מחשבות על האירועים במזרח-התיכון

במשך כמעט כחודשיים, רובן ככולן של הכותרות הראשיות בעיתונים ושל מהדורות החדשות בטלוויזיה עוסקות בהרחבה בזעזועים שעוברים על המזרח התיכון, החל מההפגנה הראשונה בתוניסיה בסוף דצמבר, בואכה תחילתן של המהומות במצרים, ועד ימים אלו, עם ההפגנות בלוב ודיכויין באכזריות על-ידי שליט לוב (בדימוס?), מועמר קדאפי. וכמו בר רפאלי, שלאן שלא תפני היא נמצאת שם – רפאלי על שלט-חוצות של FOX בנתיבי איילון, ורפאלי ב"האח הגדול", ורפאלי על שומר-המסך שלך ורפאלי בחלומות שלך – כך גם בעניין הדיווחים על המהומות במזרח-התיכון, שלאן שלא תפני ידברו עליהם. וכבר מלאה הארץ בדיווחים אלו כמים לים מכסים.

ולא מיותר לשאול מה יום מיומיים, מדוע דיווחים על מדינות שבדרך כלל יופיעו בעמודים האחרונים בעיתונים ובתום מהדורות החדשות – פותחים את המהדורות ומקבלים כותרות ראשיות. אז נכון שמדובר באירועים דרמטיים כמו הפיכות שילטוניות – ובפרט שמדובר בסילוקם של משטרים דיקטטוריים, שמוכיחים למערב את צדקת דרכו הדמוקרטית – ועכשיו בלוב מדובר גם בהפגנות שהפכו למהומות-דמים, או אפקט הדומינו כתוצאה מהשתלשלות האירועים שיוצר תחושה של רעידת אדמה איזורית – אף הוא תורם לעניין. אך עדיין נדמה כי היקף הסיקור הוא מוגזם.

כי גם אם להתרחשויות יש משמעות עצומה במקומות התרחשותם, לי קשה להאמין שרוב הישראליות, שבכל הקשור ל"חדשות חוץ" בדרך-כלל מוּזנות ונהנות מידיעות פיקנטיות (האירוסין של הנסיך וויליאם) או מפלצתיות בקיצוניות (פרשת יוזף פריצל), באמת מתעניינות בידיעות האלו. לכן לעניות דעתי, אין זה אלא שהכניסו להן את "חדשות החוץ" לתוך הבית, הם השתכנעו שלא מדובר ב"חדשות חוץ", אלא ב"חדשות בית", בדברים שהן חשות שקשורים אליהן, שרלוונטיים לגבן, מסיבות שונות.

אדם ברוך מתאר בדברים שכתב ב-1973 (מובא בספר "אדם ברוך תקשורת", דביר 2010, עמ' 34-32), דמות של ישראלי בשם ירוחם בירנבאום שקורא את העיתון דרך המשקפיים הבאות: הוא ממיין את הידיעות לפי טוב ליהודים, רע ליהודים, או לא-משנה ליהודים. וכשהידיעות החשובות שהן טובות או רעות ליהודים מהוות את רוב העיתון – בירנבאום מרוצה מהעיתון, וכשהידיעות שלא משנות ליהודים מהוות את רוב העיתון – בירנבאום לא מבין למה הבריות קוראות כל-כך הרבה עיתונים. כלומר, מעבר לפרשנות הגלויה העוסקת בשאלה האם ההפיכות במזרח התיכון טובות או רעות ליהודים, הידיעות עצמן מועברות לקוראות ולצופות ככאלו ונקראות על-ידן ככאלו.

ועל התהליך שמתאר אדם ברוך, ניתן להסתכל בעיניים ביקורתיות, כפי שעושה בנדיקט אנדרסון בספרו "קהילות מדומיינות". אנדרסון טוען שכל קהילה שהיא יותר גדולה מהכפר המסורתי היא קהילה מדומיינת, היא מבוססת על תודעת "אנו" מדומיינת. אנשים מרגישים שהם שייכים לקולקטיביים עצומים; שיש להם זיקה להרבה מאוד אנשים שהם מעולם לא פגשו, שיכולים להיות שונים מהם מאוד. תודעת ה"אנו" לא מושתת על ניסיון חיים ממשי. ובהקשר זה, אנדרסון מוצא שיש לספרות ולעיתונות מקום מכריע בעיצוב הקהילה המדומיינת. הרומאן והעיתון מייצרים ממד זמן אופקי שמאפשר את הדימיוּן הזה. הספרות יוצרת תחושה של שותפות, של קולקטיב בעל ערכים משותפים. לדוגמא, אם נשמע על צעיר ישראלי שמת בטיול בתאילנד אנחנו לכאורה נחוש צער, אבל תייר אחר שמת באותן נסיבות – לא יאמר לנו דבר; ואם יקרה משהו ליהודי בברוקלין זה יסב את תשומת לבנו, אך אותו דבר שיקרה ל"יאנקי" אחר – לא יעניין אותנו – אף-על-פי שאת הצעיר מתאינלד או היהודי מברוקלין לא פגשנו מעולם וכנראה גם שלא נפגוש (ובפרט אם הוא מת). ואם נשוב לעניינינו, על בסיס שפה וערכים משותפים, התקשורת יוצרת תחושה של מרחב משותף, שהוא בעיקרו מדומיין.

