מעשה מאבידת בן-ישיבה

מעשה שהתרחש באמת בשבת פרשת "ויקחו לי תרומה", ראש-חודש אדר א' תשע"א

ענה ואמר: בדרך סיפרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה היה לו הרהור תשובה, וזו היא:

מעשה בבן-ישיבה-לשעבר, שלאחר שסעד ליבו בסעודת ערב-שבת יצא לו לטיול-של-שבת, לפי ששקוּלה הליכה-של-שבת כנגד הורדת האוכל. עשה בן-הישיבה-לשעבר את צעדיו בעצלנות היפה לטיולי-שבתות כשטיפות מטר מרטיבות את מעילו ושלוליות מלחלחות את שולי מכנסיו, כשהוא מקשיב לדממה שיורדת על עירו מערב-שבת, נשמעת-לא-נשמעת מסוף העולם ועד סופו, כשמדי פעם פוצעות את הדממה רעש מכונית נוסעת, חריקת בלמים, המיית פטפוטים של קיבוץ נערות ההולכות ובאות לקראתו.

ובעודו פוסע ברחובה הראשי של עירו, רחוב אשר אך לפני שעות אחדות היה הומה-אדם וכעת הוא כולו שלו, כשמפעם לפעם דמות דיוקנו ניבטת אליו מבין חלונות הראווה של חנויות הבגדים ברחוב, משקפת לו את ריקנותו, ערגה נפשו לשירת "ידיד נפש", כפי שנהגו לשיר בישיבתו בסעודה שלישית, צמאה נפשו לטעום מנגינה זו. אך כשביקש הוא לזמזם לעצמו את הניגון, נוכח הוא שאינו יכול להעלותו במחשבה לפניו, והחלו מנגינות שונות מתרוצצות במוחו, נאבקות זו בזו, זו טוענת אני היא המנגינה אליה בן-הישיבה-לשעבר כוסף, וזו מחזירה כנגדה, לא כי, אני היא זו. ובתוכו ידע בן-הישיבה-לשעבר שלא היא ולא היא המנגינה אותה הוא מבקש.

ובאותה שעה היה בן-הישיבה-לשעבר מצטער צער גדול מאוד על שפרחה הנגינה מזיכרונו. ביקש הוא לפנות לקונו שישיב לו את המנגינה שאבדה, אך היה הוא מחוסר-שפה בכדי לפנות להשם, שכן גם תפילות החולין שלו נגרסות בפיו כחצץ, נאמרות במלמול שפתיים לא-מובן, לא לו ולא לבוראו. ולוּ היה הוא עגלון פשוט משולל מילים, היה הוא לפחות יכול לפנות לבוראו בניגון, אך הניגון כנ"ל אבד לו. אמר הוא לעצמו: ריבונו של עולם, כמה אני מנוגב מיהדות, כמה התרחקתי, כמה פיטמתי את מוחי בתורות אומות העולם, כמה האבסתי עצמי בחוקותם של נוכרים, אך את מנגינתי שלי שכחתי. והיה הוא מצטער, מצטער מאוד.

כשחזר לביתו עלה בן-הישיבה-לשעבר על יצועו ונרדם. ויחלום חלום. ובחלומו הוא פונה לעוברים ושבים, והוא מנסה לבקש מהם לשיר לו את מנגינת "ידיד נפש" של סעודה שלישית, אך לא יוצאות מפיו מילים כלל, וכשעוברי האורח מחכים למוצא פיו ורואים שפנייתו אליהם סרק, ממשיכים הם לדרכם, משאירים אותו להתבוסס בצערו.

לאחר שקם ממשכבו והתפלל תפילת שחרית ומוסף "אתה יצרת", נפנה הוא להכין לו את סעודת שחרית של שבת. והיה הוא מקדש על השבת ודמעות נופלות לתוך גביע קידושו, והיה הוא חותך ירקות ודמעותיו מתבלות את סלטו, והיה מברך על חלתו ומנגב חלתו בדמעות עיניו. ולא ידע את נפשו מרוב צער.

ולאחר שסיים ארוחתו, ופינה את שולחנו, וכיבד את רצפתו, והדיח את כליו, ונפנה לצאת מביתו להליכה של שבת, והשעה היא כבר שעה המוכנה לסעודה שלישית, אאוט-אוף-דה-בלו נזכר הוא במנגינת "ידיד נפש" של סעודה שלישית, אותה המנגינה אליה השתוקק. וכשיצא את ביתו, והחמה החלה שולחת קרניים מהוססות, והקשת נראתה מבין העננים, החל הוא לשיר בקול גדול את מנגינת "ידיד נפש" של סעודה שלישית, וכיוון כוונה יתרה במילות החתימה של השיר, ואף כפל את אמירתם – "מהר אהוב כי בא מועד. מהר אהוב כי בא מועד". ובאותה שעה היה בן-הישיבה-לשעבר שמח שמחה גדולה מאוד.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “מעשה מאבידת בן-ישיבה

  1. לייק לאללה.
    תיאור מקסים של חוויה שקל לי להזדהות איתה.
    חוצמזה, אולי הכיסופים מתאפשרים רק בזכות השיכחה. הרי יש ובני-ישיבה-לשעבר לא זוכים לכיסופים כאלו בטרם יהיו לשעבר.
    אשרינו שבעלי שיכחה היננו!

  2. אהבתי או בשפתם של הבני ישיבה לשבער- שכוייייח.
    וגם שכוייח אחד לחידוש הפשוט של אמיתי
    (אודי- כבר פעם שניה שאני מגלה שאם אני אענה לשאולותיך אני אהיה שותף ליצירת הסיפורים, אשרי שזכיתי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s