסכניק שלנו בדימוס, שבכל פעם שהוא מחזיר מתיקון מכונית אחת מצי המכוניות המשפחתי, הוא דואג לבטח את עבודתו (וזאת בנוסף כמובן למדיניות "תג-מחיר", כלומר "תביא אליי ת'אוטו, נעשה לך מחיר"). לדוגמא, לאחר שהוא התקין לי מצבר חדש (תציצו בפוסט "עומד נבוך" וגו'), הוא הזכיר בלבביות: "אם קורה משהו למצבר בשנתיים הבאות – התיקון עליי". כך שמעבר לשאלה הטריוויאלית: "אם קרה משהו למצבר אולי יש בעיה בעבודה שלו?", יש בכך בכדי לדאוג שאנחנו, הלקוחות שלו, תמיד נשוב לשתות מאותה באר (נפט?).

ולמרות – ואולי בְּשל – שבי נשבעתי שלעולם לא אעשה כרטיס-מועדון לשופרסל, מגה, קאסטרו, פוקס ושות' – אף-על-פי שאני לא מתכוון להדיר רגליי מחנויות אלו – אני עדיין מחזיק כרטיס-חבר במועדון חובשי הכיפות, ומגהץ את כרטיס-המועדון הזה כל בוקר, וזאת על-אף שדמי החבר למועדון האקסלוסיבי הזה יקרים מאוד (והם רק מאמירים משנה לשנה).

מעשה מאבידת בן-ישיבה

מעשה שהתרחש באמת בשבת פרשת "ויקחו לי תרומה", ראש-חודש אדר א' תשע"א

ענה ואמר: בדרך סיפרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה היה לו הרהור תשובה, וזו היא:

מעשה בבן-ישיבה-לשעבר, שלאחר שסעד ליבו בסעודת ערב-שבת יצא לו לטיול-של-שבת, לפי ששקוּלה הליכה-של-שבת כנגד הורדת האוכל. עשה בן-הישיבה-לשעבר את צעדיו בעצלנות היפה לטיולי-שבתות כשטיפות מטר מרטיבות את מעילו ושלוליות מלחלחות את שולי מכנסיו, כשהוא מקשיב לדממה שיורדת על עירו מערב-שבת, נשמעת-לא-נשמעת מסוף העולם ועד סופו, כשמדי פעם פוצעות את הדממה רעש מכונית נוסעת, חריקת בלמים, המיית פטפוטים של קיבוץ נערות ההולכות ובאות לקראתו.

ובעודו פוסע ברחובה הראשי של עירו, רחוב אשר אך לפני שעות אחדות היה הומה-אדם וכעת הוא כולו שלו, כשמפעם לפעם דמות דיוקנו ניבטת אליו מבין חלונות הראווה של חנויות הבגדים ברחוב, משקפת לו את ריקנותו, ערגה נפשו לשירת "ידיד נפש", כפי שנהגו לשיר בישיבתו בסעודה שלישית, צמאה נפשו לטעום מנגינה זו. אך כשביקש הוא לזמזם לעצמו את הניגון, נוכח הוא שאינו יכול להעלותו במחשבה לפניו, והחלו מנגינות שונות מתרוצצות במוחו, נאבקות זו בזו, זו טוענת אני היא המנגינה אליה בן-הישיבה-לשעבר כוסף, וזו מחזירה כנגדה, לא כי, אני היא זו. ובתוכו ידע בן-הישיבה-לשעבר שלא היא ולא היא המנגינה אותה הוא מבקש.

ובאותה שעה היה בן-הישיבה-לשעבר מצטער צער גדול מאוד על שפרחה הנגינה מזיכרונו. ביקש הוא לפנות לקונו שישיב לו את המנגינה שאבדה, אך היה הוא מחוסר-שפה בכדי לפנות להשם, שכן גם תפילות החולין שלו נגרסות בפיו כחצץ, נאמרות במלמול שפתיים לא-מובן, לא לו ולא לבוראו. ולוּ היה הוא עגלון פשוט משולל מילים, היה הוא לפחות יכול לפנות לבוראו בניגון, אך הניגון כנ"ל אבד לו. אמר הוא לעצמו: ריבונו של עולם, כמה אני מנוגב מיהדות, כמה התרחקתי, כמה פיטמתי את מוחי בתורות אומות העולם, כמה האבסתי עצמי בחוקותם של נוכרים, אך את מנגינתי שלי שכחתי. והיה הוא מצטער, מצטער מאוד.

כשחזר לביתו עלה בן-הישיבה-לשעבר על יצועו ונרדם. ויחלום חלום. ובחלומו הוא פונה לעוברים ושבים, והוא מנסה לבקש מהם לשיר לו את מנגינת "ידיד נפש" של סעודה שלישית, אך לא יוצאות מפיו מילים כלל, וכשעוברי האורח מחכים למוצא פיו ורואים שפנייתו אליהם סרק, ממשיכים הם לדרכם, משאירים אותו להתבוסס בצערו.

לאחר שקם ממשכבו והתפלל תפילת שחרית ומוסף "אתה יצרת", נפנה הוא להכין לו את סעודת שחרית של שבת. והיה הוא מקדש על השבת ודמעות נופלות לתוך גביע קידושו, והיה הוא חותך ירקות ודמעותיו מתבלות את סלטו, והיה מברך על חלתו ומנגב חלתו בדמעות עיניו. ולא ידע את נפשו מרוב צער.

ולאחר שסיים ארוחתו, ופינה את שולחנו, וכיבד את רצפתו, והדיח את כליו, ונפנה לצאת מביתו להליכה של שבת, והשעה היא כבר שעה המוכנה לסעודה שלישית, אאוט-אוף-דה-בלו נזכר הוא במנגינת "ידיד נפש" של סעודה שלישית, אותה המנגינה אליה השתוקק. וכשיצא את ביתו, והחמה החלה שולחת קרניים מהוססות, והקשת נראתה מבין העננים, החל הוא לשיר בקול גדול את מנגינת "ידיד נפש" של סעודה שלישית, וכיוון כוונה יתרה במילות החתימה של השיר, ואף כפל את אמירתם – "מהר אהוב כי בא מועד. מהר אהוב כי בא מועד". ובאותה שעה היה בן-הישיבה-לשעבר שמח שמחה גדולה מאוד.

אני מוכנה לשאת

אֲנִי מוּכָנָה לָשֵׂאת אֶת כֹּל שֶׁתֹּאמַר לִי, אֲהוּבִי,

אֲנִי אָכִיל אֶת הַכֹּל, רַק אַל

תַּגִּיד לִי אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

מָה אֲנִי יוֹדַעַת עַל אָהֲבָה?

וְאַתָּה, הַאִם יָדַעְתּ פַּעַם אָהֲבָה?

הַאִם יָדַעְתָּ?!