כשלמדתי את התיאוריה של אנדרסון (בשני קורסים שונים) חשתי שיש בה קצת פערים – למרות שלא קראתי את כל ספרו – אך לעניות דעתי יש גרעין של אמת במרחב המדומיין שהוא מתאר, ואני לא באמת חש איך האירועים האחרונים משפיעים על קיומי שלי, על קיומי הפרטי או על קיומי כישראלי או יהודי. וחס וחלילה, בתסריט הקיצוני ביותר, אם וכאשר האירועים יתגלגלו לכלל מלחמה איזורית, א-לה מלחמת העצמאות או ששת-הימים – אז נקבל צו 8, ונלחם, ונציל ישראל מיד צר, ואם צריך – שלא נדע, טפו-טפו-טפו – גם נרים תרומה למדינה בדמות גפה חסרה או אפילו נעזור במילוי השורות בבית העלמין. מה שתבקשי מאתנו, מכורה.

אך אל תשלו את עצמכן שאם תאזינו או תקראו את הפרשנויות הצבאיות תקבלו מושג כלשהו על מה הולך להיות. אדם ברוך כותב (שם, עמ' 276-277) שבמשך כל שנותיו במערכות העיתונים הוא לא זכר מתי פרשן או כתב צבאי "באמת ידע משהו ממשי על משהו ממשי, לפני שהמשהו הזה באמת קרה. ומה הם כן ידעו? הם ידעו על משהו אחרי שהמשהו הזה קרה בפועל. וכאן היה להם ויהיה להם יתרון גדול על אימא שלהם. איזה יתרון בדיוק? יתרון של שש עד 24 שעות". ולאחר שקראתי את הדברים אצל אדם ברוך באמת עקבתי קצת אחר הכתבים והפרשנים הצבאיים, ונוכחתי לדעת שאדם ברוך צודק. בקיצור, תחכו – חמסה-חמסה – לצו.

ובשל כך, היחס שלי לכל האירועים האחרונים נע בין אדישות גמורה לסולידריות מתונה, כיוון שגם אם אני אישית בעד הפלת כל המשטרים הדיקטטוריים או חושב שדמוקרטיה היא צורת השלטון שהיא בבחינת הרע במיעוטו וכו' – אני נמנע מלומר שכל מה שטוב ומתאים לי, נכון באופן גורף לכל המשטרים בעולם, ולעניות דעתי לכל הגישה של ארצות-הברית לאירועים במזרח-התיכון יש מעטה של קולוניאליזם-דק מלווה בצביעות-מה (זוכרים את ההתחנפות של אובמה בנאום קהיר ביוני 2009?)

ב"חזון הצמחונות והשלום", הראי"ה קוק מנסח את הכלל המוסרי "עניי עירך קודמים" (אני אישית זוכר את העיקרון משם, אך עד כמה שידיעתי משגת, עיקרון זה מקבל ביטוי רחב במשנתו). במאמר זה, הרב קוק כותב שאמנם השאיפה היא לעולם מתוקן שבו אכילת בשר אסורה וכל בני האדם יהיו צמחוניים, אך העולם עדיין לא הגיע לרמה מוסרית כזו: "כמה מגוחך הדבר, כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בעלי-חיים, כאלו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם אלהים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים, ולשפוך נחלי דמים… על כן אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה שאין להעמיס יותר מהערך של אפשרות הסבל של כח המוסר האנושי, כשהוא בחולשתו (ההדגשה שלי, א"נ; שם, עמ' י"ד). בהמשך הרב קוק אומר שהשוואה בין איסור אכילת אדם לאיסור אכילת חיות כשהעולם נמצא במדרגה מוסרית שאינה גבוהה דיה – עלולה לגרום לכך שאנשים יעשו גזירה-שווה בין דם האדם לדם החיה, ויחשבו שהריגת חיה או הצלתה שווה להריגת אדם או הצלתו, ואף חלילה יכולים לחשוב שדם החיה סמוּק יותר מדם-האדם.

אז כמובן שאין בכוונתי לומר שדמו של אזרח מצרי סמוּק פחות מדם של יהודי, ושדמם של אזרחי לוב מותר כמים, אלא שכיוון שהאנרגיה הנפשית של כל אדם היא מוגבלת, איני יכול לתת תשומת לב לאירועים שמתרחשים בארצות אחרות, בעוד בארצנו הקטנטונת ישנן די עוולות הדורשות תיקון, וכיוון שאנו גם חיים בדמוקרטיה, שמשמעותה היא שאני ואת אזרחיות ריבוניות שמחזיקות במושכות השלטון, לי ולך יש גם אחריות על הנעשה במדינתנו. ולכן, אין לנו אפשרות במסגרת "עניי עירך קודמים", להשיל מעלינו אחריות לנעשה בשטחי יהודה ושומרון, או להגיד שאנו פטורות מדאגה לפליטי חרב המִדפקים על שערי הארץ ולומר להם: Not In My Back Yard. אך בכל הנוגע לנעשה בארצות זרות, לי אישית לפחות, אין את היכולת הנפשית להיות קשוב למצוקתו של העם המצרי, הקשב הנפשי שלי מוגבל (בכל זאת, גבר). מצדי שהסרדינים בנילוס יגידו לעצמם שיותר הם לא יכולים לגור בצפיפות כמו סרדינים ויעשו מהפכה, או שכל הקישואים בלוב יתמרדו נגד היחס המפלה שנותנים לבטטות, ובראש המדינה יעמוד זוקיני.

או בקיצור, ניתן לסכם את גישתי לכל האירועים האחרונים במזרח התיכון במשפט שאמר רט באטלר לסקרלט או'הרה בסוף הסרט "חלף עם הרוח": "Frankly my dear, I don't give a damn".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s