מבחן בוזגלו

יש לי ידידה בשם תמי, שיוצאת כחודשיים עם בחור בשם עמי (השמות בדויים; השמות האמתיים שמורים במערכת), ומהון להון עמי ותמי השתעשעו ברעיון החתונה, ונדברו ביניהם היכן יגורו לאחר החתונה ומה יהיה שם משפחתם לאחר החתונה. עמי אמר לתמי שהוא רוצה לגור בסמוך לאמו, ובנוסף הוא לא הסכים אפילו להוסיף תג אחד על שם משפחתו, קל וחומר שלא לשנותו. דא עקא, שעמי הוא בן עדות-המזרח ושם משפחתו מעיד עליו ככזה באופן שאינו משתמע לשני פנים – עמי בוזגלו. ותמי, שגדלה בינות הצימעס והצ'ולענט, אינה מוכנה ששמה הפרטי יעמוד בצמוד לשם משפחה כמו בוזגלו. הצימעס והצ'ולענט לחי עולמים (סיפור אמיתי לחלוטין, אפילו לא ייפיתי אותו).

לעניות דעתי הרווקית, מדובר בשני ויכוחים ברמות שונות של חשיבות. שכן, בניגוד לשמי הפרטי, שהוא אני ואני הוא – שם המשפחה שלי הוא דבר שאיני מייחס לו ערך-רב, וגם אם אצא מנקודת הנחה ששם המשפחה שלי הינו משמעותי – לא ניתן להתעלם מכך ששם המשפחה של בת-זוגתי אף הוא משמעותי בעיניה, ומול הנראטיב של שם המשפחה שלי עומד הנראטיב של שם המשפחה של אשתי, כשתבוא, אם תבוא. ולכן לא הייתי מתעקש עליו כלל ועיקר. אולם, הדרישה של עמי לגור ליד אימו נראית לי דרישה מוגזמת, וארחיב על כך בהמשך. וכשהרהרתי במעשה של עמי ותמי, נזכרתי בסיפורה של דודתי, שלפי המסורת המתגלגלת במשפחתנו כבר עמדה על מפתנה של החופה, אך התעקשותה לגור ליד הוריה לאחר החתונה – הניסה את החתן ביחד עם הטוקסידו, ועדיין היא עומדת ברווקותה, עד עצם היום הזה.

הרהרתי בסיפור על עמי ותמי, והסיפור החזיר אותי לאותן אגדות בתלמוד המסופרות בתמציתיות, בשניים-שלושה משפטים, אך חופנות בתוכן קפלים וקפלי-קפלים של משמעויות ופערים, שרק דורשים ליישרם ולמלא אותם. כך לדוגמא, על אף שמדובר בשני דברים שונים שלכאורה הצטלבו להם ביחד, ניתן למצוא להם מכנה משותף, והוא ששני הדברים עליהם עמי מתעקש מעידים על קשר עמוק לבית הוריו, ואם נדייק שמירה על שם המשפחה מעידה על קשר לאביו, ובפרט שאביו של עמי נפטר, ואילו הרצון לגור ליד אמו מעיד על קשר חזק לאמו.

וכמובן שעל גבי זה ניתן לבנות קומה נוספת ולומר ששני אלו מסמלים את הקשר שיש בין כל ילד להוריו: בעוד הקשר בין ילד לאביו נעשה על-ידי הזדהות עם מטרה משותפת, על-ידי חינוך לאותם ערכים – כלומר באמצעות גורם מתווך, הקשר בין הילד לאימו נעשה במגע ממשי, בלתי-אמצעי, מהרגע שבו הוא יוצא מבטן אימו דרך כך שהאם מניקה אותו ועד לכך שהוא גדל בסביבה הביתית, המזוהה עם האם. וגם במקרה של עמי, הקשר לאביו הינו קשר סימבולי, הן משום שאביו נפטר, והן משום שזהו קשר המתקיים באמצעות גורם מתווך ומטרה משותפת, והיא נשיאת שם המשפחה, ואילו אימו מסמלת את הבית, והקשר לאימו הוא קשר-ממשי – הוא מעוניין לגור ממש ליד אמו.

אך כפי שציינתי, אולי שני הדברים שווים ברמת הסימבולית של הקשר לאביו ולאמו, אך ברמת המעשה מדובר בשתי דרישות שאינן באותו סדר-גודל כלל. לשם הבהרת העניין, אני מעוניין לקחת את ההתעקשות של עמי על מקום המגורים צעד אחד קדימה.

