קריאה חתרנית ב"שיר לשלום"

הדברים מוקדשים לעילוי נשמת יצחק בן רוזה. ומלווים בתפילה לבורא עולם: מי שענה לר' עקיבא ורחל באסם – הוא יעננו

 

שיר לשלום/  יעקב רוטבליט

תנו לשמש לעלות
לבוקר להאיר
הזכה שבתפילות
אותנו לא תחזיר
מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.
איש אותנו לא ישיב
מבור תחתית אפל
כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון
ולא שירי הלל
לכן רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולה.
תנו לשמש לחדור
מבעד לפרחים
אל תביטו לאחור
הניחו להולכים.
שאו עיניים בתקווה
לא דרך כוונות
שירו שיר לאהבה
ולא למלחמות.
אל תגידו יום יבוא
הביאו את היום
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות הריעו רק שלום.
לכן רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולה.

בזמן האחרון אני מאוכזב מהמילה. כשפתחתי את הבלוג, וככלל, כשאני מתיישב לכתוב – אין לי יומרות גדולות. כפי שאומרת כותרת-המשנה של הבלוג, מבחינתי הכתיבה היא צורך קיומי, כמו שחיי-חברה הם צורך קיומי לבני אדם (ואני בכוונה משתמש באנלוגיות לצרכים-קיומיים-דרג-ב', ונמנע מאנלוגיות לצרכים-קיומיים-דרג-א' – "הכתיבה היא כמו אוויר לנשימה" וכו'), ואני כמובן שמח שאנשים אחרים מזדהים או אוהבים את הדברים שאני כותב, אך מעולם לא חשבתי שלכתיבה שלי יש "כוח".

אבל הייתה תקופה – ליתר דיוק, חודש – בה ראיתי במו-עיניי שהדברים שכתבתי שינו דברים במציאות. ואמרתי לעצמי: אודי, אתה פאקינג-גאון. ראה מה חוללת בעשר אצבעותיך! אבל עכשיו, כאמור, חזרתי לקרקע המציאות, ואני מבין שהמילה משוללת-כוח. כלומר, היא עומדת במילה שלה, מילה שלה זאת מילה, אבל זאת בדיוק הבעיה: היא מילה ותו לא. הכתיבה מסוגלת לגרום אך ורק הנאה, הנאת-העצמי, סיפוק עצמי. היא כמו אוננות, שכולה הנאת העצמי, אפילו לא הסבת עונג לזולת, וקל-וחומר שלא הפצת שפע. ילדים כבר לא יצא מזה.

ומכיוון שהמחשבות על מוגבלותה של הכתיבה מלוות אותי הרבה לאחרונה, אני מחפש טקסטים שיחזקו את תחושתי, שיאשררו אותה, ולפעמים החיפושים האלו הם תת-מודעיים. כך מצאתי את עצמי חושב על מילות השיר "שיר לשלום" בהקשר זה, בהקשר מוגבלותה של המילה, תוך שאני עושה את צעדיי האחרונים בריצה השבועית. ואולי קודם לכן הסבר קצר על תפקידה של קריאת טקסט, ועל קריאה חתרנית בפרט, כפי שלמדתי מאחת המרצות שלי לשעבר, ד"ר אורלי לובין, בקורס "בין המינים: מבוא לתיאוריות פמיניסטיות עכשוויות".

אנו נפגשים באופן יומיומי עם טקסטים – וכשאני אומר טקסטים הכוונה היא למובן הרחב של המילה: ספרים, שירים, פרסומות או אינטראקציות יומיומיות, ובתוך המפגש אנו נוצרים ורואים את עצמנו. בכל רגע נתון, "מי שאני" עומד למבחן אל מול הטקסט שאני נתקל בו. כל ההיתקלויות הן דרמטיות, כל החלטה היא החלטה פוליטית, חברתית – בכל רגע האישה או הגבר נאלצים להמשיך ולייצר את עצמם, לכונן את עצמם כסובייקט. דוגמא קלה להבהרה היא פרסומות (ואני מתנצל מראש אם הדוגמאות הן פשטניות). כשאישה מפרסמת אבקת-כביסה, היא בעצם משדרת לכל הנשים בבית שהן צריכות לעשות כביסה, שתפקידה של האישה/ רעיה לעשות כביסה. אם הפרסומת משדרת לי "גבר אמיתי נוהג באלפא-רומיאו", אז אני צריך לעמת את עצמי מולה: האם אני גבר אמיתי? אולי אני אקנה אלפא-רומיאו ואהיה גבר אמיתי? וכמובן שהאישה או הגבר יכולים להתעמת עם הפרסומת ולומר – אני לא קונה את זה, תרתי משמע.

אז אפשרות אחת היא "לזרוק" את הטקסט שלא משרת אותי. אבל אני תמיד אעדיף לעשות בטקסטים שימוש לטובתי, לקרוא אותם כך שישרתו אותי. הדרך היחידה לשאת את התרבות היא לשלוט באופן שבו הטקסטים קובעים מי אני. וכאן מגיעה הקריאה החתרנית, כלומר קריאה שבאה כאשר האדם נתקל בסיטואציה או בטקסט שלא נוחים לו, שגורמים לו לכונן את הסובייקט שלו באופן לא-נוח. קריאה חתרנית היא פשוטה יותר כאשר מדובר בטקסט חתרני, טקסט שתמיד משדר דבר והיפוכו. אך גם בטקסטים שאינם חתרניים ניתן למצוא איזה וו שנוכל להיתלות בו. ואפשר להגיד שמצאנו את הוו הזה בעל כורחו של הטקסט.