בהלכות קידושין דנים במקרי קיצון של חלוּת הקידושין כאשר האיש מציב לקידושין תנאי. העיקרון המנחה אומר שתנאי שניתן לקיים אותו – במידה ומקיימים את התנאי – הקידושין חלים, ובמידה ולא – הקידושין לא חלים. אולם אם התנאי הוא תנאי שלא ניתן לקיים אותו – כגון המַתְנֶה על דבר הכתוב בתורה, או שמבחינה מציאותית לא ניתן לקיים את התנאי – הקידושין לא חלים, התנאי מפקיע את הקידושין מעיקרם, אף אם לכאורה האישה יכולה לעמוד בתנאי.

פרק ג' במסכת קידושין עוסק בהרחבה במקרים אלו. כך לדוגמא נראית משנה ו' בפרק זה: "האומר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עלייך לשלטון ואעשה עימך כפועל: דיבר עליה לשלטון ועשה עימה כפועל – הרי זו מקודשת, ואם לאו – אינה מקודשת; על מנת שירצה אבא: רצה האב – מקודשת, ואם לאו – אינה מקודשת. מת האב, הרי זו מקודשת; מת הבן, מלמדין את האב לומר איני רוצה". ועל בסיס זה אני רוצה להעמיד את הדרישה של עמי במבחן ההלכה ולשאול: מה היה קורה אם עמי היה אומר לתמי כך: הרי את מקודשת לי, על מנת שנגור ליד בית אמי לעולם. האם קידושיו חלים?

אז אמנם אין מקרה כזה בהלכות קידושין, אך מכיוון שמצב הגירושין הינו מצב הופכי למצב הנישואין, אף הלכות גיטין הן הצד ההופכי של הלכות הנישואין, ובמהלך מסכת גיטין התלמוד לומד מספר פעמים מהלכות גירושין להלכות קידושין בגזירה-שווה, מה כך בנישואין אף כך בגירושין, או בלשון התלמוד "מקיש הוויה (נישואין) ליציאה (גירושין)". ולכן, אני מעוניין להקיש מהלכות תנאי בגירושין להלכות תנאי בקידושין.

ובתוספתא גיטין פרק ה' הלכה י"ב, נאמר: "[האומר לאשתו] הרי זה גטך על-מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, [או האומר לאשתו: הרי זה גטך] על מנת שלא תשתי יין לעולם – אינו גט". כלומר, במקרה שהבעל מציב תנאי לאשתו: אני מוכן לתת לך גט בתנאי שלא תלכי לבית אביך לעולם – הגט לא חל, התנאי מפקיע את הגט מעיקרו. וזו דוגמא יפה לתנאי שיש בו קושי נפשי וגם קושי מעשי לקיים אותו, כי תיאורטית אותה אישה יכולה לא לשתות יין או לא לבקר את אביה לעולם, אך התוספתא מבינה שזה לא מציאותי במובן הריאליסטי של המילה, ולכן בלשון התלמוד אין כאן "כריתות" המתבקשת בגט, אין כאן ניתוק מוחלט בין האיש לאישה. וכמובן שבעצם הצבת התנאי לא לבקר בבית אביה יש יותר מקושי נפשי: כיוון שבית אביה מסמל את בית נעוריה, את המקום אליו היא תחזור לאחר הגירושין, וכיוון שהאיש מתנה את הגט בכך שהיא לא תחזור לשם – הוא למעשה גוזר עליה אות קין, הוא גוזר אותה להיות חסרת בית.

ומתוך הלכות תנאי בגיטין אני מבקש להקיש על תנאי בקידושין. במעשה הקידושין האיש עושה פעולה הפוכה  למעשה הגירושין – הוא מתנתק מבית אימו ובונה עם אשתו בית משלו. הקידושין הן בהכרח, ביי דפנישן, בבחינת "הגוזלים שלי עזבו את הקן". וכשהאיש מציב לאשתו תנאי לקידושין "על מנת שנגור ליד בית אמי לעולם" – הוא לא מבין את מהות הקידושין, שהן כריתות מסוימת מהחלב של אימא.

אז אמנם עמי לא הציב לתמי את זה כתנאי, לא כתנאי לקידושין ולא כתנאי בכלל, אבל אם עמי לא מבין שהקידושין בהגדרתם היא היפרדות מאימא שלו – יש לו בעיה. ואם הייתי ורדה רזיאל-ז'קונט – ואני לא – הייתי אומר לתמי: תזרקי אותו!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s