חשוב לי להדגיש שהקריאה נובעת מתוך הטקסט, כלומר היא חייבת להיות קוהרנטית ומשכנעת, להוכיח שהפרשנות נמצאת בטקסט, שהיא אחוזה בטקסט. אבל היא לא מתיימרת לומר שהיא "הקריאה הנכונה", או שהיא שחזור הטענות הוודאיות של הסופר. ניתן גם לטעון שהסופר בעצמו לא יודע על הטענות הוודאיות. הקריאה תהיה באופן שמועיל לי, שמתאים לי לקרוא אותו. וקריאה כזו אנסה לעשות ב"שיר לשלום", וכפי שציינתי, אין לי עניין בקריאה הנכונה או בירידה לסוף דעתו של המחבר, אלא בקריאה שתשרת את המטרה שלי. אנסה להראות שהקריאה הזו מצויה בטקסט, שהטקסט רומז עליה, ואני מקווה שהקריאה שלי תהיה משכנעת דייה. ואם הקריאה שלי שגויה או מופרכת, כנראה אני פרשן גרוע והבעיה אינה ב"שיטה". איתי תלון תלונתי.

הדובר בשיר (הדובר הוא יישות עצמאית, המנותקת מהמחבר האמיתי, שדעתו אינה מעניינינו כעת) לא באמת מאמין בשלום. נתחיל בכך שבכל השיר הוא נוקט בגוף שני רבים: "תנו לשמש", "שירו שיר לשלום", "אל תלחשו תפילה", "אל תגידו יום יבוא" וכולי. הפעמיים היחידות שהוא נוקט בגוף ראשון רבים – "הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר", ו"איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל" – אף הן כתוצאה מפעולה שגורם שלישי נוקט בה. ויש הבדל עצום בין גוף ראשון רבים לגוף שני רבים – ובשל הבדל זה, ארגון הנוער האוקראיני שלימים נודע כביל"ו, פסל את האפשרות לקרוא לעצמו "דאבי"ו", כראשי התיבות של הפסוק "דבר אל בני ישראל ויסעו", והעדיף את ביל"ו – "בית יעקב לכו ונלכה". כי אם דוברי השיר היו מאמינים בחלום שלהם, הם היו יוזמים זאת בעצמם ולא רק מדהירים את הציבור לכך. הם לא היו אומרים "הביאו את היום", הם היו אומרים "נביא את היום". ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר. 

האינדיקציה השניה לחוסר הכנות של הדובר היא הקריאה שלו לשיר. הוא לא מאיץ בציבור לצאת לעשות שלום, לפעול למען השלום, להביא את השלום, אלא רק לשיר למענו (את המשפט "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", המקום היחיד שיש בו הוראה לפעולה, ניתן לפרש במסגרת הציווי הכללי לשיר, או כחלק מן הקריאה בהמשך "להתאסף בכיכרות" – כלומר הביאו את היום בו תשירו או תצאו לכיכרות). ומניין לנו שהדובר בשיר לא מאמין באמת בכוחה של השירה? כי הוא גם לא מאמין ב"זכה שבתפילות", ב"בכי מר" או ב"לחישת תפילה". אם תפילה לא יכולה להביא את השלום, קל וחומר ששירה לא תביא אותו. ואז אנחנו חוזרים למטרה העיקרית של דובר השיר: "הנאת העצמי" או סיפוק עצמי, וזו תובנה סוציולוגית ידועה שהפגנות משרתות בעיקר את העצמי – היא דרכם של המפגינים להבדיל את עצמם מ"הרוב הדומם" לכאורה, להראות לעצמם שהם צודקים, אך לא לעשות מעבר לזה. 

שיר יכול להתפרש על פי מילותיו, על פי הלחן שמחברים לו, וגם על פי הביצוע שלו. כל ביצוע של שיר הוא פרשנות מחודשת. דוגמא יפה ונהירה היא השיר "ישנן בנות", שכתב יורם טהר-לב, הלחין יאיר רוזנבלום ובוצע במקור על ידי להקת הנח"ל. אני חושב שאין חולק על כך שהשיר מלגלג על אותן בנות, אך יש כמובן הבדל אם השיר נכתב על ידי אישה והוא מחיל ביקורת עצמית במסווה של פארודיה או כמו במקרה שלנו, שהוא נכתב והולחן על-ידי גברים. אבל כשדנה אינטרנשיונל שרה את זה, הסאטירה שלה היא פנורמית, כלומר הסאטירה לכמה כיוונים: כטרנסג'נדרית, היא מערערת בכלל על המושג "אישה", כמו ב"ישנן בנות", והיא גם צוחקת על היומרה של המחבר הגבר להיררכיה בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין לקרוא "לאישה" לבין שמיעת יוהאן סבסטיאן בך. ואינטרנשיונל כמובן יכולה בו-זמנית להחזיק ב"משמעות המקורית" של השיר. 

והדברים נכונים גם ב"שיר לשלום". כשמירי אלוני שרה את השיר יש לזה משמעות אחת, וכשלהקת הנח"ל – גוף צבאי – שרה שיר פצפיסטי-לכאורה שכזה – יש לזה משמעות אחרת. וגם הביצוע של ה-4 לנובמבר 1995, קיבל בדיעבד משמעות נוספת, והמשמעות היא שניתן להיאסף בכיכרות ולשיר שיר לשלום, אבל בסופו של דבר המעשים גוברים על השירה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. עדיין לא הושר השיר שהביא שלום, עדיין לא נכתבו המילים שהסיעו את המציאות.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קריאה חתרנית ב"שיר לשלום"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s